עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אני וחיות אחרות

    רק על עצמי לספר ידעתי?
    ניסוי בהתבוננות עצמית במבוך מראות של לונה פארק: אני נשקפת מהן בגדלים משונים, שרוכית וארוכה
    או גוצית ומצחיקה, משוכפלת עד אינסוף.
    ולפעמים, רק לפעמים,
    הבבואה כל-כך חדה ומדויקת -
    אני רוכנת קדימה
    ונותנת לה נשיקה

    תכנים אחרונים

    1 תגובות   יום שלישי, 29/10/19, 13:00

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=581731&year=2009&month=2&day=0&pagenum=3

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום רביעי, 23/10/19, 20:06

      יש פיל בחדר. אבל אסור לדבר עליו 🙊

      יש פיל בחדר? אני לא יודעת עיניי קשורות. נגעתי במשהו, הרגשתי קיר גדול ועבה. הרגשתי משהו ארוך ומתפתל. אבל אני עיוורת ואין ביכולתי לתאר את התמונה השלמה 🙈

      יש פיל בחדר? אולי זה בכלל פיל ורוד. זה בראש שלי, הזיתי את הכל.

      די נו, מה את עושה פיל מכל זבוב. הר מכל עכבר, לא צריך לנתח ולהבין כל דבר 🙉

      לא, לא, יש פה פיל, הפיל הוא אני, וזו חנות חרסינה. כל תנועה קלה עשויה לשבור את הכל ! 🐘

      לא יודעת, יש לך אולי זכרון של פיל, וסבלנות של פיל, אבל עור של פיל כנראה אף פעם לא יהיה לך.

      ויש מצב שאת משקיעה פה בפיל לבן


      https://youtu.be/bJVBQefNXIw

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום שבת, 29/6/19, 20:21

        מה לעזאזל עשו לך שניתק אותך מעצמך ככה, שקבר אותך כל כך עמוק בתוך הפחד?

        ואני רוצה שתדע שאם תתן לי יד או אצבע

        אעשה את כל שביכולתי כדי למשוך אותך החוצה

        ואם לא אצליח אכנס ואשב לידך בחושך ואחזיק את ידך גם אם לא אראה את פניך

        נקודת חיבור אחת ביננו בתוך היער האפל שלך

        אצלנו לא מפקירים פצועים, אולי אינך יודע

        ככה אני מחווטת

        וזה מרגיש כאילו אין לי ברירה של ממש עד מתי תאבק בעצמך ובי, עד מתי תמשיך לברוח, וכמה מבחנים עוד עליי לעבור

        זה לא יעזור אני מכירה אותך טוב מדי (איכשהו)

        ולא אוכל להשאירך מאחור

        הסיפור הזה לא אמור להיגמר,

        הוא לא נגמר

        הוא רק

        מתחיל

        ❤️

        ''

        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום שלישי, 18/6/19, 12:54

          חכם מה הוא אומר?

          בסוף כל החכמים הסינים הזקנים (לפחות כל אלה שמוצאם בסרטים אמריקאים משנות השמונים) אומרים אותו דבר בעצם, בדרך זו או אחרת

          ״התשובה נמצאת בתוכך״

          אותו כנ״ל לגבי מאמנים, פסיכולוגים (הטובים שבהם בכל אופן), האורקל הדרומי, יודה ועוגיות מזל.

          נו יופי. פשוט וקל.

          הקשב לעצמך.

          חה חה חה.

          לאיזה חלק להקשיב בדיוק?

          לשכל הישר, עקרון המציאות?

          ללב העיקש, שוגה בחלומות ונאמן ככלבלב?

          לאינטואיציה, שלמדתי לסמוך עליה זה מכבר, זו ששירתה אותי נאמנה ולא איכזבה פעם אחרי פעם גם כשגדולים ומנוסים ממני סברו אחרת, עד כדי כך שהחלו לפנות ולשאול בעצתי?

          אבל הנה, עכשיו עושה רושם שטעיתי. 

          מציאות - 1 אינטואיציה - 0

          אולי לא לגמרי, אבל אין לי דרך לדעת וזה גם לא משנה. מה שמשנה זה מה שמתרחש בפועל, במציאות, מה שאת יכולה לאחוז בו ולהסתמך עליו.

          וברור לך בעצם שאין אמת אחת, שאין תשובה אחת נכונה, שאי אפשר לחיות בתוך הראש שלך ושמה שיכול באמת להכריע הוא אמונה, נחישות, החלטה מתמשכת, והנבואה תגשים את עצמה לכאן או לשם. אבל מה לעשות, צריך שניים לטנגו. ויש רק אותך פה.

          הרי את כבר לא ילדה. אין לך זמן לשרוף. זה נחמד שיש לך חלומות מנוסחים היטב, והנה הצהרת עליהם קבל עם ועדה. נחמד שיש לך מודעות עצמית ויכולת התבוננות. זו התחלה טובה, אולי.

          אבל זה לא מספיק

          את המבוגר האחראי פה. האחריות כולה עלייך, ואף אחד לא יעשה זאת בשבילך. אף אחד גם לא ישתנה בשבילך.

          מספיק עם השטויות

          הגיע הזמן לחזור למשחק - ולא בכאילו

          (יבוא לך, יבוא לך...)

          את שונאת לדחוק בעצמך, אני יודעת

          אבל אם זה באמת, באמת מה שאת רוצה -

          את צריכה לעשות גם את העבודה הנדרשת, לקיים את הטקסים (ותודה לטוני רובינס על טביעת המונח)

          לא לברוח, לא לדפוק ת׳ראש בקיר, לא להתדפק על דלתות נעולות,

          ולא לנתח לאחרים את הצורה, חכמה גדולה, אל תעשי לעצמך הנחות.

          לחזור לעצמי, להציב בפני את המראה

          רק את נמצאת פה, ורק על עצמך את יכולה להסתמך.

          תודה לאל על המשמעת העצמית שלי שמונעת ממני לעשות יותר שטויות. 

          אבל… איך אני יודעת שאני מחילה אותה על המעשה הנכון? ואולי זו דווקא היא -בשירות ההגיון - שמסבכת אותי בהפוך על הפוך? אולי אם הייתי נותנת לעצמי לטוס על אוטומט לאורך הדרך דברים היו נופלים למקומם הנכון?

          ואיך עושים את ההפרדות,

          בין Wishful thinking לאינטואיציה; בין היגיון לבין סטטיסטיקה שמחטיאה את המקרה הפרטי; לוגיקה כלואה בתוך עצמה, מול כל מגוון הדעות החכמות ונסיונם של אחרים.

          דעות ורעיונות שמרצדים ומתחלפים בלי הרף, נגררתי לתוך טירוף לא שלי.

          או שהוא כן שלי, היה שלי כל הזמן. הדים של מאבק ישן שמסיחים את דעתי ומטלטלים אותי. 


          Takes one to know one :)


          אבל רגע, אני כבר לא שם. 

          חזרי פנימה, אל המרכז שלך. כן, יש כזה.

          בתוך ההשתנות המתמדת יש עצמי שהוא קבוע, ויציב, ובוטח.

          לנשום, להתקרקע.

          יש אותך. יש את.

          יש אני שחושל באש הספק המתמיד, הפחד, הלבד.

          וכל השכבות המיותרות נשרפו והוסרו ממנו.

          וכבר את מבחינה שביכולתו לשמש כמגדלור למלחים תועים בלב ים.

          והצורך של אחרים בך, המבט שנושאים אלייך יותר ויותר, התפקיד שלך, מחסן ומחזק אותך.

          יותר מכפי שמישהו אי פעם ציפה מבת הזקונים הקטנה.

          אבל אני רוצה יותר מזה... הרבה יותר. לא אסתפק בחיים של הקרבה עצמית (הרי זה הסיפור המשפחתי שלי), של עצב נוגה כמו איזו סופרת רוסיה מתחילת המאה שעברה.

          אני רוצה יותר מלהיות קטליזטור עבור תהליכים של אחרים.

          אני רוצה הרבה יותר מלסמן וי על אותן נקודות ציון של כולם.

          לא בהכרח לעשות משהו שונה אבל כן לצקת תוכן ומשמעות אישית,

          לבוא ממקום של חיבור אמיתי. אלה סטנדרטים שלא אנמיך.


          ובעיקר רוצה להנות מהחיים ולצחוק ולשמוח ולמצות ופשוט… להיות.

           


          ''

          ''

          דרג את התוכן:
            7 תגובות   יום שבת, 27/4/19, 08:16

            אני אוהבת לקום מוקדם. מין הרגל כזה של שנים.

            בכל פעם שיש לי קצת זמן בבוקר אני נאספת לתוך עצמי בתוך השקט הזה עם כוס קפה ושומעת ברקע את ציוץ הציפורים ואיזה תרנגול עיקש.

            אני נזכרת באבא שלי שהיה עובד קשה כל כך כל השבוע, יוצא לפנות שחר וחוזר גמור ועצבני מאוחר בערב.

            ואיך היתה לו היכולת המדהימה להתחדש בשבת בבוקר, לעמוד על מפתן הבית ככה עם הידיים שלובות לאחור ולהתבונן קדימה בשקט. לפעמים הייתי נעמדת לידו והיינו מתבוננים יחד.

            מדי פעם היה מפר את השתיקה ומסב את תשומת לבי לאיזה פרט - ציפור שהתעופפה לה, או חתול בעשב.

            מספר סיפור על רעננה שהיתה פעם או על תל אביב של ילדותו, ואני מקשיבה, מדמיינת ומתגעגעת למקום ולזמן שמעולם לא הייתי בו.

            מאז ומתמיד היה לי קל יותר לדבר על, ואל אמא. להזדהות אתה ואפילו לכעוס עליה. פחות עם אבא שהוא לא איש של מילים ולא של חיבוקים. משך שנים לא הבנתי אותו, והוא לא ידע איך ״לאכול״ אותי.

            עדיין לא פשוט לי להתקרב אליו, אבל היום אני יודעת להודות (גם הודאה וגם תודה) על היסודות החזקים שהטמין בתוכי.

            תודה לך אבא

            תודה על השקט

            על יכולת ההתבוננות

            תודה על ההומור ועל המבט המבודח על החיים

            עליצות פנימית כזו שצריכה כל כך מעט כדי להתפרץ החוצה, כמו צמח בר שצומח בין מרצפות אפורות

            על האומץ לשבור מוסכמות ולחפש לך עתיד אחר, שונה מזה שהכתיבו לך במשפחת המוצא המסורתית

            על החוסן, הכוחות האדירים והנחישות

            להמשיך ולעבוד בפרך גם כשבריאותך רופפת, לעשות הכל כדי שלנו לא יחסר דבר

            על אהבה ללא תנאי, אהבה צנועה ושקטה שאינה מבקשת דבר לעצמה

            מסירות ונתינה אינסופית שהיא הקרקע מתחת לרגלינו.

            הקרקע מתחת לרגלי,

            ממנה אני צומחת בתקווה שיום אחד אוכל להחזיר לעולם ולו עשירית ממה שקיבלתי.

             

            ''

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום שישי , 26/4/19, 10:41

              ''

               

              -אזהרת קיטש חמורה-

               

              נזכרתי פתאום, לפני עידן ועידנים סגרתי יום עצמאות אחד בבסיס. הציבו אותי לעשות שמירה במוזיאון חיל האוויר הסמוך. אבל כידוע, שמש זה רע לג׳ינג׳ים ואיכשהו על בסיס זה הצלחתי לשכנע את מי שלא היה אחראי שם לתת לי תפקיד חלופי

              כך זכיתי לשבת תחת עץ בכניסה למוזיאון ולמכור בקבוקי שמן זית (25 ש״ח הבקבוק) אותו מוסקות מדריכות המוזיאון עבור טרנר מנהל המוזיאון וראש עיריית ב״ש דאז. תמוה ומעורר שאלות, אכן. אך אנו מרוצים מההטבה בתנאים ולא שואלים שאלות מיותרות.

               

              בכל אופן,

              מתישהו בתחילת היום התיישב לידי איזה סבא חביב. משפחתו נכנסה פנימה והוא, שלתחושתו כבר ראה הכל, החליט לוותר על התענוג ולהמתין להם בכניסה. וכך יצא שדיברנו לנו במשך היום, אני לא זוכרת על מה, רק שהיתה שיחה נעימה ומעניינת. השעות חלפו להן ומשפחתו של הסבא החביב חזרה וביקשה ללכת

               

              והוא קם, אבל לפני שפנה ללכת ביקש לברך אותי, אני מתבאסת שאני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל זה היה משהו בסגנון - אני מאחל לך שתמצאי את החצי השני שלך, את הנפש התאומה שלך, שתקימו יחד משפחה, תתבגרו ותזדקנו יחד ותסתכלו אחורה בגאווה יום אחד על החיים שעברתם.

               

              אני לא יודעת מה גרם לו לאחל לי דווקא את זה, אולי משהו בשיחה שלנו הסגיר את החלום שלי, את הרומנטיקניות והתמימות, אולי סיפר לי על הזוגיות שלו והתלהבתי

              לא יודעת...

               אבל הוא קלע בול למשאלה שלי.

               

              שכחתי מזה למלא שנים ועכשיו פתאום נזכרתי באיזה רצף אסוציאציות. כל כך הרבה זמן עבר... והחלום עדיין נראה רחוק ממני. בינתיים הוא צובר שכבות אבק, ציניות, פרקטיות והכרות קרובה למדי עם הצדדים הפחות אסתטיים שיש בזוגיות:

              המורכבות, השיגרה, הקושי והחמקמקות שבלמצוא ואז לשמור ולשמר.

              ופחד... כל כך הרבה פחד.

               

              פחד מכך שזה יקרה, פחד מכך שזה לא יקרה, פחד לאבד ופחד להיאבד.

              לכל פחד יש את הפחד המשלים/ההופכי ולא ברור מי מביניהם חזק יותר.

               אולי כך נוצר מאזן פחדים - ״מאזן הפחד״

              הם מאזנים ומבטלים אחד את השני ואז יש חוסר תנועה. תקיעות. הימנעות. סטטוס קוו שלא מאפשר התקדמות לכאן או לכאן.

               פלונטר גדול ואיפה קצה החוט שיפתור אותו

              בנוסף, איכשהו עם ההתבגרות וככל שמעמיקה ההכרות העצמית נהיה נעים ונוח יותר ויותר לחיות לבד, עם כל ההרגלים שנבנו, בלי סיבוכים, בלי כאב ראש של הסברים והתחשבות. ועם הלו״ז שהולך ומצטופףאיך בכלל עושים את זה?

               אני פוחדת ששכחתי איך להכניס מישהו לתוך החיים שלי, ואולי אף פעם לא ידעתי...

               

              היי איש זקן וטוב, אתה הכי קרוב לזקן סיני חכם שאי פעם פגשתי. למה הלכת ככה בלי להשאיר הנחיות? אולי תוכל להראות לי את הדרך? לנשוב קצת רוח במפרשים? לתת איזו עצת חכמים, דבר עידוד או תקווה, רמז או סימן שאני בכיוון הנכון?

               

              תודה על הכל,

              שלך,


              חכמה בשמש

               

              ''

              דרג את התוכן:
                6 תגובות   יום ראשון, 21/4/19, 00:34

                ''

                 

                משאלה: אני רוצה שיהיה בנאדם אחד בעולם שמכיר אותי באמת. שמסוגל לעשות זום אאוט ולראות את כל התמונה; לעשות זום אין ולראות את הפרטים הקטנים, ולחבר בין הנקודות, ולהבין מי אני, ולשיר לי את השיר שלי כשזיכרוני בוגד בי.

                יש הרבה מאוד אנשים שחושבים שהם מכירים אותי. יש מצב שהם צודקים, יש מצב שהם רואים לא מעט, ובכל זאת, זה תמיד מרגיז אותי קצת. מעורר בי התנגדות. אותי לא יכניסו לגדרות-הגדרות! ילדה מטופשת...

                בכל אופן, אני בדרך כלל יודעת לחמוק באלגנטיות, להתנסח ברהיטות של דף מסרים. ובפנים יש אי נחת. כאב קטן-קטן, שקט ועמום של מי שהתרגלה שלא מזהים אותה.

                למה אני כותבת את זה כאן? העור שלי כבר סומר מהמחשבה על תגובות שיהיו לי לא מדוייקות אך משוכנעות בצדקתן.

                כמה נפוץ שאדם מעז לדבר על פחד, עצב, כאב או חוסר בטחון, וטועים לזהות אותו כפחדן, דכאוני, או חסר בטחון.

                למעשה אני כותבת כי יש בי תקווה. אופטימיות חסרת תקנה ועיקשת. אני עוד אמצא את מה שאני מחפשת,


                לעזאזל.

                 

                אני בנאדם שמגשים.

                 

                ''

                דרג את התוכן:
                  14 תגובות   יום שבת, 10/11/18, 14:29

                  מה לענות לשאלה המתבקשת: ״למה נפרדתם?״

                  איך אפשר להגיש ולהנגיש בנרטיב קוהרנטי ולכיד את מה שקורה בין שני אנשים במהלך של עשר שנים, מבלי לחטוא לאמת, מבלי ליפול למקום של שחור ולבן, טוב ורע. לרחם על עצמך או על האחר

                  זו מערכת מורכבת, וכל פעם עולה וצפה סיבה אחרת, הכרחית (אולי) אך לא בלעדית. למה נפרדנו? למה לא נפרדנו קודם? ומה היה קורה אילו...?

                  עשר שנים חייתי עם בן אדם. היה טוב, היה רע, היה מכוער

                  התאמנו להפליא בתחומי העניין והעיסוק שלנו, בנראות. אפילו אני מתבלבלת לרגע בהסתכלות בתמונות הפייסבוק המשותפות שלנו, כמה יפים, מבטיחים ומוצלחים אנחנו נראים. רוב הזמן היתה אהבה גדולה והדדית. לרגעים היינו אויבים. היינו אחים. היינו שותפים לדירה

                  לא נעים להודות, אבל אני חושבת שליהקתי מישהו לתוך החלום היפה שלי, זוגיות, בית, משפחה. מונוגמיה. שאיפות שלי ולא שלו, שהסתנכרנו עם ציפיות המשפחה ועם כוח האינרציה החברתית. אולי אם הייתי יותר מוצלחת בלהתכחש למה שקורה זה היה עובד, אולי אין רע כל כך בהדחקה: 

                  "Fake it till you make it" 

                  אבל משהו בתוכי חייב אותי לטלטל את המערכת, בתקווה נואשת שאולי אני טועה.

                  מה השהיה הממושכת בזוגיות כזו, של ״להיות עם ולהרגיש בלי״ מעידה עליי? הבחירה המודעת והפחות מודעת שלי באדם שמטיל ספק תדיר בערכים אליהם אני שואפת ובצורך שלי בבטחון, מהדהדת את סימני השאלה שחיים בתוכי, הספק הפוסט-מודרני הארור ברמת האינטלקט וחרדת הנטישה הילדית ברמת הרגש

                  ואולי די, די כבר ומספיק עם כל החשיבה העקרה הזו, קדימה והלאה לעשיה, להפסיק לנוע ולנוד ברוח ולהתקרקע, להשריש שורשים ולצמוח.

                  רוצה להאמין שלמדתי מתוך ההתנסות הזו, ולא למידה מהסוג בו אתה מתכווץ עוד בטרם קיבלת את המכה. לבוא רעננה וחיובית עם לב פתוח להתנסויות חדשות, לגייס נחישות ואופטימיות, ולזכור שהכל עוד אפשרי.


                  ''

                  דרג את התוכן:
                    4 תגובות   יום חמישי, 8/11/18, 20:59

                    אחי הגדול. הזכרונות הראשונים שלי ממך כוללים בלורית של תלתלים, מחפה בקושי על החיוך הכי מקסים, מחפה בקושי על ראש מפליא מחשבה, על לב אוהב ועדין.

                    הכרתי אותך אז, ותמיד אזכור את הנער החולם שהיית.

                    את גאוות ההולכים היחפים. את יכולת ההתבוננות בפרטים הכי קטניםאת חדוות הספרים. התזכורת להקשיב לציוץ הציפורים. לימדת אותי לחשוב, עודדת אותי לשאול שאלות, לא לקבל דבר כמובן מאליו,

                    וישבת לצדי כשהתעוררתי בלילה עם שאלות עליהן אף אחד לא יכול לענות, אפילו לא אתה

                    אלף שנות ריחוק וניתוק לא יטשטשו ולא יעיבו על הוקרת התודה של ילדה לאחיה הגדול שהתנדב לשבת ליד מיטתה ולהניח רטיות קרות מדי חמש דקות על מצחה הקודח.

                    על אהבה של ילדה למי שתמיד דיבר אליה בגובה העיניים.

                    אחי, חלמת פעם לשנות את העולם.

                    הגדר ״עולם״?

                    אתה מהיסודות המרכיבים את העולם שלי, כל מי שאני וגובש באותם ימים רחוקים;

                    מעמודי התווך עליהם נשען  העולם המשפחתי שלנו;

                    החיוך שלך משתקף וחוזר בחיוכיהם של שלושה ילדים,

                    שלושה עולמות מופלאים.

                     

                    ''


                    דרג את התוכן:
                      3 תגובות   יום שלישי, 28/9/10, 20:04

                      חדר מואר. שולחן עצום עמוס מאכלים ניצב לפני. בהתחלה התמונה מטושטשת מרוב המגוון הרב של המאכלים השונים, הצבעים והריחות מתערבבים. לאט לאט התמונה מתפקסת, מתבהרת, הפרטים מתחדדים: מנות פתיחה, סלטים, סוגי בשרים שונים, תוספות פירות אקזוטיים וקינוחים. והכל נראה כל כך טעים… איפה להתחיל?

                      אני מסתכלת על העולם. כל כך הרבה דברים מסקרנים אותי, מגרים אותי, קוראים לי- בואי, בואי, הושיטי את היד וקחי… שפות שמחכות להתגלגל בפי, מקומות שמחכים להדרך תחת רגליי, כלים שמחכים שאפיח בהם חיים, חימר שמחכה להתכייר בידי- להתעצב לגוף, קהל שמחכה להתרגש.

                      זה קרוב ורחוק באותה מידה, כמו אופק כמו פאטה מורגנה, יש יכולת, יש רצון, יש כשרון, אבל צריך לבחור, להתחיל בצעד אחד את מסע של אלף המילין... אבל החתול מחייך ושותק ומסרב לתת הנחיות. בשביל להתקדם צריך יותר מכישרון, צריך כוח התמדה, צריך שתהיה יכולת להכיל, לווסת את הרגש ויותר מהכל, צריך כיוון, נדרשת החלטה ונגזר מכך גם הוויתור להגדיר מה כן פירושו להשאיר דברים מסויימים מחוץ לגדר. לפחות לזמן מסויים.

                      בבטן שלי יש הגבלת מקום. אם אחרוג מעבר לכך יהיו השלכות לא נעימות: תהיה לי צרבת, בחילה, אני ארגיש מפוצצת, אני אשמין. והכי חשוב- בשלב מסויים אני כבר לא אהנה מהאוכל, לא אצליח להבחין בטעמים. האכילה תהפוך מאמצעי (להזנה, להתנסות) למטרה.

                      התשוקה עולה בי, מציפה אותי, יותר מהר ובעוצמה רבה יותר ממה שאני מסוגלת כרגע לתעל החוצה ליצירה, לעשייה. לכן אני "בולעת" בחזרה חלקים גדולים ממנה, אבל כמו כל פסולת שמנסים להפטר ממנה (תשאלו כל מומחה לאיכות הסביבה), היא לא באמת נעלמת. היא מתפרקת בפנים ומשחררת רעלים- קנאה, מרירות. בנוסף אורבות לי מעבר לפינה תחושות של חוסר קומפטנטיות ורגשי נחיתות.

                      יש שיעורים שנדמה לי שכבר למדתי, לקחים ומסקנות שלתקופות ארוכות הצלחתי לחיות לפיהם וחשבתי שהפנמתי. למשל: הכל לטובה. להסתכל על חצי הכוס המלאה. להשתמש בקשיים כמקפצה להתקדמות ולעשות מהלימונים לימונדה. ואז קורה משהו שטורף את הקלפים, מטלטל אותי ומעמיד את האמונה שלי בעצמי במבחן, סודק את הביטחון העצמי שלי: עכשיו כשאת כבר לא יכולה לאמר לאנשים "אני לומדת בטכניוןכשלשמך לא מצורף תואר "פקחית טיסה בחצרים" עכשיו כשאת מתחילה הכל כמעט מאפס, (מבחירה!), כשאת לא הולכת יותר במסלול המסומן, המותווה. איך הדימוי העצמי שלך נראה עכשיו, הא? גבירתי הנאורה והזחוחה? האם תצליחי לקפוץ גם מעבר למשוכה הזאת?

                      כן. כן לעזאזל. הקושי, הכאב, הפחד, הספק – אני לומדת להתיידד איתם. הם חלק ממני, ואפשר גם לעשות בו שימוש חיובי... הרי אני כל כך אוהבת ללמוד. אני צועדת בתוכם, והעיניים מתרגלות לחשיכה ("באת כלילה... הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים") בלילה הריחות אחרים, הצלילים אחרים, הצבעים כהים ועמוקים. ללילה יש את המתנות שלו. הושיטי את היד למשש, להריח, לטעום.

                      אני מרגישה (לא... אני יודעת) שנולדתי לשמוח. ליהנות  מהחיים, למצות אותם עד תום. לא להיות "ליד" אלא נוכחת מלאה. לעשות, ליצור. להיות כמו האנשים האלה שאני רואה סביבי מדי פעם  ואומרת לעצמי "אחח.. ככה, ככה צריך לחיות". אני נחושה להיות שם. אני נחושה להיות. בעצם, רגע, אני רגל אחת כבר שם, רק צריך לזכור, לזכור לנשום: פנימה, החוצה... ועכשיו עמוק.

                       הכל כבר כאן, אני כאן.

                      ''

                      דרג את התוכן:
                        8 תגובות   יום שבת, 25/9/10, 17:34

                        ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות שלי.

                        אני אוהבת שאפשר להשיג בך הכל, הכל יש בך,

                         את הדרום והצפון,חנויות מעצבים וחנויות כפתורים

                        וראיתי פעם חנות לקפיצים וחנות למברשות,

                         ואת שוורץ פרוות...


                        אני אוהבת לקרוא אותך במקומונים ולהרגיש שקורים סביבי דברים,

                        אני כמעט אף פעם לא מצליחה לקרוא על כולם, אני מגיעה עוד לפחות מהם,

                        אבל החוברות הקטנות  האלה מוכיחות לי מדי שבוע

                        שסביבי יש אורגניזם חי

                        ופועם ושוקק חיים



                        את לא מושלמת- יש בך פיח ועשן, אבל את עובדת על זה...

                        משפצים בך וחולמים בך, מחליפים בך מדרכות, רעיונות וצנרת.

                        אני מרגישה בך הכי חופשיה- תמיד אפשר, תמיד מותר,

                        אף פעם לא מאוחר

                        לאנשים כמוני, שכחנים, סקרנים, מפוזרים ,לא מוחלטים

                        לאנשים כמוני את בית

                         

                        ''

                        דרג את התוכן:
                          4 תגובות   יום שני, 10/5/10, 15:19

                          "עודף רגשנות מחפה על חוסר רגש". אמא שלי רשמה פעם את המשפט הזה על דף, ואני קראתי, והצטמררתי.

                           

                          אולי רגשות דומים לפעמים למטבעות, בצד אחד אדישות, בצד שני, רגישות,

                          בצד אחד אהבה, בצד שני שנאה, בצד אחד כעס ובשני חמלה והבנה?

                           

                          עץ או פלי? כמה קל, קל מדי להפוך בין הצדדים.

                          מצחיק. הואשמתי לא פעם גם באדישות, וגם ברגשנות יתר.

                          לפעמים נדמה לי שאני מונעת ע"י פחד שאם אוריד מעט את הווליום של הרגש מיד אמצא את עצמי בקוטב השני של אדישות, אינות. כלומנס.

                           

                          אני עכשיו במסע מקוטב לקוטב, אבל מטרתו של המסע שונה ממסעות גילוי אחרים. המטרה שלי היא לא למצוא את הדרך הקצרה ביותר בין הקטבים, אלא הארוכה ביותר. זה מסע לגילוי העולם השלם שנמצא ביניהם.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            reverie
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            תגובות אחרונות

                            פיד RSS

                            הפעילות שלי