עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אני וחיות אחרות

    רק על עצמי לספר ידעתי?
    ניסוי בהתבוננות עצמית במבוך מראות של לונה פארק: אני נשקפת מהן בגדלים משונים, שרוכית וארוכה
    או גוצית ומצחיקה, משוכפלת עד אינסוף.
    ולפעמים, רק לפעמים,
    הבבואה כל-כך חדה ומדויקת -
    אני רוכנת קדימה
    ונותנת לה נשיקה

    ארכיון : 7/2009

    7 תגובות   יום שישי , 31/7/09, 10:05
    פעם הייתי מדליקה רדיו בימי שישי בצהריים ונתקלת בתכנית משונה:

    ערבוביה של מוסיקה יוונית, שדרן עם קול בס עמוק ונטייה לספר סיפורים יומיומיים למדי (אבל בניגון כזה שמצביע על כך שלסיפור יש פואנטה) ופינות שונות ומשונות-

     

     

    ‎‎‎פינת חיפוש ספרים, שמישהו זוכר מהם שורה או בית, ומומחה הספרים מחפש עבורו ומוצא את העותק האחרון אצל קשישה בנס ציונה, נניח. (אותו מומחה ספרים היה כמדומני מסוכסך עם השדרן, כי מדי פעם הם היו מחליפים ביניהם מהלומות על פני גלי האתר- ובכלל לא הייתי משוכנעת שזה בצחוק.)

     

    פינה של אשה ישראלית שהתחתנה עם פיני וגרה בכפר נידח בפינלנד, ומתקשרת מדי שבוע לספר על חוויותיה בכפר ואורחות חייהם המשונות של הפינים (כתבתנו בפינלנד, אם תרצו)  

     

    ופינה אחרונה נוספת בה משוחח השדרן בסקרנות וסבלנות אין-קץ עם עקר/ת בית תורנ/ית על ארוחת השבת, שההכנות אליה בעיצומן ברגעים אלו ממש: מאיזה עדה אתם? מה בתפריט? מי הולך להגיע לארוחה? ואיך מכינים את המנה הזו והזו?  עוד עיסוק חביב עלי בשישי הוא לדפדף לעמוד האחרון במוסף "הארץ" הישר אל המוסף "מצב משפחתי", לבהות בתמונה של משפחות בהרכבים שונים ומשונים ולקרוא בשפה תמציתית: מתי נולדו- איפה נפגשו- איפה גרים- ומה מצב האושר מאחד עד עשר.     

     

    חיים של אחרים מהפנטים אותי. מאז שהייתי ילדה בת חמש, נסעתי באוטו וחשבתי- "אולי גם חברה שלי עינת נוסעת עכשיו באוטו אחר, וחושבת מחשבות אחרות?"

     

     וכשהייתי בחטיבה-תיכון עשיתי בייביסיטר בשכונה "לב הפארק",שהבניינים שלה כולם וריאציות על אותו נושא, כאילו לקחו כמה מרכיבי יסוד:

    מטבח- סלון- אמבטיה- חדר הורים- חדר ילדים, ערבבו ערבבו עד שאמרו: סטופ!

     וכל פעם יצא סידור קצת שונה, אהבתי לראות ולהיות נוכחת בבתים של אחרים, שונים-דומים.

     (וכמובן שבדקתי- איפה אלה שמים את הממתקים, ואיפה ההם שומרים על השוקולד)

     

     אפילו על החיים שלי אני מביטה קצת מהצד ובעניין אנתרפולוגי מסויים. 

     

     ועכשיו- בלוגים. עשיתי לי מחקר קטן ומצאתי בלוגים יומיומיים, בלוגים משעשעים, בלוגים מוקדשים לבישול, בלוג על תיאטרון, פילוסופיה, מתמתיקה.  (אפילו הבלוג של החברה לשעבר של החבר)

     

    כל אחד מעצב את דל"ית אמותיו הווירטואליות, בוחר פונט ורקע, ומזמין אותי הגולשת X     לנתח מעולמו הפנימי. 

     

    מגניב!

     

    ''

     


    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום חמישי, 30/7/09, 11:57

      למה יש לנו את הצורך הזה, מחד להציג ומאידך להביט?

        להדליק את קופסת  הטלויזיה בכפתור,

      לדפדף בפייסבוק,

      לקרוא בבלוג, להציץ דרך חור המנעול-

      לראות בסיטקום "חיים" של משפחה

        Reality Shows

      התאהבות של זוג,

      קונפליקטים, הסתבכויות ופתרונות.

      חיים של אחרים זה דבר מהפנט...

      הדשא של השכן ורוד כל כך

        הזוג הזה נראה מאושר, הם בטח לא רבים אף פעם.

       

      בארכיון התת-מודע שלנו מאופסנות תבניות, אימג'ים, של איך הדברים צריכים להיות, או לפחות להראות, כמו האידאות של אפלטון.

      וכמו בשעשועון "ראש בקיר"- שבו המתמודד עומד על שפת בריכה, ומתקרב אליו קיר עם חור בצורה שבה הוא אמור לעמוד/ לשכב/ לקפוץ ואם הוא מצליח להתאים את גופו לצורה של החור, הקיר הנע לא ידחוף אותו לתוך הבריכה-

      אנחנו מתפתלים כדי להתאים את עצמנו לתבניות הללו. (לא פלא שהיפנים המציאו את המשחק הזה, אומה עם תסביך פרפקטציוניזם ושיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר בעולם) אולי לא כולם ככה...

       

      אולי בעיקר אני.

       

      הקיר הזה מתקרב אליי במהירות גוברת, לפעמים אני מצליחה ולפעמים אני נחבטת ונופלת אבל מה שבטוח אני תמיד בהיכון... וכבר נתפסו לי השרירים מהתנוחה הלא טבעית ומהמאמץ ויש לי מים בנעליים ומה אכפת לי מהתחרות הזאת בכלל,  לעזאזל

       

      תוצאת תמונה עבור ראש בקיר תוכנית

       ×ª×ž×•× ×” קשורה

      תמונה קשורה

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום רביעי, 29/7/09, 14:15

        קודם כל לטלטל את עצמי טוב- טוב, ולנער החוצה השפעות חיצוניות, כמו סדין שמנערים ממנו פרורים. אלה מהסוג שעוד לא נטמע והתערבב בפנים, אלא נושר החוצה בקלות יחסית: הספרים האחרונים שקראתי, הדעות האחרונות שנתקלתי בהן. אבל... מה זה בעצם השפעות חיצוניות? מה אני אם לא אוסף רסיסים, שבבים והשפעות שאספתי במודע או לא במודע, אם אני זוכרת או לא זוכרת? עוד נפתול מחשבתי מתעתע שאין לצאת ממנו, 8 שכזה או שכזה:''. אלא שעכשיו אני חכמה מספיק כדי לפרוץ אותו '':

        כל הרצון/צורך הזה להיות ייחודית, בלעדית וחד- פעמית מעייף לפעמים, בולם ומסרס. כמה נעים לפעמים פשוט "לזרום" בזרם החיים והאנשים שמסביב, להדמות, להרגיש חלק ממערך גדול יותר. אני יכולה לעשות זאת לעיתים קרובות יותר ויותר דווקא בגלל ההבנה המתהווה ומתגבשת שבכל זאת אני, זאת אני, זאת אני-

        אם לקשר את זה לפוסט הקודם, מרגע שהגבולות שלי מתחילים להיות מוגדרים, אני יכולה להיות חלק מקבוצה או המון, בלי חשש להטמע, להתערבב ולהעלם. 

        ''

        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום ראשון, 26/7/09, 17:52

          פעם נהגתי לדמות את עצמי לאמבה, או למים המקבלים את הצורה של המיכל שהם נשפכים אליו.

          מצד אחד זה דימוי "צנוע" לא מתחייב, ומצד שני רב עוצמה: אין לי צורה, אבל אני יכולה להכנס לכל כלי ולהשתנות בהתאם אליו- אני חסרת גבולות- "זורמת".

          כשאני חושבת על זה עכשיו, אפשר לראות בדימוי הזה רמז להימנעות שאפיינה אותי, ואני משילה אותה כבר זמן מה בהדרגה כאובה...

          אותו הסירוב להגדרה עצמית הוא הפחד להתחייב, להשתקע, להתקע, לוותר על אופציות. כמו שעד לא מזמן נמנעתי מעבודה מסודרת - אני לא אתן לכם נקודת אחיזה שתוכלו לתפוס בה. אשאר חמקמקה ומסתורית, אהיה מה שתרצו לראות בי,אהיה השתקפות, או שאשאר שקופה ואשאר חופשייה...

           

           

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום חמישי, 9/7/09, 10:13


            לכתוב שוב. להפסיק את העצירות הזאת. לא עוד לתת לדברים להצטבר בבטן ולהרקיב . לתת שם לדברים, להניח אותם על הנייר, להתבונן. לא צריך שזה יישמע, או ייקרא טוב. כי כרגע, כך נדמה לי, צריך לשבת לשיחה מטפורית ארוכה עם עצמי, לקחת את הראש, לנער אותו ולשפוך על הדף. את השאלות, הרצונות הפחדים.

            להתחיל למיין; לעשות סדר; לזרוק את מה שלא צריך ולנער את האבק.

            It may take a while... וכמו שקורה בסידור החדר, בעיקר אם הוא שלי, עצם הסידור ייצור עוד ועוד בלגן בהתחלה, עד שיהיה אפשר להביט ולהגיד- הנה, כאן רצפה, כאן תיקרה, ואלו ארבע קירות. יש לי בית, יש לי "חדר משלי".

            מלאכת הכתיבה אינה קלה לי. אני נלחמת ברצון להפסיק, לתמצת ולקצר בדברים מצד אחד, ומצד שני אני מרגישה כאילו מתנקזים לתוך הסתימה הזאת עוד ועוד נושאים שנאבקים להתפרץ החוצה, וברגע שייפרץ הסכר ייעברו ימים רבים עד שייקלו המים.

            למה פה? אני זקוקה/מחפשת אחר עיניים נוספות, נקודות מבט נוספות, גם אם וירטואליות או מדומיינות. הסובייקטיביות שלי צמאה לחברה. קהל? קהילה? משפחה? אולי כפיצוי על השתיקה בארוחות הערב המשפחתיות? יש לי מה להגיד, אני מכירה בכך סוף סוף,

            ונמאס לי לשתוק אותו,להחניק אותו ,לבלוע אותו.

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              reverie
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              ארכיון

              תגובות אחרונות

              פיד RSS

              הפעילות שלי