עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    תכנים אחרונים

    5 תגובות   יום שני, 26/8/13, 19:39

    חיפושיי אחר מוזיקה אמיתית החלו אי שם בתקופת התיכון (יותר נכון, בתקופת הישיבה). אלה היו חיפושים אחר מוזיקה שלא מתפקדת רק כרעש רקע נעים אלא כזו שיוצקת לתוכה תוכן, מסר, מהות, אמירה. חיפשתי את הצליל שיתרגם את רחשי הלב, את הדבר הזה שמבעבע בתוכנו ומעטים מצליחים להוציא אותו לאוויר העולם. היה לי ברור שהוא קיים, רק לא הייתה לי כתובת.

     

    בגיל 22 מצאתי אותו במלוא הדרו ובשפת הקודש. הספיק לי הצליל הראשון של הגיטרה בשיר "האדמה תפתח" כדי להבין זאת.

    "מנועים קדימה" המופתי של אלג'יר הוא למעשה אלבום דואטים. אביב גדג' אמנם שר כמעט את כל השירים לבדו, אבל הגיטרה המנסרת של גבריאל בלחסן כל הזמן נוכחת, מלווה אותו כמו קול שני, מעצימה את התכנים הלא פשוטים. רק בשיר "בתוך הצינורות" נשמע קולו בפעם הראשונה והאחרונה באלבום. ממש רגע לפני שנגמרות לו המילים והגיטרה מתחילה לדבר במקומו, הוא מדקלם  קטע  מ"דם על הים": "אולי איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל בעצם על הרצפה. אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". ובמקום בו קולו נודם, הגיטרות לוקחות פיקוד ומתחיל סולו מפותל ומדהים ביופיו.

     

    גבריאל היה אמן שחדר לליבת הנפש ועורר שם רגשות רדומים שהאדם הממוצע מעדיף, בצדק מסוים, להדחיק ולא להתמודד עימם. הוא לא חשש לגעת בהם ולשים אותם על השולחן. זו הייתה האידיאולוגיה שלו. "כתיבה זהירה היא כתיבה מתה" אמר פעם בראיון. והכתיבה שלו הייתה אינטואיטיבית, כמעט ללא סינון ושכתובים. הוא רצה לתעד את הרגעים הקשים שחווה בעקבות המחלה כפי שהם. כאוס של תחושות והתרחשויות. לא היה שם מקום לחריזה מדויקת וכתיבה נוסחתית. במין טקס היטהרות לעיני כל, הוא שטח בפנינו את המציאות המתעתעת שלו.

    ''

     

    לא תמיד היה זה קל לשמוע את ההתערטלות הנפשית הזאת. אני זוכר שרכשתי את "בשדות", האלבום השלישי שלו, ופשוט לא יכולתי להתנתק ממנו במשך חודשים. קצת כמו תאונה, אתה רוצה להסית את המבט אבל לא ממש יכול. בלחסן ניחן בקול שבלתי אפשרי להתעלם ממנו. קול חלוד שכל כך מתאים לטקסטים המדהימים והקשים שלו. תוסיפו לזה את הגיטרה שכמעט תמיד נמצאת שם ברקע, ותקבלו חתיכת חוויה מכשפת, כמעט מיסטית. חוויה של "צבאות וקרקסים ותמרות עשן כסוף" כפי שכתב בשיר "ברוך הבא" היפיפה אשר סוגר את התקליט.  

    לאחר שהוציא את אלבומו "עתיד" התלבטתי אם אני רוצה שוב להיכנס לעולם הזה, העולם של גבריאל. כמובן שרכשתי אותו וגם את הבא אחריו ושוב צללתי אל המילים הללו, לסיפורים, לתיעוד הנפשי הזה. בלי פילטרים, בלי עיגול פינות.

    הוא לא היה צריך לכתוב ספר, כל שיר שכתב הוא פרק מסיפור חייו.

    בדומה למאיר אריאל, בלחסן היה יוצר ייחודי וכותב נדיר. ייחודי במובן הזה שפשוט אף אחד לא נשמע כמוהו. קשה להצביע על מוזיקאי שהשפיע עליו. אולי רק החזן מבית הכנסת שבתלמי אליהו. גם הגיטרות שלו נשמעו אחרת, מדבריות, עתיקות, עם ניחוח מזרחי קל.

     

    אני מניח שעכשיו הוא יקבל את ההכרה לה היה ראוי עוד בחייו. יום לאחר פטירתו, תחנת גלגל"צ - המתעלמת הסדרתית מכל מוזיקה שהיא קצת שונה וייחודית - השמיעה אותו במין צביעות ידועה מראש. כי האמת העצובה היא שהמוות במדינה הזאת עושה רק טוב ליוצרים מופלאים שכמותו.

     

    פעמיים חלפתי על פניו כשצעדתי במורד רחוב קינג ג'ורג' שבתל אביב. פעמיים חשבתי לגשת אליו ולהודות לו על מי שהוא, על המילים והמנגינות והדיבורים. פעמיים המשכתי בדרכי ונחמתי עצמי שבפעם הבאה אני כבר אעזור אומץ ואפנה אליו.

    "לתקליט החדש יקראו צלקת" כתב גבריאל בדף המעריצים שלו, חמישה ימים לפני מותו.

    צלקת.

     

    יהיה זכרו ברוך. 

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 23:57

                                

      ''

       

       

       

      כבר בשיר הראשון האדמה נפתחה ואני צללתי אל תוך בטנה.

       

      לפני שלוש שנים בערך יצא לי לכתוב על אלבום אזוטרי בשם "הצד האפל של הירח". ציינתי כבר בשורות הראשונות של אותה ביקורת כי מדובר במהלך יומרני משהו, לכתוב על יצירה כל כך גדולה ומשפיעה. אני, אז בן 24, הייתי מודע לכך שלא באמת אוכל לתת ביקורת נאותה ומקצועית "ממרום שנותיי". לכן, החלטתי לכתוב על חווית השמיעה הראשונה שלי לאלבום, בעיצומם של ימי טירונות בבסיס נידח בדרום הארץ. קיוויתי שהדבר יתקבל בהבנה מצד מעריציה הכבדים של הלהקה.

       

      יש רק אלבום אחד ששינה את תפיסתי באופן יותר דרסטי לגבי מוזיקה מאותה יצירה מונומנטאלית משנת 73'. לא חתומה עליו להקה מהאי הבריטי וגם לא מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.  מדובר בלהקה מקומית, בעלת שני ראשים מרכזיים, אביב גדג' וגבריאל בלחסן, שנחתו אלינו היישר מהשמש הקופחת של הנגב, הרחק מהבוהמה התל אביבית והמרכז הגועש. הם באו חבולים מתוך השממה, עם סיפור חיים שיכול לפאר סרט דרמה רחב יריעה. כבר שהיו בני 17 הוציאו את הפנינה הראשונה שלהם:"נאמנות ותשוקה", שבע רצועות נוטפות דם הכוללות שלושה שירים מעל 7 דקות (כולל שיר הנושא, כמעט 10 דקות של מלל ארוך ושינויי מקצבים ברוח הפרוגרסיב-רוק) ועוד ארבעה שירים "קצרים" יחסית . הדיסק הזה, שרק אלוהים יודע איך נכתב והולחן ע"י נערים, היה חריג בנוף המוזיקלי המקומי. תחנות הרדיו בישראל של שנת 95' לא ידעו כל כך איך לעכל אותו ועל אף הביקורות הטובות, האלבום כמעט ולא זכה להכרה ולהשמעות.

       

      על התלאות שעברו השניים  בפרק הזמן שבין "נאמנות ותשוקה" לאלבומם השני, נכתב כבר רבות בעיתונים וברשת, אך למי שפספס, ממש על קצה המזלג: חזרה בתשובה, חזרה בשאלה, עבודות מזדמנות מכל הבא ליד, ניסיון התאבדות כושל ואשפוזים של גדג' ובלחסן  זה לצד זה, בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבאנל". בין לבין נכתבו גם שירים, הרבה שירים. ארבעה עשר מתוכם הרכיבו את אלבומם השני "מנועים קדימה". ביציאתו, מרבית מבקרי המוזיקה בארץ, היו תמימי דעים כמעט באופן חסר תקדים לגבי איכות האלבום והרעיפו על היצירה אינספור סופרלטיבים.

