עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום חמישי, 25/4/19, 14:58


    כל כך הרבה זמן עבר ועדיין לא סלחת לו.

    את על הספה החומה שבבית הורייך. לבד. השנה היא 1969. 

    הטלוויזיה דלוקה ואת ממתינה. תמונת שחור-לבן מרצדת למולך. שדרן אמריקאי מלווה בפרשנות קלה את קריאות הקשר בין יוסטון לבין "אפולו 11".לרגל המאורע, הורייך נסעו לחברים ואחיך הלך לבקר את חברתו דאז. גם את היית אמורה לצפות בנחיתה יחד עם חברה טובה, אך שעתיים לפני השידור חשת ברע והחלטת להישאר בבית. 

    ---------------------------

    תמיד חיבבת שיעורי מדע ופיזיקה. העולם כל כך מסתורי וגדול, רב הנסתר על הגלוי. כבר בגיל צעיר הוקסמת מהרעיון של לקיחת חלק בחשיפת רזי היקום לכלל הציבור.

    חלפה שנה מאז התחילו לדבר על המסע הזה לירח, לפחות בקרבתך. בבית הספר הסבירו על תכנית החלל של ארצות הברית ועל משמעותה, מדוע יש צורך בה ולמה שנת 69' תיחקק לנצח בזיכרון הקולקטיבי של האנושות. מחנך הכיתה, מר גולדמן, בנה מעין מודל בסיסי ומגושם של החללית. באמצעות כדורסל שגילם את הירח, שולחן שגילם את פני האדמה ונייר כסף מגולל בתפקיד המעבורת, ניסה מר גולדמן לטוות את מסעה של "אפולו 11" - החל מהמראתה בכדור הארץ, יציאתה מהאטמוספירה (אותה ניסה לשרטט באוויר עם אצבעותיו, תוך כדי תנועת החללית בידו השניה) ועד לנחיתה המיוחלת על הירח. גם אם היו פה ושם אי דיוקים בנוגע לשלבי המסע ומסלול הטיסה, תיאור המאורע ההיסטורי הקרב ובא ריגש אותך מאוד. נראה שחברייך לכיתה אינם חשו את אותו רטט שאחז בך נוכח ההמחשה. זה בסדר - כבר הורגלת להיות חריגה בנוף המקומי, שעיקר תשומת ליבו הוקדשה להבלים. רק מרים, חברתך לשולחן הלימודים, הפגינה עניין מסוים במתרחש בחזית הכיתה. 
    "ירח". "לבנה". "סהר". "המאור הקטן". את בחרת בשם "לבנה", גם מתוקף היותו שם נקבי וגם כי מדובר בשם מאוד יפה ופשוט לתיאור הפלא הצחור הזה שבשמיים. 'איזו תעלומה היא הלבנה' הרהרת בינך לבין עצמך, בעודך עושה דרכך חזרה הביתה מבית הספר. גאות ושפל תלויים בה. אינספור שירים נכתבו אודותיה, על קסמה האפל, מתפללים קידשו אותה בחציו הראשון של כל חודש עברי, לוחות שנה מבוססים על מחזורה, תרבויות פגניות שונות ערכו עבורה טקסים מלאי הוד והדר. לפני שנתיים נסעתם למדבר במסגרת טיול שנתי ושם היא ניצבה לפנייך במלוא תפארתה, כדור עגול וענק.התאהבת בה שם לראשונה.

    -------------------------------------------

    הכנת לעצמך שני כריכים עם אבוקדו ועגבנייה, מזגת לימונדה אל תוך כוס הזכוכית וניגשת אל הסלון.עכשיו את כאן, מחכה בכיליון עיניים לאדם שיגיח מהחללית ויחולל היסטוריה.
    את מרותקת למרקע. לא שומעת את הדלת נפתחת, חורקת חלושות כאות אזהרה שלא צלח. מוזר – תמיד הקפדת לנעול את דלתות הבית, במיוחד כשהיית בו בגפך.

    זה ייקרה ממש עוד רגע. 

    השידור יעבור אל חדר הבקרה של נאס"א וכשתתחלף התמונה, רגע לפני שניל ארמסטרונג יירד במדרגות ובתחתית המסך ירצדו המילים "LIVE FROM THE SURFACE OF THR MOON", תרגישי זרועות חזקות אוחזות בך ומטלטלות את גופך הצנום. הוא יטיח אותך על השטיח שבין הספה לטלוויזיה. את תזכרי את כוס הלימונדה שתצנח על המרבד ולא תתנפץ, רק תתגלגל מעט, תכולתה תיספג בבד האדום. את תזכרי מאבק אבוד מראש בעוד הוא יחסום את פיך בכף ידו. תזכרי את ארמסטרונג מקפץ על הירח מבעד לדמעות שייקוו בעינייך ויזלגו על לחייך. את תתמקדי במסך, באסטרונאוט, בלבנה. תתפללי אליה. 

    "זה צעד קטן לאדם..." תספיקי לשמוע לפני שתאבדי את ההכרה.

    50 שנה יחלפו. 

    מתי תסלחי לו, לאיש מהירח?

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום חמישי, 25/4/19, 14:55


      כל כך הרבה זמן עבר ועדיין לא סלחת לו.את על הספה החומה שבבית הורייך. לבד. השנה היא 1969. הטלוויזיה דלוקה ואת ממתינה. תמונת שחור-לבן מרצדת למולך. שדרן אמריקאי מלווה בפרשנות קלה את קריאות הקשר בין יוסטון לבין "אפולו 11".לרגל המאורע, הורייך נסעו לחברים ואחיך הלך לבקר את חברתו דאז. גם את היית אמורה לצפות בנחיתה יחד עם חברה טובה, אך שעתיים לפני השידור חשת ברע והחלטת להישאר בבית. ---------------------------תמיד חיבבת שיעורי מדע ופיזיקה. העולם כל כך מסתורי וגדול, רב הנסתר על הגלוי. כבר בגיל צעיר הוקסמת מהרעיון של לקיחת חלק בחשיפת רזי היקום לכלל הציבור.חלפה שנה מאז התחילו לדבר על המסע הזה לירח, לפחות בקרבתך. בבית הספר הסבירו על תכנית החלל של ארצות הברית ועל משמעותה, מדוע יש צורך בה ולמה שנת 69' תיחקק לנצח בזיכרון הקולקטיבי של האנושות. מחנך הכיתה, מר גולדמן, בנה מעין מודל בסיסי ומגושם של החללית. באמצעות כדורסל שגילם את הירח, שולחן שגילם את פני האדמה ונייר כסף מגולל בתפקיד המעבורת, ניסה מר גולדמן לטוות את מסעה של "אפולו 11" - החל מהמראתה בכדור הארץ, יציאתה מהאטמוספירה (אותה ניסה לשרטט באוויר עם אצבעותיו, תוך כדי תנועת החללית בידו השניה) ועד לנחיתה המיוחלת על הירח. גם אם היו פה ושם אי דיוקים בנוגע לשלבי המסע ומסלול הטיסה, תיאור המאורע ההיסטורי הקרב ובא ריגש אותך מאוד. נראה שחברייך לכיתה אינם חשו את אותו רטט שאחז בך נוכח ההמחשה. זה בסדר - כבר הורגלת להיות חריגה בנוף המקומי, שעיקר תשומת ליבו הוקדשה להבלים. רק מרים, חברתך לשולחן הלימודים, הפגינה עניין מסוים במתרחש בחזית הכיתה. 
      "ירח". "לבנה". "סהר". "המאור הקטן". את בחרת בשם "לבנה", גם מתוקף היותו שם נקבי וגם כי מדובר בשם מאוד יפה ופשוט לתיאור הפלא הצחור הזה שבשמיים. 'איזו תעלומה היא הלבנה' הרהרת בינך לבין עצמך, בעודך עושה דרכך חזרה הביתה מבית הספר. גאות ושפל תלויים בה. אינספור שירים נכתבו אודותיה, על קסמה האפל, מתפללים קידשו אותה בחציו הראשון של כל חודש עברי, לוחות שנה מבוססים על מחזורה, תרבויות פגניות שונות ערכו עבורה טקסים מלאי הוד והדר. לפני שנתיים נסעתם למדבר במסגרת טיול שנתי ושם היא ניצבה לפנייך במלוא תפארתה, כדור עגול וענק.התאהבת בה שם לראשונה.-------------------------------------------הכנת לעצמך שני כריכים עם אבוקדו ועגבנייה, מזגת לימונדה אל תוך כוס הזכוכית וניגשת אל הסלון.עכשיו את כאן, מחכה בכיליון עיניים לאדם שיגיח מהחללית ויחולל היסטוריה.
      את מרותקת למרקע. לא שומעת את הדלת נפתחת, חורקת חלושות כאות אזהרה שלא צלח. מוזר – תמיד הקפדת לנעול את דלתות הבית, במיוחד כשהיית בו בגפך.זה ייקרה ממש עוד רגע. השידור יעבור אל חדר הבקרה של נאס"א וכשתתחלף התמונה, רגע לפני שניל ארמסטרונג יירד במדרגות ובתחתית המסך ירצדו המילים "LIVE FROM THE SURFACE OF THR MOON", תרגישי זרועות חזקות אוחזות בך ומטלטלות את גופך הצנום. הוא יטיח אותך על השטיח שבין הספה לטלוויזיה. את תזכרי את כוס הלימונדה שתצנח על המרבד ולא תתנפץ, רק תתגלגל מעט, תכולתה תיספג בבד האדום. את תזכרי מאבק אבוד מראש בעוד הוא יחסום את פיך בכף ידו. תזכרי את ארמסטרונג מקפץ על הירח מבעד לדמעות שייקוו בעינייך ויזלגו על לחייך. את תתמקדי במסך, באסטרונאוט, בלבנה. תתפללי אליה. "זה צעד קטן לאדם..." תספיקי לשמוע לפני שתאבדי את ההכרה.50 שנה יחלפו. מתי תסלחי לו, לאיש מהירח?

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום רביעי, 10/4/19, 15:08

        ''

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום רביעי, 10/4/19, 15:08

          ''

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שישי , 6/4/18, 18:02

            -תלמים אל גן עדן-


            מביט בה

            חורצת עוד תלם בשדה

            בין מהמורות קטנות

            בין רגבים

            תלמים

            אל גן העדן שלה
            היא אומרת

            זה הזמן בשבילי, אתה מבין

            לפרוס כנף

            או לפחות לטוות לי שביל זהב

            מתוך אדמת הטרשים הזאת
            ואני צופה בה מתרחקת

            גן העדן שלה הוא הבדידות שלי

            זה הדבר הכי יפה

            הכי שובה

            והכי שובר לב

            שראיתי בחיי

            לראות אותה יותר שמחה

            יותר שלמה עם כל צעד

            נעלמת לאיטה משדה הראיייה

            מצטמצמת לכדי נקודה זעירה

            באופק החדש שלה
            שנים שהיא חיפשה

            אני צריך לשמוח בשבילה

            אבל לך תגער בלב

            שמרגיש איך נהר שוצף הופך אכזב

            ולאן הוא ייתעל פעימותיו

            עכשיו
            עד שמצא

            אחרי כל כך הרבה

            אבק ומאבק

            מים חיים


            נחלתה לא תהיה

            בצל קורתי

            לא תחת גפני

            ולא תחת תאנתי

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום ראשון, 20/8/17, 20:10

              איך שוב נפלתי לאותה מלכודת דבש
              שטמנתי לעצמי
              ואיך הרשת שטוויתי נפרסה מסביבי

              כל השלדים שבארון עכשיו יוצאים לחופשי
              כל השירים שנזנחו חוזרים לפעום בתוכי

              הנבואה שוב ניתנה לשוטה הכפר
              שלא ידע שהוא כזה
              הארמונות שבנה עם החול הלח
              קורסים אחד אחד

              איך עיר של הבטחות גדולות כיבתה אורות ונשארתי מגשש
              ואיך הגבול הדק שבין אוויר למחנק
              שוב נמחק

              הכתובת על הקיר הייתה תמיד שגויה
              וכיוונה לאין מוצא
              השקר הגדול נחשף כשהקוסם הסיר את הגלימה

              ''

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום רביעי, 16/8/17, 13:28

                ''

                 



                "איך שוב נפלתי לאותה מלכודת דבש
                שטמנתי לעצמי
                ואיך הרשת שטוויתי נפרסה מסביבי

                כל השלדים שבארון עכשיו יוצאים לחופשי
                כל השירים שנזנחו חוזרים לפעום בתוכי

                הנבואה שוב ניתנה לשוטה הכפר
                שלא ידע שהוא כזה
                הארמונות שבנה עם החול הלח
                קורסים אחד אחד

                איך עיר של הבטחות גדולות כיבתה אורות ונשארתי מגשש
                ואיך הגבול הדק שבין אוויר למחנק
                שוב נמחק

                הכתובת על הקיר הייתה תמיד שגויה
                וכיוונה לאין מוצא
                השקר הגדול נחשף כשהקוסם הסיר את הגלימה"

                 

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום רביעי, 30/12/15, 18:06

                  ולכל מקום אליו שלחתי מבטי 
                  רק יופי צרוף ראיתי
                  הוא אחז בכול 
                  מהקירות המתקלפים 
                  ועד המדרכות הסדוקות 
                  מאינספור טפיפות רגליים 
                  ותנודות אדמה
                  קרן שמש ליוותה אותי 
                  בשיטוטיי ברחבי העיר 
                  אשר שינתה פניה בין רגע
                  כמו עמיתה למסע היא תמכה בי
                  "תנסה להכיל את כל האור הזה" 
                  היא לחשה
                  ואני, שכבר עייפתי מחלומות שווא
                  והזיות תלושות, נזהרתי
                  נזהרתי להסתנוור מדמיון פרוע
                  משינה עמוקה מידיי
                  החלומות הגרועים ביותר 
                  הם אלה המותירים אותך בבוקר 
                  בפסגה הרעועה שיצרת אתה
                  זונחים אותך לאנחות ולנפילת היקיצה
                  אז צעדתי לאט
                  משפיל עיניי אל הקרקע 
                  שעוד נותר ממנה מעט 
                  מהאמת
                  מהרגיל
                  מהשגרה 
                  (כיעור נספג היטב)
                  "הסנוורים לא יכו בי היום" מלמלתי
                  "הם לא יישאו אותי אל קצה הצוק
                  אל האור הגדול והשביר"
                  אבל לאן שלא הסתי מבטי 
                  ניצוצות זהב נראו בזווית העין
                  מסרבים לדעוך
                  קרן דחקה בי להתמסר
                  לשחות באור הזה
                  ביצורי הלב החלו לקרוס 
                  אחד אחד
                  אל מול הפאר 
                  שספק עטף ספק חנק את הווייתי
                  בתנועה מדודה יישרתי מבט
                  והתעמתתי עם ניצוצות פזורים לכל עבר
                  או לפחות ניסיתי
                  לבסוף נכנעתי 
                  כמו תמיד 
                  ונתתי לכל היופי המתעתע הזה למלא אותי
                  כמו נווד רעב ואבוד אספתי מכל הבא ליד 
                  ולכל מקום אליו שלחתי מבטי רק יופי צרוף ראיתי

                  דרג את התוכן:
                    2 תגובות   יום ראשון, 27/12/15, 08:48

                    מעבר להרי החושך

                    מאחורי קו מדומיין

                    חיים אנשים

                    די דומים לך

                    התל אביבי

                    הלום התרבות והצדק

                    עטוף סמלים ואלילים

                    שאינם דתיים

                    בשום מובן

                    כמובן

                    ושמם מעטר שלטי רחובות

                    בהם אתה מהלך בלילות

                    והסכם שלום עתיק וממורט באמתחתך

                    מחכה לנמען שממאן לצאת לקראתך

                     

                    אתה לוקח נשימה עמוקה

                    למרגלות אותו ים

                    בו עמד עד לא מזמן

                    נער גוש קטיף

                    שקרא "קפקא על החוף"

                    והגלים התנפצו לרגליו

                    "החומה" ו"זיגי סטארדאסט"

                    בערו באוזניו

                    כמו אצלך

                    כשהיא עזבה

                    הלוואי והיית כאן

                    כדי לראות

                    איך שיר כאב הלך

                    ושב

                    בזמן שהנער ארז את חפציו

                    ומלמל שלום רפה לחולות ולשדות

                    שילוו אותו מעתה רק בזיכרונות

                    הוא אהב את האדמה והאדם

                    ולא ראה הבדל בין דם לדם

                     

                    והינה

                    עדיין

                    מעבר להרי החושך

                    על מדף ארון הספרים

                    (הלא רק יהודי)

                    חיים בשלום וכבוד הדדי

                    עמוס עוז ורבי יהודה הלוי

                    הרב קוק ואלבר קאמי

                    קיצור שולחן ערוך

                    וקיצור תולדות הזמן

                    והאנושות

                    ואין סתירה ביניהם

                    והם לא מתנגחים

                    כגלדיאטורים בזירה הווירטואלית

                    נטולת הרחמים

                    ואתה

                    בגולה תל אביב שלך

                    מעדיף לחשוב

                    רק על אותם אנשים

                    חמושי פסוקים ואבנים

                    עוקרי עצים

                    מבערי מטעים

                    גזענים חשוכים

                    חרושי מזימות

                    בורים ועמי ארצות

                     

                    אבל האמת?

                    האמת שאתה והם

                    די דומים

                     

                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום שבת, 26/12/15, 21:02

                      מעבר להרי החושך

                      מאחורי קו מדומיין

                      חיים אנשים

                      די דומים לך

                      התל אביבי

                      הלום התרבות והצדק

                      עטוף סמלים ואלילים

                      שאינם דתיים

                      בשום מובן

                      כמובן

                      ושמם מעטר שלטי רחובות

                      בהם אתה מהלך בלילות

                      והסכם שלום עתיק וממורט באמתחתך

                      מחכה לנמען שממאן לצאת לקראתך

                       

                      אתה לוקח נשימה עמוקה

                      למרגלות אותו ים

                      בו עמד עד לא מזמן

                      נער גוש קטיף

                      שקרא "קפקא על החוף"

                      והגלים התנפצו לרגליו

                      "החומה" ו"זיגי סטארדאסט"

                      בערו באוזניו

                      כמו אצלך

                      כשהיא עזבה

                      הלוואי והיית כאן

                      כדי לראות

                      איך שיר כאב הלך

                      ושב

                      בזמן שהנער ארז את חפציו

                      ומלמל שלום רפה לחולות ולשדות

                      שילוו אותו מעתה רק בזיכרונות

                      הוא אהב את האדמה והאדם

                      ולא ראה הבדל בין דם לדם

                       

                      והינה

                      עדיין

                      מעבר להרי החושך

                      על מדף ארון הספרים

                      (הלא רק יהודי)

                      חיים בשלום וכבוד הדדי

                      עמוס עוז ורבי יהודה הלוי

                      הרב קוק ואלבר קאמי

                      קיצור שולחן ערוך

                      וקיצור תולדות הזמן

                      והאנושות

                      ואין סתירה ביניהם

                      והם לא מתנגחים

                      כגלדיאטורים בזירה הווירטואלית

                      נטולת הרחמים

                      ואתה

                      בגולה תל אביב שלך

                      מעדיף לחשוב

                      רק על אותם אנשים

                      חמושי פסוקים ואבנים

                      עוקרי עצים

                      מבערי מטעים

                      גזענים חשוכים

                      חרושי מזימות

                      בורים ועמי ארצות

                       

                      אבל האמת?

                      האמת שאתה והם

                      די דומים

                      דרג את התוכן:
                        4 תגובות   יום שלישי, 30/9/14, 21:37

                        "אולי אנחנו רק חלום מתמשך של אלוהים" היא סיננה לעברי בעוד השמש צנחה לאיטה אל עבר המים. 
                        רוח סתווית באה אלינו מהים, כמעין פיצוי על עוד קיץ חסר רחמים בלב הלבנט. 
                        במשך קרוב לשעה ענת גוללה את סיפורה. ילדה ברוכת תלתלים משדותיה המוריקים של הגליל. שברירית וחולמנית עם הפנים אל השמים. 
                        "לפעמים נדמה לי שרוב הנעורים בהיתי בהם, או יותר נכון בנקודת המפגש שלהם עם הגבעות. הווקמן תמיד היה עליי, כמו המחברת הבלויה שבתרמיל. כשיצאתי החוצה צפיתי על הנוף, כשצפיתי על הנוף רציתי שיתלווה אליו פסקול מתאים. כשהעיניים הופנטו והצלילים גלשו בתעלות האוזניים, התחלתי לכתוב. שם, בפסגת העולם שלי, הכול כבר היה פרוש לרגליי. הייתי רק צריכה לתרגם את היופי למילים".
                        ענת דיברה ואני הקשבתי. רוב הזמן היא הביטה בגלים, כאילו הקריאה מתוכם את חייה. מידי פעם הפנתה ראשה אליי, כמו לוודא שלא שקעתי בנחשול הפרטי שלי.
                        "בבית הספר חיכיתי לצלצול הסופי. כולם ברחו הביתה ואני שמרתי את כריך האבוקדו האחרון כדי שאוכל להעביר שם כמה שעות, בפינה הפנוראמית שלי. מה איתך?"
                        התנערתי מדמותה של הנערה הבודדה שם בגבעות.
                        "מה איתי?" היתממתי.
                        "לך הייתה את הפינה הפרטית שלך?" שאלה ונגעה קלות בכף ידי.
                        היססתי לרגע והוצאתי את המחברת מהתיק שלצידי. 
                        "הכול כאן".
                        היא הקריאה את שכתבתי. מפיה המילים נשמעו יפות יותר, נכונות יותר:
                        "זה לא פרק מספר, זו לא סצנה מסרט, אלה החיים שלי, כאן ועכשיו, שעון על גזע עץ האלון. נושא מבטי אל חופת העלים המגוננת. מדי פעם קרני שמש אחדות מצליחות לחדור את מעטה העלווה, מסמאות עיניי לרגע. רוח קרירה של עת ערב חודרת לעצמותיי. כל כתמי היום נישאים אל מקום אחר, אולי יפגשו בדרך עובר אורח נטול מזל. לבוש במכנס ג'ינס וגופיה לבנה, חושב על שיערה הזהוב ומנער את התמונה מראשי. אני חב הרבה לאותה חלקת אלוהים, מעין טרטוריה של שפיות זמנית במרכזו של שדה.
                        מביט אל האופק, מבעד לקוצים. מנסה לשוות בעיניי רוחי איך יראה סוף העולם מכאן. רואה את ההרים הרחוקים, מדמיין אותם קורסים אחד אחד, נבלעים באדמה. מדמה לי גל צונאמי ענק, או מטר של אש שנופל מהשמים. חושב על משפחתי שבוודאי מתכוננת לקראת ארוחת הערב, שומעת את הכאוס המתחולל בחוץ ומחזיקה ידיים, מתפללת. מגרש הכדורסל אותו אהבתי לפקוד נחצה לשניים וקורס גם הוא אל תוך בטן האדמה. אני רואה את בית הספר מתלקח בלהבות יום הדין. כל האותיות הללו, מסמכים היסטוריים, שירה, דפים קדושים, המספרים השלמים והשברים, המשוואות, צורות גיאומטריות. הכול מתפוגג. אבל בעיקר אני חושב על האש שתתפשט בשדה, תסגור עליי ועל העץ. יכולתי לדמיין את הזיעה שתזלוג במורד פניי, את הג'ינס והחולצה שיידבקו אל גופי. בוודאי אנסה להגיע לצמרת, להיאחז במשהו. על מה אני אחשוב באותו רגע בו האש תטפס גם היא על העץ, נחושה בדעתה לצרף אותי לחגיגת ההרס. עליה? על משפחתי? חברים? אולי אמלמל איזושהי תפילה חרישית? ואולי פשוט אלך לי סתם כך, נטול מחשבות ותהיות, אעצום עיניי ואעלם..."
                        "נראה לי שזה מספיק" עצרתי אותה באחת.
                        "זה יפה, באמת" אמרה. "אתה כותב יפה..." 
                        "תודה."
                        מוזר. לפני 15 שנה ענת הביטה אל הריי הגליל והם כתבו עבורה את שעל ליבה. דרומה משם, אי שם בערבות הנגב, ישבתי אני ובראתי עולמות מתוך השממה. היום שנינו כאן, על שפת הים של תל אביב, נזכרים בנופים ובחיים אחרים. זרים מוחלטים שחוט שקוף תמיד קישר ביניהם, נמתח לאורכה של המדינה.
                        היא המשיכה לספר. על אהבה ראשונה, על אמונה שחזרה והלכה וחזרה ושוב הלכה. על הטיול הארור ההוא לאילת, כשהוריה השאירו אותה לבד בחדר במלון, יצאו לטייל.
                        על הנקישות המתגברות, 
                        הבעיטה בדלת,
                        על השטן בדמותם של שני גברים,
                        החשיכה.
                        על השיקום המתמשך שאף פעם לא באמת הסתיים.
                        "זה החיים האלה, אתה יודע. כוס אמק".
                        הסיגריה החמישית הוצתה והאופק הפך אדמדם יותר ויותר. 
                        "אתה בטח לא מבין למה אני מספרת לך את כל זה. נופלת עליך ככה בעיצומה של השקיעה היפיפייה הזאת". היא לקחה שאיפה ארוכה והמשיכה. "אתמול כשישבנו על הבר והתחלנו לדבר ראיתי את זה בעיניים שלך. את ההבנה. אני אפילו לא זוכרת מה קשקשנו, אחרי הבירה השלישית המילים פשוט זרמו ללא הרף. ובין בליל המשפטים התחיל להתנגן השיר הזה של ניק קייב, על הספינה והגשרים השרופים. וזה שיר שתמיד אהבתי להקשיב לו שם בגבעה. חשבתי שאולי זה סימן. שדווקא אתה תבין..." היא מחתה דמעה קטנה מלחייה. 
                        "אני כן זוכרת שנכנסנו לשיחה המתבקשת הזאת על החיים והיקום. אמרת שלפעמים אתה מרגיש שאנחנו בתוך חלום אחד גדול ועוד רגע נקיץ אל מציאות אחרת. שזה לא יכול להיות העולם האמיתי".
                        "טוב, הייתי שיכור..." סנגרתי על עצמי.
                        "זה גרם לי לחשוב. אולי אנחנו רק חלום מתמשך של אלוהים".
                        "והחלום הזה.. טוב או רע?".
                        היא חייכה ותלתליה התבדרו באופן מושלם ברוח הצוננת. "נדמה לי שזה היה חלום טוב שאיבד את דרכו, ולעתים הוא עוד מצליח לחזור לאותו שביל זהב בראשיתי, של גן העדן".
                        "ומה יהיה כשההוא שם למעלה יתעורר?"
                        ענת שתקה. אני שתקתי. 
                        הגלים רעמו.

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום שלישי, 15/7/14, 23:22

                          זו לא נבואה, זו רק היסטוריה יהודית עצובה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם:

                          "אנשי הרוח פחדו מפני בעלי החרב, בהכירם מניסיון העבר, כי אמצעי הכוח הם להט החרב המתהפכת ודינם להיהפך לתכלית על נקלה. רעיון מצווה הבאה בעברה נעשה מוזר להם, ומתוך חסרון אמונה בכוחות החומריים ובכוחות הרוחניים של מסבתם סרבו לקח את משפטם בידם ולנסות את ימין עזרת האלהים. אולם אנשי החיל והכוח בטחו בקדושת כוונתם וחשבו את אנשי הרוח לנרפים ולרכי לבב, וראו בחוסר אמונתם בכוחות עצמם העדר בטחון באלוהים. בין שני המשברים באלה נטרפה אוניית היהדות בים הסוער. השנאה וההתנכרות גדלו משעה לשעה...עוד היום יתחמץ לב היהודי לזיכרון הפרוד ששלט מבפנים וכלפי חוץ בשעה הגדולה ההיא, ומבלי משים ילמד זכות אל אחד המחנות ויצדיק את הדין על המחנה השני – הכול כפי נטייתו הפרטית וכפי הלך נפשו".
                          (מתוך המבוא לכתבי יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". המבוא נכתב ב-1958. הכתבים באזור שנת 73 לספירה. בכל מקרה, זמן עבורנו הוא חסר משמעות ממשית).

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אריק פ.
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS