עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אני וחיות אחרות

    רק על עצמי לספר ידעתי?
    ניסוי בהתבוננות עצמית במבוך מראות של לונה פארק: אני נשקפת מהן בגדלים משונים, שרוכית וארוכה
    או גוצית ומצחיקה, משוכפלת עד אינסוף.
    ולפעמים, רק לפעמים,
    הבבואה כל-כך חדה ומדויקת -
    אני רוכנת קדימה
    ונותנת לה נשיקה

    ארכיון : 11/2009

    2 תגובות   יום שלישי, 10/11/09, 01:17

    אלוהי היהודים הוא ישות (או שמא אינות?) קנאית ומהירה לזעוף. בשיטתיות ובהתמדה הוא דואג לחסל כל תחרות, דורש אמונה ללא תנאי ובלי שאלות מיותרות, הפכפך ובלתי צפוי (בעצם, אל תשלח ידך בנער), משל היה אשה תחת השפעת המחזור החודשי. בעצם, מה שאלוהים ידע עוד לפני כך וכך אלפי שנים, כשכתבו את התנ"ך, זה לבסס את שליטתו ולהיות רודן יעיל. איך זה הצליח לו? אדוני אלוהינו אל אחד היה דרשן ומעצבן יחסית לאלילים אחרים שגילו אדישות לחבריהם מרובי הידיים ובעלי כוחות העל, ולא היה אכפת להם לחלוק בסגידתנו והערצתנו, בפרות השחוטות שלנו ובשלל הדרכים המשונות שלנו להגיד שאנחנו אוהבים.

     "לא תעשה לך פסל וכל תמונה,

      אשר בשמים ממעל,

    ואשר בארץ מתחת,

    ואשר במים מתחת לארץ.

    לא תשתחוה להם ולא תעבדם,

    כי אנכי ה' אלהיך אל קנא,

    פקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי, (החמשים יכולים לישון בשקט) ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (הדיבר השני שמות כ ג)

    עם התפשטות הנצרות והאיסלם באירופה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון ומאוחר יותר בשאר חלקי העולם הלך וקטן מספרם של עובדי האלילים. מיליונים רבים שינו את דתם, אם בכוח השכנוע ואם בכוח הזרוע, וגבר מאוד כוחו של המונותאיזם. במזרח התפתחו דתות מונותאיסטיות נוספות, כזורואסטריות, סיקהיזם וארבע כתות של ההינדואיזם - וישנויזם, שיוויזם, שקטיזם וסמרטיזם. כמו כן קיימות דתות מונותאיסטיות כדת השומרונית, הדת הבהאית והדת הדרוזית אשר התפצלו במהלך השנים מהיהדות והאיסלם.

    כיום אפשר לומר שרובו ככולו של העולם המערבי שייך לדתות המונותאיסטיות. (ויקי)

    לא קשה לי להבין את האינטרס של אלוהים, שרצה בלעדיות. ככל הנראה, כמו רבים וטובים מאיתנו, גם הוא סובל מחסך נרקיסיסטי כלשהו. אבל מה המניע של המאמינים? איזה גמול הם מקבלים בתמורה לנאמנותם? יש לי כמה רעיונות.האמונה באלוהים אחד נותנת תחושת זהות, מיוחדות, וגם סדר. אלוהים הוא כמו אב - שומר, מגן, מעניש, משליט סדר.מישהו שיודע מה טוב בשבילי, מכוון, מוביל, ביד חזקה ובזרוע נטויה. יש לו דרישות ממני, צריך לרצות אותו, מה שנותן לי תחושת משמעות ובטחון. יש 'תשובה' לכל שאלה, והחרדה פוחתת.

    מה שהביא אותי לחשוב על כל זה, היו בכלל מחשבות על מונוגמיה, ולא על מונותאיזם. יש בי צורך ורצון במונוגמיה, אבל הצורך והרצון מתנגשים בשאלות ובפחד. האם מונוגמיה היא דבר שאינו טבעי לבני האדם? האם הזכרים רק רוצים להפיץ את זרעם על פני הארץ, ואין דרך לשנות ולמנוע את זה? הכפר הגלובלי כל כך מלא בגירויים ואפשרויות בלתי נגמרות, תרבות הצריכה משכנעת אותנו שלא כדאי להסתפק במועט... למה למרות הבגידות והמוסר הכפול רבים עדיין דבקים במוסד הנישואים?

    אני מחפשת תשובה שתשקיט את דאגתי. אמור לי שלא יהיו לך אלוהים אחרות מלבדי.
    ''

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום ראשון, 8/11/09, 21:58

      פשפוש קצר בגוגל העלה בי דכדוך. אין הרבה חדש שאני יכולה להגיד בנושא קנאה. לעזאזל! מישהו אמר את זה קודם...אני נאלצת לעשות U- turn מהאינטלקטואליזציה ולנסות לאמר משהו על עצמי.

      איזה קנאה את? גדולה או קטנה? ממה את עשויה? איך זה מרגיש כשנוגעים בך ומלטפים אותך? למה זה מעסיק אותי בעצם?

      אני מקנאה כל הזמן, ועסוקה בהשוואות. עד עכשיו התעלמתי והכחשתי את הקנאה שלי, ועכשיו היא מחזירה לי. הוצאתי את עצמי מהתחרות ואמרתי שאני לא מאמינה בזה. בולשיט. אני רוצה להיות יותר, אני רוצה להיות הכי, אני רוצה להיות הכל. אני מסתכלת לצדדים ורואה אנשים שהספיקו יותר ממני, אני מרגישה זקנה. לא סתם הציבו יחד את עץ הדעת ועץ החיים... ואני רוצה לאכול משניהם עד להתפקע. אם אתה רוצה לדעת הכל, אתה צריך לחיות עד אין סוף. 

      אני מרגישה שרק לאחרונה למדתי מיומנויות למידה, אני לומדת להכיר את ולהכיר ביכולות שלי, רק עכשיו נובטת בי תחושה של בטחון... ויש לי כל כך הרבה להשלים, הזמן קצר והמלאכה מרובה, מרובה... 

      הספר "דרך האמן" המצויין, מציע הסתכלות קצת אחרת על קנאה. הקנאה היא מפה, או חץ, המצביע על הכיוון בו עליך ללכת. הקנאה היא תסכול על כך שמישהו אחר מקבל את מה שבאמת מגיע לנו, אפילו אם אנחנו נפחדים מכדי להשיג אותו... הקנאה משלה אותנו לחשוב שיש מקום רק לאחד - משורר אחד, צייר אחד, מה שאתה-חולם-להיות אחד ויחיד.

      הקנאה מספרת לי על עצמי, על הרצונות שלי. אם אני אכולת קנאה למראה ציור, כדאי שאתפוס מכחול. או אולי זה סמן למשהו כללי יותר- יש בי צורך ליצור. אני יכולה לנצל אותה ולרתום אותה ככח מניע, להתמיר אותה לאנרגיה של עשייה. ומה עם שאלת הזמן וההספק? האם גם כאן ניתן להשתמש בחוק שימור אנרגיה ולהפוך את התסכול למנוע?

      זהירות, אותה אנרגיה עלולה גם להפוך הרסנית- להרוס במקום ליצור, לבלום במקום להניע קדימה.

      עיניים קדימה- אל המטרה (שמה היא בעצם?)

      '' 

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        reverie
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        תגובות אחרונות

        פיד RSS

        הפעילות שלי