       

      אני מצידי, הייתי שקוע באותה תקופה עמוק בבוץ התובעני של רצועת עזה, בין כיסופים לחאן יונאס. רק כעבור שנה, בחופשת סופשבוע מהצבא מצאתי עצמי בגינה של חבר, אוחז בסיגריה, מקשיב לגיטרות שהגיחו מחלון חדרו הסמוך ועשו דרכן למקום מושבינו.  השיחה על תלאות השירות הצבאי נקטעה באחת כששאלתי בהפתעה "מה זה?". החבר הסביר שזו להקה בשם אלג'יר ושאל אותי מה דעתי. אני חושב שעניתי משהו סתום כמו "טוב. ממש טוב", אבל מי זוכר. באותה תקופה הסקיצות של האלבום שייטו להן במרחביה הגדולים של הרשת ואני ליקטתי מכל הבא ליד. בדיעבד הסתבר לי שגם מה ששמעתי בגינה, היה רק סקיצה לא מעובדת, אבל עובדה זו לא מנעה ממני להאזין בפה פעור לכל רצועה חדשה שנחשפה בפניי. קניית האלבום לא איחרה לבוא ורק אז, כשארבעה עשר השירים הללו בקעו מתוך הרמקולים של המערכת כמקשה אחת, כקונספט, התבהר לי שאני בעצם שומע כאן סיפור חיים, עטור במוזיקה אקלקטית ומדהימה במיוחד.

       

      השתפכויות על אלבום יכולות להראות מעט מגוחכות ומוגזמות בראי השנים. אתה יכול להאזין לשירים מספר פעמים, להתרגש מהעוצמות ובלהט הרגע להלל, לשבח ולפאר כל צליל, תו ושורה. להפציר מכל אחד שאוזניו בראשו, לרכוש את הדיסק ולהישבע בכל היקר לך שמדובר במכרה זהב.

      אז לקחתי את הזמן, הרבה זמן, שש שנים. שש שנים בהם האזנתי ל"מנועים קדימה" כל כך הרבה, שעצם העובדה שאני עוד יכול להתרגש מכל שיר באלבום, היא לא פחות מנס. וניסיתי, באמת שניסיתי לנסח שורה, אולי פסקה, שיסבירו מה הופך את יצירת המופת הזאת לפיסה המוזיקלית הכי מושלמת, כואבת ומרשימה ששמעתי מעודי. הרי הקשבתי ללא מעט קלאסיקות בחיי. לא פסחתי על תור הזהב של הרוק אי שם בשנות השישים והשבעים. האזנתי למיטב להקות העל שעיצבו את הז'אנר, על שלל גרורותיו. תקופת הגראנג' של שנות התשעים קיבלה את כבודה הראוי על מדף התקליטים וגם כשרדיוהד הטילו את פצצת יום הדין שלה העונה לשם "אוקיי, קומפיוטר" הייתי שם והתמוגגתי מכל שנייה.

      ומה עם מוזיקה מהארץ המובטחת? ממקום בו רוב ההרכבים שואבים השראתם מאותה מוזיקה מערבית, או לפחות מנסים לתרגם את אליליהם לשפת הקודש, לא תליתי תקוות רבות. אבל במהלך השנים היו כמה חריגים אשר פיזרו זרעים טובים באדמת המקוריות הצחיחה של הרוק המקומי. ביניהם ניתן למנות את אהוד בנאי והפליטים אשר סיפקו לנו ב-87' את אחד האלבומים המכוננים בתולדות המדינה, כשהם לא מתפשרים על צליל מקורי וניחוחות מזרחיים ברורים. ברי סחרוף (שאף הסביר כי חזרתו לארץ בשלהי שנות השמונים, קשורה רבות לאותה יצירה של הפליטים), לקח גם הוא  חלק משמועתי במהפכה. הוא הבין שאפשר ליצור פה משהו ייחודי. באותה מידה, ניתן לשער שגם בלחסן וגדג' האזינו לא מעט לגיטרות של יוסי אלפנט ולטקסטים רווי המחאה של בנאי והיו מעוניינים לתת קונטרה למוזיקה התל אביבית, שסבבה (ועודנה סובבת) בעיקר סביב יחסים של אני ואת ויחסינו לאן.

      ואכן, מנועים קדימה היה שופרה השבור של הפריפריה, צעקתם של אנשים חבולים ומצלוקים נפשית. הוא מתקיים ושואב השראתו הרחק מהעיר הגדולה. המיקום הגיאוגרפי בו חיו לפני שהגיעו לעיר הגדולה, ניכר בשימוש מרובה במוטיבים מזרחיים, הן בפן המוזיקלי והן בטקסטים. קל להיווכח כי המושב תלמי אליהו, אשר שרוע צמא ורעב אי שם בערבות הנגב, היה לחלק משמעותי בעיצוב עולמם הרוחני של אביב וגבריאל. בית הכנסת הספרדי במקום, היווה חממה מוזיקלית עבורם. שתי רצועות מהאלבום, "פעמוני המאה" ו"ירח במזל עקרב", הן לטעמי תוצאה ישירה של הקשבה לתפילתו החנוקה של פייטן המקום. 

      אני חושב שטיב החיבור למוזיקה של אלג'יר יתברר למאזין החדש כבר בדקה הראשונה של האלבום, עם הפתיחה האינסטרומנטאלית של "האדמה תפתח". לי הספיקו אותן גיטרות בוכיות וכניסת התופים כדי ללכת שבי אחר האלבום. הטקסט הנזירי והקצר רק מתרגם למילים את התחושה שהמוזיקה מעבירה באופן כל כך מדויק : "תפתח האדמה בשבילך.מי זה בא אליי פותח את דלתותיי, מי זה בא אליי סוגר את עיניי".

      כשיצא האלבום לחנויות, אביב גדג' הסביר  כי "דם על הים" ו"בתוך הצינורות" הם הדי.אן.אי של הלהקה ואכן – אם מעוניינים לבחור שני שירים המספרים על עברם של בלחסן וגדג' באופן הישיר ביותר- אלו הרצועות. "דם על הים" הוא רקוויאם לעולם אשר נתלש היישר מתוך יומנה של נשמה אבודה. באחת ההופעות ב"בארבי", אביב הודה כי לקח לו הרבה זמן לאזור אומץ ולפרסם שיר כל כך אישי. אפשר להבין על מה הוא דיבר, אבל איזה מזל שהוא לא חסך מאיתנו את אחד משירי הרוק המופלאים שנכתבו בשפה העברית.

       

      האלבום הוא קונספטואלי במהותו ואחד הסימנים הברורים לכך הן ההתכתבויות בין השירים. בשיר "בתוך הצינורות" נשמע קולו של גבריאל בלחסן בפעם הראשונה והאחרונה באלבום. ממש רגע לפני שנגמרות לו המילים והגיטרה מתחילה לדבר במקומו, הוא מדקלם  קטע  מ"דם על הים":"אולי איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל בעצם על הרצפה. אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". ובמקום בו קולו של בלחסן נודם,  הגיטרות לוקחות פיקוד ומתחיל סולו מפותל ומדהים ביופיו.

       

      לפני חודשיים בערך יצא לאור ספר בשם "שיר חדש : דרשות על יצירות רוק ישראליות" מאת רוני שויקה. אחד מהשירים אותו ניתח שויקה (בצורה מעוררת השתאות יש לציין), נקרא "ירח במזל עקרב". אם הייתם רוצים לדעת איך נשמע רוק מתקדם בעברית\ארמית מפיותיהם של פייטן ספרדי וסולן רוק, הרצועה הזאת עונה להגדרה. מי שמחפש פרשנות לטקסט המפותל של השיר, מוזמן לרכוש את "שיר חדש" – גם אם זוהי לא הייתה לגמרי כוונת המשורר, האינטרפטציה של רוני שויקה מרתקת בפני עצמה.

      כל צליל ביצירה נבחר בקפידה בכדי להציג סיפור רחב, הגדול מסך חלקיו. אותן גיטרות שפתחו את האדמה בתחילת האלבום, סוגרות את השערים ("סכרנא שערי") בסוף המלודי של "ירח במזל עקרב".

       

      "מנועים קדימה" נמשך מעט יותר משעה, אליה נדחסו אינספור מילים, רגשות, תחושות וצלילים. משירי רוק סוחפים לבלדות רגועות. מגיטרות רועמות לכינורות נוגים. מעצב תהומי לזרמים תת קרקעיים של יופי. מדתיות לחילוניות. מאמונה לכפירה. בין הטמא לטהור. הוא נפתח באדמה פעורה  ונגמר בזיקוקים בשמיים. בעיניי זהו לא אלבום דיכאוני, יותר כמו ניצחון של שני אנשים שנלחמו הרבה זמן בתחנות רוח וכנגד כל הסיכויים, ניצחו.

      אין דרך רציונאלית בה אני יכול להסביר את גדולת האלבום הזה, לא באמת. אבל ההיגיון נגמר איפה שהרגש מתחיל. במיוחד במקרה של "מנועים קדימה".

       

       

                                                       

      ''

       

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 5 מתוך 5

        פרופיל

        אריק פ.
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS