עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    תכנים אחרונים

    4 תגובות   יום שלישי, 30/9/14, 21:37

    "אולי אנחנו רק חלום מתמשך של אלוהים" היא סיננה לעברי בעוד השמש צנחה לאיטה אל עבר המים. 
    רוח סתווית באה אלינו מהים, כמעין פיצוי על עוד קיץ חסר רחמים בלב הלבנט. 
    במשך קרוב לשעה ענת גוללה את סיפורה. ילדה ברוכת תלתלים משדותיה המוריקים של הגליל. שברירית וחולמנית עם הפנים אל השמים. 
    "לפעמים נדמה לי שרוב הנעורים בהיתי בהם, או יותר נכון בנקודת המפגש שלהם עם הגבעות. הווקמן תמיד היה עליי, כמו המחברת הבלויה שבתרמיל. כשיצאתי החוצה צפיתי על הנוף, כשצפיתי על הנוף רציתי שיתלווה אליו פסקול מתאים. כשהעיניים הופנטו והצלילים גלשו בתעלות האוזניים, התחלתי לכתוב. שם, בפסגת העולם שלי, הכול כבר היה פרוש לרגליי. הייתי רק צריכה לתרגם את היופי למילים".
    ענת דיברה ואני הקשבתי. רוב הזמן היא הביטה בגלים, כאילו הקריאה מתוכם את חייה. מידי פעם הפנתה ראשה אליי, כמו לוודא שלא שקעתי בנחשול הפרטי שלי.
    "בבית הספר חיכיתי לצלצול הסופי. כולם ברחו הביתה ואני שמרתי את כריך האבוקדו האחרון כדי שאוכל להעביר שם כמה שעות, בפינה הפנוראמית שלי. מה איתך?"
    התנערתי מדמותה של הנערה הבודדה שם בגבעות.
    "מה איתי?" היתממתי.
    "לך הייתה את הפינה הפרטית שלך?" שאלה ונגעה קלות בכף ידי.
    היססתי לרגע והוצאתי את המחברת מהתיק שלצידי. 
    "הכול כאן".
    היא הקריאה את שכתבתי. מפיה המילים נשמעו יפות יותר, נכונות יותר:
    "זה לא פרק מספר, זו לא סצנה מסרט, אלה החיים שלי, כאן ועכשיו, שעון על גזע עץ האלון. נושא מבטי אל חופת העלים המגוננת. מדי פעם קרני שמש אחדות מצליחות לחדור את מעטה העלווה, מסמאות עיניי לרגע. רוח קרירה של עת ערב חודרת לעצמותיי. כל כתמי היום נישאים אל מקום אחר, אולי יפגשו בדרך עובר אורח נטול מזל. לבוש במכנס ג'ינס וגופיה לבנה, חושב על שיערה הזהוב ומנער את התמונה מראשי. אני חב הרבה לאותה חלקת אלוהים, מעין טרטוריה של שפיות זמנית במרכזו של שדה.
    מביט אל האופק, מבעד לקוצים. מנסה לשוות בעיניי רוחי איך יראה סוף העולם מכאן. רואה את ההרים הרחוקים, מדמיין אותם קורסים אחד אחד, נבלעים באדמה. מדמה לי גל צונאמי ענק, או מטר של אש שנופל מהשמים. חושב על משפחתי שבוודאי מתכוננת לקראת ארוחת הערב, שומעת את הכאוס המתחולל בחוץ ומחזיקה ידיים, מתפללת. מגרש הכדורסל אותו אהבתי לפקוד נחצה לשניים וקורס גם הוא אל תוך בטן האדמה. אני רואה את בית הספר מתלקח בלהבות יום הדין. כל האותיות הללו, מסמכים היסטוריים, שירה, דפים קדושים, המספרים השלמים והשברים, המשוואות, צורות גיאומטריות. הכול מתפוגג. אבל בעיקר אני חושב על האש שתתפשט בשדה, תסגור עליי ועל העץ. יכולתי לדמיין את הזיעה שתזלוג במורד פניי, את הג'ינס והחולצה שיידבקו אל גופי. בוודאי אנסה להגיע לצמרת, להיאחז במשהו. על מה אני אחשוב באותו רגע בו האש תטפס גם היא על העץ, נחושה בדעתה לצרף אותי לחגיגת ההרס. עליה? על משפחתי? חברים? אולי אמלמל איזושהי תפילה חרישית? ואולי פשוט אלך לי סתם כך, נטול מחשבות ותהיות, אעצום עיניי ואעלם..."
    "נראה לי שזה מספיק" עצרתי אותה באחת.
    "זה יפה, באמת" אמרה. "אתה כותב יפה..." 
    "תודה."
    מוזר. לפני 15 שנה ענת הביטה אל הריי הגליל והם כתבו עבורה את שעל ליבה. דרומה משם, אי שם בערבות הנגב, ישבתי אני ובראתי עולמות מתוך השממה. היום שנינו כאן, על שפת הים של תל אביב, נזכרים בנופים ובחיים אחרים. זרים מוחלטים שחוט שקוף תמיד קישר ביניהם, נמתח לאורכה של המדינה.
    היא המשיכה לספר. על אהבה ראשונה, על אמונה שחזרה והלכה וחזרה ושוב הלכה. על הטיול הארור ההוא לאילת, כשהוריה השאירו אותה לבד בחדר במלון, יצאו לטייל.
    על הנקישות המתגברות, 
    הבעיטה בדלת,
    על השטן בדמותם של שני גברים,
    החשיכה.
    על השיקום המתמשך שאף פעם לא באמת הסתיים.
    "זה החיים האלה, אתה יודע. כוס אמק".
    הסיגריה החמישית הוצתה והאופק הפך אדמדם יותר ויותר. 
    "אתה בטח לא מבין למה אני מספרת לך את כל זה. נופלת עליך ככה בעיצומה של השקיעה היפיפייה הזאת". היא לקחה שאיפה ארוכה והמשיכה. "אתמול כשישבנו על הבר והתחלנו לדבר ראיתי את זה בעיניים שלך. את ההבנה. אני אפילו לא זוכרת מה קשקשנו, אחרי הבירה השלישית המילים פשוט זרמו ללא הרף. ובין בליל המשפטים התחיל להתנגן השיר הזה של ניק קייב, על הספינה והגשרים השרופים. וזה שיר שתמיד אהבתי להקשיב לו שם בגבעה. חשבתי שאולי זה סימן. שדווקא אתה תבין..." היא מחתה דמעה קטנה מלחייה. 
    "אני כן זוכרת שנכנסנו לשיחה המתבקשת הזאת על החיים והיקום. אמרת שלפעמים אתה מרגיש שאנחנו בתוך חלום אחד גדול ועוד רגע נקיץ אל מציאות אחרת. שזה לא יכול להיות העולם האמיתי".
    "טוב, הייתי שיכור..." סנגרתי על עצמי.
    "זה גרם לי לחשוב. אולי אנחנו רק חלום מתמשך של אלוהים".
    "והחלום הזה.. טוב או רע?".
    היא חייכה ותלתליה התבדרו באופן מושלם ברוח הצוננת. "נדמה לי שזה היה חלום טוב שאיבד את דרכו, ולעתים הוא עוד מצליח לחזור לאותו שביל זהב בראשיתי, של גן העדן".
    "ומה יהיה כשההוא שם למעלה יתעורר?"
    ענת שתקה. אני שתקתי. 
    הגלים רעמו.

    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום שבת, 3/3/12, 16:20

      אני מוצא עצמי שרוע על ספסל מחליד בתחנת אוטובוס רעועה.

      השמש מסתתרת מאחורי מעטה של אובך, נראית כל כך אומללה בניסיונותיה העקרים לנעוץ קרניים בקרקע. רוח מדברית חדרה את ביצורי עפעפיי והעירה אותי אל תוך עולם צהבהב.

      עיניי מנסות להסתגל לצריבת גרגרי החול הזעירים שנישאים באוויר ולאחר מאבק ממושך הן נפקחות לרווחה.

      הכול דומם, זולת שירתו הצורמת של תמרור מתכת, אשר רק מחכה לאבחה הבאה שתעקור אותו מעמוד הברזל. מביט לימיני ולשמאלי ומצליח לזהות כתמים ספורים של צבע שעוד לא נמחו מקירות התחנה, זכר לחורבן.

      הראש מתחיל לפעול ושאלות מתחילות להתרוצץ בתוכו, מנסות להבין על מה ולמה. אני עומד על רגליי ויוצא מחלל המבנה,  מנסה לאסוף עוד פרטים לגבי מקום המצאי. אדמה צחיחה, שיח קוצני מתגלגל, עמוד ברזל וכביש אספלט שנגמר בשכבה סמיכה של ערפיח.

      'זה חלום' נורה מראשי ההיסק המתבקש לסוגיה.

      נדמה שתמיד ידעתי להבדיל בין מציאות לדמיון אשר נטווה בשנתי. שניות ספורות הספיקו לי להבין שאני ער לחלוטין. מביט שוב אל התחנה ומזהה מתחת לספסל בקבוק מים, אשר מאותת לגופי על צימאונו הרב. בטרם אזרים את תכולתו אל תהומות קיבה, ההיגיון מפציר בי לרסן תאוותי וללגום במשורה. מי יודע כמה זמן אצטרך להעביר כאן.

      פיללתי לתובנה שתגיח לאחר הצינון הקל, אולי הזיכרון יצליח לדלות מירכתיו קצה חוט. אם לא מדובר בחלום, אזי המציאות הביאה אותי הלום. אני מביט בגופי וממשש את פניי. אין סימני חבורות או נפיחויות. גופי בריא ואיבריי שלמים. רק הראש שולח כאבים מדודים ומאוזנים לרקותיי. אני מעסה אותן בתנועות מעגליות, מנסה להרדים את הוורידים המאיימים לפקוע החוצה. כל ניסיון לחדד את המחשבה רק מגביר את עוצמת הכאב.

      'סוף העולם?'. השאלה מרצדת בתוך תוכי, גולשת במורד הגרון וחוזרת אל רחמה. 'אולי', אני מעז לשחרר את התשובה לרוח המשתוללת. 'אולי', אני חוזר שוב, מנסה להפיח במילה חיים, לראות אם ההיגיון מוכן לקבלה אל חיקו. אך מה הטעם? אם כך הדבר, אין לי עוד עניין במחשבות יתרות ומוטב לי לחכות שהשמים יאספו גם אותי, הנוסע האחרון בדרך לצד האפל.

      נרעד מהמחשבה, אני אוסף את הבקבוק מקצה הספסל ובוחר כיוון.

      השלט נפרד לבסוף מהעמוד ונעלם במרחב.

       

      ההליכה מתחילה והמוח רץ. תמונות מרצדות באופק וצובעות את החדגוניות שהמציאות הנוכחית מציעה לי.

      אני רואה אותה שם בשלל רגעי חסד. אפילו עכשיו היא קיימת. אספמיא שלי, המתאווה מתוך חלום. קרן שמש בלילה השחור. הדמעות לא מאחרות לבוא, מרטיבות  לרגע את נעליי ומייד מתייבשות. הינה היא בפסגת ההר, מנסה לבקע  בקולה הרך את פרוכת השמים. היא האומץ שמעולם לא היה לי, הקול שמעולם לא נשאתי בתפילה.

       

      התמונה הבאה מזכירה לי את המפגש הראשון שלי איתה, מתחת לעץ, בעיצומו של הסתיו:

      הייתי בין 13 ונשענתי על גזע עץ עתיק וחיכיתי, כמו תמיד. המתנתי בצפייה לסימן שיגיע, לא משנה מאיפה. ואז היא הופיעה.

      שאלתי אותה לשמה והיא ענתה לי בלחישה מלטפת 'אספמיא'. שאלתי אותה אם כל כאב הלב הזה שווה את הטרחה. היא לא ענתה, רק חגה מעליי שניות אחדות והתפוגגה. מאותו יום היא ביקרה אותי בכל פעם שהייתי זקוק לה. אספמיא מעולם לא ענתה על השאלה ולא אמרה דבר, אך עצם נוכחותה הספיקה לי.

      ועכשיו, אני מוצא עצמי בדרך ישירה לעבר שומקום, צועק את השאלה שמעולם לא נענתה, צועק ומשתנק, מסדיר את הנשימה ושוב צועק.

      הלגימות הופכות להיות יותר ויותר משולחות רסן, מתעלמות מכל תמרורי האזהרה שברקע. אני פוסע לשולי הכביש, מגשש לעבר כיס ימין של מכנס הג'ינס שלי ושולף חפיסת 'ווינסטון' מקומטת. כף ידי השמאלית מגוננת על המצית והסיגריה מפני משב הרוח החזק.

      הסרט נמשך ואני נשכב על האספלט החם, פניי לרקיע. כדור צהוב מטושטש ממשיך להיאבק על אורו, מסרב לקבל את הדין. אני שואף אוויר מזוהם אל ראותי ומשתעל.

       

      שלוש שנים אחרי ההתגלות הראשונה, החלטתי לעלות על אוטובוס אקראי ולנסוע רחוק. כיוונתי למדבר כי קראתי שניתן להרגיש שם באופן המוחשי ביותר את נוכחות האל. אחרי שלוש שעות, נפלטתי אל תוך לילה מקפיא של נגב .מצאתי לי פיסת אדמה והמתנתי, בדיוק כפי שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר. אך שום דבר לא הגיע.

      אלוהים לא מראה סימנים לעולם, האמונה מצריכה חשאיות מחולטת, אחרת תגווע.

       

      והינה אני עכשיו, שמוט במרכז המדבר העצום והדומם הזה, מרגיש נוכחותו של משהו נשגב. לא יודע אם מדובר באלוהים, שרף, שטן או סתם דמיון שמשטה בי נמרצות, אך לראשונה מאז יקיצתי בתחנה, דברים מתחילים להתבהר.

      האמונה חולפת לה עם בוא הידיעה. הסיגריה מגיעה לסופה, אני משחרר אותה לרוח הפרועה ועוצם עיניי. כמעט והספקתי לשמוע תשובה.

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        אריק פ.
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS