אני אוהבת לקום מוקדם. מין הרגל כזה של שנים.

בכל פעם שיש לי קצת זמן בבוקר אני נאספת לתוך עצמי בתוך השקט הזה עם כוס קפה ושומעת ברקע את ציוץ הציפורים ואיזה תרנגול עיקש.

אני נזכרת באבא שלי שהיה עובד קשה כל כך כל השבוע, יוצא לפנות שחר וחוזר גמור ועצבני מאוחר בערב.

ואיך היתה לו היכולת המדהימה להתחדש בשבת בבוקר, לעמוד על מפתן הבית ככה עם הידיים שלובות לאחור ולהתבונן קדימה בשקט. לפעמים הייתי נעמדת לידו והיינו מתבוננים יחד.

מדי פעם היה מפר את השתיקה ומסב את תשומת לבי לאיזה פרט - ציפור שהתעופפה לה, או חתול בעשב.

מספר סיפור על רעננה שהיתה פעם או על תל אביב של ילדותו, ואני מקשיבה, מדמיינת ומתגעגעת למקום ולזמן שמעולם לא הייתי בו.

מאז ומתמיד היה לי קל יותר לדבר על, ואל אמא. להזדהות אתה ואפילו לכעוס עליה. פחות עם אבא שהוא לא איש של מילים ולא של חיבוקים. משך שנים לא הבנתי אותו, והוא לא ידע איך ״לאכול״ אותי.

עדיין לא פשוט לי להתקרב אליו, אבל היום אני יודעת להודות (גם הודאה וגם תודה) על היסודות החזקים שהטמין בתוכי.

תודה לך אבא

תודה על השקט

על יכולת ההתבוננות

תודה על ההומור ועל המבט המבודח על החיים

עליצות פנימית כזו שצריכה כל כך מעט כדי להתפרץ החוצה, כמו צמח בר שצומח בין מרצפות אפורות

על האומץ לשבור מוסכמות ולחפש לך עתיד אחר, שונה מזה שהכתיבו לך במשפחת המוצא המסורתית

על החוסן, הכוחות האדירים והנחישות

להמשיך ולעבוד בפרך גם כשבריאותך רופפת, לעשות הכל כדי שלנו לא יחסר דבר

על אהבה ללא תנאי, אהבה צנועה ושקטה שאינה מבקשת דבר לעצמה

מסירות ונתינה אינסופית שהיא הקרקע מתחת לרגלינו.

הקרקע מתחת לרגלי,

ממנה אני צומחת בתקווה שיום אחד אוכל להחזיר לעולם ולו עשירית ממה שקיבלתי.

-אזהרת קיטש חמורה-

נזכרתי פתאום, לפני עידן ועידנים סגרתי יום עצמאות אחד בבסיס. הציבו אותי לעשות שמירה במוזיאון חיל האוויר הסמוך. אבל כידוע, שמש זה רע לג׳ינג׳ים ואיכשהו על בסיס זה הצלחתי לשכנע את מי שלא היה אחראי שם לתת לי תפקיד חלופי. 

כך זכיתי לשבת תחת עץ בכניסה למוזיאון ולמכור בקבוקי שמן זית (25 ש״ח הבקבוק) אותו מוסקות מדריכות המוזיאון עבור טרנר מנהל המוזיאון וראש עיריית ב״ש דאז. תמוה ומעורר שאלות, אכן. אך אנו מרוצים מההטבה בתנאים ולא שואלים שאלות מיותרות.

בכל אופן,

מתישהו בתחילת היום התיישב לידי איזה סבא חביב. משפחתו נכנסה פנימה והוא, שלתחושתו כבר ראה הכל, החליט לוותר על התענוג ולהמתין להם בכניסה. וכך יצא שדיברנו לנו במשך היום, אני לא זוכרת על מה, רק שהיתה שיחה נעימה ומעניינת. השעות חלפו להן ומשפחתו של הסבא החביב חזרה וביקשה ללכת. 

והוא קם, אבל לפני שפנה ללכת ביקש לברך אותי, אני מתבאסת שאני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל זה היה משהו בסגנון - אני מאחל לך שתמצאי את החצי השני שלך, את הנפש התאומה שלך, שתקימו יחד משפחה, תתבגרו ותזדקנו יחד ותסתכלו אחורה בגאווה יום אחד על החיים שעברתם.

אני לא יודעת מה גרם לו לאחל לי דווקא את זה, אולי משהו בשיחה שלנו הסגיר את החלום שלי, את הרומנטיקניות והתמימות, אולי סיפר לי על הזוגיות שלו והתלהבתי. 

לא יודעת...

 אבל הוא קלע בול למשאלה שלי.

שכחתי מזה למלא שנים ועכשיו פתאום נזכרתי באיזה רצף אסוציאציות. כל כך הרבה זמן עבר... והחלום עדיין נראה רחוק ממני. בינתיים הוא צובר שכבות אבק, ציניות, פרקטיות והכרות קרובה למדי עם הצדדים הפחות אסתטיים שיש בזוגיות:

המורכבות, השיגרה, הקושי והחמקמקות שבלמצוא ואז לשמור ולשמר.

ופחד... כל כך הרבה פחד.

פחד מכך שזה יקרה, פחד מכך שזה לא יקרה, פחד לאבד ופחד להיאבד.

לכל פחד יש את הפחד המשלים/ההופכי ולא ברור מי מביניהם חזק יותר.

 אולי כך נוצר מאזן פחדים - ״מאזן הפחד״

הם מאזנים ומבטלים אחד את השני ואז יש חוסר תנועה. תקיעות. הימנעות. סטטוס קוו שלא מאפשר התקדמות לכאן או לכאן.

 פלונטר גדול ואיפה קצה החוט שיפתור אותו. 

בנוסף, איכשהו עם ההתבגרות וככל שמעמיקה ההכרות העצמית נהיה נעים ונוח יותר ויותר לחיות לבד, עם כל ההרגלים שנבנו, בלי סיבוכים, בלי כאב ראש של הסברים והתחשבות. ועם הלו״ז שהולך ומצטופף… איך בכלל עושים את זה?

 אני פוחדת ששכחתי איך להכניס מישהו לתוך החיים שלי, ואולי אף פעם לא ידעתי...

היי איש זקן וטוב, אתה הכי קרוב לזקן סיני חכם שאי פעם פגשתי. למה הלכת ככה בלי להשאיר הנחיות? אולי תוכל להראות לי את הדרך? לנשוב קצת רוח במפרשים? לתת איזו עצת חכמים, דבר עידוד או תקווה, רמז או סימן שאני בכיוון הנכון?

תודה על הכל,

שלך,

חכמה בשמש

משאלה: אני רוצה שיהיה בנאדם אחד בעולם שמכיר אותי באמת. שמסוגל לעשות זום אאוט ולראות את כל התמונה; לעשות זום אין ולראות את הפרטים הקטנים, ולחבר בין הנקודות, ולהבין מי אני, ולשיר לי את השיר שלי כשזיכרוני בוגד בי.

יש הרבה מאוד אנשים שחושבים שהם מכירים אותי. יש מצב שהם צודקים, יש מצב שהם רואים לא מעט, ובכל זאת, זה תמיד מרגיז אותי קצת. מעורר בי התנגדות. אותי לא יכניסו לגדרות-הגדרות! ילדה מטופשת...

בכל אופן, אני בדרך כלל יודעת לחמוק באלגנטיות, להתנסח ברהיטות של דף מסרים. ובפנים יש אי נחת. כאב קטן-קטן, שקט ועמום של מי שהתרגלה שלא מזהים אותה.

למה אני כותבת את זה כאן? העור שלי כבר סומר מהמחשבה על תגובות שיהיו לי לא מדוייקות אך משוכנעות בצדקתן.

כמה נפוץ שאדם מעז לדבר על פחד, עצב, כאב או חוסר בטחון, וטועים לזהות אותו כפחדן, דכאוני, או חסר בטחון.

למעשה אני כותבת כי יש בי תקווה. אופטימיות חסרת תקנה ועיקשת. אני עוד אמצא את מה שאני מחפשת,

לעזאזל.

אני בנאדם שמגשים.