עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    תכנים אחרונים

    5 תגובות   יום שני, 26/8/13, 19:39

    חיפושיי אחר מוזיקה אמיתית החלו אי שם בתקופת התיכון (יותר נכון, בתקופת הישיבה). אלה היו חיפושים אחר מוזיקה שלא מתפקדת רק כרעש רקע נעים אלא כזו שיוצקת לתוכה תוכן, מסר, מהות, אמירה. חיפשתי את הצליל שיתרגם את רחשי הלב, את הדבר הזה שמבעבע בתוכנו ומעטים מצליחים להוציא אותו לאוויר העולם. היה לי ברור שהוא קיים, רק לא הייתה לי כתובת.

     

    בגיל 22 מצאתי אותו במלוא הדרו ובשפת הקודש. הספיק לי הצליל הראשון של הגיטרה בשיר "האדמה תפתח" כדי להבין זאת.

    "מנועים קדימה" המופתי של אלג'יר הוא למעשה אלבום דואטים. אביב גדג' אמנם שר כמעט את כל השירים לבדו, אבל הגיטרה המנסרת של גבריאל בלחסן כל הזמן נוכחת, מלווה אותו כמו קול שני, מעצימה את התכנים הלא פשוטים. רק בשיר "בתוך הצינורות" נשמע קולו בפעם הראשונה והאחרונה באלבום. ממש רגע לפני שנגמרות לו המילים והגיטרה מתחילה לדבר במקומו, הוא מדקלם  קטע  מ"דם על הים": "אולי איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל בעצם על הרצפה. אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". ובמקום בו קולו נודם, הגיטרות לוקחות פיקוד ומתחיל סולו מפותל ומדהים ביופיו.

     

    גבריאל היה אמן שחדר לליבת הנפש ועורר שם רגשות רדומים שהאדם הממוצע מעדיף, בצדק מסוים, להדחיק ולא להתמודד עימם. הוא לא חשש לגעת בהם ולשים אותם על השולחן. זו הייתה האידיאולוגיה שלו. "כתיבה זהירה היא כתיבה מתה" אמר פעם בראיון. והכתיבה שלו הייתה אינטואיטיבית, כמעט ללא סינון ושכתובים. הוא רצה לתעד את הרגעים הקשים שחווה בעקבות המחלה כפי שהם. כאוס של תחושות והתרחשויות. לא היה שם מקום לחריזה מדויקת וכתיבה נוסחתית. במין טקס היטהרות לעיני כל, הוא שטח בפנינו את המציאות המתעתעת שלו.

    ''

     

    לא תמיד היה זה קל לשמוע את ההתערטלות הנפשית הזאת. אני זוכר שרכשתי את "בשדות", האלבום השלישי שלו, ופשוט לא יכולתי להתנתק ממנו במשך חודשים. קצת כמו תאונה, אתה רוצה להסית את המבט אבל לא ממש יכול. בלחסן ניחן בקול שבלתי אפשרי להתעלם ממנו. קול חלוד שכל כך מתאים לטקסטים המדהימים והקשים שלו. תוסיפו לזה את הגיטרה שכמעט תמיד נמצאת שם ברקע, ותקבלו חתיכת חוויה מכשפת, כמעט מיסטית. חוויה של "צבאות וקרקסים ותמרות עשן כסוף" כפי שכתב בשיר "ברוך הבא" היפיפה אשר סוגר את התקליט.  

    לאחר שהוציא את אלבומו "עתיד" התלבטתי אם אני רוצה שוב להיכנס לעולם הזה, העולם של גבריאל. כמובן שרכשתי אותו וגם את הבא אחריו ושוב צללתי אל המילים הללו, לסיפורים, לתיעוד הנפשי הזה. בלי פילטרים, בלי עיגול פינות.

    הוא לא היה צריך לכתוב ספר, כל שיר שכתב הוא פרק מסיפור חייו.

    בדומה למאיר אריאל, בלחסן היה יוצר ייחודי וכותב נדיר. ייחודי במובן הזה שפשוט אף אחד לא נשמע כמוהו. קשה להצביע על מוזיקאי שהשפיע עליו. אולי רק החזן מבית הכנסת שבתלמי אליהו. גם הגיטרות שלו נשמעו אחרת, מדבריות, עתיקות, עם ניחוח מזרחי קל.

     

    אני מניח שעכשיו הוא יקבל את ההכרה לה היה ראוי עוד בחייו. יום לאחר פטירתו, תחנת גלגל"צ - המתעלמת הסדרתית מכל מוזיקה שהיא קצת שונה וייחודית - השמיעה אותו במין צביעות ידועה מראש. כי האמת העצובה היא שהמוות במדינה הזאת עושה רק טוב ליוצרים מופלאים שכמותו.

     

    פעמיים חלפתי על פניו כשצעדתי במורד רחוב קינג ג'ורג' שבתל אביב. פעמיים חשבתי לגשת אליו ולהודות לו על מי שהוא, על המילים והמנגינות והדיבורים. פעמיים המשכתי בדרכי ונחמתי עצמי שבפעם הבאה אני כבר אעזור אומץ ואפנה אליו.

    "לתקליט החדש יקראו צלקת" כתב גבריאל בדף המעריצים שלו, חמישה ימים לפני מותו.

    צלקת.

     

    יהיה זכרו ברוך. 

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      אריק פ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS