ערבוביה של מוסיקה יוונית, שדרן עם קול בס עמוק ונטייה לספר סיפורים יומיומיים למדי (אבל בניגון כזה שמצביע על כך שלסיפור יש פואנטה) ופינות שונות ומשונות-

‎‎‎פינת חיפוש ספרים, שמישהו זוכר מהם שורה או בית, ומומחה הספרים מחפש עבורו ומוצא את העותק האחרון אצל קשישה בנס ציונה, נניח. (אותו מומחה ספרים היה כמדומני מסוכסך עם השדרן, כי מדי פעם הם היו מחליפים ביניהם מהלומות על פני גלי האתר- ובכלל לא הייתי משוכנעת שזה בצחוק.)

פינה של אשה ישראלית שהתחתנה עם פיני וגרה בכפר נידח בפינלנד, ומתקשרת מדי שבוע לספר על חוויותיה בכפר ואורחות חייהם המשונות של הפינים (כתבתנו בפינלנד, אם תרצו)  

ופינה אחרונה נוספת בה משוחח השדרן בסקרנות וסבלנות אין-קץ עם עקר/ת בית תורנ/ית על ארוחת השבת, שההכנות אליה בעיצומן ברגעים אלו ממש: מאיזה עדה אתם? מה בתפריט? מי הולך להגיע לארוחה? ואיך מכינים את המנה הזו והזו?  עוד עיסוק חביב עלי בשישי הוא לדפדף לעמוד האחרון במוסף "הארץ" הישר אל המוסף "מצב משפחתי", לבהות בתמונה של משפחות בהרכבים שונים ומשונים ולקרוא בשפה תמציתית: מתי נולדו- איפה נפגשו- איפה גרים- ומה מצב האושר מאחד עד עשר.     

חיים של אחרים מהפנטים אותי. מאז שהייתי ילדה בת חמש, נסעתי באוטו וחשבתי- "אולי גם חברה שלי עינת נוסעת עכשיו באוטו אחר, וחושבת מחשבות אחרות?"

 וכשהייתי בחטיבה-תיכון עשיתי בייביסיטר בשכונה "לב הפארק",שהבניינים שלה כולם וריאציות על אותו נושא, כאילו לקחו כמה מרכיבי יסוד:

מטבח- סלון- אמבטיה- חדר הורים- חדר ילדים, ערבבו ערבבו עד שאמרו: סטופ!

 וכל פעם יצא סידור קצת שונה, אהבתי לראות ולהיות נוכחת בבתים של אחרים, שונים-דומים.

 (וכמובן שבדקתי- איפה אלה שמים את הממתקים, ואיפה ההם שומרים על השוקולד)

 אפילו על החיים שלי אני מביטה קצת מהצד ובעניין אנתרפולוגי מסויים. 

 ועכשיו- בלוגים. עשיתי לי מחקר קטן ומצאתי בלוגים יומיומיים, בלוגים משעשעים, בלוגים מוקדשים לבישול, בלוג על תיאטרון, פילוסופיה, מתמתיקה.  (אפילו הבלוג של החברה לשעבר של החבר)

כל אחד מעצב את דל"ית אמותיו הווירטואליות, בוחר פונט ורקע, ומזמין אותי הגולשת X     לנתח מעולמו הפנימי. 

מגניב!

למה יש לנו את הצורך הזה, מחד להציג ומאידך להביט?

  להדליק את קופסת  הטלויזיה בכפתור,

לדפדף בפייסבוק,

לקרוא בבלוג, להציץ דרך חור המנעול-

לראות בסיטקום "חיים" של משפחה

  Reality Shows

התאהבות של זוג,

קונפליקטים, הסתבכויות ופתרונות.

חיים של אחרים זה דבר מהפנט...

הדשא של השכן ורוד כל כך

  הזוג הזה נראה מאושר, הם בטח לא רבים אף פעם.

בארכיון התת-מודע שלנו מאופסנות תבניות, אימג'ים, של איך הדברים צריכים להיות, או לפחות להראות, כמו האידאות של אפלטון.

וכמו בשעשועון "ראש בקיר"- שבו המתמודד עומד על שפת בריכה, ומתקרב אליו קיר עם חור בצורה שבה הוא אמור לעמוד/ לשכב/ לקפוץ ואם הוא מצליח להתאים את גופו לצורה של החור, הקיר הנע לא ידחוף אותו לתוך הבריכה-

אנחנו מתפתלים כדי להתאים את עצמנו לתבניות הללו. (לא פלא שהיפנים המציאו את המשחק הזה, אומה עם תסביך פרפקטציוניזם ושיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר בעולם) אולי לא כולם ככה...

אולי בעיקר אני.

הקיר הזה מתקרב אליי במהירות גוברת, לפעמים אני מצליחה ולפעמים אני נחבטת ונופלת אבל מה שבטוח אני תמיד בהיכון... וכבר נתפסו לי השרירים מהתנוחה הלא טבעית ומהמאמץ ויש לי מים בנעליים ומה אכפת לי מהתחרות הזאת בכלל,  לעזאזל

פעם נהגתי לדמות את עצמי לאמבה, או למים המקבלים את הצורה של המיכל שהם נשפכים אליו.

מצד אחד זה דימוי "צנוע" לא מתחייב, ומצד שני רב עוצמה: אין לי צורה, אבל אני יכולה להכנס לכל כלי ולהשתנות בהתאם אליו- אני חסרת גבולות- "זורמת".

כשאני חושבת על זה עכשיו, אפשר לראות בדימוי הזה רמז להימנעות שאפיינה אותי, ואני משילה אותה כבר זמן מה בהדרגה כאובה...

אותו הסירוב להגדרה עצמית הוא הפחד להתחייב, להשתקע, להתקע, לוותר על אופציות. כמו שעד לא מזמן נמנעתי מעבודה מסודרת - אני לא אתן לכם נקודת אחיזה שתוכלו לתפוס בה. אשאר חמקמקה ומסתורית, אהיה מה שתרצו לראות בי,אהיה השתקפות, או שאשאר שקופה ואשאר חופשייה...