עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 9/2011

    15 תגובות   יום שלישי, 27/9/11, 19:27

    ''

     

    זהו. נגמרה תשע"א. איזו שנה זו היתה. כמה תהפוכות. כמה רעש. ובכל הבלגן שהיה פה, אולי עדיף להתמקד במוזיקה. מוזיקאים רבים הוציאו אל אוויר העולם את פרי תוצרתם ועמלם, אבל איך לומר זאת בעדינות, מבלי לפגוע באף אחד – זו לא היתה שנה הכי טובה למוזיקה הישראלית. לפחות לא למיינסטרים שלה. נדמה שמכל הרעש מסביב, עוד לא באמת התארגנו על השנה הזאת. בהרבה מובנים, המיינסטרים המשיך גם השנה את דעיכתו הכואבת והדברים היפים יותר נראו בשוליים. הנחמה: גיבורי הרוק מהניינטיז חזרו לתמונה. הקספרים, קפלן, אמדורסקי, איפה הילד, מוניקה סקס וכו' שבו לבעוט. מלבד זה, לא נרשמו השנה מגמות חדשניות במיוחד – זמרים המשיכו להוציא אלבומי פולק באנגלית, המזרחי המשיך לשלוט, הנתן גושנים והעידן חביבים למיניהם ניסו לתת פייט משל עצמם, אך זה לא היה זה. אבל אנחנו בעניין של סיכומים וחגיגות, אז למה רק להתלונן? היו השנה גם לא מעט אלבומים מעולים ומפתיעים.

     

    אני נרגש מאוד להציג בפניכם את מצעד האלבומים שלי. המצעד הזה מבוסס אך ורק על הטעם הקלוקל שלי ועל מה שפשוט עשה לי טוב לשמוע. הרציונל שלו: גם וגם. גם שוליים וגם מרכז. אתם רשאים להציע חלופות משלכם, להתווכח וגם לקנות למישהו יקר כמתנה לחג. קבלו אותם...21 הגדולים.

     

     

    המצטיינים:

    ''

    נעם רותם - ברזל ואבנים – ללא ספק אלבום השנה. לכל מי שחשב שעזרה בדרך היה הברקה חד פעמית, גרם נעם רותם באלבומו השלישי לאכול יותר מכובע אחד. יצירת המופת הנוכחית מעוטרת באסופה אדירה של שירים, מלנכוליים, בועטים ומולחנים לעילא. נעם רותם משייף את החלודה מעל הרוקנרול ועזר עוד טיפה להביא אותו אל המרכז. אילו היה היכל מוזיקה בישראל אזי לברזל ואבנים השיר, כמו גם הכיתה שלנו וקראת לי קין, היה שם קיר מיוחד. כמובן, שיר השנה שלי: קראת לי קין. זה לא ברזל ואבנים זה מסמרים ונוצות.

     

    אסף אמדורסקי - צד א' – עד שיצא ברזל ואבנים זה היה ללא ספק אלבום השנה שלי. שבעה שירים בסך הכל בדיסק קצרצר, ענוג, עדין ומלכותי. מי שציפה להרי את חלק ב' התבדה ואולי התאכזב, אבל בעבור מי שבאמת אוהב את אסף אמדורסקי ואת ההפקה המצוחצחת והלחנים המדויקים, מדובר בעליית כיתה. אם חסר ברשימה אלבום של שירי אהבה, זהו אלבום האהבה המריר-מתוק של השנה. רעידת אדמה, סגן שיר השנה, ניפוץ הלב לרסיסים. 

     

    ברי סחרוף – אתה נמצא כאן – כאן שם ובכל מקום. אחרי שהיה נדמה שמשהו מתפספס בקריירה הברי סחרופית, בא האלבום המרשים הזה וסתם פיות. ברי כאן ומוקדם להספידו. מלך הרוק חי ובועט ושום נעם רותם לא ייקח לו את הכתר. ברצף האלבומים של סחרוף, האלבום הנוכחי ממשיך את הקו של נגיעות דווקא ומביא את כל מה שאנחנו הכי אוהבים אצל ברי: אנרגיה, להט ולהיטים המנוניים. העין, זמן של מספרים, כלום זה לא סתם, נחמה ואתה נמצא כאן הם רק חלק קטן מאלבום בלתי נשכח. חוץ מזה ברי סחרוף גם כובש את התואר השיר המחודש הטוב של השנה – חיית הברזל. קלאסיקה מודרנית.

     

    רועי דהן - Some Of This Life – הדיסק הכי טוב השנה שלא שמעתם ולא הכרתם. אין לי ספק שאם היה יוצא לפני חצי שנה, זה היה אלבום השנה. שנייה לפני סגירת הרשימה הצליח הדיסק הזה להשתחל וזה לא אירוע של מה בכך. מגובה ב-12 שירים יפים עד כאב, בין היפים שנשמעו השנה, האלבום הזה עוד יגיע רחוק. גם רועי דהן. אם יש אלבום ברשימה הזאת שאתם צריכים לעצור עבורו הכל, זה האלבום הזה. גבע אלון ואסף אבידן צריכים להתחיל להזיע, המקום במשבצת הפולק הולך ומצטמצם. תעשו היכרות עם   Falling like a stone. שלמות.

     

    אהוד בנאי – רסיסי לילה – זה אולי לא אלבומו הטוב ביותר של אהוד בנאי, אבל לחלוטין זה אלבום טוב מאוד בכל קנה מידה. אלבום שיש בו הכל וזה אומר הרבה עבור חובבי אהוד בנאי. במילים אחרות, כל אחד יכול למצוא פה משהו שהוא אוהב: השנטיפיים יאהבו את כמו ציפור ושרה, הרוחניים את אבן ספיר, הדילנסטיים יאהבו את אני הולך, הרומנטיקנים את פרפרי הקצב ומספרי הסיפורים את ר"ג-גבעתיים. בקיצור, אלבום אהוד בנאי טיפוסי ומקסים.

     

    מוניקה סקס – מנגינה – מי אמר שרק בנות רוצות לכייף? גם בנים רוצים והדיסק הזה הוא ההוכחה המושלמת לכך. מדובר פה באלבום הכי כייפי ברשימה. עזבו אתכם מכובד ראש ומחאות, החיים בגיל 30 ++ יכולים להיות נחמדים. השמלה ממדריד, היה חודשים רבים מועמד מבטיח לשיר הקולי של השנה. גם ההפקה של עופר מאירי עזרה לקרב אותם קצת לעולם ולתת להם נגיעות של קינגס אוף ליאון (בהתחלה) וקצת מ MGMT (בסוף) שזה אומר: קצת גיטרות רועשות, קצת אלקטרו רך ודיסקואידי ופה ושם נגיעות סבנטיז. מדובר בממתק.

     

    דודו טסה והכווייתים – אם צריך לסמן סוג של טרנד השנה, אזי האלבום הזה הוא ממוביליו. ברוך השם, טרנד החזרה בתשובה נעצר מעט השנה, וזכינו דווקא בטרנד חזרה לשורשים. אבל הפעם באופן הכי שורשי שיש. דודו טסה עושה לא פחות ממוזיקה ערבית וליתר דיוק - עיראקית (שכל כך כיף לתקלט אותה) ומתאים אותה לימינו אנו. על הדרך הוא מארח את אמא שלו, את ברי סחרוף ואת יהודית רביץ לאחד האלבומים המעולים של השנה והחשובים בכלל.

     

    רביד כחלני - Yeman Blues - חוץ מדודו טסה וריטה, גם רביד כחלני חזר לשורשים ובמקרה שלו אפשר להבין מאיפה. רביד עושה אינטרפרטציה מגניבה למוזיקה התימנית באלבום שלאט לאט ובהאזנות חוזרות הולך וסוחף ופתאום מגלים כמה הוא יפה. אם בחזרה לשורשים עסקינן, אז גם ריף כהן, מעוררת הסקרנות לשנה הבאה, עושה משהו בין צרפת למרוקו ונינו ביטון שחידש וחיזק את המוזיקה האנדלוסית-אלג'יראית. כבר אמרתי שמוזיקת עולם זה לא רק עידן רייכל?

     

    קרן אן – 101 – אם אתם מרימים גבה מה עושה כאן הדיסק הזה, אתם מוזמנים להוריד אותה. כן, קרן אן ברשימה שלנו. אף סיכום שנה לא שלם בלי איזה אלבום שיקי וכמה שיק יש על הבחורה באופן כללי ועל האלבום הזה בפרט. סופיה קופולה של המוזיקה מגישה אלבום קרן אני בכל רמ"ח איבריו, ואיזה תענוג זה, בתנאי שאתם חובבי הסגנון הרך והנעים. עשרה שירים עדינים של קוליות מענגת בתפר שבין ניו יורק לאירופה. הדיסק הכי נעים ברשימה ונעים זו לא מילה גסה. מומלץ לפתוח עם שיר הנושא 101.

     

    קוואמי והחלבות - זרים במאה ה-21 – את הסימנים המקדימים למחאה החברתית אפשר היה למצוא באלבום הזה. כשקוואמי והחלבות שלו משלבים ידיים עם פורטיס (שהוציא לפני שניה וחצי דיסק משלו) ברור לכל ששקט לא יהיה כאן. ואכן, קוואמי מביא דיסק עמוס בשפיצים ומשפריץ מחאות לכל עבר. פלא שהדיסק הזה עבר בשקט יחסי. באופן מפתיע (?) גלגל"צ חיבקו כאן את השיר הכי קל לעיכול (שגם אותו כיף לתקלט), אך זה לגמרי לא השיר הכי טוב באלבום. תנסו דווקא את השיר האחרון: סוף הדרך, תרתי משמע.

     

    דניאלה ובן ספקטור - Love Is – שנה שנייה ברציפות במצעד ובצדק. דניאלה ספקטור שהפציעה בשמי המוזיקה הישראלית באחד האלבומים הכי יפים של השנה שעברה, הוציאה גם השנה אלבום קטנטן ויפה, שלמעט שיר אחד, נשאר רוב הזמן מתחת לרדאר ולא מאוחר לתקן זאת. הקונספט: שירי אהבה רכים, מתוקים וכואבים של שני אנשים בראשית ימיהם כזוג צעיר. התענוג מוגש עם טיפה אלקטרוניקה ברקע ועם דניאלה ספקטור הענוגה כתמיד בפרונט. שיר הנושא ייקח אתכם כבר למחוזות אפלים של רחבת הריקודים, מומלץ.

     

    העשירייה השנייה:

     

    Sabbo & Kuti - Better days  - ג'מייקה ביט בוקס מייד אין איזראל. בגלל הרגאיי, בגלל ההפקה המעולה, בגלל הגוון הים תיכוני, בגלל סאבו ובגלל קותי. זה לא דיסק, זו מסיבה. מומלץ לצרוך עם משקה ביד.

     

    Asaf Avidan & The Mojos - Through The Gale  - אז אסף והמוג'וס כבר לא, וזה אולי לא אלבום הפרידה שמגיע לנו (ומגיע), אבל זה עוד צעד מיוחד, שונה ויפה של אסף אבידן בכיבוש העולם ובכיבוש הקהל. אלבום קונספט? זה לא מילה גסה.

     

    בני בשן מארח את בום פם - ריקודים על פי תהום – דמיינו שנכנסתם למסבאה ובה זמר עם פה מלוכלך, אי שם בדרום תל אביב. זה בדיוק האלבום הזה. אלבום שכל כולו יאללה באלגן ובעיקר בזכות שיר מספר 5, השיר הכי כייף לנגן בכל מסיבה: אחלה חמודה. הולך מצוין עם עארק.


    Uzi ramirez – Lick my heart  - יום אחד כשיחקרו מה יש לזמרים ישראלים צעירים עם אמריקנה, יתחילו בדיסק הזה כנראה. עוזי רמירז יכול בקלות להשתבץ בין ברייט אייז לדבנדרה בנהארט.

     

    יהוא ירון - דברים יומיומיים כאלה – אם לתמצת את האלבום הזה בארבע מילים: ערן צור, הדור הבא. או זה הקטן גדול יהיה. אל תשאירו אותו רק ברחבי האוזןבר. אמנות.


    טליה אליאב – קוד הזיכרון – קברטי, מאתגר ולא קל לעיכול, אבל שווה את צליחתו.

     

    כנסיית השכל – שורות של אנשים – הדיסק הכי לא מוערך השנה וחבל. אז הוא פחות להיטי ואולי לא הכי טוב של הכנסייה, אז מה?  זה לא אומר שלא היו בו כמה פנינים, כמו כלבי הגשם ואושר למשל. יום אחד נתעורר ונגיד, איזה יופי. אז אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. שווה.

     

    ירמי קפלן – חשק – החיים מתחילים בגיל 50, תשאלו את ירמי קפלן.  מסתבר שגם אחרי שכולם מספידים אותך, אפשר עוד להכניס כמה להיטים לפלייליסט. ירמי בועט בדרכו וזה לא רע בכלל.

     

    J.Viewz - Rivers and Homes  - עוד קצת מאותו דבר שנקרא J. Viewz . זה אולי לא מחדש הרבה, אבל מי אמר שחדשנות זה הכל? אלבום לא רע לחובבי הז'אנר (אלקטרוניקה סטייל רויקסופ, נגיד) והלהקה.

     

    רונה קינן – המראות ונחיתות – ובכן, האלבום הזה יכול היה להיות במיקום הרבה יותר גבוה, אלמלא היו לוקחים שירים יפים ומלבישים אותם בהפקה מבוגרת ומיושנת שעושה להם עוול. חבל, אבל עדיין מדובר באלבום טוב שנכנס לעשרים הגדולים בקלות.

     

    בשבועיים האחרונים יצא מבול של דיסקים חדשים יפים יפים. ביניהם: פורטיס, גלעד כהנא, פוליקר, TYP, תומר יוסף ועוד,

    שלצערי הרב מימד הזמן לא מאפשר להכניסם לרשימה, אבל הם שווים רכישה ואף למעלה מכך.

     

    עשו טובה, קנו למישהו מתנה לחג איזה דיסק ישראלי יפה.


    איפה שלא תהיו בשנה הקרובה ומה שלא תעשו, תשתדלו שזה יהיה עם מוזיקה. ישראלית.

    שתהיה לנו שנה טובה

    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום חמישי, 22/9/11, 08:40

      ''

       

      אחת הסוגיות המורכבות ביותר שכל אחד מאיתנו מתמודד עמה בשלב מסוים בחייו, היא הדיסוננס המתמיד בין הרצון להיות איש משפחה למופת, לבין פיתוח קריירה ענפה ומשגשגת. האם בחיים, כפי שאנחנו מכירים אותם כעת, אפשר ליהנות משני העולמות? האם אפשר לאכול את העוגה (הקריירה) ולהשאיר אותה שלמה, ולא לשלוח את הילדים בגיל 17 לפסיכולוג בטענה על הזנחה? אם התשובה שלכם היא- כן בטח, אחדד אותה יותר: האם התשובה נכונה גם לנשים?

       

      הסרט אין לי מושג איך היא עושה את זה מבוסס על רב מכר עולמי בעל שם זהה מאת אליסון פירסון. הספר, שיצא בשנת 2002, הפך מיד להצלחה היסטרית ולתנ"ך של הנשים העובדות. אני חושב שמכל חברותיי הקרייריסטיות, אין ולו אחת שלא קראה את הספר. למה? כנראה שלכולן לא היה מושג, אז הן רצו לדעת איך היא עושה את זה. כמו הספר - אגב, מישהו מכיר גבר שממש קרא את הספר הזה? - כך גם הסרט, דן בדיוק בדילמה הזו ורוב הזמן מטפל בה בצורה קלילה וחיננית. נו טוב, מדובר במוצר אמריקאי שצריך להחזיר את ההשקעה בסופו של דבר.

       

      ולא שלטפל בנושא הכאוב הזה בחינניות זו בעיה. להיפך, אולי זה יתרון. יתכן וכמה אנשים בקהל שבאו לראות את החדש-של-זאתי-מסקס-והעיר ילמדו משהו בדלת האחורית. אני מקווה שעם הזמן הקהל ילמד זאת מסרטים רציניים יותר, אבל ניחא. אי אפשר להילחם בכל המלחמות בבת אחת.

       

      אז איך היא עושה את זה בדיוק? ככה: קייט (שרה ג'סיקה פארקר) היא בעצם מה שהיה יכול לקרות אילו לקארי ברדשאו היתה עבודה רצינית. וברצינות, קייט מנסה לעשות את הבלתי אפשרי. מצד אחד היא יועצת בכירה בחברת השקעות תובענית. לא רק שהיא בתחרות מתמדת עם הקולגות הגבריים שלה בדרך כלל (מה, אין עוד נשים בעמדה שלה?) היא גם כל הזמן צריכה להוכיח את עצמה. מצד שני, היא גם אמא לשני ילדים ואמורה להיות גם נשואה באושר. לא רק שהיא פועלת בנקיפות מצפון תמידיות (אז ככה היא עושה את זה?), היא גם חשופה לביקורת ותחרות עם אמהות אחרות. סוג של עקרות בית נואשות, גרסת שיקגו.

      בקיצור, אשה כמו קייט, לא משנה מה תעשה, תמיד תהיה חשופה לביקורת ותחרות. למה? ככה. זה העולם שבו אנחנו חיים כנראה. הזיגזוג הבלתי אפשרי, הריקוד על כל החתונות, לא מוציא אותה נקייה מכל זה. האמת, כשרואים איך היא עושה את זה, לא תמיד התשובות ברורות. הנסיעות הבלתי נגמרות לחו"ל, הריחוק מהבעל, הכעס של הילדים, ההערות הפוגעניות, הביקורת הבלתי נגמרת, הבדידות, פספוס אירועים משפחתיים. איך לומר זאת בעדינות – כולם נראים די סובלים מכל העסק. אז למה? האם זו ההגשמה העצמית? האם הכסף זה הכל בחיים? הכל יכול להיות. כל אדם ותשובתו, כל אשה ותשובתה. בסרט לפחות זה לא תמיד ברור. בינינו, לפעמים זה נראה כמו בריחה. אופס, מישהו שם צריך לחדד קצת יותר את המסרים שלו.

       

      אולי מסרים זה לא תמיד הצד החזק של הסרט, מה גם שלפעמים הוא טיפה מתבלבל ושוכח שהוא אמור להיות סרט פמיניסטי. אל תאכלו אותי, אבל האם ההגשמה היחידה של אשה היא להיות אמא? נו באמת. אז אולי לא צריך להתעמק בזה יותר מדי ורק לשבת וליהנות. כי מה שכן עובד רוב הזמן בסרט, זו העריכה הקצבית שלו. משהו בין הפרקים הראשונים של סקס והעיר, בימים שעוד ניסה לתת טאצ' כאילו חצי תיעודי (זוכרים?) לפרקי המשרד ואפילו יומנו של החנון, הסרט. לפעמים זה מוצלח יותר (למשל עם האם המתראיינת בחדר הכושר) ולפעמים זה מוצלח פחות (עם הקולגה הגברית למשל). מזל שפארקר מקריינת.

       

      "אין לי מושג איך היא עושה את זה" מצליח להיות חביב בעיקר בגלל גזרת הנשים, ומפספס רוב הזמן בגזרת הגברים. פארקר חיננית מתמיד, נראית כליהוק המושלם לתפקיד הזה. כמוה גם רוב התפקידים הנשיים, בעיקר של מומו, הקולגה הנשית היחידה (אליסון מאן) ואליסון (כריסטינה הנדריקס) חברתה המפרגנת, אם חד הורית שגם היא לא יודעת איך היא עושה את זה. לעומתן, הגברים יוצאים פה די בעייתיים, שלא לומר שטוחים כקרש. גרג קיניר, כבעלה של פארקר, חמוד כתמיד, אך בתפקיד האסקופה הנדרסת הוא לא צומח לגובה מרשים מזה. פירס ברוסנן הוא פירס ברוסנן. או שאוהבים או שלא. אני לא. והפתעה: קלסי גראמר. רציתי לשאול אותך, לא ראינו אותך כבר שנים ובשביל תפקיד כל כך סתמי אתה יוצא מהבית? באסה איתך.

       

      בכלל פתאום עלתה בי מחשבה - האם לגבר מותר לכתוב ביקורת על סרט שבמרכזו עומדת אשה המנסה לזגזג בין כל העולמות? התשובה במקרה זה, היא כן בטח. למה לא?

       

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 3 מתוך 5

        12 תגובות   יום שבת, 17/9/11, 08:01

        ''

        אחותי היפה תפס אותי לא מוכן. מאיפה הוא בא לי פתאום הסרט הזה? הרשימות בראש כבר הוכנו, הפרסים כבר חולקו, התארים נכבשו. ובכן, פתק לעצמי: אל תחלק שום פרס עד שלא ראית את כל הסרטים המתמודדים. אתם צודקים. אני טעיתי. ואני כבר חשבתי, נו מה כבר אפשר לעשות עם סיפור על שתי אחיות מרוקאיות מעיירה בדרום, שמנותקות זו מזו בגלל פגיעה בכבוד המשפחה? אז חשבתי. אולי אני צריך להפסיק ולחשוב.

         

        אז אם לתת את השורה התחתונה כבר בפתיחה: אני אוהב את הסרט אחותי היפה. הוא עבד עלי בכל רמ"ח סצנותיו. נפלתי שדוד ברוב המניפולציות, סלחתי על המגרעות, הלכתי שולל אחרי הקסם ודמעתי כילדון עזוב במקומות הנכונים. תזכירו לי מתי זה קרה לי?

         

        עכשיו אפשר להתחיל לבקר פה?

         

        על פניו, אם ראיתם ואהבתם את שחוּר, את הכוכבים של שלומי או כל סרט אחר של שמי זרחין, אז אחותי היפה, הוא בדיוק מסוג הסרטים הזה. שכונתיים, עממיים ופשוטים במובן הכי חיובי של המילה. אני ממש מתאפק מלקרוא לו סרט בורקס, כי באחת אני כביכול מנמיך אותו ומחשיבותו וחבל. גם נורא קל לזלזל ולהתנשא על סרטים מהסוג הזה. אבל לא ממש כדאי. אפשר לומר שאחותי היפה נשען על תחנות בדרך, שביניהן ניתן למנות לא רק את הסרטים שציינתי מקודם, אלא גם את ביקור התזמורת ואת שבעה. יש בו מכל אלה, אין ספק. אך היופי בזה, שאחותי היפה, גם לא מתיימר להיות משהו אחר. בניגוד לאחיו לפרסי אופיר, נדמה לי שאחותי היפה הוא גם הפונה לקהל הרחב ביותר, שנקווה ויגיע.

         

        הכיבוש של אחותי היפה החל כבר בסצנת הפתיחה המעולה המציגה את בן לולו, מן נהג ריקשה מקומי שמעוניין לאסוף עוברי אורח בעיירה קטנה אי שם, אך מסתבר שעובר האורח הראשון שמסכים לעלות על התלת אופן הזה הוא בכלל מת ואנו צופים במסע ההלוויה שלו. סצנה מושלמת. למרות שכביכול (רק כביכול) אין לה קשר ממשי לסרט, דווקא מהסצנה הזו, על שוטיה היפים, אפשר להבין לאן אנחנו הולכים: עיירת פיתוח, מרוקאים, מוות, שחור ושיחות עם קירות ומתים.כן, כן.

         

        ''

         

        ראמה (אוולין – וואו – הגואל) ומארי (ריימונד אמסלם המענגת) הן אחיות ממוצא מרוקאי. בשוטף לא הייתי מציין זאת, אבל כאן זה חלק מהותי בעלילה. בין השתיים חל קרע מאז מארי בחרה להתחתן, שומו שמיים, עם דייג ערבי טוב לב ומקסים ובכל זאת – ערבי, אוי לבושה (בגילומו הקטן והיפה של נורמן עיסא). על מנת להעצים את הממד המלודרמטי, מהר מאוד מסתבר שימיה של מארי הצעירה ספורים. זו תנסה לאחות את הקרעים עם משפחתה, על מנת להקבר לצד אמה. ראמה מצידה, מלבד היותה מדברת עם קירות עם שדים ועם רוחות, לא שוכחת ולא סולחת. אך כאשר מארי מתה ונקברת מחוץ לגדר, הרוח שלה לא תניח לראמה ורוברט בעלה (משה איבגי) עד שהעוול יתוקן. מכאן, גם אנחנו נראה אנשים מתים. מי שחושב שמהר מאוד נאבד את ריימונד אמסלם, שישכח מזה.

         

        כל עוד הסרט נצמד לסיפור האחיות, הקרע וסגירת החשבונות בין השתיים הוא לא פחות ממצוין. שיחותיה ומלחמותיה של ראמה עם מארי המתה, הן הליבה של הסרט. בקלות הסרט היה יכול לסחוט מאיתנו זלזול כשרוח רפאים מתהלכת בסרט ומשוחחת עם אחותה. הסרט הולך ונחלש דווקא בעלילות המשנה שלו, שמקומן הוא לספק אתנחתא קומית קלה, במלודרמה הכמעט טלנובלית. זה מצחיק לפרקים בעיקר בזכותו של איתי תורג'מן (ולפרקים זה מעט סר טעם וחורק, בעיקר בגלל איבגי). זה עובד, אך לא בטוח שזה הכרחי כשיש סיפור מרכזי שתפור טוב כל כך.

         

        קל להשוות את אחותי לשחוּר ואולי חלק מהצופים אף יגידו כי אחותי יוצא וידו על התחתונה מן ההשוואה, אך זה לא מדויק. בעוד שחוּר ניהל דיאלוג מדמם בין המשפחה המרוקאית השורשית לחברה הישראלית ובה איתה בחשבון, באחותי היפה הדיאלוג הוא פנימי. משפחתי. כביכול, הפגיעה בלהתחתן עם ערבי אינה בעיקרה פגיעה בפן הישראלי, אלא בבושה שדבר כזה מביא למשפחה ומה יגידו בעיירה. למעט רגע אחד שבו ראמה מתעמתת עם בתה הבכורה שעקרה לתל אביב, אין עולם מחוץ לעיירה ואילו בשחור, העולם הזה היה מאוד דומיננטי. כאן, מאחורי הנישואין לערבי עומד בכלל סיפור על אהבת אם ואפליה בין ילדיה, הגאווה והכבוד המשפחתי, התנשאות הדור הצעיר על הדור הותיק, אהבות בלתי ממומשות וכמובן החיפוש המתמיד אחר החיבוק המשפחתי. בסצנה הטובה ביותר בסרט, כאשר ראמה שואלת את אחותה היפה, למה לא הביאו ילדים לעולם, מדובר בדיאלוג ששום לב קשוח לא יוכל לו. מכאן הסרט רוב הזמן יעפיל לשיאים רגשיים וכדאי להעתר לזה.

         

        כל זה לא היה עובד אלמלא מרקו כרמל, במאי הסרט, לא היה עושה קפיצה מרשימה כל כך מסרטו הקודם הסודות של מישל, שבעדינות נגיד שהיה בעייתי מעט. כרמל מצטיין כאן ביצירת תמהיל משובח המורכב מניואנסים מדויקים כל כך ואמיתיים כל כך, מפסקול מרשים של אבי בללי ומצילום משובב הנפש שנותן לכל תחושה של אגדה. עיקר הצטיינותו בהדרכת השחקנים לכדי אנסמבל מרשים, בכיכובן הבלתי מעורער של אוולין הגואל, שמפתיעה בתצוגת משחק לא פחות ממעולה ומראה מי האחות היפה באמת (תנו לה אופיר!) וכמובן ריימונד אמסלם.  שמי זרחין היזהר, מרקו כרמל מאחוריך.

         

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          19 תגובות   יום חמישי, 15/9/11, 11:13

          בואו נדבר רגע על סקס

           

          סקס. מילה אחת קטנה. שלוש אותיות. מיליון משמעויות. אינספור רבדים. לכולם יש מה להגיד על סקס, אבל מעטים אומרים זאת באמת. למה? כי ככה חינכו אותנו, יש דברים שלא מדברים עליהם. אז אנחנו אומרים די. צאו מהארון. בואו נדבר על סקס.

           

          אצל כל אחד מאיתנו גישה אחרת, מקורית ומנומקת לסקס. אצל חלקנו סקס מתקשר לאהבה, לחיים בעיר הגדולה, למשהו שעושים בחדרי חדרים ואסור לדבר על זה בקול רם, למשהו שעושים עם הרבה אנשים, לפורנוגרפיה, לבדידות ולריקנות, לפורקן רגעי, לעונג חלומי, ואצל חלקנו זה בכלל משהו ששמענו שחלק מהאנשים עושים מדי פעם.

           

          בקיצור, לכולם כנראה יש משהו להגיד על סקס. יש כאלה שאפילו מנהלים על כך יומן אישי. אנחנו מזמינים אתכם לשבור את המנעול ולפתוח את יומני הסקס שלכם. תנו לנו לקנא, תנו לנו לבכות, תנו לנו סיבה לבטל את המינוי על אתרי ההיכרויות או לחילופין לעזוב את המחשב ואת סרטי הפורנו.

           

          במילים אחרות, שתפו אותנו בחיי הסקס שלכם. אז תשאלו, מה יוצא לי מזה? ובכן, מלבד הכרה ארצית בכך שאתם בעלי חיי סקס פעילים (שזה הישג בפני עצמו), היומן הטוב ביותר, המחרמן ביותר, המרגש ביותר, המסקרן ביותר, יזכה את כותביו בפרסום היומן במגזין עכבר העיר.

           

          איך אתם עושים את זה? פשוט מאוד. פרסמנו את יומן הסקס שלכם כדיון בקהילת זוגיות. על מנת שנזהה אתכם, אנא צרפו אל כותרת הפוסט או דיון את המילים: יומני הסקס. משם אנחנו כבר נעקוב.

           

          בהצלחה ובהנאה,

          רותם

          דרג את התוכן:
            11 תגובות   יום חמישי, 1/9/11, 09:07

            אם במאים כמו לון שרפיג נאלצים לפנות לתסריט שמבוסס על ספר כמו יום אחד סימן שהשמש שוקעת ומצב הקולנוע בקנטים. ואני אסביר. לון שרפיג, הבמאית הדנית הנחשבת, מי שבאה מהשוליים הקולנועיים והתחנכה על ברכיו של לארס פון טרייר, החלה את דרכה עם הקפיצה לחיים ואיטלקית למתחילים הפרינג'יים וקנתה את עולמה בסרט לחנך את ג'ני. ליהוק מדויק, משחק מעולה ותסריט מחוכם של ניק הורנבי, חברו לבימוי מצוין והפכו את ג'ני מסרט קטן לסינדרלה.

            אבל דיוויד ניקולס הוא לא ניק הורנבי ויום אחד הוא לא ג'ני. בבחירת סרט כמו יום אחד, לון שרפיג התרחקה באופן מוחלט וסופי מהבית של פון טראייר ואם לא הייתי בן אדם מנומס, הייתי אומר שבחרה למכור את נשמתה לשטן. מעניין מה לארס היה אומר על זה?

             

            גם על הנייר יום אחד נשמע כמו האם-אמא של הטראש הרומן הרומנטי, מהסוג שאפילו משרתות לא רוצות לקרוא כי הן יודעות איך זה ייגמר. נער פוגש נערה, נער הופך לידיד של הנערה, נער ונערה נפגשים כל שנה ביום המפגש הראשון שלהם. נער ונערה גדלים להיות בחור ובחורה, מתאהבים באחרים-נפגשים-נפרדים, נער ונערה מבינים בגיל שהם כבר גבר ואשה שהם מאוהבים. וואו, תודו שלא ראיתם את זה בא.

             

            תשאלו, כל הסרטים צריכים להיות מקוריים? ובכן, התשובה היא לא. בכלל לא. אבל גם נוסחאות צריך לדעת איך לעשות ואיך להתמודד עם המקלות שהתסריט תוקע לך בגלגלים. כל עניין המפגש השנתי לא תמיד עובד, שלא לומר חורק. יש שנים שחולפות כך סתם בלי אירוע משמעותי. אז למה בכלל צריך את המסגרת שמחייבת הצמדות לקונספט שאינו עובד? למה הם לא מדברים בין לבין? הזה הדבר שקוראים לו חברים טובים? קאם און. הארי וסאלי עשו את זה מזמן והרבה יותר טוב.

            ''

             

            באין סיפור מוצלח (והרי לפעמים סיפור זה הכל), אין לנו על מי להישען אלא על השחקנים. גם כאן העסק לא קל. למצוא זוג שחקנים שיצליח להיראות אמין כבני שבע עשרה וכבני 37 זו משימה לא פשוטה, גם אם פותרים אותה עם המון איפור. במקרה אחד זה עובד מעולה, במקרה השני זה פספוס כואב. אן התאווי היא הנערה-בחורה-אישה. התאווי כבר לא צריכה הרבה הוכחות להיותה שחקנית ורסטילית. בין אם היא בוחרת בסרטים רציניים כמו הר ברוקבק ורייצ'ל מתחתנת או בגחמות שטוטיות כמלחמת הכלות ואהבה וסמים אחרים. היא יודעת לשחק והיא חיננית, למרות שהתסריט עושה עמה חסד ונותן לה דווקא את השורות הטובות והשנונות יותר בסרט.

             

            לעומתה, כל השאר פשוט פספוס בליהוק. ג'ים סטורג'ס הנער-בחור-גבר בעלילה הוא בעיקר פרצוף יפה, רק נטול כריזמה. קחו את יו גרנט, תערבבו עם בראד פיט ותכניסו לאקונומיקה, זה בערך ייחודו של סטורג'ס. רק בסוף הסרט, משהו משתחרר שם ויוצא ממנו משהו אחר שטיפה חורג מהמנעד המצומצם של הבעות הפנים שלו. כוכב שלם בביקורת יורד בגללו. גם ליהוק המשנה של פטרישיה קלרקסון, שחקנית לתפארת בדרך כלל, גובל בהחמצה. לא חבל לבזבז שחקנית כל כך טובה על תסריט כל כך דל? חבל בטח שחבל.

             

            המזל הגדול של יום אחד הוא שהוא קראוד פליזר בריטי ולא אמריקאי וזה נותן לו כאילו נופך איכותי יותר. הוא נראה די טוב (כתוביות השנים, לא פחות ממעולות), כך שסביר להניח שקהל רב ימצא בו חן, רגש ועניין. ברור שלא מעט אנשים יזילו דמעה או שתיים וייזכרו בחבר/ה טוב/ה מאי אז. אבל זה לא מספיק, כי בסוף היום, לא נותר ממנו יותר מסרט בנות לערב קיץ מהביל וחבל.

             

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 3 מתוך 5

              פרופיל

              rotemmon
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              בלוגים אהובים

              • שמנמנים

              הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך