עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    תכנים אחרונים

    2 תגובות   יום שבת, 8/5/10, 18:57


    חייב לכתוב, מבלי לחשוב, לירות מילים על דף נטול הגנה. המרוץ אחר הזמן האבוד מכלה, שורף ומפיל אותי. אני מתכסה בשמיכה ומביט בתקרה, מחפש סיפורים בין הסדקים. מפנה מבטי אל עבר המנורה – השמש הבוערת שלי – ותוהה מתי יגיע קיצה. אומר לעצמי "צא החוצה, לך לים, שטוף את לכלוך המחנק הזה מעליך". רגליים כמשקולות.  

    הטלוויזיה בוהה בי ,דוממת, קטנה מלהושיע. חברה בוגדנית היא, חלולת מבט.

    הינה הגיטרה, אשת  הגימורים המושלמים. היא מביטה בי, מזמינה אותי אליה שוב, לפרוט את נפשי מעליי.

    הצליל הראשון מעיף אותי החוצה מהחלון, אל תוך שדה  קוצני אשר היה לכתם זהבהב בתוך עולם צר מלהכיל נפש אבודה. אני רואה שם ילד, לבוש במכנס קצר, רץ נגד הרוח, מתעלם משריטות אשר מכסות את רגליו עם כל צעד, מתעלם מעננים קודרים אשר מתאספים מעליו. עיניו עצומות. אני זוכר אותו. הוא חולם שהוא עף. ריצה כמעוף הציפור. הילד מועד על סלע. הגלגל ממשיך במסלולו הרגיל, מנער אותו מעליו... 
    מיתר נקרע, זיכרון נבלע, שמש שרופה מתנפצת על הרצפה. 

    דרג את התוכן:
      15 תגובות   יום רביעי, 10/2/10, 20:55
      המוזיקה המזרחית (הים תיכונית?)  השתלטה על חיינו. זאת עובדה. התחנות משמיעות את קובי פרץ ופמלייתו  ללא הרף ואין מנוס מהתמורה הזאת על הרגלי השמיעה של המאזין הישראלי. אותם אמנים מפציצים כל חלקת אדמה שפעם הייתה רשומה על שמו של שלמה ארצי ועושים זאת שבוע אחר שבוע. ואני אפילו לא ארחיב את הדיבור על ערוץ 24 , שמאז סיומו של המנדט הקוטנרי,  שינה לחלוטין את פניו והיום הוא כבר נחלתם הבלעדי של אוהבי הז'אנר וחובבי תוכניות ההגשה, שהקשר בינם לבין מוזיקה מקרי בהחלט.

      מכל עבר נשמעים קולות מופתעים המבכים על הרס התרבות המוזיקלית, אשר כל כך דאגנו לטפח במשך השנים. מייחסים זאת - בין השאר- לרדידות הנוער, לתרבות הסלאב , למגמה שהמרקסיזם זיהה אודות תקשורת אשר מעצימה כל דבר העלול להכניס להם כמה דולרים לכיס, ללא התחשבות בנזק התרבותי העשוי להיווצר עקב כך.

      ואני שואל שאלה פשוטה – על מה התמיהה ועל מה המהומה? אין סיבה שקהל אשר פיזז להנאתו ממיטב שיריה של רוני סופרסטאר וממחרוזות הבינוניות של חבורת רימון, לא יאמץ לחיקו את הז'אנר הזה.  שום קונספירציות ושום נעליים. מה שהציבור רוצה, הציבור מקבל. כל כך פשוט.

      אי שם במעבדות הפלייליסט של גלגל"ץ, נרקחה הנוסחא המושלמת לפיצוח טעמו של הישראלי הממוצע. אפס יצירתיות, אפס מקוריות, אבל אפשר לרקוד עם זה, אז למה לא? בסוף היום, למי יש כוח לשמוע דברים ברומו של עולם? למי יש כוח לשמוע זעקה אמיתית?

      אולי הוויכוח השכיח ביותר העומד במרכזה של התופעה סובב סביב אותו שד עדתי, הטורח לבקרנו מידי פעם. האשכנזים מתלהמים על כך שכל הסגנון הזה הוריד את האיכות של המוזיקה הישראלית אל תהומות שטרם נראו, ואילו בני עדות המזרח מתרעמים על ההתנשאות חסרת הבסיס והגזענות הרבה שיש בהצהרה מעין זו.  אני חושב ששורש הבעיה הוא עצם הגדרת הסגנון המוזיקלי הזה כמזרחי. חבר'ה, אני לא יודע מי אחראי במדינתנו הקטנה על קיטלוגים של אמנים וסגנונות, אך לדעתי זהו עוול גדול לקרוא לאותה מוזיקה – שבמקרה הטוב ניתן להגדירה כפופ זול – למוזיקה מזרחית. מדוע בני עדות המזרח צריכים להסתובב עם הכתם הלא מחמיא הזה ברחובות? מדוע הם צריכים להשתייך – בעל כורחם – לאותו סגנון קליל ונטול אמירה?  בגלל שאותם אמנים מסלסלים בקולם ומשתמשים בכלים מזרחיים? אני מכיר הרבה אנשים, יוצאי מדינות המזרח, אשר סולדים לא פחות ממני מאותה מוזיקת חסרת השראה.

      שלא נתבלבל,חלק מהאשכנזים מקשיבים לאותה מוזיקה בדיוק כפי שחלק מבני עדות המזרח מקשיבים לה, ותנחשו מה? זה לא בגלל שהם מתחברים לאיזושהי מסורת עתיקה אותם מעבירים האמנים הללו באמצעות המוזיקה. הם מתחברים לכך כי זה פופ – במובן הכי בסיסי של המילה. זוהי מוזיקה פופלרית שאינה מצריכה חשיבה יתרה.

      אז נשאלת השאלה, מה היא כן מוזיקה מזרחית? איך היא נמדדת? ע"פ צלילי הבוזוקי והדרבוקות ? ע"פ כמות הסלסולים בשיר?  אולי על סמך הטקסט? זו שאלה חשובה שראוי לענות עליה ברצינות. אני חושב שרבים מבני עדות המזרח ישמחו שלא להשתייך אל אותם טקסטים ולחנים, המאפיינים סגנון זה. 

      כאמור, כל אחד וההגדרות שלו. לטעמי,  אהוד בנאי הוא דוגמא מובהקת למוזיקה מזרחית אמיתית. מוזיקה אשר משתמשת באותם כלים נפלאים (דרבוקה, בוזוקי וכדומה), ומתעלת אותם לאמירה אמיתית, חשובה, מהותית ונוקבת. להקת אלג'יר השכילה להוציא שני אלבומים המבוססים בחלקם על טהרת המזרח ושלל כליה. גם "המלך" של המוזיקה המזרחית, זוהר ארגוב, ידע להביא ערך מוסף ליצירתו. ויש עוד אינספור דוגמאות.  

      שימו לב לרשימה החלקית הבאה : ברי סחרוף, אהוד בנאי, אביתר בנאי, אביב גדג', קובי אוז, עמיר בניון, יוסי בבליקי, ארז לב ארי, מיכה שטרית, כנסיית השכל, יהודה פוליקר. כולם מזרחים (אני מכליל ברשימה זו גם את יוצאי יוון והאזור, משם הגיע הז'אנר הים-תיכוני), ומדובר  בחוד החנית של המוזיקה הישראלית. 

      חשוב להגיד, אין כאן שום קשר לעדתיות, והגיע הזמן שזה יהיה ברור. רוב הרוק הישראלי "האשכנזי", לא מתעלה בהרבה על אותם זמרים מזרחים. רק תקשיבו לטקסטים של להקה כמו "סינרגיה" ותבינו שכתיבה גרועה היא לא נחלתה הבלעדית של עדה מסוימת.

      כל התקוממות של מבקר אשכנזי על  הסגנון "הים תיכוני מזרחי", מייד מלווה בדיבורים על גזענות והתנשאות . לרוב,  אין כאן עניין של גזענות או התנשאות, יש כאן עניין של מוזיקה אשר מוציאה שם רע לצמד המילים "מוזיקה מזרחית". הגזענות היחידה שאני רואה כאן, היא הדבקת התווית לבני עדות המזרח, אשר נאלצים - מעצם שמו של סגנון מוזיקלי זה -  להיות מקושרים לאותו ז'אנר כל אימת שהנושא עולה לדיון.   

      דרג את התוכן:
        5 תגובות   יום חמישי, 14/1/10, 22:09


        הנה צמד מילים שכבר מאסנו מלשמוע: סיכום העשור. כן, גם אני החלטתי להצטרף – באיחור קל -  לחגיגות הבלתי נגמרות האלה.

        מבקרים רבים "הכתירו" את העשור האחרון   כעשור החלש ביותר שידעה המוזיקה הישראלית לדורותיה.  אותי זה  מעט משעשע. נדמה שכל סיום של תקופה מביא איתו הצהרות  מעין אלה.

         אני לא שותף לאותה תחושה וחושב שיצאו בשנים האחרונות כמה אלבומים מעולים ובעיקר שירים מצוינים. רציתי לציין כאן עשרה שירים מהעשור האחרון שריגשו אותי במיוחד. כמובן שהרשימה יכלה להתארך עד אין קץ, אבל 10 זה מספר יפה ועגול, אז למה לא? 

        אלג'יר – דם על הים (2004)

        http://www.youtube.com/watch?v=C7M8PpDiF0o

        אני זוכר את הפעם הראשונה שהקשבתי לשיר, כשהוא עוד הסתובב כסקיצה במרחבי האינטרנט. העיבוד היה מעט רזה, השירה לא מושלמת, אבל כבר מהצליל הראשון עזבתי את עיסוקי. מצאתי עצמי שוקע במילים הפוצעות של שיר הרוק האדיר הזה, שהמילה "מושלם" תפורה עליו.

        "השירים ניבאו את עצמם, הם חזו את מה שקרה, השאירו דם על הים".  יומני היקר, אלו מילים אחרונות. ועוד איזה מילים. 

        שלומי שבן – האזרח האחד (2007)

        http://www.youtube.com/watch?v=1mILzbTqupk

        סלח לי אבי כי חטאתי,  מעולם לא הייתי מחסידיו של שבן. לא התחברתי ללהטוטי הפסנתר שלו ולטקסטים הציניים . לכן זה די  מפתיע שאחד משירי העשור שלי הוא של שלומי. ואולי זה לא כל כך מפתיע, מפני שב"אזרח האחד" הוא זונח כמעט לחלוטין את הפסנתר ויוצר חלום אפוקליפטי באמצעות עיבוד מבריק ובעיקר באמצעות טקסט מדויק.

        "הבכיר שעכשיו הוא קבצן או נביא ממלמל לעצמו, אלוהים מי שיחד את השמש הזאת?". 

        ברי סחרוף – ריבונו של עולם (2001)

        כשברי סחרוף לוקח לידיו טקסטים של אנשים אחרים, הוא מטפל בהם בחרדת קודש, בטח כשמגיע אליו טקסט מדהים ביופיו של חייל בשם בארי חזק, אשר נהרג במלחמת יום כיפור.  השופר אשר מגיח בתחילתו ובסופו של השיר, הוא אחד הדברים המדוייקים והמצמררים ששמעתי.

        "עכשיו אני שומע. רות, אתה יוכל סופית למות. אב שכול אני כבר לא מרגיש, דמעות החורף עליך יגידו קדיש." החלש

        כנסיית השכל – אוטוביוגרפיה (2007)

        http://www.youtube.com/watch?v=Zn2i4-o4rxA

        הכנסייה זכתה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות,  עם יציאת אלבום האוסף המוצלח שלהם, אשר הביא את שיריהם הישנים לשיא, הודות לעיבודים מושקעים של כלי מיתר ושלל כלים אחרים. שיר הנושא הוא לטעמי המוצלח מביניהם. המילים הם של שמעון אדף, הלחן של רן אלמליח  ועל העיבוד מנצח עמי רייס.

        "הייתי רוצה להאמין שאי שם גמעה ציפור את השחר, של טרם היותי וצווחה, או כוכב מלובן נדלק לסמן את בואי". 

        אהוד בנאי – בלוז כנעני (2004)

        אני יודע, כמה מיינסטרמי מצידי לכלול את השיר הטחון עד דק הזה בין שירי העשור. אבל לפעמים, אפילו גלגל"ץ מצליחים לזהות איכות . אני לא חושב שאפשר לכתוב שיר לזכרו של בנאדם  באופן כל כך מרגש כמו שבנאי כתב. מאיר אריאל זכה לרקוויאם הכי מכובד שיכל לקבל מיוצר ישראלי.

        "ובאופק אחר, על אותו דף גמרא, יושבים כל הלילה, אתה ואני, שלוות עולמים, פרדס חנה - כרכור, אקליפטוס ברוח, שורק בלוז כנעני" 

        מאיר אריאל – מודה אני (2000)

        http://www.youtube.com/watch?v=o_wQqzeMZTE

        ואם במאיר ז"ל עסקינן, אין כמו שיר ההודיה הזה לאלוהים כדיי להבהיר כמה הוא ידע לרגש. אריאל משאיל את צמד המלים "מודה אני" מהתפילה ומלביש להן שיר תודה לבורא עולם. על הטובה והרעה והטובה אשר ברא.  

        "בלאט חרש חרש, אט אט  טופפות, עתידות עתידות לקראתנו ואת מחייכת אליי מתוך השינה".   

        עמיר בניון – כמה (2007)

        לטעמי, היצירה השלמה והיפה ביותר של בניון הוא האלבום " אלוף בשחור - הרהורים". מדובר באוסף שירים קצרים ופילוסופים שבהם בניון , מהרהר על עצם קיומו בעולם. השיר "כמה" אשר בא ברצועה הרביעית ( קשה להבחין בכך מפני שהדיסק בנוי ממספר רצועות אשר מחוברות אחת לשניה), נמשך רק 2 דקות, אבל כמה יופי יש בהן.

        "כמה שתמציא מציאות, וכמה שתחיה או כמה שתמות, וכמה שתרבה לחשוב על זה ועל הכול, אתה תראה שזה פשוט מידי גדול". מה שנכון נכון 

        אביתר בנאי – בבית  (2005)

        http://www.youtube.com/watch?v=sbVfe4caKFA

        כמה תשבחות נשפכו על הבחור הזה בעשור האחרון. והאמת, מגיע לו. אני לא חושב שמדובר ביוצר החשוב של העשור (כפי שרבים מאמינים), אבל מדובר באומן  שבהחלט ראוי להערכה. השיר המדובר לקוח מתוך האלבום היפה " עומד על נייר". מקרה בו טקסט מרגש, לחן מושלם וקול אלוהי מתמזגים יחדיו.

        ."בבית, אין רצפה, אני עומד על נייר, אני עומד על נייר...". 

        גבריאל בלחסן – בתוך הצינורות (2004)

        http://www.youtube.com/watch?v=-ZKFen-cqvk

        זה אמנם שיר של אלג'יר שאותו כתב בלחסן יחד עם אביב גדג', אבל לעד יזוהה איתו. ולא בכדי. מלבד השירה של בלחסן אשר מתארת את חוויותיו המצמררות  מתקופת אישפוזו בארברבאנל, ישנו גם אותו רגע בלתי נשכח, שבו הגיטרה של גבריאל מחליטה שבמקום בו נגמרות המילים יתחיל הסולו המדהים, הכואב והעוצמתי ביותר שיצא מארץ הקודש.   "סולו אחד שווה אלף מילים". וד"ש לגילמור.

        "הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות, לקחת אותך איתי לתוך הצינורות". 

        אביב גדג'- תפילה ליחיד (2009)

        http://www.youtube.com/watch?v=uxwEaUNMoBM

        טוב, לא צריך להיות גאון בשביל להבין מי בעיני הוא יוצר העשור. אחרי הכול, האיש אחראי  על שלושה מהשירים אשר ברשימה. אבל כשיוצאים שני אלבומים בסדר גודל של "מנועים קדימה" ו "תפילה ליחיד", קשה לי מאוד שלא לפאר את החתום עליהם.

        למען האמת, חשבתי רבות אם לשלב את הרצועה הזאת ברשימה, מפני שבכנות, מבחינתי זה הרבה יותר משיר. זה מסמך פיוטי, ארוך במיוחד, לעיתים מלודי, לעיתים מצמרר , המתאר חלום בלהות אשר מגיע בסיומו לפיצוץ אטומי של גיטרות זועמות, קלרינט ג'אזי ותיפוף קטלני. חרש חרש, בצעקה.  קשה לתפוס את היצירה הזאת במלואה בפעמים הראשונות, אך כאשר כל החלקים מתחברים  והאסימון נופל,  מתגלות פה אולי 11 הדקות המבריקות ביותר של העשור. זוהי תפילת היחיד של גדג'.  

        "בסוף אלה היו עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי בכל כובד משקלם, את לא תצטרכי להחזיר לי את כל אלף פעימות הלב, שהחסרתי בגללך".   

         

         

        דרג את התוכן:
          6 תגובות   יום שישי , 18/12/09, 21:10

          צלצול הפעמון יזכיר לה נפילה

          היא תלחש לעצמה תפילה חנוקה

          בדיוק כשכבר קברה הכול בגינה

          בדיוק כשהעשן נעלם מדרכה

          הולכים לאורך החוף והיא רועדת

          הבזקים מתוך ראשה והיא קורסת

          על מצע של חול רך ושרטוטים דקים

          על קו המים שמתקדם גלים גלים

          אני לא יכול לחדור לעולם שלה

          רק קרניים בודדות מצליחות לפלוש

          מבעד לאלונים ועצי הברוש

          כאב לא נעלם אף פעם

          רק עומד על קצות האצבעות וממתין

          עם אלף חיצים ולהבים חדים

          צייד מיומן מחכה לקורבן

          גם גלים איתנים לבסוף מתנפצים

          דרג את התוכן:
            1 תגובות   יום חמישי, 26/11/09, 14:49


            נעליי נוקשות על רצפת הפרוזדור הלבן ורף העצבנות עולה עם כל צעד . רגליי מאיימות לבגוד בגופי . 

            פנים חיוורות בשביל שמסרב להגמר  .
            עיניי טרוטות מעוד לילה של יקיצות בלתי נשלטות וזיעה קרה. אני ממשיך ללכת. סביבי שוררת המולת בית חולים אופיינית. אחות גוררת לפניה מיטה בה שכוב אדם נטול הבעה. הכרוז מודיע לאיזה בר מזל שהגיע סוף סוף תורו המיוחל. אנשים יושבים על ספסלים, עושים עצמם שקועים באיזה עלון שמסביר להם כמה חשוב להיבדק לעיתים יותר תכופות. חלקם גונבים איזושהו מבט חטוף לעבר האיש שיושב מולם, תמהים מה הבעיה שלו, שבעטיה הוא בא להיבדק.
              צחנת המקום מכה בי  גלים גלים .

            אך כל ההמולה הזאת לא מונעת ממני לחזור לשרעפיי. הבזקים נורים מתוך ראשי. סיוט לא עובר אף פעם, הוא רק אורב לנו בפינה ותופס בנו ברגעי חולשה, מחכה לרגע בו יכריע אותנו סופית. ניסיתי לדמות את הרגע הזה בראשי. האמנתי שיש לי את היכולת, ולו לדקות ספורות, לאזור אומץ. מצחיק איך לעיתים  אשליות לוכדות אותנו ברשת שלהן. 
            לאחר התקרית, עסקתי בעיקר בבניה מחודשת, לבנה אחר לבנה. טיפולים פסיכיאטריים. כדורי שינה. לא פסחתי גם על קבוצת תמיכה. כל יום חזרתי מהמפגש עם איזשהו ניצוץ אופטימיות אשר התפוגג באותה מהירות בה תכולתו של בקבוק הוויסקי עשה דרכו במורד גרוני . כאמור, אשליות באמת מהתלות בנו ללא הרף. אנו מנסים להימנע מהן אך הן מגיעות ביתר שאת. כך בכל אופן מנגנון ההדחקה עבד אצלי. לבסוף הבנתי שאני דוחה דבר בלתי נמנע.

            אבל מה אני אמור להגיד לאדם שהרסתי את חייו במחי יד, בגלל איזושהי יהירות חסרת בסיס. סחיטת גז רגעית שנמשכת לנצח בראשי. גישוש אקראי לעבר מצית ופתאום אדם שרוע על האספלט הלח, מתבוסס בדמו שלו, נקשר לחיי מאותו רגע ואילך.
            אני זוכר עצמי במעורפל מגשש לעבר הטלפון הנייד, מחייג בידיים רועדות את מספר הטלפון המבוקש, מסביר לקול שמנסה להרגיע אותי את מיקום התאונה. בין לבין אנשים מתאספים סביב, תוקעים בי מבט חודר. רק טרגדיה יכולה לגרום להתעניינות רבה כל כך בקרב אנשים. פעולה כמעט מכנית של יצר קדמון וסקרנות תהומית.

            אז מה ניתן לומר לאדם זה, שעד אותו רגע היה עוד הולך רגל תמים ועכשיו הוא תמצית חיי. רציתי להגיד לו כמה אני מצטער, לתאר לו את חיי ההפוכים,  שאין  באמת במה להיאחז בו בכדיי לרסן את הנפילה. הייתי אומר לו שאני מוכן לצאת למערכה עקובה מדם  נגד אלוהים על הקרב להחזרת מחוגי השעון אחורה. כל הדברים הבנאליים האלה שצריכים להיאמר. השתפכות הנפש. גאולת הנפש. אך האמת הפשוטה תכה בי שוב. אין לי יכולת לסייע לו בהזזת איבריו. שום יכולת לגרום לו לנשום ללא סיוע מכונות. אני מנסה לתפוס את משמעות הדבר. חיים התלויים במכונה. מצד שני, האם עדיף להיות תלוי באדם אחר?

            סיימתי את המסע המפרך  כשגופי שעון על דלפק הקבלה,  משרבב את שמו מבעד לשפתיי, רק כדי לשמוע שוב את אותו משפט שמושה אותי מהמצולות ומפיל אותי מייד על חרבו. "אני מצטערת, הוא נמצא בבדיקות כרגע, הוא יוכל לקבל מבקרים החל משעות..." היא מדקלמת לי את שעות הביקור, אך אני כבר יודע אותן בעל פה. את שלי עשיתי להיום, רגיעה זמנית עוטפת אותי. אני שם פעמי לעבר דלת היציאה.

            דרג את התוכן:
              ביקורת על דניאלה ספקטור- אלבום בכורה

              אור לבן על הירושימה ועל העולם. דניאלה ספקטור- אלבום בכורה

              7

              מוזיקה  

              8 תגובות   יום רביעי, 28/10/09, 18:49


              בחיפושיי אחר מוזיקה ישראלית איכותית אשר תפקידה הוא לאו דווקא לסתום חורים בין דיווח תנועה אחד למשנהו, מצאתי עצמי בחנות דיסקים, אי שם במרחבי תל אביב. לאחר שהמוכר הבין שמדובר בלקוח פוטנציאלי אשר איבד עצמו בתוך המבוך האינסופי של החנות, הוא בא לסייע.
              "מה המצב אחי? מחפש משהו ספציפי?" אמרתי לו שלא, סתם בודק. בשביל לא לשלוח אותו מאוכזב וחסר תועלת אל עמדתו מאחורי הדלפק, הצבעתי על אלבום אקראי שהונח לפניי. אני אפילו לא זוכר את שמו "איך זה?" שאלתי, מנסה לגייס את הטון הכי מסוקרן שיכולתי.
              הוא הביט בעטיפה שניות אחדות ואז אמר "אם אתה מחפש אלבום חורף, זה בשבילך".
              הנהנתי בסתמיות לעברו.  "סתם בשביל הסקרנות" שאלתי "איך אתה מגדיר אלבום חורף?"
              הוא הביט במבט של איזו-שאלה-מה-אתה-ילד?
              "מה זה אלבום חורף?" חזר על השאלה, כמנהגו של כל ישראלי מצוי (אקט ברור שבאמצעותו מנסים להרוויח זמן) "אחד כזה שקט, מדכא קצת. כמו למשל KID A של רדיוהד ". אמרתי לו שהבנתי ובהיותי עונה לו הרהרתי בדבר והחלטתי שזו הגדרה חלקית ביותר. אבל תשובה לא רעה. יש באותו ניסוי אלקטרוני של רדיוהד מן הקרירות הלא מוסברת הזו שמוזיקה לעיתים עוטפת אותך בה.


              אז מהו באמת אלבום חורף? מהם הקריטריונים אותם הוא צריך למלא בכדיי להיקרא כך? האם אלה הקלידים המקפיאים או הסינתיסייזרים השולטים  אשר גורמים למאזין את אותו רעד סמוי שרק מחכה לפרוץ החוצה? אולי זו המלנכוליה המלטפת אשר כל כך מדברת אלינו כשהגשם יורד והרוחות שורקות?
              או שמא הכול בעצם הוא פועל יוצא של הקול הבוקע מהרמקולים במין חמימות חורפית?
              אני לא יכול להגדיר את המאפיינים המדויקים אך אני בהחלט יכול להביא דוגמאות. לאחרונה נתקלתי בדוגמא מובהקת בדמות אלבום בכורה של יוצרת חדשה, דניאלה ספקטור.  לא רג'ינה. דניאלה. והיא לגמרי משלנו.

              מאז 2005 דניאלה מופיעה במקומות קטנים וצנועים ורק השנה, לאחר 3 שנות עבודה, יוצא אלבומה הראשון.
              לא קשה להבין מהיכן מגיעות השפעותיה המוזיקליות. הרבה אביתר בנאי, הרבה אפרת בן צור וקורטוב של רדיוהד. הקלידים משחקים תפקיד מרכזי באלבום, דבר המקנה ליצירה את אותה אווירה חורפית.
              אך שני מרכיבים שבאמת יוצרים את אותו משב רוח איסלנדי הוא קולה הדק והנעים של ספקטור ובעיקר הטקסטים, אשר לא חוסכים בתיאורים מאותם מקומות מושלגים וקפואים.

              "הדוב הלבן הגדול
              חוצה את מישור הקרח הרחב
              אם ייעצר או ייפול
              יקרוס הקרחון מתחתיו"


              הדיסק הוא בעצם רשמים, לרוב ממקומות אחרים. תיאורי נוף מלווים את הטקסטים  היפים של ספקטור לכל אורך הדרך.  יערות, קרחונים , גנים, אוקיינוסים, כוכבים מתים,  ציפורים , דובים לבנים. יומן מסע המתנקז אל תוך 35 דקות. 
              אבל לא רק תיאורי נוף יש כאן .

              "הכוכב הזה מת
              אבל רואים אותו כאן
              הוא כבר לא באמת
              אבל האור שלו לא נעלם"

              על אף שלכל אורך האלבום נשמרת רמה גבוה של  שירים ישנן כמה רצועות אשר מתעלות על השאר, כמו למשל הסינגל "הכוכב הזה מת" בו שורה באופן ברור רוחה של רדיוהד. קולה הנעים (שמזכיר לפרקים את אפרת בן צור) משתלב נהדר עם הקלידים והלחן הנהדר.  האווירה מלנכולית מעט- ושוב- משדרת בעיקר קור.


              "ספינות יוצאות מהנמל, ברחוב ליד ביתי,  עוד לא בוקר ,הגיון קם, עוזב אותי לא אחכה לך, אני קוראת, צועקת אחריו, אבל הוא לא שומע, מרים עוגן ושט" מתוך השיר "זה הזמן"

              ספקטור ניחנה ביכולת כתיבה משובחת המאפשרת לה לתאר הלכי רוח בצורה אמינה, מבלי להישמע מאולצת יתר על המידה. היא מצליחה ללכוד אספקטים של חיפוש ומסע ולשלב אותם עם רגשות. כך גם בשורה "קחיני עמך והיי לי סירת הצלה" מאותו שיר.

              "תאהב אותי באלימות כזאת, שתשאיר בי סימנים, תשאיר בי משהו כשאנחנו משתנים. כי נגלה עוד מעט הצלחנו להחביא כמעט, בחוץ אנחנו ביחד. בפנים מפחדים לבד" מתוך השיר "לישון לבד"

              ברצועה השמינית "לישון לבד" דניאלה מראה שהיא יודעת לכתוב שירי אהבה מעולים מבלי ליפול למלכודות קיטש מביכות. בבית הראשון היא מבקשת ממנו לאהוב אותה בעדינות, בבית השני באלימות, העיקר שהיא תרגיש משהו בפנים.

              "בואי אל גני גנים, תראי, טבע שלי והנה אני, גדל פרא"

              הרצועה האחרונה היא הדרך המשולמת לסיים אלבום מהסוג הזה. באמצעות מילים ספורות, ספקטור יוצרת קלוז'ר יפיפה לדיסק. בלי יותר מידיי התחכמויות. עוד פעם, הטבע לוקח פה תפקיד ראשי, אך הפעם היא מדמה אותו לעצמה. כחלק בלתי נפרד.  לטעמי, השיר הכי המנוני באלבום, אשר מלווה בלחן נהדר.

              אלבום הבכורה של דניאלה ספקטור הוא כל מה שניתן לצפות ממוצר ראשוני של אומן. ויותר. נכון, הוא לא מושלם ולא היו מזיקים עוד כמה שירים שיאריכו את החוויה, אך היא בהחלט הביאה כאן צד שונה ומיוחד שכל כך חסר לנו בתקופה בה יצירה מקורית הפכה להיות נחלתם של יחידי סגולה.
              החורף מתדפק על דלתינו. ספקטור מצדה תדאג לחמם את האוויר הקר בחום הכי מקפיא שיש.

              דרג את התוכן:
                6 תגובות   יום שישי , 23/10/09, 20:21


                בואו נדבר, פעם אחת ולתמיד. נשים את הקלפים על השולחן. מרוץ החיים מתיש אותי, כמה עוד אפשר לגשש באפלה.

                בסופו של יום, הכל מסתכם במצבה חלקה, בכד מהודר. מעפר באנו ולעפר נשוב. זה לא אומר שצריכים להיות שרויים במרה שחורה כל הזמן. אלו פשוט עובדות החיים.  קווים מקבילים לא ייפגשו לעולם. כולנו באותה סירה,  בדרך לעולם הבא, יהיה אשר יהיה.  זה הכול. חשבון פשוט. אז מה עושים? אין תשובה חד משמעית. מי שטוען שיש, משקר.  פופר אמר "התשובה היא ארעית, השאלה היא נצחית".

                אני בוחר להאמין שמשהו או מישהו עומד על המשמר, מנהל את כל המהלכים, מזיז את הכלים כדי לייצור דבר הנשגב מבינתנו. אני מבין אנשים שקצת מפקפקים בעניין, שמנסים לחבר את חלקי הפאזל , ולעיתים נראה שהצירופים לא תואמים זה לזה. אין ספק שרוב התנהלות העולם לא יושבת  בקו אחד עם איזו תוכנית מושלמת שאנו עורגים לה. אך מי אמר שאנחנו צריכים להבין כל דבר?

                אז אני יוצא מביתי ומתיישב על כיסא פלסטיק בגינה ואני מרגיש טוב. לא יכול להסביר מדוע. שמא זו תערובת של קרני השמש, מלווה בבריזה מרגיעה או שסתם קמתי על רגל ימין והמערכת המנטאלית  הורתה לי על אושר זמני. כך או כך אני שרוי ברגיעה מלטפת. אני חושב על כל נשימה שאני לוקח. ייתכן מאוד שמחר השמש תשרוף ולא תחמם בנעימות. שהנשימה תהיה מלווה בעשן סמיך. אבל כמו שאומרים, צריך לחיות את הרגע. אין צורך להרחיב אודות שבריריות החיים, הם קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על עצבים, על דמעות. זה פשוט לא שווה את זה.

                אני מביט לעבר השמים ורואה כיצד הציפורים גומעות את החיים, חותכות את האוויר.  הייתי רוצה להתלוות עם אחת מהן לאיזה יום בשחקים. לראות דברים מנקודת מבטן. בטח הן תוהות על קנקננו, בני האדם. מה הם עושים? לאן הם רצים? האם הם רואים משהו שאנחנו מפספסות? מקום טוב יותר, מעבר להרים?

                הן בוודאי מרחמות עלינו, ששדה הכבידה לא מאפשר לנו לפרוס כנף. באורח המחשבה שלהן זה בטח נתפס בתור מגבלה נוראית. כועסות עלינו כי הן רואות כיצד אנו מחריבים כל חלקה טובה. רואות אותנו צועדים כל יום אל קיצנו עם חיוך רחב על הפנים.

                כמה חבל שאני לא יכול לעמוד מאחורי המילים שלי. לקום כל יום ולהגיד שזה היום הראשון של שארית חיי. לברך על כל רגע שבו יש לי את הזכות להתהלך על פני האדמה. להרגיש כל יום את הטעם של הדברים. שיש תכלית לכל דבר. "הכול הבל הבלים... אין חדש תחת השמש". מישהו חכם אמר את זה, אז מי אני שאתווכח?

                הכול לטובה? שיהיה. הכול לטובה. אנחנו מוקפים בשדות של אמרות שפר. פשוט צריכים ללקט משפט אחד התואם את תחושותינו באותו יום.

                החרב מסתובבת, המצעד ממשיך. בינתיים דברים מתנהלים על מי מנוחות. תנו לספוג את השלווה הזאת.

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום חמישי, 15/10/09, 20:44


                  קמתי  כשרוח קלה נשבה על  פניי. לקח לי שניות אחדות להיזכר היכן אני.  ,L.A חוף הים של סנטה מוניקה .  מימיני, קבור בחול הזהוב, נמצא ספרו של עמוס עוז "קופסא שחורה", באוזניי, "רדיוהד" מנסים מזלם באלקטרוניקה. תהיתי כמה זמן שכבתי כך, ללא מעש. הצריבות הקלות על גופי העידו על שהייה ממושכת תחת מתקפת החמה. גם גרוני היבש רמז שהגיע זמנו לקבל איזו מנת מינרלים ראויה . הוצאתי את בקבוק המים מהתיק ולגמתי.

                  לעזאזל, אם רק היו לנו בארץ חופים מסודרים ונקיים כאלה. חשבתי כבר לקפוץ לאיזו טבילה במים, כשמצאתי עצמי עומד בפני בעיה שכיחה בקרב אנשים הבאים בגפם לחופי הרחצה. התיק שלי יוותר לבדו, ללא השגחה. הרהרתי בדבר לרגע ואז שכנעתי עצמי שיהיה בסדר ושום אסון לא יקרה אם אנטוש אותו למספר דקות. וחוץ מזה, הוא יהיה בטווח הראיה שלי. כן, באמת האמנתי שאם מישהו יחליט  לגנוב את התיק, אהיה מספיק מהיר לסגור פער של 20 מטר בקלילות. סגרתי אותו והנחתי את המגבת על התיק, כאילו לשכנע עצמי שלא הזנחתי אותו לגמרי לאנחות. כפי שמיודענו סיינפלד כבר אמר "איזה מוח קרמינלי יצליח לפרוץ מחסום כזה?"

                  המים היו בטמפרטורה המושלמת אך לא הרשתי לעצמי לחגוג שם יותר מדיי.
                  לשמחתי הרבה, התיק נשאר במקומו, והדבר היחיד שכן השתנה ברדיוס של 10 מטר מהמקום בו שכבתי הוא נוכחותה של  משפחה  קולנית. תאמינו לי, אין הרבה רעשים מטרידים  היכולים להשתוות לצווחותיהם של ילדים מקסיקנים .שיט, בדיוק שהתכוונתי לחזור לבטלנות צרופה. מזל שיש את הנגן הדיגיטאלי שיותר מהיותו מכשיר נגינה נפלא המאפשר לך להאזין לצלילים שבחרת ושלא נכפו עליך מכורח הנסיבות, יש לו ייעוד  אחר, לא פחות חשוב, והוא לסנן את אותם קולות לא נעימים. במקרה הזה, איומים. רק תחשבו איך הרגשתי כשהסוללה  הראתה סימני גסיסה מדאיגים. מכיוון שמדובר בנגן חדש, לא הייתי בטוח כמה זמן עוד נותר לי להנות ממנו.

                  החוף המערבי.  השמש החלה את גלישתה לעבר הים. מזג האוויר החל להשתנות בהתאם. על אף זאת, החוף עדיין היה גדוש ברוחצים. הגולשים עוד ניסו לתפוס את הגלים ששעטו לעברם. אווירון חג בפעם האלף מעל הים, גורר אחריו איזה שלט פרסום לבירה. עייפות נוספת באה ועטפה אותי.

                  מבטיחים לנו מלחמה בקיץ הבא, תענוג. לשמוע בשורות כאלו במקום בו אני נמצא כרגע זה בערך כמו לשמוע על הרעב באפריקה בעודך בולס נתח בשר משובח באיזו מסעדה יוקרתית. ואתה לא יכול שלא לתהות איך זה לחיות במקום, בו הפעמים הבודדות שתראה חייל זה יהיה ככל הנראה בסן דייגו או בקרבת בסיס צבאי כלשהו. כשאירוע ביטחוני מתרחש פעם בעשור. שהדאגה העיקרית של ההורים היא להיכן לשלוח את הילדים למשך הקיץ וטיפוח החלום האמריקאי. חלום שקצת התערער, יחד עם קריסתם של זוג גורדי שחקים.

                  שאונו של מטוס נוסף נשמע. לא הייתי טורח להביט בו אילולא צלל ישירות לעבר הים. נדמה שלכולם לקח זמן לעכל את מה שהתגלה לנגד עיניהם. האווירון התרסק במרחק של כ-20 מטר בלבד מהיבשה,  מותיר אחריו שובל של עשן שחור.

                  ראיתי 3 גברים רצים לעבר המים כאילו נורו מלועו של תותח, דבר ששלל ממני את האפשרות להישאר נעוץ במקומי. רצתי בעקבותיהם. השחייה נגד הזרם התישה אותי מהר משחשבתי.
                  האווירון צף על פני המים כשהגעתי אליו.  לאחר מספר שאיפות אוויר מהירות הבטתי אל עבר תא הטייס. שני האנשים שהיו בתוכו נראו במצב סביר בהתחשב בכך  שהם צללו לעבר הים במהירות של 300 קמ"ש. הטייס קיבל את מירב החבורות. פניו דיממו אך נדמה שהוא בהכרה מלאה. האיש שישב לצידו נראה בסדר גמור, אם כי המום במקצת. שלושת הגברים שהגיעו ראשונים לזירת ההתרסקות כבר החלו בנסיונות להוציא את הפצועים מהאווירון. זה לא היה פשוט. למזלנו, היו למטוס חלונות פשוטים לפתיחה, כיאה לאווירונים זעירים מסוג זה. השניים שישבו בפנים פתחו את החלונות, אך התקשו להרים את גופם. כנראה שמצבם לא היה כזה טוב אחרי הכול. את הדלתות לא היה ניתן לפתוח מפני שהן היו מתחת לפני המים. החלטנו לעשות זאת בדרך היחידה האפשרית במצבנו. היינו ארבעה. שניים מכל צד ולמשוך.
                  לאחר מספר ניסיונות כושלים, אני והאמריקאי שלצידי הצלחנו להוציא את הטייס מתאו. בדרך דפקנו את ראשו בתקרת האווירון, דבר שגרם לו לשחרר זעקת  כאב מגרונו.
                  אף פעם לא הצלתי מישהו מטביעה. אני מוכרח להגיד שבטלוויזיה העניין  מוצג בצורה הרבה יותר ידידותית. כיף גדול זה לא.  בעודנו מנסים למשוט אותו מהמים לעבר החוף שמנו לב שהצוות השני הסתדר עם המשימה הרבה יותר טוב מאיתנו. הם כבר היו מטרים ספורים מהחוף. אנחנו התחלנו את מסענו רק עכשיו. הספקנו להתקדם כברת דרך מכובדת לפני שחשתי לחץ בחזה. לא הצלחתי  להמשיך לשחות על אף שכמעט הגענו לחוף. האמריקאי שם לב שהוא סוחב את האיש לבדו ."What's going on man?". ניסיתי לענות אך ללא הועיל. הרגשתי איך כל כוחי  אוזל  באחת. לפתע שמעתי קול אחר, מוכר, מפציר בי "Pull me out of the air crash!!  בכוחותיי האחרונים תהיתי מי דיבר אליי, זה לא היה הטייס. "Pull me out of the lake!!".

                  פקחתי עיניי. "רדיוהד" המשיכו לנגן באוזניי את שירם Lucky"". מסתבר שהסוללה של המכשיר חזקה משחשבתי. מטוס קל נוסף חלף בשמים האדמדמים. "אף פעם לא נמאס להם, אה?" מלמלתי לעצמי. המשפחה המטרידה עזבה. התנערתי מחלומי, הרמתי את ספרי "קופסא שחורה" והמשכתי לקראו,  בעוד השמש שילחה בי קרני אור אחרונות.

                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום שני, 12/10/09, 23:39


                    אותו יום נפרם ממארג הזמן

                    הוא היה ארוך מידיי

                    טווה קוריו כשהגיע הסתיו

                    נמס לבסוף בסיומו של הקרב

                    זה התחיל עם נפילתו של עלה צהבהב

                    זה נגמר כשהרוח נבלעה במערב

                    חזיון לעת ערב מול עיניים אדומות

                    הכאב ינגן היום על אדמות חרוכות 

                    היצירה מתחילה בשלוש דמויות מגששות

                    שלושה תרמילים נושאים עימם חלומות מתכלים

                    ראינו איך האופק מתקרב אל קיצו

                    המשכנו לצעוד לעברו

                    אבק כיסה עקבות קטנות

                    ירח הזהיר מפני סכנות

                    זרקתי גפרור והשדה גווע

                    אדמה פצועה נפלה על חרבה 

                    דמעות ורעב בשביל החלב

                    וזו דרך לא דרך וגם אור הירח כבה

                    והיום הארור הזה נמתח גם בעלטה

                    מפות הכוכבים נפרסו מעלינו

                    נשכבנו על החול וצפינו

                    זוכרת כשהצבעת על כוכב הצפון

                    וקולך נישא לחלל החיצון? 

                    והדובה הגדולה נעצה מבטה ונפלה לשינה ערבה 

                    אולי אלה הזיות שלא קברתי בזמן

                    ואולי זו מציאות שתפסה אותי לא מוכן

                    הפיצוצים בשמים העירו אותי מבוהל

                    רעם אחרון לפני סוף מיוחל?

                    אותה אש מעולם לא הוצתה

                    שדה הזהב נשאר כשהיה

                    ברגליים כושלות חזרתי אל רחובות העיר הישנה

                    נער ונערה רצו והגיעו אליי באפיסת כוחות

                    בידיים שלובות ובטבעות נוצצות הם שילחו בי פגיונות

                    זה לא נצח זה רק יום שנמשך

                    כמו גלגל מסתובב אנו נחזור אל אותה נקודה

                    אל אותן שלוש דמויות מגששות באפלה 

                    דרג את התוכן:
                      5 תגובות   יום שישי , 9/10/09, 12:39


                      והימים חולפים והשעות זוחלות מבעד לעוד יום. בוהה במסך הטלוויזיה ולא ממש מביט, אז אני מגשש לעבר הספר שאני מתקשה לסיים. מנסה להבין משהו מבין השיטין ולא מצליח. יוצא מהחדר ונע לעבר השירותים, שוטף פנים ומביט בבואתי שמשתקפת אליי. לא במיטבי, ממש לא.

                      הטלפון מצלצל. אני שוקל שניות אחדות אם לענות, לבסוף מחליט שלא. כעבור דקה הצלצול חוזר. בתחילה חושב שהצליל הוא פרי דמיוני ולבסוף מבין שזה הצלצול שהיה מקודם, רק שעכשיו הוא נשמע לי יותר חצוף, כאילו מנסה לנער אותי. בסופו של דבר אני מתרצה ועונה. זה אחד מחבריי הקרובים. לפי נימת קולו ניתן להבין שאנו עומדים בפני שיחה שלא תשפר את מצב רוחי.

                      בולע את הרוק כשאני שוקע לאט לאט בביצה הגדולה.

                      "קרתה תאונה". הוא מתחיל לפרט. אוויר, פאק, צריך אוויר. זה מספיק לי. אני אורז חפצים בידיים רועדות, תוחב למזוודה את מה שבא ליד. מתקשר לסוכנת הנסיעות, מנסה להבהיר לה את המצב בקול הכי רגוע שאני מצליח לגייס. היא, במרחק שנות אור ממני מנסה להסביר שאין טיסות לארץ בשעה הקרובה. אני מטיח את הטלפון ברצפה ובאותו רגע מצטער על כך. מרים אותו שוב. היא עדיין על הקו. "סליחה... אני מבין. תודה". היא מסננת מילות הזדהות. בקפידה. אני מעריך זאת. היא תעשה את הסידורים הדרושים מייד.

                      הוא חבר טוב שלי. מסוג האנשים שאתה מפקיד בידיהם את המאווים שלך, את סודותיך, את כל מה שרצית להיות ולעולם לא תהיה.

                      הטיסה יוצאת עוד חמש שעות ואני חושב איך להעביר את הזמן. מתקשר להורים. הם שמעו את הבשורה לפני דקות ספורות, חששו קצת להלחיץ אותי. אמא נרגשת אז אבא לוקח פיקוד על הטלפון, אומר את המילים שצריכות להאמר בשעה כזאת. לאחר מכן שואל אם אני בא. "כן", אני עונה. "סידרת לך כבר טיסה?". "כן, היא יוצאת עוד כמה שעות. אבא, הוא לא מת. אל תתייחסו לזה כמו מקרה אבוד". אני שומע את אבי מכחכח בגרונו "ברור, אבל אתה מכיר את אמא שלך. היא בוכה גם בסרטים מצוירים". "כן. טוב, אני צריך להתארגן". "רוצה שנאסוף אותך מהנמל?". מהסס לרגע ואז אומר שלא, אני אסתדר כבר. אבא שואל אם אני בטוח. "בטוח, תודה". לאחר אתנחתא קלה אני ממשיך, "טוב, אני חייב לזוז". הוא אומר שיהיה בסדר ואנחנו מסיימים את השיחה.

                      אני לא רוצה לבכות. לא מעוניין להיכנס למקום הזה עכשיו. במקום זה, שומט עצמי על המיטה, בוהה בחלל האוויר, והמחשבות מציפות אותי: כדורסל,תימרות עשן סיגריות,  טיולים. לא מצליח לדמיין זאת בלעדיו. אני כועס על עצמי, לא מבין למה אני מהרהר בדברים חסרי תכלית. הוא יהיה בסדר, עדיין לא יודעים בכלל את חומרת הפציעה. לפני גלישה לעוד גל מחשבות, אני ניגש לשירותים לשטוף פנים. לפתע מתחיל לחוש לחץ בחזה. לנשום עמוק, שום דבר לא קרה. שוב נזכר בחלום מאמש. יום ערפילי. פניי מוטות לאחור, מביטות בשמים אפורים מבעד לערפל הסמיך. מנסה ליישר מבט ורואה למרגלותיי ביצה אדירת מימדים. מנסה לזוז אך רגליי כבר שקועות דיים כדי למנוע ממני תזוזה כלשהי. תחושת בידוד מוחלטת אופפת אותי, המילים נעתקות, לא מצליח לזעוק לעזרה. והכול מוחשי כל כך. אני ממשיך לשקוע. אין לי אשליות שמישהו ימשה אותי. משלים עם המצב, ואז מגיע הצלצול הזה, הגואל. שעון מעורר.

                      לא קמתי עם אגלי זיעה או עם פעימות לב מואצות, אבל החלום הזה לא מניח לי. כל היום אני שקוע בו. עד כמה היה מציאותי. תחושת החידלון הזאת,  האומללות הזאת. החלום הושרש היטב בראשי. ניסיתי לקרוא, לצפות בטלוויזיה, לשמוע מוזיקה. כלום. כל הנחלים מובילים אל ביצה ענקית ומחורבנת. עד הטלפון שקיבלתי לפני שעתיים. לקח לי זמן להתעשת אבל בסוף עניתי. והשאר היסטריה.

                      אחרי מספר דקות אני מתחיל לנשום נשימות סדירות, נותן הצצה חטופה במראה, זורק כמה מילות עידוד לחלל האוויר ומביט בשעון. הגיע הזמן. מכניס את המפתח למנעול, כשהטלפון שוב מזכיר את קיומו.

                      מעולם לא נשמע לי צלצול הטלפון מאיים כל כך. אני מניח כף ידי על ידית המכשיר, משתהה לרגע ואז מצמיד אותו לאפרכסת. "כן?". בשורות טובות. אני מתקשה להאמין. מצבו של חבר שלי לא נורא כמו שגרסו בתחילה. הוא לא נמצא בסכנת חיים. כמה צלעות שבורות. זעזוע מוח קל. הוא ייצא מזה. "בכל מקרה כדאי שתבוא. לא יזיק לו לראות אותך". אני אומר שכן, כמובן שאבוא. בכל מקרה נמאס לי מהמקום הזה. "התכונתי לחזור עוד חודש ממילא".


                      XXX


                      הוא יוצא מהדירה כשחיוך של הקלה מרוח על פניו. הטיסה עוד שעה וחצי. נמל התעופה לא רחוק. רבע שעה במקרה הגרוע. הוא יוצא אל אוויר העולם, הרוח הקרירה חודרת לעצמותיו מבעד לסוודר. מונית מתקרבת, הוא מסמן לה. לאחר נסיעה קצרה המונית עוצרת, הבחור מודה לנהג ומשלם לו כגמולו. הוא עובר את הכביש ונכנס אל הנמל. מביט בשעון ורואה שיש לו עוד זמן לשתות כוס קפה, לקרוא עיתון, לעשן. לפני זה הוא עושה את הסידורים הדרושים.

                      הזמן הגיע, עלייה למטוס. הבחור מתיישב במושבו. מקרינים סרט, דווקא לא רע, אך הוא נרדם אחרי 20 דקות צפייה. ושוב יום ערפילי  ושוב ביצה והרגשה נוראית. הוא מתעורר מבועת. מעולם לא היה לו חלום שחזר פעמיים ברצף, יום אחרי יום. לא בצורה כזאת זהה בכל אופן. מנסה לנתח את החלום הזה לעומק. הסיוט עושה דרכו חזרה למעבה ראשו.

                      הנחיתה רכה. הוא יוצא אל החום הכבד השורר בחוץ. שקוע תהיות על פשר החלום, הבחור חוצה את המעבר מבלי להביט לצדדים, כשלפתע הוא שומע צלצול. כלומר, צפירה. הוא מצליח לשחרר קללה חרישית לפני המכה. ממשיך לשקוע.

                      דרג את התוכן:
                        1 תגובות   יום רביעי, 23/9/09, 17:58


                        עוד רגע הוא יצית את חייו ויאמר "השומרים נפלו הכול נגמר"

                        אני רואה אותו אוחז בגפרור ומחכה לרגע בו...

                        נפתחות הדלתות קורסות החומות ועכשיו זה הזמן להתפוגג לאנחות

                        אנחות האנשים התלויים על בלימם והצלובים בנפשם 

                        ועכשיו מחוץ לכתליי הבאר אותה הקפנו  גדר

                        המולת האנשים  מהדהדת למרחקים

                        נטול מים צפים בי זיכרונות של זרועות מנחמות

                        האיש שעומד וחומר דלקה  בידו

                        גמר בליבו  לזרז את קיצו

                        בסופו של כל פרוזדור יש בור

                        הניצוץ  שאותו אב גדול הצית  הסתמן כתרמית

                        כשהאדמה היא פלטה לוהטת טיפות גשם הן רק תפאורה קורסת

                        אוחזי חלומות ימשיכו לדדות ולקוות 

                        "עוד רגע הכול ייעלם" הוא  אומר ונופל

                        ואני כמוהו מתכסה בעלווה של שלווה

                        רגע לפני מגיח קולה המלטף מן העבר

                        "השומרים נפלו הכול נגמר"

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום שלישי, 22/9/09, 11:20


                          טוב, החבל הזה נמתח עד שיאו. אותו צעד ממנו ניסיתי להימנע בשלל דרכים ואמתלות מאז שחרורי מצה"ל מתקרב, והלמות צעדיו לא מבשרים טובות.כל התירוצים בוזבזו להם. הטיול לדרום אמריקה כבר נשכח מזמן, גם מחנה הקיץ בארה"ב תם לו, ושנת הבטלה שבאה אחריו הסתיימה ביעף. בתור קונפורמיסט מושבע, גם אני הולך לקפוץ בקרוב לקלחת הלימודים הזאת  שכולנו אוהבים לשחות בה. והציפיות? אין ציפיות גדולות בינתיים. אולי להישאר שפוי...

                          אני זוכר במעורפל את ימי התיכון העליזים. אני זוכר אותם בעיקר מחוץ לכותלי בית ספר, בישיבה סתמית אצל חברים, בהקשבה לתקליטים ונסיונות ללמוד ממשנתו של הרב גילמור והאדמור סלאש.  נכון, מידיי פעם חטאנו בנסיעות לחוף הים אך רוב הזמן הקפדנו על בטלה תהומית.לא אשקר, היה גם את עניין הלימודים ויאמר לזכותי שהצלחתי באורח פלא לסחוט תעודת בגרות סבירה, אבל באמת שאני מתקשה להיזכר  ברגעים ראויים מכיתת הלימוד, למעט כמה וויכוחים משובחים שהעלו את רמת העניין בשיעור באופן משמעותי ואף הצליחו להעיר כמה תלמידים טרוטי עיניים משנת הישרים בה שרו.  כל ניסיון לימוד לקראת מבחן  נתקל בחומה של אפשרויות הרבה יותר אטרקטיביות ומפתות : יציאה לסרט, באולינג, סנוקר,  משחק כדורסל או סתם רביצה אצל חברים. וכשאני נזכר בכל אותם ימים מופלאים מקננת בי מחשבה מטרידה. מה כבר השתנה מאז התיכון מבחינת הנכונות שלי ללמידה והאם אותו שינוי יביא אותי למצב בו אוכל ללמוד מתוך רצון.

                          אז אני מודע לכך שלימודי האוניברסיטה שונים לאין שיעור מלימודי התיכון. וכן, אני יודע שעצם העובדה שבחרתי את תחום לימודיי משנה  את כללי המשחק באופן משמעותי.אבל בכל זאת, אני עדיין מתעתד להיות במסגרת בה אני צריך להתמודד עם אויבי המושבע. הלחץ.אני משוכנע ששיקול הדעת  שלי במצבי לחץ הוא מן הגרועים שידעה האנושות לדורותיה. זה מתבטא בכל תחום, לא רק בלימודים (למעט כדורסל, שדווקא שם אני פורח כשהזמן רץ לאחור. מוזר...). ברגע שאני רואה את שעון החול מתהפך אני פשוט מאבד את זה... איך אביתר אומר? "אותיות פורחות באוויר"? תוסיפו לזה גם מספרים, משוואות, צורות גיאומטריות... ומה יותר מלחיץ מאותו מבחן חביב העונה לשם "הפסיכומטרי"?.אם נהיה מעודנים לרגע, אותו מבחן היווה עבורי טראומה קשה שגם היום, כשנה וחצי לאחר סיומה, אני מתקשה להיפטר ממנה. אפשר לומר שרק מלשמוע את אותה מילה מתעורר בי רצון להיבלע במעבה האדמה. אגב, באותה תקופה השלתי ממשקלי כארבעה קילוגרמים (אולי עליתי פה על סטארט אפ של הרזיה באמצעות טראומה לימודית? חומר למחשבה...)

                           אז אני רוצה להאמין שהמסגרת הלימודית אכן יותר ידידותית למשתמש ומנת הלחץ באה בגלים ולא בצונאמי פתאומי (לפחות עד הבחינות), אך עודני סקפטי לגביי היכולת שלי לחזור אל חיק הלימודים. אם הדברים נשמעים כאילו נגזרו הישר  מ"יומנו של מתייסר" אז רציתי להבהיר, למי שלא היה ברור לו, שצרותיי הן שוליות עד אפסיות ביחס לתחלואי החברה הישראליתגלובאלית, אך עדיין מצאתי לנכון לפרוס את חששותיי מאותו אויב ישן נושן אשר בא לביקור ארוך ומייגע.אני יכול להתנחם בכך שבחרתי ללמוד מקצוע אותו אני אוהב ואם בו אני אכשל, לפחות אדע שאני אידיוט מושלם... גם זה משהו. 

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אריק פ.
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS