עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    תכנים אחרונים

    7 תגובות   יום שני, 20/5/13, 12:39

     

    הוא הביט במחשב שעה ארוכה כמבקש עצה והכוונה. עיניו אדומות, מזוגגות, עייפות.

     

    רק אתמול גילה כי ראייתו התדרדרה שוב. אופטומטריסט מזוקן המליץ לו להימנע מבהייה ממושכת בצג, להגביל את עצמו לשעתיים-שלוש ביום לכל היותר. "אתה מאמץ את העיניים שלך יותר מידיי עם המחשב הזה" הסביר במפגיע, כאילו לא ידע שמדובר בנרקומן שימאן להקשיב לעצת מומחה.

     

    הוא בחדר עכשיו, מכווץ במיטתו, מנסה להימנע מחייו הוירטואליים הדועכים שבמרחק פסיעה. כל כך הרבה זמן עבד בבניית מרחב אלטרנטיבי לעולמו המשמים.

     

    תמיד ניחן  בכישרון כתיבה יוצא דופן. כבר בילדותו הבין שזה יהיה התחום היחידי בו יצליח להטביע חותם משמעותי על האנושות. ספורטאי גדול אף פעם לא היה, ביישנותו גבלה בהפרעה קלינית ומראהו הגמלוני לא ממש סייע לו בתחום הרומנטי.

    כל מה שנותר לו זה להתחבא מאחורי המקלדת ולפזר מרכולתו הכתובה באינטרנט.

    בתחילה פתח לו חשבון ברשת החברתית והחליט כי מידי יום יפרסם טקסט באורך עמוד. הוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד ירכוש לו שם בעולם המקוון ואנשים יסגדו לכישרון המתפרץ. הייתה לו אג'נדה ברורה על החברה הקורסת והוא רק חיכה לשתף אותה עם שאר הגולשים.

     

    מהר מאוד התברר לו כי הדבר לא פשוט כפי שחשב. הוא ראה כיצד חבריו צוברים אינספור תגובות על משפטי מחץ אחדים, בעוד שהוא עמל שעות על כתיבת מניפסטים חוצבי להבות שבקושי זוכים לתגובת ניחומים אחת. במשך כחודש ניסה לשנות ניסוחים, להחליף נושאים, לכתוב באופן ישיר וקליל יותר. כלום. הפוסטים נשארו לרוב יתומים, נבלעים לאיטם בין סטאטוסים קצרצרים ומשויפים.

     

    הדבר תסתכל אותו כל כך עד שהחליט יום אחד, כהלצה, לנסות את מזלו בכתיבת משפט בודד, לבחון את התופעה המשונה.

    כעבור זמן מה של מחשבה לא מאומצת במיוחד הקליד את השורה : "דקה של המתנה מול המיקרוגל שקולה לעשר דקות בעולם האמיתי". לאחר היסוסים קלים, הוא לחץ על הכפתור ששיגר את "פיסת הגאונות" הזאת אל הרשת. ברגע שראה את המילים הללו לצד תמונת הפרופיל שלו, חש מבוכה גדולה וכבר גמל בדעתו למחוק כל זכר לגחמה הרגעית הזאת שתקפה אותו. אך עוד לפני שהספיק למחוק את הכתוב, אגודל כחלחלה הורמה לאות הזדהות. לא עברה דקה ושוב  זכה לפידבק שכה ערג לו. בחלוף שעה מפרסום הסטאטוס, עשרים אגודלים התווספו לרשימה. הוא לא כל כך הבין את הגדולה שביציר כפיו, אבל תשומת הלב לה זכה עוררה בו סיפוק שלא חש כבר הרבה זמן.

    'זה חד פעמי, מחר אני כבר אחשוב על משהו יותר רציני' מלמל חרישית לצג המחשב.

    אבל בינו לבין עצמו ידע כבר שהמיידיות הכריעה את הכף לטובתה וההתמכרות לא איחרה לבוא. התברר לו גם כי הוא ממש לא רע במלאכה וכעבור שבוע זנח לחלוטין את רצונו להפגין כישורי כתיבה ארוכים ומכוננים.

    לאט לאט עדת מעריצים התאגדה לה וחיכתה למוצא פיו. תחושת אופוריה אחזה בו נוכח האהבה הגדולה שהורעפה עליו והמחשב שימש עבורו כמכונת החייאה לנפשו החבולה. חדרו הפך לתא מעצר בו הוחזק מרצונו החופשי. הוא המעיט באכילה וקשריו החברתיים, שגם כך היו רופפים, נעלמו קליל. כל לילה קרס למיטתו כשעיניו כואבות מהמתנה ממושכת לעוד חיבוק ווירטואלי. הוא מצא לו עבודה אינטרנטית-ביתית אשר תוכל לקיים אותו בתקציב מינימאלי. יציאה אל מחוץ לכותלי הדירה נעשתה אך ורק לשם קניית מזון ומצרכי מחייה בסיסיים. עורו החוויר פלאים וראשו דאב דרך קבע, אבל המחיר היה שולי ביחס לתגמול שקיבל מאוהדיו האנונימיים.

     

    יום אחד זה נעלם באבחה, בלי התרעה מוקדמת, כאילו לא היה שם מעולם. ראשו נאטם והמילים סירבו להתחבר לכדי משפט אחד קצר ושנון. לאחר שעה ארוכה רשם משפט מסורבל נטול כל פאנץ' אשר זכה להתעלמות רועמת. לחץ בחזה התחיל להתהוות. הוא מחק את השורה וניסה אחרת במקומה אך גם היא נשארה בודדה במערכה. כל היום ניסה לשאוב השראה מהקירות, מדלת הכניסה לחדרו, מהתקרה המתקלפת. שום דבר לא הגיע. כך גם חלף לו יום המחרת והיום שלאחריו. החיבוק נעלם והכאב ראש התעצם.

    הוא נכבה לאיטו, מביט בצג המחשב כמבקש עצה והכוונה. עיניו אדומות, מזוגגות, עייפות. 

    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום ראשון, 19/5/13, 11:20

      יותר מהכול, תכנית כמו "האח הגדול" מפחידה אותי.

       

      היא מפחידה אותי כי ישנו ציבור גדול של צופים המאמין באמת ותמים שמה שמתחולל לנגד עיניו הוא מציאות טהורה. שמדובר בסך הכול מדובר באנשים מן המניין, המתנהגים בחופשיות מוחלטת בתוך כלוב מצועצע המרושת מצלמות.

       

      מפחידים אותי אותם מכורים אשר רואים בתכנית כ "שיעור חשוב בהתנהגות אנושית", "מבחן סוציולוגי מרתק" או כל שטות אחרת המקנה איזשהו ערך ממשי לקרקס האנושי הזה.

      "מדובר ממש במיקרוקוסמוס של החברה הישראלית" טוענים חוקרים מסוימים כהצדקה לדבר "זה מרתק". בואו נתעכב על זה רגע.

      ייתכן כי מלהקי "האח הגדול" אכן  תרים בקדחתניות אינסופית אחר גיוון בחומר האנושי ומלקטים משתתפים מכל פלחי האוכלוסייה ומחנותיה. נציגים שישקפו איזושהי מראה מהימנה של החברה הישראלית. נגיד.

      בשלב זה אני מציע שתערכו מבחן זריז ביניכם לבין עצמכם. תחשבו רגע על המכרים שלכם – חברים, משפחה, קולגות בעבודה או סתם אנשים שיוצא לכם לפגוש מעת לעת. עכשיו תנסו לשער כמה מהם היו מוכנים לקחת חלק פעיל בתכנית, כלומר, ממש להשתתף בה. אולי אני לא מחובר למציאות (חה חה), אבל אני מנחש שהאחוזים אינם גבוהים במיוחד. כלומר, בהכרח הגיוון ב"אח הגדול" הוא פיקציה. ייתכן כי באמת נמצאה קבוצה הטרוגנית לתפארת, אך לעולם יעבור חוט מהותי מקשר בין כל המשתתפים – צימאון עצום לתשומת לב, תאוות פרסום בלתי נשלטת ובעיקר חוסר בושה מוחלט בחשיפה פיזית ונפשית, 24 שעות ביממה.

      אני לא בטוח שחלקים רבים מאזרחי המדינה עונים לקריטריונים האלה ולכן מדובר  בעצם בחבורה של תימהוניים שלא מייצגים אף מגזר באוכלוסיה. רק את עצמם.

       

      קשה לי לשמוע נימוקים המצדיקים צפייה בתכנית, כגון:"בנאדם חוזר הביתה בסוף יום, גמור מעייפות, וכל מה שהוא רוצה זה בידור קליל שלא מצריך חשיבה יתרה".

      למען הסר ספק, אין לי שום התנגדות לתכנים בידוריים. לא כל דבר בטלוויזיה חייב לעסוק בדברים כבדי משקל. ממש לא.

      אבל אסור להתעלם מהמחיר הכבד שגובה אותו אסקפיזם העונה לשם "האח הגדול" (אגב, די אירוני שתכנית "ריאליטי" משמשת ככלי בריחה מהמציאות). אסור להעלים עין מהתרבות הבהמית, הוולגרית, האלימה, הרדודה וחסרת התוכן שהוא מנחיל. ילדים ונוער אשר סופגים את אותו "בידור לא מזיק" רואים בו כסוג של אידיאל. מה אמור ילד לחשוב כאשר ישנה תכנית אחת כה מדוברת וכה מצליחה בפריים טיים הישראלי? הרי אם ציבור רחב באוכלוסיה בוחר להתחקות אחר כל צעד ושעל של אותה "קבוצה הטרוגנית", כנראה שיש בה משהו, לא?

       

      לפני כשבועיים בערך הופיעה באתר "וואלה" ידיעה מסעירה לפיה בדנמרק מתכוונת לעלות תכנית ריאליטי חדשה, שבמסגרתה נשים יציגו את גופן העירום לעיניהם של שני שופטים (גברים כמובן). האחרונים יתיישבו בנינוחות בכיסאותיהם ויבחנו לעומק את איכות הסחורה שלמולם. כצפוי, מבול של טוקבקיסטים זועמים שטף את דף הכתבה. "איך הגענו לכזה מצב?" שאל בתמיהה חיים מחיפה. "בושה וחרפה!" הצטעק אבי מירושלים. "אין גבול" ציינה מירי מהצפון. האמת, הידיעה הזאת ממש לא הדהימה אותי. הזדעזעתי כמובן, אך לא הופתעתי ולו במעט.

       

      כמו בטבע, גם בתכנים הטלוויזיוניים מתרחש תהליך אבולוציוני מאוד ברור. השלבים הם נהירים ומי שלא רואה אותם הוא עיוור או טיפש. או שניהם.

      הריאליטי, שאולי התחיל כדבר תמים יחסית, עבר תהליך טבעי של הסלמה. הסלמה בחוסר הבושה, בגסות הרוח, בביזוי המתמודדים ובהנמכת התכנים למחוזות ותהומות שנראו דמיוניים לחלוטין עד לא מזמן.

      תכנית כמו "האח הגדול" למעשה אפשרה את קיומו של אותו פורמט ריאליטי מבחיל ובלתי נתפס מדנמרק. מדובר בסך הכול בהמשך טבעי של תהליך ההידרדרות.

      "לא תשבע העין לראות ולא תמלא אוזן מלשמוע" אמר קהלת. מספרים עליו שהיה בחור די נבון. נדמה שהעין האנושית אף פעם לא מצליחה להשתיק את רעבונה המציצני.

       

      אנחנו קובעים את הגבולות, לא הטלוויזיה. בסופו של דבר, היא מלעיטה אותנו במה שאנו מוכנים ורוצים לבלוע. "האח הגדול" זה עוד שלב בדרך אל התחתית של התחתית. לצורך העניין, נבואת הזעם שמצטיירת בספר\סרט כמו "משחקי הרעב" אודות תחרות הרג, כבר לא נשמעת כל כך בדיונית. מי יודע לאיזה סף ריגוש עוד נגיע בעתיד. ההיסטוריה כבר הוכיחה שהגבולות רופפים. מאוד רופפים.

       

      לא יודע מה איתכם, אותי זה מפחיד.

      דרג את התוכן:
        6 תגובות   יום ראשון, 12/5/13, 12:41

        יש משהו מתסכל בלהאזין לשיריו של מאיר אריאל.

        בתור אדם המתיימר להבין דבר או שניים ברזי הכתיבה, אני מוצא עצמי פעמים רבות מקשיב לצנחן המזמר וקנאה תהומית מטלטלת אותי בזרועותיה הבוגדניות.

         

        את ההכרות העמוקה שלי עמו אני חב לרועי, המ"כ שלי מקו עוטף עזה.

        בסיס האם שלנו היה כיסופים אך מידיי שבוע נדדנו לאורך הרצועה כיאה לכוח הנדסי למוד הסתפחויות. הימים היו ימי פרה-התנתקות, כאשר יישובי גוש קטיף עמדו על תילם ובסיסיי צה"ל באזור עוד לא הפכו לאסופת קוביות בטון אקראיות.

        מהר מאוד הבנתי שרועי, אשר היה על סף שחרור כאשר הגעתי לפלוגה, יהיה איש השיח שלי בכל מה שנוגע לחיים, ליקום ולכל השאר. אתם בוודאי מכירים את התחושה הזאת, מציאת הנפש התאומה, אליה ניתן לפנות כל פעם שדבר מה רובץ בירכתי הלב ורק מחכה לפרוץ החוצה. זהו רגע חזק פי כמה כשהוא מתרחש במסגרת הצבאית, כשאתה תחום בבסיס קטן שהוא מרבית עולמך לאותה תקופה.

         

        יום אחד רועי ואני התיישבנו בפרגולה שבמרכז הפלוגה. חפיסת 'נובלס' הונחה על השולחן אשר חצץ בינינו. כעבור דקות ספורות של שיחה, שמו של מאיר אריאל נזרק לחלל האוויר. רועי סיפר לי על הערצתו לאיש, כשהמילה "גאון" חוזרת בדבריו שוב ושוב.

        לא נותר לי אלא להנהן בהסכמה לנוכח התשבחות אשר פוזרו לכל עבר.

        "האמת היא שלא ממש הקשבתי לו עד היום" סיננתי לבסוף. רועי הביט בי רגעים אחדים, הלך לחדר וכעבור דקה חזר עם "המיטב" – האוסף הכפול שיצא ב-2004. "תקשיב לזה" הוא אמר "פשוט תקשיב".

         

        למאיר אריאל באמת צריך להקשיב, לא כרעש רקע שמפר דממה מעיקה ולא כאמצעי למניעת הסתננותם של קולות טורדניים. צריך להקשיב לו כמו שקוראים ספר טוב, שמדבר אליך ועליך. כמובן שאפשר גם להתענג על לחניו הכובשים, אבל אריאל תמיד היה בראש ובראשונה איש המילה הכתובה, מחייה העברית, המשורר הגדול. כחומר ביד היוצר, הוא השתמש בשפה לצרכיו האומנותיים, ידע להגמישה בעת הצורך או להשאירה כפי שהיא. לתבל אותה באינספור תבליני לשון או להביאה בצורתה הפשוטה והגולמית.

        מהרגע בו רועי הפציר בי להקשיב לאוסף הכפול, נסיעותיי מכיסופים הביתה ובחזרה לווו בקולו של מאיר אריאל שהשתלב היטב בנוף המתחלף.

         

        מ"ירושלים של ברזל" הביקורתי ועד "מודה אני" האמוני. נשביתי בשפתו החריפה, בעצב ובהומור שאיכשהו נשזרו יחדיו בטבעיות מוחלטת. בדימויים הבלתי אפשריים אך הכה גאוניים ("תרצה תהיה סיגריה גנובה בפי נערים בתשוקה ראשונה"). במחאה הנוקבת שגם אם לא הסכמתי עימה, נשמעה בעלת תוכן עמוק ולא כמו עוד סיסמא חלולה ("שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות כשאתה בא לקחת עוד ועוד אדמות"). התחברתי בכל מאודי לאמונתו, שהלכה והתעצמה עם השנים ושתמיד היוותה נדבך משמעותי ביצירתו ("מודה אני לפניך ולך, על כל החסד והאמת, והטובה והרעה והטובה, שעשית עמדי ועם ביתי").

        היכולת הפנומנאלית שלו לקחת רגעים קטנים ולנקזם לכדי משפטים מדויקים הפעימה אותי ("השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף. משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח שמצליף אבק וחול על הפרצוף"). כמובן שגם את חוויותיו מתקופת השירות הוא ידע לנסח כך שכל חייל קרבי יזדהה עימן מייד ("הלוך חזור עם המשקפת שנמשכת לירח כמו הים אך שום תנועה אינה נראית. ולך לך שרים לי במצעד הפזמונים, הייתי טס לא רק הולך מכאן כעת"). 

         

        בכל האזנה צללתי יותר ויותר עמוק אל עולמו הגדוש של מאיר אריאל ומאז לא ידעתי שובע.

        כשרועי השתחרר האוסף עדיין היה ברשותי. התקשרתי אליו כדי להודות לו ולתאם פגישה בה אחזיר לו את האלבום. "עזוב, תראה את זה כמתנת שחרור. אתה צריך את זה יותר ממני" הוא אמר.

        לא בטוח שידע כמה צדק.

        דרג את התוכן:
          10 תגובות   יום שני, 5/3/12, 09:39

          "תכיר, זה ילקוטנר", מציג לי יואב קוטנר את חברו הטוב והצמוד משכבר הימים, בעודנו מתמקמים בחדר פינתי בתקליטיית גל"ץ. "הרבה זמן הוא מלווה אותי". ואכן, ניתן לראות על התיק הכחול והקשיח את פגעי השנים. קוטנר שולף מתוכו מספר אלבומים שאולי יושמעו בתוכנית הקרובה שלו, בעוד כשעה.

           

          ההיסטוריון והמתעד הרשמי של המוזיקה הישראלית כבר לא ילד, אך הווייתו נשארה כשל נער המדבר על אהבתו הגדולה בהתלהבות לא מרוסנת. כל חיוך והלצה משדרים צעירות ורעננות.

           

          לאחרונה הסתיימה עונתה הראשונה של סדרה בעריכתו בשם "האלבומים", אשר שודרה בערוץ שמונה.  הסדרה הביאה את סיפורם של חמישה אלבומים ישראליים משפיעים: "אביתר בנאי" (אביתר בנאי) "זמן סוכר" ("איפה הילד"), "סימנים של חולשה" (ברי סחרוף), "זקני צפת" ("זקני צפת") ו"פלונטר" (רמי פורטיס). הסדרה זכתה לביקורות נלהבות מצד התקשורת וחובבי המוזיקה בארץ וצפויה להתחדש לעונה נוספת.

           

          אז לגבי הסדרה...

           

          "אני יודע, למה 'היהודים' לא היו", קוטנר קוטע אותי מייד.

           

          אני מבין שמציקים לך בעניין.

           

          "ברור. אנשים כנראה לא מבינים שהאלטרנטיבה למה שאני עשיתי היא לא לעשות כלום. לא רק שאני לא יכול לספק את כל האנשים בבחירת האלבומים, גם את עצמי לא סיפקתי. יש מאות תקליטים שאני אוהב, ויש עשרות שראויים לניתוח הזה, ואני בטוח שחלקם עוד יהיו בעונות הבאות. אבל מוכרחים לבחור.

          "תראה, עשיתי בשנות ה-90 תוכנית שנקראה 'סוף עונת התפוזים' אודות ההיסטוריה של הרוק הישראלי. היו שם 13 פרקים, ויצאתי מזה ממש בדיכאון עמוק, כי לאט לאט צצו אלה שנפגעו. בגלל זה לקח לי כל כך הרבה שנים לעשות שוב תוכנית היסטורית. אתה מרגיש שאתה מאכזב הרבה אנשים ופוגע בהם".

           

          מה היו הקריטריונים לבחירת האלבומים?

           

          "כמובן שמדובר באלבומים שאני אוהב במיוחד, אבל קיים עוד מרכיב מהותי: יש אלבומים נהדרים שפשוט אין עליהם חומרים ארכיוניים. למשל, להקת 'אחרית הימים' שיש להם רק קליפ אחד ברשות השידור. זה לא כמו הרדיו, שבו אני יכול לעשות מה שבא לי. כאן צריך תיעוד מצולם".

           

           

          תרופה ושמה מוזיקה

           

          קוטנר ( 58+שלושה : יונתן, 30, אורי, 18, טליה, 13) הוא מהבודדים שמנסים לשמר ולתעד את ההיסטוריה המוזיקלית בארץ. הדבר מתבטא - בין השאר - בתוכניות הטלוויזיה השונות, ביוטיוב אליו הוא מעלה קטעי ארכיון נדירים, ובאתר שלו, בו מופיעות תוכניות רדיו שבהן הוא אירח אמנים לאורך השנים.

           

          למה כל כך חשוב לך לתעד את תולדות המוזיקה הישראלית?

           

          "בכל הקריירה שלי, מאז אמצע שנות השבעים, אני מנסה ללכת בשני קווים זה לצד זה: לנסות לדחוף מוזיקה שלדעתי ראויה לכך, ולתעד את ההיסטוריה שלה. הרגשתי שזה חסר. אגב, לא רק בתחום המוזיקה. רק בשנים האחרונות התחילו נבירות בתרבות המקומית".

          אהבתו הגדולה היא כמובן הרוק המקומי, אותו סגנון שנדמה כי איבד מעוצמתו בשנים האחרונות. "אני לחלוטין לא מסכים עם הטענה הזאת", הוא אומר, "כיוון שהיום מילת הקודש היא רייטינג, ברור שרוב מה שמושמע הוא פופ על נגזרותיו השונות.

          "אם תסתכל על התקשורת והסיקור שלה, נראה כאילו אין רוק בכלל, אבל קיימת פריחה  מטורפת, שלא היתה כמותה בתולדות המדינה. לדעתי, יש כיום אלף להקות שפועלות בארץ. 1,000! ברור שלא הכל מצליח ולא כל הופעה מפוצצת, אבל יש פעילות ויש סצנה".

           

          ל"דוקטור מוזיקה" לא תמיד היו שאיפות לעסוק בתחום. הצורך הכפייתי והאהבה הגדולה למוזיקה נולדה כמעט במקביל ללידתו השנייה, בגיל 18.

          "בצעירותי הייתי בראש אחר. בפנימייה הצבאית בתל-אביב חלקתי חדר עם גבי אשכנזי ובכלל חשבתי על קריירה צבאית. אבל בגיל 18, בחופשה של לפני הגיוס, נפצעתי קשה מנפילה בעת טיפוס על הר בשווייץ. איבדתי את הזיכרון לחלוטין, ועד היום אני לא זוכר את הילדות שלי. המוזיקה היתה עבורי הקשר היחיד והמשמעותי עם הסביבה. בשביל ליהנות ממוזיקה אתה לא צריך לזכור כלום". 

           

          איך אתה חי היום עם השנים האבודות?

           

          " אני חי כל כך הרבה שנים מאז התאונה, שאני כבר ממציא לעצמי את הילדות. אני מאמין שאין אמת אחת, יש מה שבנאדם מרגיש היום לעומת מה שהוא הרגיש בעבר, והוא זוכר דברים מסויימים שהוא מעדיף לזכור. במובן הזה, אני לא ממש שונה מאדם שכן זוכר את הילדות שלו".

          בתקופה שאחרי התאונה, ההאזנה למוזיקה היה צורך אובססיבי, שעזר לו בתהליך השיקום. אך תוך זמן קצר התחביב הפך לעיסוק של ממש. "התחלתי לעבוד בחנות תקליטים, שם גיליתי את האושר שיש בלהשמיע מוזיקה לאנשים אחרים. זו הייתה התקופה של מלחמת יום כיפור וחברים שלי מהפנימייה לחמו, חלקם גם נהרגו. הרגשתי צורך לתרום את חלקי וככה הגעתי לגלי צה"ל.

          "המוזיקה והעיסוק ברדיו הם דרך בשבילי לתקשר עם אנשים. אני נשוי לאשתי באושר 22 שנה, ועדיין אני מדבר אליה בשירים ושולח לה הקדשות של שירים למייל באמצע היום. מוזיקה בשבילי זה כמו לדבר ואני בטוח שיש עוד אנשים כמוני".

           

                       

          ''

           

           הביתה, הלוך חזור

           

          במשך 29 שנה התחנה היוותה עבורו בית חם, עד שב-2003 החליט לעזוב לטובת הקמתו של ערוץ מוזיקה חדש, "מוזיקה 24", שם עבד עד 2007. מאז, הערוץ שינה פניו לחלוטין ונדמה שחזונו של קוטנר נבלע בתרבות הרייטינג שהתחנה כל כך סוגדת לה.

           

          אתה מצטער על זה שהיית חלק בהקמת הערוץ מלכתחילה?

           

          "אני חושב שיש דבר מאוד לא אתי בלהעביר ביקורת על מקום עבודה שעזבת" הוא מקדים ואומר."אני יכול להגיד שמה שקורה עכשיו בערוץ, לא היה החזון שלי. החזון שלי היה להתעסק בעיקר במוזיקה והיום זה מתעסק בדברים אחרים. אני מבין שהם נורא מצליחים מבחינה מסחרית. לי הייתה אידיאולוגיה כשעבדתי שם. ניסיתי להראות, זה לצד זה, היפ הופ, רוק ומוזיקה מזרחית. יכול להיות שטעיתי כשעשיתי את זה, אבל אני לא מתחרט. בכל מקרה, גם במצבו הנוכחי, ערוץ המוזיקה עדיף מכלום".

           

          למה עזבת את הערוץ?

           

          "אחת הסיבות הייתה שראיתי כי אין צורך בתחנה שתשמיע שירים ברצף. אם לדוגמא בנאדם שמעריץ את להקת 'היהודים' רוצה לשמוע אותם, למה לו לשבת שעתיים מול הטלוויזיה ולחכות עד שאולי יופיע שיר שלהם. היום יש את 'יוטיוב'. ההבנה הפשוטה הזאת גרמה לי לפרוש".

           

          לאחר שעזב את הטלוויזיה, קוטנר חזר לחיק הרדיו, הפעם ל"רדיו תל-אביב", ומשם הדרך הביתה הייתה קצרה. "כשהייתי ב'רדיו תל-אביב' היתה לי תוכנית בשם 'האיש הקטן מהרדיו' וכשנגמר החוזה איתם רציתי לחזור לבית, לאיפה שהתחלתי. לגלי צה"ל".

           

          קוטנר מציץ בשעון. עוד עשר דקות התוכנית שלו מתחילה בבניין הסמוך. "אפשר להמשיך באולפן את הראיון אם בא לך", הוא מרגיע.

          אנחנו יוצאים מהמבנה בו נמצאת התקליטייה ונכנסים לאולפנים. הקירות מעוטרים בתמונות של אמנים ואנשי ציבור שפקדו את התחנה: מעברי לידר עד שלי יחימוביץ'.

          לאחר סיור קצרצר בבניין, אנחנו נכנסים לאולפן שממנו הוא ישדר את "קוטנר בתשע". לפני כן הוא מספיק להתבדח עם החיילים המשרתים במקום, באופן שמזכיר יותר חבר קרוב מאשר אבא.

          חיילת מעבירה מבזק קצר ולאחריו קוטנר תופס את המושכות ופותח בהצגת השיר הראשון: שיר מחאה משנות השישים  : "A CHANGE GONNA COME" של הזמר סם קוק. הוא מקדיש אותו "לאחינו האתיופים" ולמאבקם בגזענות.

          "אתה יכול להמשיך", הוא מאשר ומוריד את האוזניות, כשהשיר מתנגן לו ברקע.

           

          התוכנית שלך משודרת בזמן בעייתי: תשע בערב.

           

          "אני מרגיש מאוד נוח עם השעה. נורא כיף לי. אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אם בא לי אני יכול להשמיע שעה שלמה אותו שיר. בוא נגיד שאם הייתי משדר בצהריים, לא הייתי יכול לשדר מה שאני רוצה. הייתי צריך לספק סחורה מבחינת הרייטינג".

           

          לפני עידן היוטיוב, שיתוף הקבצים וריבוי הערוצים, יואב קוטנר היווה עבור חובבי המוזיקה צינור מרכזי שדרכו זרמה מוזיקה חדשה, מהארץ ומהעולם. טעמם המוזיקלי של רבים עוצב רבות הודות להמלצותיו. פינתו הבלתי נשכחת בתוכנית "זהו זה" ופעילותו הענפה ברדיו הפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה.

           

          יכול לקום היום איש רדיו שישפיע על כל כך הרבה אנשים?

           

          "אין ספק שהיום כוחו של השדרן נחלש. מה שיותר משפיע על הטעם המוזיקלי הוא מדיניותה של התחנה. בעבר, אם אני או דידי הררי היינו טוחנים איזשהו שיר, היה סיכוי שהוא יהפוך ללהיט. היום כנראה זה לא יקרה אם אין גיבוי של התחנה".

           

          אז בימינו אין שדרן בעל כוח ממשי?

           

          "אני חושב שקוואמי, שהולך לחזור ובגדול, הוא בהחלט שם בתחום המוזיקה האלטרנטיבית, היום אנשים מקשיבים בעיקר לו ולא לי כשהם מחפשים מוזיקת שוליים. אם יש אנשים שהרדיו בשבילם הוא דרך חיים, שומעים את זה והם באמת יכולים להשפיע".

          המוזיקה ממשיכה להתחלף: אהוד בנאי, ברי סחרוף, "מינימל קומפקט", ליאונרד כהן. נדמה ש"האיש הקטן מהרדיו" לא משתעמם לרגע, חי ונושם את המוזיקה במלוא מובן המילה.

           

          מה דעתך על תוכניות הריאליטי המוזיקליות? סחרוף הבא יכול לצאת משם?

           

          "סחרוף הבא לא, אבל כוכבים גדולים כן. אני חושב שבעשר השנים של 'כוכב נולד' יצאו משם בערך עשרה זמרים טובים. הם עדיין מחפשים את הכיוון שלהם, כמו נינט, שהוציאה שני אלבומים ועדיין מחפשת את דרכה. אני חושב שהיא זמרת נפלאה, אבל שוב, בתוכניות כאלו מחפשים בעיקר זמרים ופחות אמנים יוצרים".

           

          בסופו של דבר, התוכניות האלו מזיקות או מועילות למוזיקה הישראלית?

           

          "חבל לי שתשומת הלב הולכת לכיוון של הזמרה וההגשה, אבל זה עדיף על 'האח הגדול', למשל. אם כבר ריאליטי, לפחות שיתעסקו במוזיקה".

           

          המתווך

           

          מתוך העשייה הענפה שלו לאורך השנים, קוטנר נזכר בכמה פרוייקטים שהוא גאה בהם במיוחד.

          "אני הכי גאה בילדים שלי. באמת. שמע, אני מרגיש שיש עליי מעין קארמה, שאני עושה משהו ומייד הוא הופך ללא רלוונטי", הוא מסביר בחצי חיוך, כשסחרוף מלווה אותו ברקע. "למשל, עבדתי הרבה שנים על אתר 'מומה', שהיה למעשה האנציקלופדיה הראשונה באינטרנט למוזיקה ישראלית. במשך עשר שנים ערכתי ראיונות עם אמנים והשקעתי בו המון זמן. זה פרוייקט שאני גאה בו במיוחד. כתבתי שם למעלה מ-1,500 ערכים על אמנים. ואז הגיע וויקיפדיה... וכדי להגיע ל'מומה' היום אתה צריך להיות האקר סעודי. אבל לפחות החומר קיים ברשת, ויש בו שימוש".

          אך נדמה שגאוותו הגדולה ביותר היא קידומם של אמנים שלא זכו לפרגון יתר בתחילת דרכם והיום הם מתפרנסים בכבוד ממוזיקה. "אני היחיד שהשמיע את פורטיס בסוף שנות ה-70 וכתב עליו ביקורת חיובית בעיתון", הוא אומר בגאווה.  "קראו לו משוגע ופאנקיסט, ו-30 שנה אחרי  - כולם יודעים מי זה. אז אם יש משהו שאני באמת גאה בו זה אותם אמנים שאהבתי ותמכתי בהם, והיום הם מצליחים".

           

          בתוך כל ההתעסקות הזאת במוזיקה, לא עברו מחשבות לפצוח בקריירה מוזיקלית?

           

           

          "אני לא מוזיקאי מתוסכל, הבנתי שאין לי את זה. כיוון שאני כל הזמן מדבר על מוזיקה של אחרים ויש לי סטנדרטים גבוהים מעצמי, ראיתי שלא אוכל להגיע אליהם בחיים.

          "אבל יש לי ילד בן 18 שהוא מוזיקאי ממש. מנגן בגיטרת בס ובקונטרה בס וכל היום שומע מוזיקה ולומד מוזיקה. מוזיקה היא החיים שלו".

          ליואב קוטנר מאוד חשוב לזכור ולהזכיר היכן מקומו ומה תפקידו. בתוכניות הטלוויזיה שיצר במרוצת השנים כמעט לא רואים את דמותו על המסך. לא בכדי תוכניתו ב"רדיו תל-אביב" נקראה "האיש הקטן מהרדיו" .

          "יש לי חולצה שכתוב עליה 'זה לא אני'. אני כל הזמן זוכר את הגודל שלי והיכן אני נמצא בשרשרת המזון הזאת. אני לא היוצר. רק המתווך".

           

          דרג את התוכן:
            5 תגובות   יום שבת, 3/3/12, 16:20

            אני מוצא עצמי שרוע על ספסל מחליד בתחנת אוטובוס רעועה.

            השמש מסתתרת מאחורי מעטה של אובך, נראית כל כך אומללה בניסיונותיה העקרים לנעוץ קרניים בקרקע. רוח מדברית חדרה את ביצורי עפעפיי והעירה אותי אל תוך עולם צהבהב.

            עיניי מנסות להסתגל לצריבת גרגרי החול הזעירים שנישאים באוויר ולאחר מאבק ממושך הן נפקחות לרווחה.

            הכול דומם, זולת שירתו הצורמת של תמרור מתכת, אשר רק מחכה לאבחה הבאה שתעקור אותו מעמוד הברזל. מביט לימיני ולשמאלי ומצליח לזהות כתמים ספורים של צבע שעוד לא נמחו מקירות התחנה, זכר לחורבן.

            הראש מתחיל לפעול ושאלות מתחילות להתרוצץ בתוכו, מנסות להבין על מה ולמה. אני עומד על רגליי ויוצא מחלל המבנה,  מנסה לאסוף עוד פרטים לגבי מקום המצאי. אדמה צחיחה, שיח קוצני מתגלגל, עמוד ברזל וכביש אספלט שנגמר בשכבה סמיכה של ערפיח.

            'זה חלום' נורה מראשי ההיסק המתבקש לסוגיה.

            נדמה שתמיד ידעתי להבדיל בין מציאות לדמיון אשר נטווה בשנתי. שניות ספורות הספיקו לי להבין שאני ער לחלוטין. מביט שוב אל התחנה ומזהה מתחת לספסל בקבוק מים, אשר מאותת לגופי על צימאונו הרב. בטרם אזרים את תכולתו אל תהומות קיבה, ההיגיון מפציר בי לרסן תאוותי וללגום במשורה. מי יודע כמה זמן אצטרך להעביר כאן.

            פיללתי לתובנה שתגיח לאחר הצינון הקל, אולי הזיכרון יצליח לדלות מירכתיו קצה חוט. אם לא מדובר בחלום, אזי המציאות הביאה אותי הלום. אני מביט בגופי וממשש את פניי. אין סימני חבורות או נפיחויות. גופי בריא ואיבריי שלמים. רק הראש שולח כאבים מדודים ומאוזנים לרקותיי. אני מעסה אותן בתנועות מעגליות, מנסה להרדים את הוורידים המאיימים לפקוע החוצה. כל ניסיון לחדד את המחשבה רק מגביר את עוצמת הכאב.

            'סוף העולם?'. השאלה מרצדת בתוך תוכי, גולשת במורד הגרון וחוזרת אל רחמה. 'אולי', אני מעז לשחרר את התשובה לרוח המשתוללת. 'אולי', אני חוזר שוב, מנסה להפיח במילה חיים, לראות אם ההיגיון מוכן לקבלה אל חיקו. אך מה הטעם? אם כך הדבר, אין לי עוד עניין במחשבות יתרות ומוטב לי לחכות שהשמים יאספו גם אותי, הנוסע האחרון בדרך לצד האפל.

            נרעד מהמחשבה, אני אוסף את הבקבוק מקצה הספסל ובוחר כיוון.

            השלט נפרד לבסוף מהעמוד ונעלם במרחב.

             

            ההליכה מתחילה והמוח רץ. תמונות מרצדות באופק וצובעות את החדגוניות שהמציאות הנוכחית מציעה לי.

            אני רואה אותה שם בשלל רגעי חסד. אפילו עכשיו היא קיימת. אספמיא שלי, המתאווה מתוך חלום. קרן שמש בלילה השחור. הדמעות לא מאחרות לבוא, מרטיבות  לרגע את נעליי ומייד מתייבשות. הינה היא בפסגת ההר, מנסה לבקע  בקולה הרך את פרוכת השמים. היא האומץ שמעולם לא היה לי, הקול שמעולם לא נשאתי בתפילה.

             

            התמונה הבאה מזכירה לי את המפגש הראשון שלי איתה, מתחת לעץ, בעיצומו של הסתיו:

            הייתי בין 13 ונשענתי על גזע עץ עתיק וחיכיתי, כמו תמיד. המתנתי בצפייה לסימן שיגיע, לא משנה מאיפה. ואז היא הופיעה.

            שאלתי אותה לשמה והיא ענתה לי בלחישה מלטפת 'אספמיא'. שאלתי אותה אם כל כאב הלב הזה שווה את הטרחה. היא לא ענתה, רק חגה מעליי שניות אחדות והתפוגגה. מאותו יום היא ביקרה אותי בכל פעם שהייתי זקוק לה. אספמיא מעולם לא ענתה על השאלה ולא אמרה דבר, אך עצם נוכחותה הספיקה לי.

            ועכשיו, אני מוצא עצמי בדרך ישירה לעבר שומקום, צועק את השאלה שמעולם לא נענתה, צועק ומשתנק, מסדיר את הנשימה ושוב צועק.

            הלגימות הופכות להיות יותר ויותר משולחות רסן, מתעלמות מכל תמרורי האזהרה שברקע. אני פוסע לשולי הכביש, מגשש לעבר כיס ימין של מכנס הג'ינס שלי ושולף חפיסת 'ווינסטון' מקומטת. כף ידי השמאלית מגוננת על המצית והסיגריה מפני משב הרוח החזק.

            הסרט נמשך ואני נשכב על האספלט החם, פניי לרקיע. כדור צהוב מטושטש ממשיך להיאבק על אורו, מסרב לקבל את הדין. אני שואף אוויר מזוהם אל ראותי ומשתעל.

             

            שלוש שנים אחרי ההתגלות הראשונה, החלטתי לעלות על אוטובוס אקראי ולנסוע רחוק. כיוונתי למדבר כי קראתי שניתן להרגיש שם באופן המוחשי ביותר את נוכחות האל. אחרי שלוש שעות, נפלטתי אל תוך לילה מקפיא של נגב .מצאתי לי פיסת אדמה והמתנתי, בדיוק כפי שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר. אך שום דבר לא הגיע.

            אלוהים לא מראה סימנים לעולם, האמונה מצריכה חשאיות מחולטת, אחרת תגווע.

             

            והינה אני עכשיו, שמוט במרכז המדבר העצום והדומם הזה, מרגיש נוכחותו של משהו נשגב. לא יודע אם מדובר באלוהים, שרף, שטן או סתם דמיון שמשטה בי נמרצות, אך לראשונה מאז יקיצתי בתחנה, דברים מתחילים להתבהר.

            האמונה חולפת לה עם בוא הידיעה. הסיגריה מגיעה לסופה, אני משחרר אותה לרוח הפרועה ועוצם עיניי. כמעט והספקתי לשמוע תשובה.

            דרג את התוכן:
              9 תגובות   יום רביעי, 21/9/11, 21:35

              ישנה חיה מוזרה המסתובבת בינינו שנים רבות אך רק לאחרונה  טורחים לחפש לה הגדרה מדויקת או קווים לדמותה. היא לא זן נכחד ודי קל לזהותה. החיה יכולה לחשוף פניה בשיחה על ענייני דיומא, כשלפתע היא שולפת איזשהו ביטוי עתיק יומין בארמית שנצרב אצלה בירכתי הזיכרון, אי שם בנעוריה. זה יכול להתבטא גם בהפגנת בקיאות מפתיעה בקורות חייו של יוסף הצדיק או בתורת הלחימה של שר צבא שאול, אלוף משנה אבנר בן נר. לעיתים, במידה ושלב הטרנספורמציה עבר באופן חלק, הזיהוי עלול לקחת זמן מה, אך בסופו של דבר, החיה תפלוט משפט חשוד אשר יסגיר שורשיה.

               

              גם אני מקוטלג, בעל כורחי, עם אותן נשמות תועות אשר ספגו מהדת ערכים ומידות טובות, לצד מספר לא מבוטל של הלכות ומנהגים אשר לא התיישבו עם השכל הישר וההיגיון הבריא.

              אשקר אם אגיד כי יש ביכולתי להצביע על נקודה מסוימת בה החלטתי להסיר מעליי את עול המצוות והכיפה, אבל אני כן זוכר רגע אחד משמעותי בו התבהרו לי מספר דברים :

              היה זה כשהלכתי כהרגלי בקודש לבית הכנסת בערב שבת. כשהגעתי למקום, התפילה כבר נוגנה ברקע וניסיתי להדביק את סלסוליו של שליח הציבור. קראתי את המילים בפזיזות ופתאום זה הכה בי – אמנם חשבתי על כך רבות בעבר, אך רק אז המחשבה נחה בראשי באופן נהיר ומסודר. "רק רגע" אמרתי ביני לבין עצמי, בעוד החזן מרעיד בקולו ומשאיר אותי לאכול את אבק פסוקיו. "מרבית חיי הקצרים אני נושא אותה תפילה כל שבת. פסוקים ומזמורים אשר נכתבו בידיי אחרים לפני שנים רבות." המשכתי עם קו המחשבה הזה ותהיתי : אם בחור צעיר כמוני מרגיש כבר עכשיו כי הוא מדקלם את התפילה הזו, ללא כוונה אמיתית, איך אמורים להרגיש אנשים שעושים זאת 40 שנה או יותר? האם גם אצלם התפילה הפכה להיות פעולה כמעט מכאנית - אוטומטית? או שמא הבעיה היא אצלי ויש לקובץ המזמורים הזה יכולת מיסטית  לדבר לכל אדם באשר הוא, לאורך זמן בלתי מוגבל?

              החלטתי לערוך בדיקה זריזה ולזהות עוד כמה יורי צרורות ללא כיוון מטרות.

              קל מאוד לזהות את אותם יחידי סגולה שהמילים כאילו מתגלגלות בלשונם בפעם הראשונה, שאין עוררין לגבי כוונתם בתפילה: האגרופים הקפוצים, עצימת העיניים בחוזקה והגיית המילים אשר מתנהלת לאיטה, טרם הן יוצאות בשלמותן לחלל האוויר. היו גם כאלה בקהל.

              אבל ממבט שטחי, זיהיתי בעיקר קבוצה של אנשים אשר באו לטקס הקבוע בו הם מתכנסים בתוך היכל ומהללים את שם כבודו באמצעות ניסוחים קבועים שנכתבו אי שם בתקופת התנאים.

               

              אני מודע לכך שזהו דבר מסוכן – לערבב רציונל עם אמונה. הרי "נעשה ונשמע" הן צמד מילים מאוד מהותי בהיסטוריה של העם הנבחר. לא טרחנו להקשיב במה כרוכה קבלת התורה במעמד הר סיני אלא פשוט הסכמנו לדבר, ומסתבר שדווקא תכונה זו – אמונה עיוורת -  שבתה את ליבו של הקב"ה.

              גם אני סבור שאמונה לא אמורה להיות מלווה בלוגיקה ברורה והוכחות חותכות. הרי זהו בסיס האמונה, לא? האפשרות לבחור בה או לבטלה. אדם מביט בעולם, רואה את שלל התופעות אשר מרכיבות אותו, את מחזוריות הטבע ואת סיבוב הגלגל. לאחר מכן הוא מעיין בכתבים – של המדע ושל הדתות השונות- ומחליט, מה נראה לו יותר סביר להאמין בו. האם הסברים ארציים ואמפיריים מניחים את דעתו באשר לנפלאות העולם או שהוא זקוק לחיזוק שמימי?

               

              בכוונה עוד לא ציינתי את המונח הבעייתי, אך אין מנוס – הדתלשי"ם (ואני מדבר נקודתית על פליטי הציונות הדתית-לאומית, משם אני הגעתי) הם ציבור אשר חונך על ברכי הדת. הם לא פסחו גם על לימודי המדע, אשר מצליחים להתיישב יפה מאוד עם לימודי התנ"ך, מכיוון שלתורה הכתובה יש אינספור מפרשים ולכן היא תמיד תוכל להתיישר בהתאם לתגליות מדעיות. מדענים בטוחים שהעולם קיים מיליארדי שנים בניגוד למסורת התורה לפיה הוא קיים רק  6000 שנה? לא נורא, אז ניתן לומר שבעבר פרק הזמן הקרוי "יום" היה ארוך לאין שיעור והינה – הסתירה נפתרה.

              אין לי כוונה לירוק לבאר ממנה שתיתי שנים רבות ואני בהחלט מכבד את מי שמאמין בזה, אבל העובדה כי יש מגוון אינטרפטציות לתנ"ך ובעת הצורך ניתן לשלוף אחת אשר הולכת יד ביד עם ממצאי המדע, נשמעת לי נוחה. נוחה מידי.

               

              יש נטייה להתבלבל בין אמונה לדת, שני מושגים השונים מהותית אחד מהשני. דת מכתיבה לך כיצד לבטא את אמונתך בעוד אמונה מחוץ לדת יכולה לבוא לידיי ביטוי בדרכים אלטרנטיביות. יש שיגידו כי אותם משליכי כיפות ומקצרי חצאיות,  בוחרים בדרך הפשוטה ורוצים לטעום מכל תאוות העולם הגשמי שלנו, ללא חומות ההלכה. הרי לא ייתכן שהם אינם מבחינים באור הגדול.לא, הם פשוט מוותרים לעצמם. כאחד שנמצא כרגע בצדו החילוני של המתרס, אני חושב שיש דברים בגו אך מצד שני, דברים דומים מתרחשים גם בצד השני. אין לי ספק שיש ציבור רחב בעולם הדתי אשר נשאר שם מסיבה אחת עיקרית – פחד. תמיד היה לי קשה עם הביטוי "יראת שמים". מדוע אמונה צריכה להיות מלווה במחשבה כי כל רגע יכולים ליפול עליי השמים? שאם חס וחלילה אסטה מעט מדרך הישר, אני עלול לשלם על זה, אם לא כאן אז בעולם הבא?

              העובדה הפשוטה היא כי נבראנו לעולם ללא יכולת בחירה, אף אחד לא שאל אותנו אם אנו מעוניינים בחיים האלה. לכן, בתור יצור אנושי, יש לי גם יצרים וכל עוד הם לא פוגעים בסביבה, מדוע שארסן אותם לחלוטין? נכון, החברה האנושית זקוקה לערכים ומוסר אשר יבחינו בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון. לא בכדי אנו בעלי החיים היחידים על גבי הפלנטה הזו אשר מתנהלים בניגוד לטבע שלהם. כמובן שאין בזה פסול והמסגרת הזאת אף חיונית, אך האם אני צריך לחוש כל הזמן שמישהו נושף בעורפי רק בגלל שלא נטלתי ידיים לפני אכילת הלחם או כי שכחתי למלמל "מודה אני" ברגע שפקחתי את העיניים? האם זוהי כוונת בורא עולם, שנחיה בחשש תמידי? שנלקט כל חיינו מצוות, גם אם איננו מבינים את פשרן, בכדי להבטיח לעצמנו פיסת אדמה ראויה בגן עדן?

               

              אני רואה עיוורים בכל מקום, הולכים ישר מבלי להביט לצדדים ולחקור לעומק, מבלי להיכנס אל עובי הקורה, לנבור בספרים, להתווכח, למצוא את שביל הזהב. סגורים בד' אמותיהם ומסרבים להקשיב לקולות אחרים. גם אני חוטא בדבר במובנים רבים - אמנם למדתי ובניתי לעצמי איזושהי תבנית לתוכה יצקתי את האמונה שלי, אך ברור לי כי תמיד אפשר לצלול עמוק יותר. הכול ארעי וגם להיגיון פנים רבות. בדבר אחד אני כן משוכנע – כל מי שמנסה להוכיח דבר שהוא בבסיסו תלוי אמונה, הוא אדם שלא הפנים את מהות המושג.

               

              הגלגל מסתובב ושוב יום כיפור בפתח ושוב נכה על חטאים ונמנה אותם, תוך כדי הלימה על הלב. לא יודע אם אפקוד את בית הכנסת, אני מרגיש שיש בזה מן הצביעות, ללכת כל השנה בדרך אחת וביום הדין לבקש מחילה על כך. מצד שני, משהו בוער בפנים בימים האלה, אי אפשר להתכחש לכך.

              כולנו סחורה פגומה שצריכה תיקון מידי פעם – כל אחד והתיקון שלו.  

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 23:57

                                          

                ''

                 

                 

                 

                כבר בשיר הראשון האדמה נפתחה ואני צללתי אל תוך בטנה.

                 

                לפני שלוש שנים בערך יצא לי לכתוב על אלבום אזוטרי בשם "הצד האפל של הירח". ציינתי כבר בשורות הראשונות של אותה ביקורת כי מדובר במהלך יומרני משהו, לכתוב על יצירה כל כך גדולה ומשפיעה. אני, אז בן 24, הייתי מודע לכך שלא באמת אוכל לתת ביקורת נאותה ומקצועית "ממרום שנותיי". לכן, החלטתי לכתוב על חווית השמיעה הראשונה שלי לאלבום, בעיצומם של ימי טירונות בבסיס נידח בדרום הארץ. קיוויתי שהדבר יתקבל בהבנה מצד מעריציה הכבדים של הלהקה.

                 

                יש רק אלבום אחד ששינה את תפיסתי באופן יותר דרסטי לגבי מוזיקה מאותה יצירה מונומנטאלית משנת 73'. לא חתומה עליו להקה מהאי הבריטי וגם לא מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.  מדובר בלהקה מקומית, בעלת שני ראשים מרכזיים, אביב גדג' וגבריאל בלחסן, שנחתו אלינו היישר מהשמש הקופחת של הנגב, הרחק מהבוהמה התל אביבית והמרכז הגועש. הם באו חבולים מתוך השממה, עם סיפור חיים שיכול לפאר סרט דרמה רחב יריעה. כבר שהיו בני 17 הוציאו את הפנינה הראשונה שלהם:"נאמנות ותשוקה", שבע רצועות נוטפות דם הכוללות שלושה שירים מעל 7 דקות (כולל שיר הנושא, כמעט 10 דקות של מלל ארוך ושינויי מקצבים ברוח הפרוגרסיב-רוק) ועוד ארבעה שירים "קצרים" יחסית . הדיסק הזה, שרק אלוהים יודע איך נכתב והולחן ע"י נערים, היה חריג בנוף המוזיקלי המקומי. תחנות הרדיו בישראל של שנת 95' לא ידעו כל כך איך לעכל אותו ועל אף הביקורות הטובות, האלבום כמעט ולא זכה להכרה ולהשמעות.

                 

                על התלאות שעברו השניים  בפרק הזמן שבין "נאמנות ותשוקה" לאלבומם השני, נכתב כבר רבות בעיתונים וברשת, אך למי שפספס, ממש על קצה המזלג: חזרה בתשובה, חזרה בשאלה, עבודות מזדמנות מכל הבא ליד, ניסיון התאבדות כושל ואשפוזים של גדג' ובלחסן  זה לצד זה, בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבאנל". בין לבין נכתבו גם שירים, הרבה שירים. ארבעה עשר מתוכם הרכיבו את אלבומם השני "מנועים קדימה". ביציאתו, מרבית מבקרי המוזיקה בארץ, היו תמימי דעים כמעט באופן חסר תקדים לגבי איכות האלבום והרעיפו על היצירה אינספור סופרלטיבים.

                 

                אני מצידי, הייתי שקוע באותה תקופה עמוק בבוץ התובעני של רצועת עזה, בין כיסופים לחאן יונאס. רק כעבור שנה, בחופשת סופשבוע מהצבא מצאתי עצמי בגינה של חבר, אוחז בסיגריה, מקשיב לגיטרות שהגיחו מחלון חדרו הסמוך ועשו דרכן למקום מושבינו.  השיחה על תלאות השירות הצבאי נקטעה באחת כששאלתי בהפתעה "מה זה?". החבר הסביר שזו להקה בשם אלג'יר ושאל אותי מה דעתי. אני חושב שעניתי משהו סתום כמו "טוב. ממש טוב", אבל מי זוכר. באותה תקופה הסקיצות של האלבום שייטו להן במרחביה הגדולים של הרשת ואני ליקטתי מכל הבא ליד. בדיעבד הסתבר לי שגם מה ששמעתי בגינה, היה רק סקיצה לא מעובדת, אבל עובדה זו לא מנעה ממני להאזין בפה פעור לכל רצועה חדשה שנחשפה בפניי. קניית האלבום לא איחרה לבוא ורק אז, כשארבעה עשר השירים הללו בקעו מתוך הרמקולים של המערכת כמקשה אחת, כקונספט, התבהר לי שאני בעצם שומע כאן סיפור חיים, עטור במוזיקה אקלקטית ומדהימה במיוחד.

                 

                השתפכויות על אלבום יכולות להראות מעט מגוחכות ומוגזמות בראי השנים. אתה יכול להאזין לשירים מספר פעמים, להתרגש מהעוצמות ובלהט הרגע להלל, לשבח ולפאר כל צליל, תו ושורה. להפציר מכל אחד שאוזניו בראשו, לרכוש את הדיסק ולהישבע בכל היקר לך שמדובר במכרה זהב.

                אז לקחתי את הזמן, הרבה זמן, שש שנים. שש שנים בהם האזנתי ל"מנועים קדימה" כל כך הרבה, שעצם העובדה שאני עוד יכול להתרגש מכל שיר באלבום, היא לא פחות מנס. וניסיתי, באמת שניסיתי לנסח שורה, אולי פסקה, שיסבירו מה הופך את יצירת המופת הזאת לפיסה המוזיקלית הכי מושלמת, כואבת ומרשימה ששמעתי מעודי. הרי הקשבתי ללא מעט קלאסיקות בחיי. לא פסחתי על תור הזהב של הרוק אי שם בשנות השישים והשבעים. האזנתי למיטב להקות העל שעיצבו את הז'אנר, על שלל גרורותיו. תקופת הגראנג' של שנות התשעים קיבלה את כבודה הראוי על מדף התקליטים וגם כשרדיוהד הטילו את פצצת יום הדין שלה העונה לשם "אוקיי, קומפיוטר" הייתי שם והתמוגגתי מכל שנייה.

                ומה עם מוזיקה מהארץ המובטחת? ממקום בו רוב ההרכבים שואבים השראתם מאותה מוזיקה מערבית, או לפחות מנסים לתרגם את אליליהם לשפת הקודש, לא תליתי תקוות רבות. אבל במהלך השנים היו כמה חריגים אשר פיזרו זרעים טובים באדמת המקוריות הצחיחה של הרוק המקומי. ביניהם ניתן למנות את אהוד בנאי והפליטים אשר סיפקו לנו ב-87' את אחד האלבומים המכוננים בתולדות המדינה, כשהם לא מתפשרים על צליל מקורי וניחוחות מזרחיים ברורים. ברי סחרוף (שאף הסביר כי חזרתו לארץ בשלהי שנות השמונים, קשורה רבות לאותה יצירה של הפליטים), לקח גם הוא  חלק משמועתי במהפכה. הוא הבין שאפשר ליצור פה משהו ייחודי. באותה מידה, ניתן לשער שגם בלחסן וגדג' האזינו לא מעט לגיטרות של יוסי אלפנט ולטקסטים רווי המחאה של בנאי והיו מעוניינים לתת קונטרה למוזיקה התל אביבית, שסבבה (ועודנה סובבת) בעיקר סביב יחסים של אני ואת ויחסינו לאן.

                ואכן, מנועים קדימה היה שופרה השבור של הפריפריה, צעקתם של אנשים חבולים ומצלוקים נפשית. הוא מתקיים ושואב השראתו הרחק מהעיר הגדולה. המיקום הגיאוגרפי בו חיו לפני שהגיעו לעיר הגדולה, ניכר בשימוש מרובה במוטיבים מזרחיים, הן בפן המוזיקלי והן בטקסטים. קל להיווכח כי המושב תלמי אליהו, אשר שרוע צמא ורעב אי שם בערבות הנגב, היה לחלק משמעותי בעיצוב עולמם הרוחני של אביב וגבריאל. בית הכנסת הספרדי במקום, היווה חממה מוזיקלית עבורם. שתי רצועות מהאלבום, "פעמוני המאה" ו"ירח במזל עקרב", הן לטעמי תוצאה ישירה של הקשבה לתפילתו החנוקה של פייטן המקום. 

                אני חושב שטיב החיבור למוזיקה של אלג'יר יתברר למאזין החדש כבר בדקה הראשונה של האלבום, עם הפתיחה האינסטרומנטאלית של "האדמה תפתח". לי הספיקו אותן גיטרות בוכיות וכניסת התופים כדי ללכת שבי אחר האלבום. הטקסט הנזירי והקצר רק מתרגם למילים את התחושה שהמוזיקה מעבירה באופן כל כך מדויק : "תפתח האדמה בשבילך.מי זה בא אליי פותח את דלתותיי, מי זה בא אליי סוגר את עיניי".

                כשיצא האלבום לחנויות, אביב גדג' הסביר  כי "דם על הים" ו"בתוך הצינורות" הם הדי.אן.אי של הלהקה ואכן – אם מעוניינים לבחור שני שירים המספרים על עברם של בלחסן וגדג' באופן הישיר ביותר- אלו הרצועות. "דם על הים" הוא רקוויאם לעולם אשר נתלש היישר מתוך יומנה של נשמה אבודה. באחת ההופעות ב"בארבי", אביב הודה כי לקח לו הרבה זמן לאזור אומץ ולפרסם שיר כל כך אישי. אפשר להבין על מה הוא דיבר, אבל איזה מזל שהוא לא חסך מאיתנו את אחד משירי הרוק המופלאים שנכתבו בשפה העברית.

                 

                האלבום הוא קונספטואלי במהותו ואחד הסימנים הברורים לכך הן ההתכתבויות בין השירים. בשיר "בתוך הצינורות" נשמע קולו של גבריאל בלחסן בפעם הראשונה והאחרונה באלבום. ממש רגע לפני שנגמרות לו המילים והגיטרה מתחילה לדבר במקומו, הוא מדקלם  קטע  מ"דם על הים":"אולי איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל בעצם על הרצפה. אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". ובמקום בו קולו של בלחסן נודם,  הגיטרות לוקחות פיקוד ומתחיל סולו מפותל ומדהים ביופיו.

                 

                לפני חודשיים בערך יצא לאור ספר בשם "שיר חדש : דרשות על יצירות רוק ישראליות" מאת רוני שויקה. אחד מהשירים אותו ניתח שויקה (בצורה מעוררת השתאות יש לציין), נקרא "ירח במזל עקרב". אם הייתם רוצים לדעת איך נשמע רוק מתקדם בעברית\ארמית מפיותיהם של פייטן ספרדי וסולן רוק, הרצועה הזאת עונה להגדרה. מי שמחפש פרשנות לטקסט המפותל של השיר, מוזמן לרכוש את "שיר חדש" – גם אם זוהי לא הייתה לגמרי כוונת המשורר, האינטרפטציה של רוני שויקה מרתקת בפני עצמה.

                כל צליל ביצירה נבחר בקפידה בכדי להציג סיפור רחב, הגדול מסך חלקיו. אותן גיטרות שפתחו את האדמה בתחילת האלבום, סוגרות את השערים ("סכרנא שערי") בסוף המלודי של "ירח במזל עקרב".

                 

                "מנועים קדימה" נמשך מעט יותר משעה, אליה נדחסו אינספור מילים, רגשות, תחושות וצלילים. משירי רוק סוחפים לבלדות רגועות. מגיטרות רועמות לכינורות נוגים. מעצב תהומי לזרמים תת קרקעיים של יופי. מדתיות לחילוניות. מאמונה לכפירה. בין הטמא לטהור. הוא נפתח באדמה פעורה  ונגמר בזיקוקים בשמיים. בעיניי זהו לא אלבום דיכאוני, יותר כמו ניצחון של שני אנשים שנלחמו הרבה זמן בתחנות רוח וכנגד כל הסיכויים, ניצחו.

                אין דרך רציונאלית בה אני יכול להסביר את גדולת האלבום הזה, לא באמת. אבל ההיגיון נגמר איפה שהרגש מתחיל. במיוחד במקרה של "מנועים קדימה".

                 

                 

                                                                 

                ''

                 

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 5 מתוך 5

                  0 תגובות   יום ראשון, 17/7/11, 17:10

                  מה לך אדמה פרוצה?

                  נפרסת ומתפתלת לכל פינה

                  פצועה וחרוטה מרומח ומחרשה

                  מעלימה עקבות בחסות החשיכה

                   

                  בנפול המלך הזמני תשני פנייך

                  דם יזלוג מבין שפתותייך

                  אך את לא כמו עוד חלקה רכה

                  את לא אחת שנופלת על חרבה

                   

                  עוד ימים רבים לך בגולה?

                  מפסגות הרים את משקיפה

                  אל ארץ שטופת שמש וצייה

                  מדוע לשם את שולחת פעמייך?

                  מדוע אליה את פורסת זרועותייך?

                  להרוות צימאון הניכר את מבקשת?

                  או את קירבת המאכלת הלוחשת?

                   

                  לנצח תאכלי חרב בתשוקה

                  יופייך תמיד היה לך לקללה

                  דרג את התוכן:
                    12 תגובות   יום חמישי, 26/5/11, 18:34

                    "אז כמה זה פשוט לשבת עם אחים ליד שולחן ארוך ביחד" (מתוך השיר "זמן של מספרים")

                     

                    ברי סחרוף תמיד אהב  לשבת עם אחיו וחבריו המוזיקליים באולפן ההקלטות ולהיעזר בהם בעבודתו.

                    בראיונות שנתן לרגל יציאת אלבומו החדש והנפלא "אתה נמצא כאן", סחרוף הזכיר לא מעט עד כמה הוא נהנה להסתייע במוזיקאים שונים. שיתופי הפעולה באים לידי ביטוי גם בהרכב  הרחב איתו הוא מופיע בשנים האחרונות, שלדבריו  מקנה לו יותר חופש על הבמה.

                     

                    כיאה למגמה זאת, רשימת הקרדיטים באלבום היא רבה ואפילו שם האלבום ועטיפתו הם בהשראת תערוכת אמנות של אחד מחבריו הטובים. ואולי דווקא בזכות השותפות זאת, ברי הצליח ליצור כאן שעטנז מוזיקלי רחב ועמוק שלא מתפזר אלא נשמע כמקשה אחת ברורה וקוהרנטית. כשלוקחים כל זאת בחשבון, אולי זה לא כל כך מפתיע שהאלבום הכי מרענן שיצא בשנה האחרונה מגיע מרוקר שנמצא בעשור השישי לחייו.

                     

                    יש מעט מאוד אמנים בארץ שהקונצנזוס סביבם כ"כ מוחלט כמו אצל ברי. זה לא מובן מאליו מפני שמדובר במוזיקאי שמעולם לא היסס  לטבול במוזיקה אלטרנטיבית וקשה לעיכול. ובכל זאת, נדמה שכמעט כולם יכולים להתחבר בצורה כזו או אחרת ליצירתו.

                     

                    כיאה לאמן חסר פשרות, ברי בוחר לפתוח את האלבום ברצועה "הלוחש במכוניות" שכתבה המשוררת חביבה פדיה. מדובר בטקסט  מעורפל משהו, אשר בהתאם לכך, קיבל  עיבוד קודר ורב רבדים. אולי לא מדובר בשיר הכי קומוניקטיבי שאפשר לשים בתור יריית פתיחה, אבל בוודאי מדובר באחד הטובים באלבום.

                    מוטיבים מזרחיים ביצירתו של ברי ניתן עוד לזהות מתקופת "מינימל קומפקט" אי שם בשלהי שנות השמונים. לדעתי, זהו אחד הגורמים שהפכו אותו לנסיך הרשמי של הרוק הישראלי- הוא תמיד היווה מופת למיזוג בין מזרח למערב.

                    ההתנגשות הראשונה בין התרבויות באה כבר בשיר השני "זמן של מספרים", עם ליין הגיטרה  ותחושה החאפלה האופפת אותו. במובן הטוב ביותר של המילה.

                    על תקן הבלדה המרגשת של האלבום, מתייצבת בגאון הרצועה "כלום זה לא סתם", עם פתיחה שכובשת את המאזין כבר בשמיעה הראשונה. "לא תשבע העין לראות" מצטט ברי את קהלת ואין כמו זוג עיניים כדי להמחיש רעב תמידי. כי הן סופגות הכול, גם את התהום וגם את האור הגדול שמאיר עד אינסוף. לדעתי, זהו אחד השירים היפים ביותר בקריירה הענפה של סחרוף.

                    משום מה דווקא הסינגל "העין" (נדמה שהעין היא מוטיב חוזר ביצירה, חלק מהקונספט) קצת הורס בעיניי את תנופת האלבום. וזה לא שמדובר בשיר רע, הוא דווקא עושה את העבודה, אבל ביחס לשירים המקיפים אותו, הוא נשמע לי קצת תלוש.

                    השיר שמגיע אחריו, "נחמה", מתחיל כמו משהו מבית מדרשם של ה"צ'ילי פפרס" עם הבס הממכר בתחילתו וממשיך כרצועה אופיינית לברי, עם התחושה המזרחית הזאת שמזכירה לנו איך אמור להישמע רוק ישראלי.

                    הרצועה היחידה באלבום שלטעמי דורשת מספר האזנות עד שמתחברים אליה במלואה, היא "הימים הנוראים" שכתב נעם רותם. אני מודה שבפעמים הראשונות , הנגינה נשמעה לי מפוזרת לחלוטין, כאילו ברי ממש השתדל להתפרע עם העיבוד והכלים. אך כמו כל יצירה מורכבת, דרושות מספר האזנות בכדי לחבר את החלקים ביחד ופתאום הכול נמצא במקום הנכון (אם יורשה לי לצטט את רבנו יורק). בנוסף, רותם העניק לסחרוף שורה שממש תפורה עליו- רק ברי יכול לשיר "הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד" ללא חשש מחוסר אמינות .

                     

                              

                    ''

                     

                     

                    שיר הנושא הוא עוד שיא באלבום (אם אפשר לציין כאן שיאים), עם תובנות פשוטות וחכמות על החיים כמו "קסם לא יבוא לעומדים מהצד, לא ייפול מהשמים ברגע אחד" ונגיעות מוזיקליות שנשמעות זניחות בשמיעה ראשונה אך בהאזנות חוזרות, מתגלות כאוצר. אפשר לקחת לדוגמא את גיטרת הבס בפתיחה שמוסיפה אווירה דרמטית לשיר .

                    עוד לפני שהבנתי על מה מדבר השיר "בארץ הפלאות", היה נדמה לי ששמו משקף את החגיגה המוזיקלית שיש בו - טאץ' אייטיזי  שנוחת על המאזין כבר בהתחלה ופסיכודליות אשר מתבטאת בשורות הזייתיות  כמו "שם המלאכים על מגפיים, מפזרים ברחובות אבקת קסמים" ו"בארץ הפלאות נמוכים השמים וערפל סגול פוצע מבפנים". רק כשהאזנתי לראיון עם ברי, הבנתי שמדובר בתקופת מסעותיו באירופה, שם השמים אפורים ונמוכים. המשפט "ונדמה שמישהו הבטיח, שהבא בתור הוא אמיתי" בא כמובן כמחווה עצמית ללהקתו בניכר, "מינימל קומפקט".

                    ההברקה של האלבום בעיניי הוא השיר "בדרך לערד". מדהים איך סחרוף הצליח לתרגם את הטקסט הקצרצר של רוני סומק לעיבוד כל כך מדויק ומפתיע-- כמו פסקול מדברי, פסטיבל ערד בדרכים.  זו אולי אחת הגדולות של ברי, היכולת שלו לקחת טקסטים זרים ולתרגם אותם מוזיקלית באופן מושלם, כאילו היו שלו.

                    הטקסט המרגש ביותר שמופיע באלבום הוא של "האחד", אותו כתב עם עמיר לב. תמונות ילדות מרצדות לכל אורך השיר. "כוס חלב, עם משהו מתוק בצד, הנעליים מלאות בחול. יד גדולה עוטפת יד קטנה,מבט בעיניים שרואות הכול...מחזיק מקל, דוחף גלגל ברחובות, ביום יפה הייתי רץ שעות". הלחן מתואם יפה לתמימות שיש במילים.

                    סחרוף מעיד על עצמו כי  בשנים האחרונות הוא מתקרב למקורות היהודים ושואב מהם השראה. אין לו כוונה לחזור בתשובה בקרוב , אבל ניתן לראות שהחיבור שלו לאותם טקסטים עתיקים הוא אמיתי. זה בא לידי באופן מובהק באלבומו "אדומי השפתות".

                    גם כאן הוא מתכתב עם המקורות, אך רק בשיר המסיים "צמאה לך נפשי", יש שימוש בטקסט שלקוח כולו מהתנ"ך (מתהילים), ללא תוספות.. השיר, שידוע בלחניו החסידיים, נשמע שונה לחלוטין כשסחרוף שר אותו. לא בטוח שהאינטרפרטציה הזאת לשיר תמצא חן בעיניי אוזניים שמרניות, אבל לבטח מדובר בביצוע מחדש ומרענן.

                    יש רגע בשיר בו ברי מחזיר אותי לבית הכנסת עם המשפט " כן בקודש חזיתיך, לראות עוזך וכבודך" אותו הוא שר כמו חזן מן המניין, עם הסלסול המוכר. כמובן שגם המקהלה שחוברת אליו לקראת הסוף, מוסיפה לאווירת הקודש. את העוצמות הגלומות בשיר הזה קשה להסביר. רק להקשיב.

                     

                    ברי סחרוף, בסיוע חברים נאמנים אותם אסף במהלך הקריירה הגדושה והמגוונת שלו, הביא ב"אתה נמצא כאן" את כל היכולות שלו לידי ביטוי והוכיח פעם נוספת שכל הסופרלטיבים שנקשרו לשמו, מוצדקים.

                    אף פעם לא מאוחר מידי לחדש ולהפתיע, גם לא בגיל 53 .

                     

                     

                     

                    דרג את התוכן:

                    הציון שלי: 4 מתוך 5

                      ביקורת על "אלוף בשחור – הרהורים" של עמיר בניון

                      הפואטיקה של הנשמה –על האלבום של עמיר בניון "אלוף בשחור – הרהורים"

                      4

                      מוזיקה  

                      3 תגובות   יום ראשון, 31/10/10, 23:05

                       

                                    

                      ''
                                         

                       

                       

                       

                       

                      אני לא חובב גדול של שירים קצרים. עומד מאחורי זה היגיון די פשוט. שיר קצר – יפה ככל שיהיה – מאפשר לנו ליהנות ממנו רק לזמן מוגבל מאד. כשיוצא לי להקשיב לשיר טוב באורך שתי דקות, אני לרוב מסנן משהו בסגנון ' איזה יופי! חבל שהוא לא נמשך עוד כמה דקות...יש לו פוטנציאל'.

                      כמובן שאין באמירה זו לפסול רצועות קצרות בצורה גורפת, בטח לא כשהם באים במסגרתו של אלבום מצוין כמו "אלוף בשחור - הרהורים".

                      זוהי ללא ספק ההוצאה הכי חריגה ומחתרתית שניפק עמיר בניון עד היום. הדיסק אמנם מחולק לרצועות, אך ניתן (ורצוי) להתייחס אליו כשמקשה אחת. מדובר ביצירה קונספטואלית מובהקת. כל מרכיביה זועקים זאת – מהסיפור הקלאסי של האלבום (לידה – מוות) עד החיבור המוזיקלי בין השירים והסיכום בסוף. "מסע מוסיקלי-פואטי של נשמה מרגע ירידתה ועד לחיבור המחודש עם האין-סוף" כפי שהגדיר זאת במדויק בניון עצמו.

                      תחושת המסע הזאת ניכרת כבר בפתיחה, עם שאון הגלים, הרעם המתגלגל, והפריטות העדינות, כמו פתיחה של סיפור – אגדה.

                       

                      "אז איך יורדים למטה לכבוש את העפר הקר?"

                       

                      בניון נכנס באלבום זה – יותר מתמיד – אל נבכי נשמתו, אל תהיותיו, אל שאלת קיומו. "איך הגעתי לכאן... חי את חיי ממתי עד מתי?"  הוא תוהה כבר בדקה השנייה ומתווה את מגמת יצירתו.

                      ברצועה השלישית בניון מבהיר לנו מיהו אותו אלוף בשחור – כל אחד מאיתנו.

                      "התחיל המשחק ויהי יום ובוקר מאז שהפסקנו לזכור. יצור מוזר מודע קצת לנפש מבעל חיים בשחור, נושם והולך על שתי רגליים..." .

                      בניון ממשיל את חיינו למשחק בו צריך למתוח קו מנקודה לנקודה, שלא ליפול. קצת מוזר לשמוע אלגוריה כזאת מאדם מאמין... ואולי זה מה שיפה באלבום הזה, האמביוולנטיות הזאת ביחס לדת. אמנם אמונתו של בניון נוכחת כאן, אך הוא לא נרתע מלתהות על קנקנה של הווייתו.

                      ישנם רגעים בדיסק בהם בניון אינו נוקט כלל עמדה ממשית ופשוט שופך את האמת באופן כל כך מדויק ומזוקק, והלחן המופלא רק מחזק את דבריו :

                      "כמה שתביט מהחלון וכמה שתציץ בשעון וכמה שתחשוב על זה ועל הכול אתה תראה שאין לך על מה לחשוב ...כמה שתמציא מציאות וכמה שתחיה או כמה שתמות...אתה תראה שזה פשוט מידי גדול". כי אין מישהו שיודע את התשובה לשאלה הגדולה. שום חישובים ושום מחקרים לא יחשפו אמת אחת ויחידה.

                       

                      מעולם  לא חשבתי שאמצא קווי דמיון בין פינק פלויד ועמיר בניון אך הגיטרות שמגיחות בתחילת הרצועה השישית העיפו אותי הישר אל "הצד האפל של הירח". וזו לא הפעם האחרונה בה השראתו של אותו אלבום ניכרת ב"הרהורים".

                      בניון מברך על הצבת גבולותיה של הבריאה : "ברוך השם שאי אפשר לגעת בשמים....ללכת על המים...לחתוך הכול לשניים...".

                      בספרו המופלא של דגלס אדמאס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ישנה מעין מכונת עינויים הפועלת כך שמי שנכנס לתוכה נחשף לאפסיותו ביחס ליקום, כמו גרגיר עלוב בתוך מדבר אינסופי. מי שנכנס אל תוך המכונה, פשוט מאבד את שפיותו.  אולי על כך מברך בניון,  שאיננו יכולים להיות מודעים באמת לקטנותנו ביחס לבריאה. הגבולות משאירים אותנו שפויים.

                      יש לא מעט סימפולים שונים באלבום. אחד מהם הוא ציטוט ישיר מהחמישית של בטהובן בתחילת אחת הרצועות, ציטוט אשר מתחבר למקצב מזרחי משובח ותזמורתי. לא כל יום שומעים מוזיקה קלאסית לצד דרבוקות ובוזוקי. בניון השכיל לשלב בין השניים באופן מושלם.

                       

                      "אלא במה שבתוכו אל תסתכל אלא אם כן אתה ממש, ממש יכול, באמת, לראות נכון את הקנקן..."

                       

                      משפט זה ממוקם בתחילתו של שיר בן דקה וחצי אשר מכיל בתוכו רגש ותוכן שהרבה שירים ארוכים ממנו היו רק חולמים להגיע אליהם. שוב פעם, הקושי בלהכיל את הקיום שלנו ולהבינו נכונה. אל תסתכל בקנקן אם אתה לא מסוגל להתמודד עם תוכנו.

                       

                      אחד משיאי האלבום מגיע ברצועה הנפתחת בסימפול של הרבי מילובביץ' וחסידיו בעת תפילה. מייד אחר כך מגיח אולי המשפט החזק בדיסק, שזורק לנו את האמת ישר בפנים, במין כנות כואבת שכזאת :

                      "תמיד ידעתי שאין שום הסבר לכל ההיגיון הזה, לכל כאב הלב הזה, אני תמיד ידעתי, שאין הרבה מה לעשות רק להתפלל והרבה להתכווץ ואז לחכות... להתבצר"

                      תוסיפו לכך את קולו האדיר של בניון, גיטרות בוכיות ומזמור תפילתי ותקבלו פיסה קטנה של גאונות.

                      השיר האחרון לפני הסיכום הוא שיר כיסופים נפלא לבורא עולם. בניון מתאר את חיפושיו המתמשכים אחר אלוהים מיום שנולד ואת המכשולים הרבים שעבר עד שמצא אותו. כי לא מדובר כאן באמונה עיוורת, הדרך אל התשובה  רצופה מהמורות  ותהיות. כי "זה פשוט כל כך ומסובך...". זה אף פעם לא  פשוט.

                      הרצועה האחרונה היא למעשה קולאז' של האלבום, סיכום של המסע שעברנו.

                       

                      אני חייב להתוודות, מעולם לא הייתי מחסידיו הגדולים של עמיר בניון. היה ברור לי שמדובר בבחור מוכשר בעל קול מיוחד, אך משום מה תמיד הרגשתי שמשהו חסר שם, איזה גרוש ללירה. ביצירה הזאת זכיתי להכיר את היוצר הזה במלוא הדרו. זה קרה דווקא באלבום הכי פחות מוכר וממוסחר שלו.

                      ואולי טוב שיישאר כך, אור גנוז בים של הבלים.

                       

                       

                       

                                      

                      ''

                       

                       

                       

                       

                       

                       

                      דרג את התוכן:

                      הציון שלי: 5 מתוך 5

                        1 תגובות   יום שלישי, 26/10/10, 21:01

                         

                        ''

                         

                         

                         

                         

                         

                        ידענו שזה יבוא, פשוט לא ידענו איך זה יישמע.  הבורסה קורסת, אנשים קופצים מהגגות, השמש נופלת, אש משתוללת ברחובות, האל משתולל בחוץ. מטיפים בצידי הדרך מבקשים להלל את הקץ בעוד "הללויה" אחד לפני המכה.

                         

                        אך בוא לא נקדים את המאוחר. זה היה נראה כמו עוד יום רגיל, לא התעוררנו עם תחושה מיוחדת, הלפידים לא בערו. רק אתמול השמש קפחה על ראשנו במין בנאליות כזו, הציפורים שרו את שירתן הרגילה. משפחות חגגו את חירותן הרגעית בצליית כבש מעל גחלים לוחשות, חתיכת בשר לעולה. מכוניות דהרו בכבישים, מפזרות את הרעל שאנו כל כך אוהבים לשאוף אל תוך ראותנו המפויחות.

                        לא חישבנו את זמננו נכונה. לא הערכנו מספיק את חרון אפו של  היושב במרומים. תכננו את קיצנו לאט, מי חשב שזה יגיע כל כך מהר? בלי אזהרה?  אולי הכתובת הייתה על הקיר כבר מזמן ופשוט לא היה לנו זמן לפרש אותה כראוי.

                         

                        קמנו עם תחושה רגילה. הרגשת הנינוחות הזאת נשארה עד שהחלונות נפתחו והמוזיקה חלחלה אט אט מבעד לתריסים. לפתע כולנו ידענו, לא יכולנו באמת לבטא את התחושה הנוראית הזאת, אולי מפני שאף אחד לא חווה זאת מעולם. או שמא לא רצינו להודות בפני עצמנו. הדלקנו את הטלוויזיה, בתקווה לקבל מעט יותר מידע על המצב. זה היה עוד לפני שכל מערכות החשמל קרסו, כאילו מכונת ההנשמה של העולם נכנעה לזעמו של אלוהים.

                        את המהדורה הגישו אותן פנים מוכרות, חמורות סבר, לבנות כפי שמעולם לא נראו בעבר. האיש הזקן נראה כמו אחוז כישוף, מחכה לרגע הנכון בו יוכל לפצוח בבשורת האיוב שלו. הוא החזיק נייר לפניו. שום צליל לא נשמע, רק דממה מעיקה. עד שהאיש החל להקריא את דבריו:

                        "הרכב עולה באש, ואין נהג במושב, אנשים מחפשים גשרים לקפוץ מהם, והרוח שורקת... הממשלה מושחתת והוילונות סגורים. אנו תקועים בבטן של המכונה האיומה הזאת, והיא מדממת למוות. השמש נפלה והפעמונים מצלצלים..." הוא נראה חיוור, כל כך חיוור, קולו הפך נמוך יותר מכפי שהיה. תחושת קבס אחזה בנו. הבטנו שוב החוצה. כל כך...חשוך. אנו רואים הכול אבל באפור. כינורות נשמעים למרחוק, כמו שופרות המבשרים על מלחמה. האיש במרקע ממשיך למלמל על מעלליו של היום הארור הזה אבל אנחנו כבר לא מקשיבים לו, מהופנטים לנוכח ההתגלות המבעיתה שנפרשת לפנינו מבין העצים, מבין הבתים, לאורך הרחוב ששינה פניו בין רגע. הרוח ממשיכה לאחוז בקשת הכינור ומתמזגת בו כאילו היו אישות אחת.

                        הריח לא איחר להגיע, עוד הספקנו לשמוע את האיש הגווע מספר על השריפות אשר משתוללות בחוץ משעות הבוקר (בוקר?ערב? לילה? נדמה שהכול איבד את הגדרתו). תמרות עשן נראו באופק אשר התקרב אלינו באופן מבהיל, כמו עמוד עשן שיוליך אותנו היישר אל התהום.

                        את תפסת בידי, מנסה להיאחז בכל דבר שעוד לא נשבר, נשרף, נותץ ועלה לשמים.  זה היה עניין של זמן עד שפריטות גיטרה קלות יצטרפו אל חגיגת ההרס הזאת. כמו התגלמות הדרמה עלי אדמות.

                        כמו שני ילדים בתחרות, הכינורות מנסים להוכיח עליונותם ומגבירים את עוצמתם והגיטרה נושפת בעורפם. מחול שדים מוזיקלי בגיא צלמוות.

                        התחלנו ללכת כי לא הרגשנו שיש לנו ברירה, מוכרחים לנוע. בפנים ידענו כי אין מקום לברוח אליו ואין מכסה מפני כעסו של האל, אך בכל זאת עשינו דרכנו אל תחנת הרכבת מעבר לרחוב. כשהגענו היא צפרה, קריאה אחרונה? נכנסנו אל רכבת השדים הזאת. מספר מצומצם של אנשים קיבלו את פנינו בקרון, רצוצים ולבנים. הרכבת יצאה, והמערבולת החלה. בליל של כלים הזייתיים נכנסו פנימה. נדמה שהכינור והגיטרה הגיעו לסוף מסלולם וכל מה שנותר הוא צליל לא מכוון. זה המשיך כך עד קולו של הבס האיטי שבישר על חזרתה של המלודיה לחיים. הקשבנו להרמוניה מוכרת מלהקת ילדות שחשפה לנו בעבר את צדו האפל של הירח. זה היה רגע טהור בתוך עולם הולך ונעלם. עצמנו עיניים וקיווינו שאנו שרויים בחלום. איך מוזיקה כזאת יכולה להיות פסקול של הסוף? לא העזנו לפקוח אותן עד שירדנו בתחנה הראשונה בה הרכבת עצרה. ברגע שרגלנו דרכה על האספלט תופים הלמו באדמה, בהתחלה ברכות, ובהמשך הרגשנו איך הלוחות מתחתינו רועדים. ואולי לא באמת אכפת לנו שהכול ייגמר כאן ועכשיו בין ההריסות? אולי הגיע הזמן כבר ללכת ואם כבר ללכת, אז כך?

                        קולו של מטיף בצידי הדרך העיר אותנו מהרהורי העוולה שלנו. הוא הפציר בנו להלל ולקלס את שמו של אלוהים שהביא לנו את חגיגת ההרס הזאת. 'הרי הבאנו את זה על עצמנו' הוא שאג,  עם כל החטאים שלנו, עם פינו שלא הפסיק ללהג דברי הבל, דברי שררה.  הבחור שעמד לידו ליווה את דבריו באמצעות חמת חלילים גדול. ברחנו משם וקולו התפוגג מאחורינו. המשכנו במסע אל שומקום כשמוזיקת היקום מגיחה שוב מבין השממים הקודרים.  הלכנו כנוטלי כדורי הזיה , הכול התערבב לפנינו במין סדר מופתי של צלילים. היד שלה עדיין אחזה בי. נתנו לכינורות ולתופים לדבר במקומנו. מה אפשר להגיד ביום כזה? מילות פרידה? מילים של אהבה? נתנו כבוד אחרון לאוויר שנשמנו כל חיינו. הפריטות הפכו לפתע אלימות יותר, כמו מבשרות לנו על בוא המבול, על בוא התיפוף שממהר אל יעד לא ברור. פיצוצים החלו להישמע מעלינו. היינו חייבים להחיש צעדים, התנשמנו בכבדות במורד האספלט וכבר שחשבנו שהעייפות תכריע אותנו...דממה דקה.

                        "הדרך עוד תהיה ארוכה" היא אמרה לי " אני יודע" אמרתי.

                        השלט שלפנינו התנופף ברוח, מאיים להיעקר ממקומו  אך עוד מנסה בכוחותיו האחרונים להלחם במשב הרוח החזק, בעננים השחורים שמעליו המאיימים לקרוס כמו תפאורה בסופה של הצגה.

                        זוהי התמונה שליוותה אותנו ממש לקראת הסוף. לא משפחה, לא אדם זקן בטלוויזיה, לא רכבת העושה את דרכה האחרונה, לא מטיף שואג. רק שלט חלוד שנלחם ברוח.  

                        ממש לפני שנעצמו עיננו בפעם האחרונה, נשמעו קולות מפעם, כמו שיר ילדים שהשתבש בדרך. ואז זה הכה בנו – זה בסדר, יהיה בסדר. זה קרה בדיוק כשתופים טקסיים הלמו וגיטרות הגיחו היישר מתוך מערבון שראינו ביחד, בעולם אחר.  מפלס הרגש עלה אותו רגע לגבהים שלא ידענו שקיימים בתוכנו.

                        "לאן אנחנו הולכים?" שאל קול מהשממה. "לא יודעים" ענינו "לא יודעים".

                        פסקול סוף העולם המשיך להתנגן באוזננו. 


                        דרג את התוכן:
                          1 תגובות   יום שישי , 22/10/10, 16:51

                                       

                          ''

                           

                           

                          לעתים אתה צריך לשייט רבות במרחבי הרשת בכדי לדלות אוצרות מוזיקליים. אני מודע לכך שעקב מספר האלבומים העצומים אשר יוצאים מידי שנה, ייתכן שחלקם יפלו בין הכיסאות, גם הטובים שביניהם. מה שבאמת מטריד אותי הוא שישנן יצירות נהדרות שאינן מקבלות ולו מינימום של סיקור במדינתנו. דבר זה די מפליא , בהתחשב בתרבות הבלוגרים הענפה בה כל אחד יכול לחשוף יצירות בהן נתקל בפני קהל הגולשים. לכן אני מרגיש מחויב לכתוב על אלבום בשם  "the devil and god are raging  inside me" של ההרכב האמריקאי  "brand new".

                           

                          מוזר לגלות כי הלהקה הזאת התחילה בכלל בתור להקת פאנק-רוק די סטנדרטית. אלבומה הראשון your favorite weapon לא באמת הציג איזשהו קו מוזיקלי יוצא דופן אך בכל זאת היה ניתן להבחין בניצנים ראשוניים של גדולה. אלבומם השני deja entendu  היה כבר הרבה יותר מוצלח, אך לטעמי סבל מעט מחוסר יציבות בין הרצועות. בכל מקרה, ההתבגרות של הלהקה בין שתי ההוצאות הייתה ברורה וללא ספק סימנה שינוי מבורך שהגיע לשיאו באלבום המדובר.

                          לעיתים רחוקות אנו עדים לבריאה מחודשת של להקה. אבל כשהרכב עושה זאת יותר מפעם אחת זה כבר ממש מעורר חשד, במיוחד אם קוראים לו "brand new" (אולי בבחירת השם הייתה רמיזה לאותה מגמה יצירתית?).

                           

                           

                          כבר משם האלבום קל מאוד לנחש במה הוא יעסוק בעיקרו – אלוהים ומוות. נושאים אלה די שכיחים  בקרב להקות אלטרנטיב כאלו ואחרות, אך נדיר מאוד לשמוע יצירה אשר נשענת כמעט לכל אורכה על בסיס הקונספט הזה ומשכילה לעשות זאת באופן כה מרשים, הן בפן המוזיקלי ובעיקר בפן הטקסטואלי. במובן הזה "The devil and god… "   די מזכיר את  אלבומם עטור השבחים של ארקייד פייר  Funeral.

                          מלבד טיב המוצר המוגמר,  ההקבלה הברורה ביותר שניתן להצביע עליה בין "Funeral" ל"אלוהים והשטן...", היא ששניהם התבססו על אירועים טרגיים שנגעו באופן אישי בחברי הלהקות, טרם ההקלטות ובמהלכן. ג'ס לאסי, סולן וכותב החומרים של "Brand new", סיפר בראיונות שבנקודת זמן מסוימת, ההליכה להלוויה הפכה אצלו למעין שיגרה. גם שאר חברי הלהקה חוו מיתות שונות ומשונות בקרב משפחה וחברים. הם הרגישו צורך עז להיכנס לתוך אולפן ולתרגם את האבדות הללו ליצירה אחת ומגובשת בעלת קונספט מובהק.

                           

                           

                          "איבדתי את כל חבריי, איבדתי אותם לנהיגה ושתייה". במשפט הזה נפתחת הרצועה הראשונה של האלבום "sowing  season" (עונת הזריעה). מדובר בשיר אשר בעצם מביא לנו תמונה די ברורה על יכולותיה של הלהקה. שילוב מוצלח ביותר של נגינה מלודית ורגועה, לצד התפרצויות זעם סטייל קורט קוביין. הנושא הכללי כאן הוא התמודדות עם אובדן וניסיונות השיקום :

                          "הגיע הזמן לשים את הזרעים באדמה הקרה, לוקח זמן לגדל פה משהו..." או "האם אתה מתגעגע לבליל הצבעים שהיא השאירה בשדה השחור-לבן שלך? האם אתה מרגיש אשם רק מלהיות שם?".

                           

                          ' Jesus Christ אני שוב לבד, אז מה עשית בשלושת הימים בהם היית מת? כי הבעיה הזאת הולכת להישאר ליותר מכמה ימים'   ( מתוך הרצועה "Jesus Christ")

                          נושא האמונה זוקף את קומתו - לפחות באופן ישיר- רק ברצועה השלישית הקרויה באופן מתבקש "Jesus Christ". כפי שניתן להיווכח לכל אורכו של האלבום, הטקסטים אמנם מתכתבים עם הנצרות, אך אינם דתיים במהותם. ישנו חיפוש מתמשך אחר גאולה ופחד גדול מהלא נודע, כמו בשורה ' אני לא פוחד למות, אני קצת פוחד ממה שיבוא לאחר מכן. האם אני אקבל את מרכבת הזהב או שאני פשוט אצוף מהתקרה?'.

                           

                          האלבום מלווה בלא מעט הפתעות, תפניות במקצבים ושימוש באפקטים שונים. דוגמא לכך ניתן למצוא  בשיר "degausser" כשמקהלת ילדים מצטרפת לשירתו של הסולן. אך אל דאגה, לא מדובר פה במשהו בסגנון "פרחי ירושלים". יותר בכיוון ילדי הזעם מ "the wall" של פינק פלויד.

                           


                          ''

                           

                           

                          הרצועה החמישית והארוכה מכולן נקראת "Limousine"  . עוד לפני שמכירים את הסיפור האמיתי מאחורי השיר ניתן להתרשם ממבנהו המוזיקלי. כשנחשפים לסיפור, הרצועה הופכת למרשימה אף יותר:

                          השיר מספר על טרגדיה שארעה ב-1 ביולי, 2005. באותו יום  קייט הייתה "ילדת הפרחים" בחתונה משפחתית. היא והוריה היו בדרכם חזרה הביתה מהחתונה בלימוזינה. באמצע הדרך, צעיר בן 24 מלונג איילנד  אשר נהג בגילופין, לא הבחין ברכב הארוך שדהר מולו והתנגש בו חזיתית. הפגיעה הרגה את הנהג ואת קייט בת ה-7.  החלק המזעזע ביותר בסיפור הוא שאמה של קייט, אשר הצליחה למשות עצמה מהריסות הרכב, מצאה את ראשה של בתה על הכביש  המהיר, מנותק מגופה.

                          החלק הראשון של השיר הוא ככל הנראה מנקודת מבטה של האם ("ונשאר לי עוד יום אחד להיות אמא שלך..."). החלק הזה גם מדבר על תפקידה של קייט בחתונה בתור נערת הפרחים ( "תוציאי את עלי הכותרת שלך והניחי אותם במעבר"). אני מניח שהחלק השני הוא מנקודת מבטו של הנער הדורס וייסורי המצפון שלו ("האשמה דרסה אותי...ראיתי את המשיח העצוב שלנו. הוא נראה משועמם ועייף מהאבל שלי, אמר ' נהרגתי בשבילך פעם אחת אך לא עוד'"). החלק האחרון בשיר הוא למעשה חזרה על שורה אחת פעם אחרי פעם עם שינוי אחד בתחילת המשפט " אחד יאהב אותך כל כך אבל...שתיים יאהב אותך כל כך...שלוש יאהב אותך כל כך..." כך זה נמשך עד הספרה שבע. אפשר לנחש שמדובר במניין השנים של קייט, או שאולי הספרה מתייחסת לשבעת החטאים בתנ"ך. סולו גיטרה נפלא ועוצמתי סוגר את השיר. 

                           

                          אין טעם לדבר על כל רצועה בנפרד. הרבה מילים יכולות להישפך ואינטרפרטציות שונות אודות כוונת המשורר יכולות להאמר.  הכתיבה של ג'ס היא לעיתים ישירה מאוד ולעיתים מלווה בדימויים ואזכורים שונים, דבר אשר מעורר רצון לנבור בטקסטים ולדלות מתוכם את הסיפורים שמאחוריהם. יכול להיות שמשתמע מדבריי שזה אלבום של מלל בעיקרו, אך אל תטעו. אין ספק שלליריקה משקל משמעותי באלבום ובכדי להעריך אותו בצורה מלאה יש לתת לכך התייחסות ראויה, אך אין זה אומר שהלחנים והעיבודים הוזנחו כאן. אדרבא, הנגינה מוסיפה עוצמה בלתי רגילה למילים.  

                          הדואליות משחקת כאן תפקיד מרכזי : בין אמונה לכפירה, בין תקווה לייאוש,  בין לחישות לצעקות. כל קטבי הרגשות והתחושות הללו יוצרים דבר שלם ונדיר ביופיו.

                          כנראה שזה מה שקורה כשהשטן ואלוהים זועמים בתוך מישהו בעל כישרון אומנותי בלתי רגיל.

                           

                          הערת המבקר : ניסיתי לתרגם את הטקסטים של השירים לעברית בתקווה שזה לא יישמע תלוש מידיי מהמציאות. מקווה שהצלחתי.

                           

                           

                          דרג את התוכן:

                          הציון שלי: 5 מתוך 5

                            פרופיל

                            אריק פ.
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS