עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 8/2011

    15 תגובות   יום שני, 29/8/11, 18:19

    ''

     

    הרבה מאוד פעמים אנשים יוצאים מסרט כלשהו ואמרים הו..זה סרט קטן.  אז למה הם מתכוונים כשהם אומרים על סרט: סרט קטן? לרוב הם באים דווקא להחמיא לסרט. אולי לא יוצאים מגדרם אבל בהחלט יש פה צד מחמיא. אם ננסה לפרק את המונח סרט קטן, נגלה שבהגדירנו סרט ככזה אנחנו בעצם מתכוונים לסרט צנוע מידות, עם סיפור קטן מהחיים ומשחק טוב רוב הזמן.

     

    בוקר טוב אדון פידלמן הוא בדיוק סרט כזה. סרט קטן. בהמשך לקו הצנוע והשקט שמוביל יוסי מדמוני כבר שנים (בד"כ בזוגיות עם דוד אופק והפעם בלי), החל מבת ים ניו יורק, אחת מסדרות הטלוויזיה הכובשות, הצנועות והטובות ביותר בעיני אי פעם, עבור במנגליסטים (אף הוא סרט קטנטן) וכלה כעת בבוקר טוב אדון פידלמן. זהו לא סרט גדול. בכלל לא. זה סרט קטן.

     

    על הנייר אדון פידלמן (נקרא לו כך בקצרה) הוא בעל סיפור מוכר מדי וחצי לעוס: יעקב פידלמן, בעל סדנה לשחזור רהיטים עתיקים טוב לב, אך מסוגר ושתקן, נקלע לקשיים כלכליים, לאחר ששותפו נפטר במפתיע מדום לב. על תקן הרשע יעמוד בנו, נוח פידלמן, צעיר גאוותן ויהיר שסגר עסקה לבניית מגדל עם השותף זכרונו לברכה, מאחורי גבו של אביו. כמובן שהקשר בין השניים בעייתי, באין אמא בתמונה, כמו גם הקשר בין נוח לאשתו שנמצאת בחודשים המתקדמים להריונה. אנטון, עובד "בעייתי" בסדנה יחשוף אוצר בלום (פסנתר סטיינווי מ1882) שעשוי להציל את הסדנה אך יתקע את המערכת היחסים בין אב לבנו, על שרטון חד יותר. מוכר? מוכר. השאלה כעת איך הביצוע והתשובה היא: רוב הזמן טוב, אבל בהחלט לא תמיד ולא מספיק.

     

    מה שמפריע לאדון פידלמן להתרומם מסרט טוב לסרט טוב מאוד, מעבר לשימוש בסיפור השחוק, זה עודף החוטים הפרומים בעלילה ועודף בעלילות משנה שלא ממש מקדמות את הסרט. יותר מדי שאלות נשארות פתוחות, מצד שני – פחות מדי תשובות שאנחנו הצופים מצליחים לקבל, מה שמשאיר אותנו חצי מסופקים. למה מערכת היחסים של נוח כל כך עכורה עם כולם? למה ברח אנטון הצעיר מהבית? הן רק חלק מהשאלות הלא ממש ברורות, ובקיצור יותר מדי תהיות מה רצה הסרט להגיד.

     

    זה לא אומר שאין במר פידלמן רגעים יפים. יש. רגעים יפים הם הרי ההתמחות של מדמוני. לקחת פיסות חיים זעירות, דקויות דקיקות ולהיות מושלם בהן. זה בא (מעט מדי פעמים אבל בכל זאת) לידי ביטוי ברגע קטנטן, פשוט לכאורה, בו עומדים האב ובנו ומנסים לעצור מונית. התנועה הזהה והיכולת להביע ללא מילים שהקשר המשפחתי הזה, על אף הקשיים שבו, אי אפשר באמת לנתק אותו. או הביקור החינני של אנטון וחווה בביתה של קשישה בחיפוש אחר חלפים לפסנתר הוא אחד מרגעי ההומור היחידים בסרט. משהו מן העצב והדכדוך הקיומי שאופף את כולם משתחרר לרגע ומראה מה היה יכול לקרות אם מישהו היה לוקח את עצמו קצת פחות ברצינות.

     

    כמובן שאי אפשר לדבר על אדון פידלמן מבלי להזכיר את אדון פידלמן. ששון גבאי, בשבילכם. על אף היותו צעיר מדי לתפקיד, ששון גבאי עושה עבודה נפלאה. במקרה שלו, לא משנה איזה תסריט יקבל לידיו, הוא יעשה ממנו מטעמים נפלאים. כנראה שגם ארז קו-אל התסריטאי ויוסי מדמוני הבמאי, יודעים זאת היטב ומזכים את גבאי בלא מעט פריימים בהם המצלמה מתמקדת על פניו בשוטים ארוכים וכל נים בפניו אומר הכל. אז מי צריך בכלל טקסט לרגעים צלולים כאלה?! אלו הרגעים הקטנים גדולים של הסרט. מישהו צריך לדאוג ששון גבאי יעשה יותר קולנוע ישראלי, זה מגיע לנו. גם הנרי דוד מפתיע לשם שינוי, אחרי שבבודדים תצוגת המשחק שלו היתה בינונית בלבד. שרה אדלר, מקסימה כתמיד.

    גם הבחירה למקם את אדון פידלמן בפלורנטין שמצטלמת נפלא היא בחירה חכמה, להציג נוף אחר ואותנטי יותר (כתושב השכונה, התמלאתי כבוד). גם השימוש בפסקול המוצלח מאת אבי בללי (שעדיין הפסקול הכי טוב שכתב היה ונותר הפסקול לכנפיים שבורות) מביא כאן פסקול עשיר ויפה, עטור כלי מיתר עגמומיים. גם הצילום המרשים של בועז יהונתן יעקב מקנה לסרט עוד טיפה מהאווירה המלנכולית שלו ובאמת מצליח להפוך את הסדנה למקום אפוף קסם.

     

    מחשבה אחת קיננה בי לאורך כל הצפייה בסרט:

    יש משהו מאוד משעשע בעובדה ששלושת הסרטים המרכזיים המועמדים לפרס אופיר : הערת שוליים, השוטר ובוקר טוב אדון פידלמן מאוד שונים, אבל גם מכילים לא מעט נקודות דמיון. חוץ מזה ששלושתם סרטים מאוד רציניים עם מעט מדי הומור. למשל: יחסים עכורים בין הורים וילדים (בעיקר אבות ובנים) באים לידי ביטוי בהערת שוליים ובפידלמן ואפילו בהשוטר. זוג בהריון מתקדם וקשיים כלכליים בשוטר ובמר פידלמן. ואפילו תתפלאו לדעת, שהספורט הפופולרי בישראל הוא דווקא הסקווש, אחרת איך אפשר להסביר שגם בהערת שוליים וגם במר פידלמן יש סצנה בה הבנים (הנובורישים?) משחקים סקווש, בעוד האבות הקשוחים מסתפקים במועט. מקרי? לא בטוח. אגב, חשבתם מה היה קורה אילו ששון גבאי ובראבא היו מחליפים בסרטים?

     

    כאשר מצד אחד מתיישב לו הסוס המנצח הערת שוליים ומהצד השני השוטר, האנדרדוג  היומרני והבון טון הבא, מתיישב לו בכבדות מה באמצע בוקר טוב אדון פידלמן. הוא לא גדול מהחיים כמו הערת שוליים, הוא לא חתרני כמו השוטר. הוא רק סרט טוב באמצע. צנוע.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      ביקורת על מארק רונסון בהופעה בישראל , Mark Ronson & The Business Intl.

      מארק רונסון - פאנקי טאון או המסיבה הכי טובה בעיר

      21

      מוזיקה  מארק רונסון, איימי ויינהאוס

      11 תגובות   יום שישי , 26/8/11, 09:28

      ''

      כמה כיף להרגיש לרגעים אחדים שאתה חלק מהעולם ולא פרובינציה רחוקה אי שם במזרח התיכון הלוהט והמדמם. כמה כיף לראות היסטוריה מוזיקלית בהתהוותה ולספר לילדיך: היי, אני הייתי בהופעה שלו עוד כשהוא היה כזה קטן. כמה כיף לראות בזמן הווה את הדבר הגדול הנוכחי ולא להיות מוזן משאריות מחוממות של קריירה. כמה כיף לרגעים אחדים לשכוח מכל מה שקורה מסביב ופשוט לתת למוזיקה לסחוף אותך. כמה כיף שמארק רונסון בחר בתל אביב לסיום מסע ההופעות של האלבום המעולה שלו Record Collection.


      לערב הזה היו רק שתי אופציות מבחינתי: או ההופעה של הקיץ או הכישלון של הקיץ. שום דבר באמצע. כמי שפיתח מערכת יחסים צמודה (וחד צדדית) עם רונסון, התרגשתי מהערב הזה כמו לפני דייט ראשון שדיברת כבר עם הצד השני ואתה חצי מאוהב, אך למבחן המציאות ניתן לקרוא בדרך כלל: החלום ושברו. בקיצור, לא ידעתי מה יהיה והכנתי את עצמי לכישלון, רוב הזמן. כמי שדאג וטרח להשמיע באוזני כל שרקורד קולקשן היה אלבום השנה שלי בשנת 2010 (ואפילו כתבתי על זה כאן) ואחד המושמעים אצלי בתקליטיה עד דקה זו. וזה כשעוד רוב האנשים די פקפקו במארק רונסון וקראו לו פוני של טריק אחד ולטריק הזה קראו: איימי ויינהאוס. אז יכול להיות באמת שגני התערוכה אמש זכו בעוד אלף צופים בזכות מותה של ויינהאוס ואין לי ספק בזה. האלף הנוספים הגיעו בזכות, להיט חורך הרדיו בכיכובו של בוי ג'ורג' (ועוד אומרים שגלגלצ מתה) והשאר? השאר הכירו היטב את שלושת אלבומי הרונסון וידעו לשיר מילה במילה וזכו בערב של מיטב הלהיטים פלוס בונוס.

       


      אז שלא תטעו לחשוב שהכל היה מושלם בערב הזה. להיפך, היו לו מגרעות. כמו בכל דייט ראשון ומוצלח ויש לומר אותם גם מבעד לעננת האהבה שאני אפוף בה כרגע. הסאונד בגני התערוכה פשוט רע. רע לתפארת. רונסון, מי שידוע מעבר לכל כמלך ההפקה המצוחצחת והמרהיבה, היה יכול להיות די מובך אם עמד בקהל במרחק לא כל כך קרוב לבמה. היופי במוזיקה שלו היא הפרטים. שום דבר לא חומק ממנו: החל מפעמון אופניים ועד לתאונת דרכים, מקולות רקע מושלמים ועד לטון וחיתוך השירה. ואילו אמש כל זה רוב הזמן לא היה. הווליום היה חלש מדי, הצליל לא היה נקי בכלל. לרגעים אפילו היה קשה לשמוע מה הוא אומר. טיפול בנושא הזה היה הופך את הערב מטוב מאוד למצוין. מהופעת הקיץ להופעת העשור. אבל היי, אנחנו לא פה כדי להתמרמר. בואו נתמקד במה שכן היה?

       


      היה המון. מעבר לכריזמה המגניבה והנוטפת של רונסון, הבחור פשוט יודע לעשות שני דברים: הראשון והמתבקש זה המוזיקה, השני זה לאסוף חבורה של מוכשרים ולהפוך אותם לתשובה ההיפסטרית לפרויקט של עידן רייכל. גם מי שלא ממש הכיר את רוב השירים (והיו לא מעט כאלה) יכול היה להתענג על שירים שאין דרך לכנות אותם מלבד מעולים. פיוז'ן טעים של Fאנק, עם סינתיסייזרים מהאייטיז, מחוות לדיסקו הסבנטיזי, היפ הופ מקפיץ וקריצה גם לדאבסטפ ולרוקנרול. יש פה הכל, ממש שיר לכל טעם. וחוץ מזה, יש לו גם המון להיטים! מסתבר שרוב הקהל דווקא חזק באלבום השני שלו Version, שמעניין להיזכר שאיתו הוא הופיע כאן בזאפה. כן, בזאפה. גם רונסון תהה אתמול איפה היו כולם לפני שלוש שנים. התשובה: הם שמעו את איימי ויינהאוס.

       


      אז אם בלהיטים עסקינן, אין ספק שרונסון יודע עריכה מהי. אמנם ההופעה מתבססת על אלבומו השלישי שהעם מכיר ממנו מגה להיט אחד, אבל יש לו מספיק ארסנל להשפריץ להיטים על הקהל ולערבב היטב את התמהיל: שירי האלבום השלישי ואז להיט הבכורה שלו   Ooh weeשדוגם את סאני של בוני אם ברוב גאוניותו ואז תור הזהב של האלבום version עם oh my god שלמרבה הצער לילי אלן לא היתה אמש, אבל קיבלנו תחליף מעולה בדמותה של רוז אלינור דוגאל, מהאלבום השלישי. לא ממש הצטערנו שאת רובי ווילאמס החליף אלכס גרינוולד, אף הוא מסולני האלבום השלישי,  שהפריץ בעצמו  זיקוקים ב The Only One I Know. רוז המעולה גם תבצע בהמשך מאש אפ מלהיב של hey boy ו stop me.

       


      באמצע הערב היה רגע שנוי במחלוקת, לפחות אצלנו בחבר'ה. הלהקה פינתה את מקומה ונשארנו עם רונסון  בעמדת הדיג'יי לסט קצר ומלהיב (משל היה טייסטו) של טעימות מכל מה שהקהל של רונסון אוהב לאכול. זה נתן לערב את הטאצ' המסיבתי ממילא שהוא כבר היה בו. אפילו דפש מוד וביונסה התארחו לרגע קצר בתקלוט הזה. לחבר אחד זה היה רגע מיותר. לחבר אחר – חוויה.


      מכאן ועד הסוף זכינו בהפצצה בלתי אפשרית של להיטים ולהג חמוד מפי רונסון, על כמה תל אביב מקסימה והקהל חם וכמה הוא שמח לסגור פה את הטור העולמי. יופי, בוא נשיר קצת.  מבחינת רוב הקהל השיא הראשון והמטריף היה בוי ג'ורג'. כן, לרגע מרחוק זה נראה כאילו ליזה מינלי הגיעה לביתן, אבל אי אפשר להתבלבל. מדובר בבחור. למרות הקול שאיבד את זה, אי אפשר שלא להסחף ואכן הקהל נמס מהשיר Somebody to love me ובצדק. בוי ג'ורג' המשיך גם בביצוע מעולה ל do you really want to hurt me, שהעיבוד של רונסון נתן לו אינטרפטציה אחרת שעזרה לשכוח שמדובר בשיר טחון עד כדי מיאוס.


      כמובן שהשיא השני של הערב היה המחווה לויינהאוס. אי אפשר היה להתעלם מזה. זה היה מתבקש ואם לא, הקהל היה חוזר הביתה כשחצי מתאוותו בידו ורונסון ידע זאת היטב. לטובת ביצוע השיר הזמין רונסון את צ'ארלי וואלר מ The Rumble Strips, שעוד בחייה ווינהאוס חשבה שזהו חידוש מצוין ובצדק. היה אקוסטי ומרגש. המחווה לאיימי נמשכה גם עם הביצוע המתבקש לוואלרי מתוך האלבום השני של רונסון. כאן שוב חזר לבמה קייל פולקנר (שהרס אותנו בתחילת הערב עם the bike song) ולרגע צמרר כשחתך את ההברות בדיוק כמו איימי. וואו.


      את ההתרגשות של מארק רונסון אפשר היה כבר להרגיש בשיר האחרון. סוף הטור, הופעה אחרונה, שיר אחרון והנה תסמונת הטורט שלו יצאה ואחרי כל מילה שניה זכינו בפאקינג חמוד ובסינגל הראשון שיצא: bang bang bang. אין ספק, הירי פגע במטרה. היה כיף. דייט מוצלח. ניפגש שוב?

       

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        15 תגובות   יום ראשון, 21/8/11, 17:22

        ''

         

        מה הרלוונטיות של מחזה שנכתב לפני שלושים ומשהו שנים, טרום עידן האינטרנט וההומואים בפריים טיים, לשנת 2011: עידן השקיפות, הקבלה והפתיחות ההומואית? למה בכלל צריך את זה? האם זה עדיין מעניין מישהו להתעסק בדלתות הארון חוץ מאת גל אוחובסקי? האמת היא שבראש עוד מהדהד העיבוד הקולנועי (הנוראי) למחזמר רנט, שלפתע הפך ממניפסט חדשני ודי חתרני לסמרטוט מיושן ולא רלוונטי. אז מה ההצדקה להעלאה מחודשת של סיפור אהבה בשלושה פרקים? הרי היום, במרכז תל אביב לא באמת צריך להתמודד עם ארונות, זוגיות הומואית, הורים וילדים וכדומה. לא היינו שם כבר בהכי גאים שיש, לא לעסנו את זה עד דק בכל סדרת טלוויזיה אחרת?

         

        אלו רק חלק מהשאלות ששאלתי את עצמי בראש לפני ההצגה סיפור אהבה בשלושה פרקים, שמעלה קבוצת תה"ל – תיאטרון הומו לסבי, קבוצת תיאטרון פרינג' חדשה במרכז הנוער הגאה. המחזה מאת הרווי פיירשטין, הועלה לראשונה בגרסתו הנוכחית ב 1983 בברודווי. באותו הזמן הנושא ההומוסקסואלי באמת לא רק שלא היה בשיח הציבורי, הוא היה סגור בארון חשוך במרתף מבודד. אבל היום?

         

        מסתבר שכן. בשבוע בו נסגר הברנוער, זה הרגיש מבחינתי, כמו המחזה המדויק ביותר שיש. חוץ מזה, יחסים מורכבים ובלתי פתורים עם ההורים, פרידות, אובדן והחמצות הם לחם חוקנו, להט"בים או סטרייטים, לא? וזו בדיוק המהות של סיפור אהבה בשלושה פרקים.

         

        בשוטטות אקראית באתר היכרויות מפורסם של הקהילה הגאה, תוכלו לראות לא מעט פרופילים של גברים שמוכנים לעשות כמעט הכל, מלבד להכיר (שלא לומר לצאת) עם "הומו נשי" או בשפת הרחוב – האוחצ'ה. למה? מפחיד. מביש. מביך. מאיים על הגבריות והפאסדה הסטרייטית שאנחנו עדיין מנסים לשמור עליה. כי כולנו סטרייט אקטינג, לא? לכן, מעבר לכתיבה המחודדת והמדויקת של פיירשטין, הגדולה של המחזה היא בעצם האומץ לשים במרכז המחזה את ההומו נשי ובעצם את עצמו.

         

        ארנולד (אלון אופיר), גיבור המחזה הוא הומו יהודי, דראג קווין (שהוא קצת יותר דרמה קווין) עם פה גדול מאוד שמרגלית צנעני היא חסודה וצנועה לידו. כבר עם פתיחת המחזה ארנולד מבצע מונולוג היכרות מצחיק עד דמעות, ממנו אפשר להבין את רוח המחזה: נצחיק אתכם ובדלת האחורית נגרום לכם לבכות. ארנולד הוא בדיוק מהסוג שעליו נאמר "הומו נשי" במלוא מובן המילה. לא רק הומו נשי, לא עלינו, אלא גם "מזדקן" וממורמר. פיו מפיק אמרות שפר דוקרניות אך חמוצות, בקצב שאינו מבייש אף מכונת ירייה משומנת. אבל לא צריך לחפור בהן הרבה, על מנת להבין את הכאב הגדול והבדידות. זהו בדיוק הצחוק שאחריו בוכים או מקבלים צרבת.

         

        לרוע מזלו, בפרק הראשון הוא מתאהב באד (אושרי סהר), גבר מהסוג ש"לא חושדים" עליו שהוא הומו. אד, בודק את זהותו המינית, חוזר בו ושב לחיקה החמים של הסטרייטיות המוגנת (לא בלי לבטים ובהשלמה) למגינת לבו של ארנולד. סיפור אהבתם יהיה נוכח נפקד לאורך שלושת הפרקים, אך במרכז החלק הראשון יעמוד ביקורו של ארנולד יחד עם בן זוגו החדש אלן, אצל אד וזוגתו המרשימה לורן. אלן הצעיר הוא דוגמן תמים ויפה, קל לפיתוי ואטרקטיבי ובעיקר סוג של תחבושת על הלב הסדוק של ארנולד. הפרק הראשון במחזה נוגע כמובן בספק צחוק, ספק ארס במהות הזוגיות והאהבה, בשאלת הארון, הנאמנות, הסודות והשלדים שכל אחד מאיתנו מחזיק בכלל ובזוגיות בפרט. בין היתר מזכיר החלק הזה לא מעט סרטים ומחזות שריכזו בסופשבוע אחד כמה זוגות, שהמתח ביניהם הולך ומצטבר עד לנקודת רתיחה משמעותית שאינה נפקדת גם כאן.

         

        אם הזוגיות עמדה במרכז החלק הראשון, החלק השני של ההצגה מתבסס בעיקר על יחסי הורים וילדים, במהות האובדן ולמי יש עליו יותר זכויות. החלק הזה נפתח מספר שנים מאוחר יותר, אד ולורן כבר זוג נשוי אך מצוי בתהליכי פרידה. ארנולד איבד את בן זוגו אלן בטרגדיה מצערת ומצוי בתהליך אימוץ/חניכה של דיוויד, נער הומו צעיר שנזרק מביתו ובתהליך שיקומי מוצמד למנטור, שיכול להראות לו צד אחר של הומואיות. שלא כל הגברים רוצים ממנו את גופו תמורת כסף. לתוך הקלחת הזאת, נכנסת אמו של ארנולד. יהודיה דעתנית, שתלטנית ודומיננטית, כמיטב המסורת היהודית. כשרואים את אידה וויינברג (דינה דורון), בעצמה אלמנה טרייה, מבינים דבר או שניים מאיפה קיבל הבן שלה את הפה שלו. זה משפחתי.

        ארנולד שלא מתקשה להסתיר את נטיותיו, דווקא מתקשה להוציא מהארון את עניין האימוץ מול אמו, עד שגם כאן העניינים יגיעו לנקודת רתיחה מבעבעת וסוערת כשבמרכזה ניצבת השאלה: האם אפשר להשוות מידות שונות של אלמנות? האם יש הבדל בין אבדן של בן זוג אחרי 6 שנים או אחרי 36 שנים?  כמו בכל נקודת רתיחה יעופו באוויר מילים שאי אפשר יהיה לקחת חזרה. באחד הרגעים המצמררים ביותר והכואבים ביותר אומרת האם את מה שכל הומו שיוצא מהארון מפחד לשמוע: שההורים שלו מצטערים שהם הביאו אותו לאוויר העולם. לא משנה בן כמה הוא. 16 או 36 או 46. כשהבסיס העומד מאחורי כל זה הוא פשוט – כולם פוחדים לאבד, כמו גם רצון ההורים לשמוע, לדבר, להשמיע ושלא יעטפו אותם במסכת שקרים וצעיפי אמת מטשטשים.

         

        אלון אופיר, בכובעו כבמאי ההצגה הצליח לקחת את המחזה שיש בו לא מעט "קלישאות" ולהשאיר אותו מעודכן ורלוונטי גם לימינו. המינון המעולה של מקל דרמטי וגזר קומי והתמהיל הכמעט בלתי אפשרי של רצינות והומור, לא היו עובדים בלי עבודת המשחק המרהיבה, בהצגה החשובה הזאת. כל אחד משחקני ההצגה מפגין יכולות משחק מרשימות תודות להדרכת שחקנים מושלמת. מהקטן ועד הגדול. בכלל, נראה שאלון אופיר הצליח לקלוט כאן חבורה מעולה של שחקנים שטרם נלעסה עד מיאוס. רמז למלהקות. תציצו בפרינג', מעניין שם יותר.

         

        אביהוד תדהר כדיוויד מעורר סקרנות לראות מה ייצא ממנו כשיגדל. גיל וייס בעיקר יפה, אך נוגע ללב בתפקיד אלן. סיוון קרצ'נר כלורן, אשתו של אד, היא הבלונדינית הכי מקסימה שאתם לא מכירים וחבל שכך. איך עוד אף מלהקת לא תפסה אותה לאיזה תפקיד עסיסי?

         

        מול שלושה האלה עומדים שלושת הגדולים. הלב הפועם האמיתי של המחזה: אושרי סהר, שובה לב כסופר מאצ'ו המבולבל, שככל שעובר הזמן הולך ומשתחרר ופשוט פורח בחלק השני של ההצגה. לא היה לי ברור איך אחרי רביעיית רן, הוא עוד לא מככב בכל תכנית אפשרית ואחרי ההצגה הזאת, על אחת כמה וכמה. אם צריך הוכחה לכריזמה ולקסם הבלתי אפשרי שלו, זה המקום.

        דינה דורון כאידה ויינברג המופיעה רק בחלק השני, טורפת את ההצגה בנוכחות שלה. דורון בהופעה נדירה, נותנת תצוגת משחק מוחצת שלא תותיר עין אחת יבשה. איזה תפקיד, איזה ביצוע! מול סהר ודורון ניצב בגאון עמוד השדרה של ההצגה ומי שאחראי על הביצוע הפנומנלי של הערב - אלון אופיר. תפקיד שיש בו פשוט הכל. מופע וירטואוזי של איש אחד, כובש ומפורר את הלב. אין מילים.

         

        אנושיות, רגשנות ושבירת כל מה חשבתם על הומואים וההורים שלהם בהצגה אחת. נסו להשיג כרטיסים ומהר. מה שכן, אסור להצגה הזאת להישאר רק בגן מאיר.

         

         

         

        צילום: לואיז גרין

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          פרופיל

          rotemmon
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          בלוגים אהובים

          • שמנמנים

          הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך