עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שישי , 11/7/14, 11:56

    "קירות רועדים אבל זה לא נורא
    אין מה לדאוג הכול בשליטה
    התריסים מוגפים השמיכה מכסה
    הילדים משחקים בגינה הגדולה 
    מתי הספירה לאחור תיעצר?
    חרב ועוד חרב, גדר עוד גדר
    אצבע על הדופק מוודה פעימה
    עין נעולה על המטרה"

    ''

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שלישי, 8/7/14, 16:37

      הצדק מרחף אי שם

      בין הגדר לקאסם

      שניים אוחזים ואף אחד לא מרפה

      סיבים נפרמים חבל מתכלה

       

      שני ילדים בגינה חרוכה

      מתפללים לאב שנטש את הזירה

      זה משחק עתיק שאין בו מנצחים

      זו לא זריחה רק דם על השמשה

       

      השנאה מלבה את עצמה

      וניזונה מעוד שה לעולה

      על מזבח הנקמה אין מקום לחמלה

      המאכלת רק מחכה לקורבן הבא

       

      ובמחול החרבות צריך לדעת לרקוד

      אף פעם לא למעוד

      כי אין מקום לטעויות

      לא על האדמה הזאת


      "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ

       וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶך"ָ


      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום חמישי, 3/7/14, 23:39

         

        צילו של המלך חורץ דרכו בשדה צרוב השמש, מחפש לקצור את שזרע. בידו חרמש ובלבו רצון ליפול ארצה ולחכות לגאות הקיצית שתפזר אותו מכאן.

        צילו של המלך מהלך בינות לקוצים כשזיעה ניגרת ממצחו ללחייו האדומות והלאה לאדמה היבשה. בראשו חרוש המזימות הוא חושב על אימפריות גוססות לרגליו, מתחננות לרחמים. צבאות של פרשים הלומי דגלים והמנונים.

        החרמש מלטף את השיבולים הזורחות לאורו של יום חמסין לוהט.

        הוא אוהב לפסוע שם ולהרגיש את החיטה נרמסת תחתיו. גם תנובה שמימית צריכה להרגיש את נחת רגליו.

        הצל שלו כבד, כמו ספג לתוכו את כל שנות המדון אשר צבר במהלך כהונתו הרציפה והבלתי נגמרת. נתינים כנועים שבחרו בו פעם אחרי פעם. כמו סם, כמו רעל שזורם הישר לאבדון. והוא? הוא נלכד בתוך זחיחותו שלו, הכה בכל אחד שעמד בדרכו.

        גם בדידותו לא עצרה את גאוותו ההרסנית. המלכה השקופה כבר מזמן התאיידה משדה ראייתו, הפכה לזיכרון רחוק של אהבה, כשעוד הייתה למילה הזאת ערך עבורו.

        צילו החיוור מביט בפרי עמלו. הוא עייף ונמאס לו, אבל החיוך עוד מעטר את פניו. עיוורון זה עסק ממכר. גם דמיון.

        אין לו כלום ויש לו הכול. 

        החרמש עוד מלטף את החיטה.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שישי , 27/6/14, 20:31

           

           

           

          ''

           

          מילים, לחן ושירה : אריק פלדמר

           

          ברחוב שלנו השלווה היא מסיכה
          ושום דבר הוא לא כמו שנראה
          האלומות הן להבות
          החדרים הם מבצרים 
          והקירות אטומים
          לרחשים לא רצויים
          קרשים על הפתחים
          והרגשות כבויים
          ניסים לא מתרחשים
          אבל אנחנו מחכים
          עם תפילות ומזמורים
          אנחנו מקווים
          ברחוב שלנו האבק מסתיר היטב
          את כל מה שסובב
          החצרות לוחשות
          מבקשות עם הצמחים
          מים חיים
          עננים נדיבים
          אם היה אפשר לקמט את הזמן
          הייתי חוזר אל העבר 
          הייתי חוזר לכל רגע נסתר
          ברחוב שלנו

          דרג את התוכן:
            15 תגובות   יום חמישי, 19/6/14, 08:25

            "דתיים שונאים חילונים ששונאים דתיים חילוניים ששונאים חילונים דתיים ערבים שמאלנים גזענים שונאים דתיים נאצים ימנים רוצחים שמאלנים דתיים חילוניים הורגים ספרדים יורים בדתיים". מתוך "כדורי הרגעה בדבש" – גבריאל בלחסן ז"ל.

            נולדתי בהתנחלות. למדתי בהתנחלות. הייתי דתי לאומי.
            אף פעם לא שנאתי ערבים.
            מעולם לא חינכו אותי בבית שיש לכלות אותם מעל פני האדמה. השכמות רבות בחיי לוו בסלסוליו של המואזין ועל אף המטרד הטבעי שיש בהתעוררות לשאון תפילות רמות, לא הייתה בי שנאה. כמובן, הסכסוך תמיד בעבע מתחת לפני השטח אך על פני האדמה זכורים לי מקרים ספורים של עימות ממשי. 
            אבא שלי עונד עד היום את הצמיד הכתום של ההתנתקות, דבר שלא מפריע לו להיות חבר טוב של כרים, עמיתו לעבודה ושכננו מכפר קאסם. 
            כל כך קל לחלק את העולם לשחור ולבן ולהתעלם מגווניו האפורים. כל כך קל לתעב מישהו שרחוק ממך פיזית ואידיאולוגית.

            אני זוכר שלפני מספר שנים קראתי ציטוט מפיו של איש הטלוויזיה אסף הראל, שיותר מכול העיד על בורותו המשוועת : "זה קהל (המתנחלים) שתרבותו איפשהו בין התנ"ך לרובה". מעבר לעובדה שהתנ"ך הוא הספר החשוב ביותר שנכתב אי פעם ובסיס הספרות עלי אדמות, המשפט הזה מדגים היטב עד כמה נתח גדול מהאוכלוסייה לא באמת מכיר את אותם "חייזרים" העונים לשם מתנחלים.

            הייתי ילד טיפש שלא אהב לקרוא ספרים. עד גיל 11 ביליתי בעיקר במגרש הכדורסל. הלימודים המאיסו עליי די מהר את המילה הכתובה ושום משיכה לכיוון זה לא נראתה באופק. אימי החליטה להכריח אותי לקרוא והמליצה לי על "הרוזן ממונטה כריסטו". למי שעוד לא קרא את יצירת המופת הזאת, מדובר ברומן נקמה רחב יריעה של בערך 700 עמודים. בתור ילד שבקושי צלח כרך אחד של "חסמבה", המשימה הזאת נראתה לי כמו כיבוש פסגת הקילימנג'רו. לאחר שנה של שכנועים אינטנסיביים נעניתי לאתגר ולקחתי את הספר ליידי. כמעט ולא ישנתי אותו לילה. 
            הוריי "כפו" עליי את עולם הספרות והתרבות ואין לי מושג מי או מה הייתי היום לולא עשו זאת. להגיד שתרבות המתנחלים היא איפשהו בין התנ"ך לרובה זו התבטאות אומללה של אדם הניזון אך ורק ממה שהתקשורת השקרית מלעיטה אותו בו. אין בה שום קשר למציאות שאני הכרתי כל חיי. 

            אין לי כל כוונה למרק ולטהר את הקיצוניים שבמתנחלים. ישנם גזענים, ישנם אלימים, ישנם משיחיים אכולי שנאה. כמו בכל מקום. כל פעם שנשמעים דברי הבלע של אותו מיעוט קולני (ולא מייצג) אני מתבייש. במובן מסוים, הם מרגיזים אותי יותר מאנשים דוגמת אסף הראל, מעצם השתייכותם למחנה עליו תמיד ניסיתי לגונן בוויכוחים שונים.
            שנאה שכזאת נובעת מחוסר היכולת להבין שהאדם הוא באמת תבנית נוף מולדתו. אנחנו מתחנכים על ערכים שונים, אידיאולוגיות שונות ואמיתות שונות.

            בראשית ישנו האדם. וטוב לבו הטבעי. וההורים. הם טווים את השביל עליו ילך בנם. הוא לא חייב לפסוע באותו תלם מדויק אבל הכיוון הכללי מושרש היטב בילדותו. מה מותר ומה אסור (כאדם! לא כאדם דתי), כיצד להתייחס לחלשים ממך, לדעת ולכבד את שכניך, אך גם להישאר דרוך. לדבר על שלום אבל להבין שכבר מזמן סולקנו מגן עדן ועולם אוטופי הוא נחלתם של חולמים בהקיץ.
            כל סביבה יכולה להצמיח מתוכה אדם נפלא או מפלצת אדם.

            השנאה היא בכל מקום. כל פוסט דעה פוליטי מלווה בנחשול עצום של טוקבקיסטים שוחרים לטרף. כל מי שאינו חושב כבעל הטור מרשה לעצמו להשתלח באופן הגס, הבוטה וברוב המקרים גם העילג ביותר. 
            אין כמו להיות אביר אנונימי. מקלדת היא נשק בעל משתיק קול ואף אחד לא יכול לדעת מהיכן נורו חציי הארס.

            כל כך פשוט להתעלם מהמציאות המורכבת. מפחיד להקשיב לצד השני ולהבין שיש אמת בדבריו, גם אם היא אינה תואמת את שלך. לא צריכים להסכים על כלום אבל אטימות הינה דריכה במקום. היא אבי כל הרעות החולות. היא גוררת אחריה יהירות, גזענות ולבסוף גם אלימות. מילולית ופיזית.

            "ובמקום שבו מקננת שנאה תן לזרוע אהבה". 
            ואת שזרענו נקצור

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום שני, 16/6/14, 22:44

              ''

               

               

              ולכל מקום אליו שלחתי מבטי רק יופי צרוף ראיתי.הוא אחז בכול, מהקירות המתקלפים ועד המדרכות הסדוקות מאינספור טפיפות רגליים ותנודות אדמה.  קרן שמש ליוותה אותי בשיטוטיי ברחבי העיר אשר שינתה פניה בין רגע, כמו עמיתה למסע היא תמכה בי. תנסה להכיל את כל האור הזה היא לחשה. ואני, שכבר עייפתי מחלומות שווא והזיות תלושות, נזהרתי.נזהרתי להסתנוור מדמיון פרוע, משינה עמוקה מידיי.החלומות הגרועים ביותר הם אלה המותירים אותך בבוקר בפסגה הרעועה שיצרת אתה, זונחים אותך לאנחות ולנפילת היקיצה.אז צעדתי לאט, משפיל עיניי אל הקרקע שעוד נותר ממנה מעט מהאמת, מהרגיל, מהשגרה. כיעור נספג היטב. "הסנוורים לא יכו בי היום" מלמלתי, "הם לא יישאו אותי אל קצה הצוק, אל האור הגדול והשביר". אבל לאן שלא הסתי מבטי ניצוצות זהב נראו בזווית העין, מסרבים לדעוך. קרן דחקה בי להתמסר, לשחות באור הזה. ביצורי הלב החלו לקרוס אחד אחד אל מול הפאר שספק עטף ספק חנק את הווייתי. בתנועה מדודה יישרתי מבט והתעמתתי עם ניצוצות פזורים לכל עבר. או לפחות ניסיתי.לבסוף נכנעתי כמו תמיד ונתתי לכל היופי המתעתע הזה למלא אותי. כמו נווד רעב ואבוד אספתי מכל הבא ליד. ולכל מקום אליו שלחתי מבטי רק יופי צרוף ראיתי.

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום ראשון, 17/11/13, 09:57

                 

                אספמיא

                אני מוצא עצמי שרוע על ספסל מחליד בתחנת אוטובוס רעועה.
                השמש מסתתרת מאחורי מעטה של אובך, נראית כל כך אומללה בניסיונותיה העקרים לנעוץ קרניים בקרקע. רוח מדברית חדרה את ביצורי עפעפיי והעירה אותי אל תוך עולם צהבהב.
                עיניי מנסות להסתגל לצריבת גרגרי החול הזעירים שנישאים באוויר ולאחר מאבק ממושך הן נפקחות לרווחה.
                הכול דומם, זולת שירתו הצורמת של תמרור מתכת, אשר רק מחכה לאבחה הבאה שתעקור אותו מעמוד הברזל. מביט לימיני ולשמאלי ומצליח לזהות כתמים ספורים של צבע שעוד לא נמחו מקירות התחנה, זכר לחורבן.
                הראש מתחיל לפעול ושאלות מתחילות להתרוצץ בתוכו, מנסות להבין על מה ולמה. אני עומד על רגליי ויוצא מחלל המבנה, מנסה לאסוף עוד פרטים לגבי מקום המצאי. שיח קוצני מתגלגל, עמוד ברזל וכביש אספלט שנגמר בשכבה סמיכה של ערפיח.
                'זה חלום' נורה מראשי ההיסק המתבקש לסוגיה.
                נדמה שתמיד ידעתי להבדיל בין מציאות לדמיון אשר נטווה בשנתי. שניות ספורות הספיקו לי להבין שאני ער לחלוטין. מביט שוב אל התחנה ומזהה מתחת לספסל בקבוק מים, אשר מאותת לגופי על צימאונו הרב. בטרם אזרים את תכולתו אל תהומות קיבה, ההיגיון מפציר בי לרסן תאוותי וללגום במשורה. מי יודע כמה זמן אצטרך להעביר כאן.
                פיללתי לתובנה שתגיח לאחר הצינון הקל, אולי הזיכרון יצליח לדלות מירכתיו קצה חוט. אם לא מדובר בחלום, אזי המציאות הביאה אותי הלום. אני מביט בגופי וממשש את פניי. אין סימני חבורות או נפיחויות. גופי בריא ואיבריי שלמים. רק הראש שולח כאבים מדודים ומאוזנים לרקותיי. אני מעסה אותן בתנועות מעגליות, מנסה להרדים את הוורידים המאיימים לפקוע החוצה. כל ניסיון לחדד את המחשבה רק מגביר את עוצמת הכאב.
                'סוף העולם?'. השאלה מרצדת בתוכי, גולשת במורד הגרון וחוזרת אל רחמה. 'אולי', אני מעז לשחרר את התשובה לרוח המשתוללת. 'אולי', אני חוזר שוב, מנסה להפיח במילה חיים, לראות אם ההיגיון מוכן לקבלה אל חיקו. אך מה הטעם? אם כך הדבר, אין לי עוד עניין במחשבות יתרות ומוטב לי לחכות שהשמים יאספו גם אותי, הנוסע האחרון בדרך לצד האפל.
                נרעד מהמחשבה, אני אוסף את הבקבוק מקצה הספסל ובוחר כיוון.
                השלט נפרד לבסוף מהעמוד ונעלם במרחב.

                ההליכה מתחילה והמוח רץ. תמונות מרצדות באופק וצובעות את החדגוניות שהמציאות הנוכחית מציעה לי.
                אני רואה אותה שם בשלל רגעי חסד. אספמיא שלי, המתאווה מתוך חלום. הינה היא בפסגת ההר, מנסה לבקע בקולה את פרוכת השמים. 
                היא האומץ שמעולם לא היה לי, הקול שמתפלל במקומי. בשבילי. למעני.

                התמונה הבאה מזכירה לי את המפגש הראשון שלי איתה, מתחת לעץ, בעיצומו של הסתיו:
                הייתי בין 13 ונשענתי על גזע עץ עתיק וחיכיתי, כמו תמיד. המתנתי בצפייה לסימן שיגיע, לא משנה מאיפה. ואז היא הופיעה.
                שאלתי אותה לשמה והיא ענתה לי בלחישה מלטפת 'אספמיא'. שאלתי אותה אם כל כאב הלב הזה שווה את הטרחה. היא לא ענתה, רק חגה מעליי שניות אחדות והתפוגגה. מאותו יום היא ביקרה אותי בכל פעם שהייתי זקוק לה. אספמיא מעולם לא ענתה על השאלה ולא אמרה דבר, אך עצם נוכחותה הספיקה לי.
                ועכשיו, אני מוצא עצמי בדרך ישירה לעבר שומקום, צועק את השאלה שמעולם לא נענתה, צועק ומשתנק, מסדיר את הנשימה ושוב צועק.
                הלגימות הופכות להיות יותר ויותר משולחות רסן, מתעלמות מכל תמרורי האזהרה שברקע. אני פוסע לשולי הכביש, מגשש לעבר כיס ימין של מכנס הג'ינס שלי ושולף חפיסת 'ווינסטון' מקומטת. כף ידי השמאלית מגוננת על המצית והסיגריה מפני משב הרוח החזק.
                הסרט נמשך ואני נשכב על האספלט החם, פניי לרקיע. כדור צהוב מטושטש ממשיך להיאבק על אורו, מסרב לקבל את הדין. אני שואף אוויר מזוהם אל ראותי ומשתעל.

                שלוש שנים אחרי ההתגלות הראשונה, החלטתי לעלות על אוטובוס אקראי ולנסוע רחוק. כיוונתי למדבר כי קראתי שניתן להרגיש שם באופן המוחשי ביותר את נוכחות האל. אחרי שלוש שעות, נפלטתי אל תוך לילה מקפיא של נגב .מצאתי לי פיסת אדמה והמתנתי לשווא, בדיוק כפי שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר.
                אלוהים לא מראה סימנים לעולם.
                האמונה מצריכה חשאיות מחולטת, אחרת תגווע.

                ועכשיו אני מרגיש את נוכחותו של משהו נשגב. לא יודע אם מדובר באלוהים, שרף, שטן או סתם דמיון שמשטה בי נמרצות, אך לראשונה מאז יקיצתי בתחנה, דברים מתחילים להתבהר. 
                האמונה חולפת לה עם בוא הידיעה. הסיגריה מגיעה לסופה, אני משחרר אותה לרוח הפרועה ועוצם עיניי. כמעט והספקתי לשמוע תשובה.
                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום רביעי, 2/10/13, 17:08

                  ''

                   

                  מילים לחן ושירה : אריק פלדמר
                  גיטרה חשמלית והפקה ביתית : רועי פלד

                  מילים:
                  בואו נשרוף את המפות
                  המצפנים לא נחוצים
                  נשליך את המפתחות למצולות
                  ונצא לדרכים
                  בואו נצית את הגשרים
                  בין ההווה לעבר
                  הכאבים עוברים
                  הכאבים חולפים
                  והכבישים קוראים
                  השדים כבר לא עוברים פה
                  אבל השאירו סימן
                  הכינורות לא מנגנים פה
                  אך הקשתות עוד כאן
                  ברחת מבלי לדעת לאן
                  רצית רק לשרוף את הזמן
                  אבל הזמן קפא וגם אתה בעברך
                  השדים כבר לא עוברים פה
                  אבל השאירו סימן
                  הכינורות לא מנגנים פה
                  אך הקשתות עוד כאן
                  השדים על הגדרות
                  מלקטים שאריות
                  של חלומות וסיוטים 
                  של ניצחונות ושל שברים
                  של עקבות בדרכים

                  דרג את התוכן:
                    8 תגובות   יום ראשון, 15/9/13, 19:52

                    ''

                     

                    מילים, לחן ושירה : אריק פלדמר

                    הפקה ביתית וגיטרות חשמליות : רועי פלד

                     

                    מתי הספירה לאחור תיעצר?

                    מתי מעטה הערפל הזה יתפזר

                    פצצה חכמה ממתינה לשיגורה

                    היד על הכפתור

                    מחכה לפקודה

                    פחד ותקווה מתבוססים בממלכה

                    תדר מצוקה לארץ רחוקה

                    האחות הגדולה שמטה את המסכה

                    פרמה את הקשר והלכה לדרכה

                    מתי הספירה לאחור תיעצר?

                    המרוץ והחימוש רק מתגבר

                    העין של האח מסנוורת אומה

                    חייכנית וכנועה על הספה

                    תולה ארץ על בלימה

                    לפחות לעת עתה

                    הלוחות זזים עמוק באדמה

                    בינתיים בואו נכתיר את כוכב השעה

                    15 דקות עד לקריסה

                    קירות רועדים אבל זה לא נורא

                    אין מה לדאוג הכול בשליטה

                    התריסים מוגפים השמיכה מכסה

                    הילדים משחקים בגינה הגדולה

                    מתי הספירה לאחור תיעצר?

                    חרב ועוד חרב, גדר עוד גדר

                    אצבע על הדופק מוודה פעימה

                    עין נעולה על המטרה

                    שקט דממה

                    אחרי השריקה

                    דרג את התוכן:
                      5 תגובות   יום שני, 26/8/13, 19:39

                      חיפושיי אחר מוזיקה אמיתית החלו אי שם בתקופת התיכון (יותר נכון, בתקופת הישיבה). אלה היו חיפושים אחר מוזיקה שלא מתפקדת רק כרעש רקע נעים אלא כזו שיוצקת לתוכה תוכן, מסר, מהות, אמירה. חיפשתי את הצליל שיתרגם את רחשי הלב, את הדבר הזה שמבעבע בתוכנו ומעטים מצליחים להוציא אותו לאוויר העולם. היה לי ברור שהוא קיים, רק לא הייתה לי כתובת.

                       

                      בגיל 22 מצאתי אותו במלוא הדרו ובשפת הקודש. הספיק לי הצליל הראשון של הגיטרה בשיר "האדמה תפתח" כדי להבין זאת.

                      "מנועים קדימה" המופתי של אלג'יר הוא למעשה אלבום דואטים. אביב גדג' אמנם שר כמעט את כל השירים לבדו, אבל הגיטרה המנסרת של גבריאל בלחסן כל הזמן נוכחת, מלווה אותו כמו קול שני, מעצימה את התכנים הלא פשוטים. רק בשיר "בתוך הצינורות" נשמע קולו בפעם הראשונה והאחרונה באלבום. ממש רגע לפני שנגמרות לו המילים והגיטרה מתחילה לדבר במקומו, הוא מדקלם  קטע  מ"דם על הים": "אולי איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף אבל בעצם על הרצפה. אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". ובמקום בו קולו נודם, הגיטרות לוקחות פיקוד ומתחיל סולו מפותל ומדהים ביופיו.

                       

                      גבריאל היה אמן שחדר לליבת הנפש ועורר שם רגשות רדומים שהאדם הממוצע מעדיף, בצדק מסוים, להדחיק ולא להתמודד עימם. הוא לא חשש לגעת בהם ולשים אותם על השולחן. זו הייתה האידיאולוגיה שלו. "כתיבה זהירה היא כתיבה מתה" אמר פעם בראיון. והכתיבה שלו הייתה אינטואיטיבית, כמעט ללא סינון ושכתובים. הוא רצה לתעד את הרגעים הקשים שחווה בעקבות המחלה כפי שהם. כאוס של תחושות והתרחשויות. לא היה שם מקום לחריזה מדויקת וכתיבה נוסחתית. במין טקס היטהרות לעיני כל, הוא שטח בפנינו את המציאות המתעתעת שלו.

                      ''

                       

                      לא תמיד היה זה קל לשמוע את ההתערטלות הנפשית הזאת. אני זוכר שרכשתי את "בשדות", האלבום השלישי שלו, ופשוט לא יכולתי להתנתק ממנו במשך חודשים. קצת כמו תאונה, אתה רוצה להסית את המבט אבל לא ממש יכול. בלחסן ניחן בקול שבלתי אפשרי להתעלם ממנו. קול חלוד שכל כך מתאים לטקסטים המדהימים והקשים שלו. תוסיפו לזה את הגיטרה שכמעט תמיד נמצאת שם ברקע, ותקבלו חתיכת חוויה מכשפת, כמעט מיסטית. חוויה של "צבאות וקרקסים ותמרות עשן כסוף" כפי שכתב בשיר "ברוך הבא" היפיפה אשר סוגר את התקליט.  

                      לאחר שהוציא את אלבומו "עתיד" התלבטתי אם אני רוצה שוב להיכנס לעולם הזה, העולם של גבריאל. כמובן שרכשתי אותו וגם את הבא אחריו ושוב צללתי אל המילים הללו, לסיפורים, לתיעוד הנפשי הזה. בלי פילטרים, בלי עיגול פינות.

                      הוא לא היה צריך לכתוב ספר, כל שיר שכתב הוא פרק מסיפור חייו.

                      בדומה למאיר אריאל, בלחסן היה יוצר ייחודי וכותב נדיר. ייחודי במובן הזה שפשוט אף אחד לא נשמע כמוהו. קשה להצביע על מוזיקאי שהשפיע עליו. אולי רק החזן מבית הכנסת שבתלמי אליהו. גם הגיטרות שלו נשמעו אחרת, מדבריות, עתיקות, עם ניחוח מזרחי קל.

                       

                      אני מניח שעכשיו הוא יקבל את ההכרה לה היה ראוי עוד בחייו. יום לאחר פטירתו, תחנת גלגל"צ - המתעלמת הסדרתית מכל מוזיקה שהיא קצת שונה וייחודית - השמיעה אותו במין צביעות ידועה מראש. כי האמת העצובה היא שהמוות במדינה הזאת עושה רק טוב ליוצרים מופלאים שכמותו.

                       

                      פעמיים חלפתי על פניו כשצעדתי במורד רחוב קינג ג'ורג' שבתל אביב. פעמיים חשבתי לגשת אליו ולהודות לו על מי שהוא, על המילים והמנגינות והדיבורים. פעמיים המשכתי בדרכי ונחמתי עצמי שבפעם הבאה אני כבר אעזור אומץ ואפנה אליו.

                      "לתקליט החדש יקראו צלקת" כתב גבריאל בדף המעריצים שלו, חמישה ימים לפני מותו.

                      צלקת.

                       

                      יהיה זכרו ברוך. 

                      דרג את התוכן:
                        4 תגובות   יום חמישי, 8/8/13, 16:13

                        ''

                         

                        מילים, לחן ושירה : אריק פלדמר

                        הפקה ביתית : רועי פלד

                         

                        נס על מים לעת ערב

                        על כפיים תישאי אותו אל העיר

                        נס על מים לעת ערב

                        בין ערביים ייפתחו השערים

                        את נכספת לו

                        הוא לנגדך תמיד

                        את קראת לו

                        מבור ללא תחתית

                        על המזח שם ישבת וחיכית

                        לסימן שיבוא מהקרקעית

                        על המזח עד הערב

                        שם אספת מכל הבא ליד

                        את נכספת לו הוא לנגדך תמיד

                        את קראת לו מבור ללא תחתית

                        למענו השלכת את כל החטאים

                        פיזרת אותם אל מול סירות הדייגים

                        נס על מים לעת ערב

                        על כפיים תיקחי אותו אל העיר

                        דרג את התוכן:
                          12 תגובות   יום שבת, 20/7/13, 17:33

                           

                          ''

                           

                          מילים, לחן ושירה : אריק פלדמר

                           

                          ברחוב שלנו השלווה היא מסיכה
                          ושום דבר הוא לא כמו שנראה
                          האלומות הן להבות
                          החדרים הם מבצרים 
                          והקירות אטומים
                          לרחשים לא רצויים
                          קרשים על הפתחים
                          והרגשות כבויים
                          ניסים לא מתרחשים
                          אבל אנחנו מחכים
                          עם תפילות ומזמורים
                          אנחנו מקווים
                          ברחוב שלנו האבק מסתיר היטב
                          את כל מה שסובב
                          החצרות לוחשות
                          מבקשות עם הצמחים
                          מים חיים
                          עננים נדיבים
                          אם היה אפשר לקמט את הזמן
                          הייתי חוזר אל העבר 
                          הייתי חוזר לכל רגע נסתר
                          ברחוב שלנו

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אריק פ.
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS