עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 7/2011

    13 תגובות   יום ראשון, 24/7/11, 10:33

    ''

     

    יש משהו מוזר בסרט "בדרך אל החתולים". בדקות ארוכות ובלי הרבה דיבורים הוא מתחיל יפה כל כך ובקצב מעולה, מלווה בצילום מקסים- משובב נפש אפילו. אך משהו משתבש לא הרבה אחרי זה. הפתיחה מלאת התנופה הולכת ומתפוגגת באמצע הסרט והופכת למשהו מייגע עד מאוד, כך שלמרות אורכו הקצר יחסית של הסרט (רק  כ-80 דקות) התחושה היא כמו סרט ארוך בהרבה וכמעט בלתי נגמר.  

     

    השנה האחרונה התאפיינה בלא מעט סרטים מבוססי ספרים מכובדים: הדקדוק הפנימי, שליחותו של הממונה על משאבי האנוש ואפילו את קנז כבר ראינו השנה בקולנוע עם התגנבות יחידים. שלושתם, על אף היותם סרטים לא רעים (מי יותר ומי פחות), לא תמיד השכילו להעביר ולעבד את הספר ורוחו לקולנוע והסתפקו בהצלחה חלקית ביותר. ובכן, מה עלה בגורלו של בדרך אל החתולים? התשובה: לא רחוק מהם.

     

    הסרט כאמור מבוסס על ספרו של יהושע קנז בעל אותו שם, אך הוא בעיקר מבוסס ולא הולך אחד על אחד עם הספר וזה בסדר. יולנדה מוסקוביץ' (ריטה זוהר המפתיעה) מורה לצרפתית המזדקנת בגפה בדירתה התל אביבית. היא חיה חיים של שגרה אסתטית ומוקפדת, כשחיי האהבה היחידים בחייה הם דווקא עם חתולי הרחוב, הנמצאים בשפע בבניינה ומסביבה. מי ששמע חתולים מנהלים אהבה יודע ששקט זה לא, לכן גם יולנדה באמצע הלילה מתעוררת ומנסה להשתיק אותם, אך באחת הלחימות העדינות שלה נגד החתולים היא מועדת ושוברת את הירך. כך היא מוצאת את עצמה בבית חולים שיקומי, מוקפת בקשישים עם בעיות כאלה ואחרות. שום אסתטיקה ושום פרטיות, אבל בדידות יש כאן בשפע. בבית החולים, היא פוגשת את שאול כהן אותו מגלם מוני מושונוב, שגם הוא כמו הסרט, מתחיל טוב ונחלש מאוד אחר כך, אבל שימו לב איזה צילום מרהיב בסצנת הדהירה שלו על כסא הגלגלים. שאול הוא שחקן כדורגל לשעבר מלא ויטאליות (במקום הכי לא ויטאלי שיש), פלרטטן עם דיפלומה, חובב שתייה, שכמו אצל כולם מאחורי כל זה מסתתר כאב גדול. אט אט מעוררים יולנדה ושאול רגשות שמזמן לא חוו ומגלים את חדוות האהבה (תירגעו, לא סקס) והקרבה. אך בעוד יולנדה הולכת ומשתקמת, דווקא שאול הולך ושוקע בסוג של מרה שחורה.

     

    כשיולנדה משתחררת מבית החולים, דווקא הבית לפתע מרגיש קר ומנוכר, מקום זר. כעת הבדידות בלתי אפשרית והזקנה כואבת. כשמגיע שאול לפתח ביתה, בערב פסח הסמלי מאוד בקולנוע הישראלי ובכלל (אתם יודעים, "מה נשתנה" וגו'), היא מרגישה שזו ההזדמנות שנייה לאהבה. 

     

    הסרט, כמו הספר, נוגע בכאבים מאוד גדולים בחיינו - זקנה ובדידות, אהבה מאוחרת והזדמנות שנייה לתיקון. אך משהו כאן, על אף החום הרב, החן והאנושיות, מתפספס קצת. ההומור שמאפיין את החלק הראשון מפנה מקומו לעגמומיות אפרורית, שאמנם מצולמת יפה ואסתטית עד אין קץ, אך מה שמתחיל בקול תנופה רמה מסתיים כבלון ללא אוויר. במחשבה שנייה, זה קצת דומה לחיים, לא? וברצינות, נראה שחורחה גורביץ' השקיע מאוד במראה של הסרט ובחלק הראשון ואח"כ נתן לתסריט ולסרט להתפזר.

     

    ובכל זאת, כמה נקודות אור יש כאן בהחלט. בראשן ריטה זוהר כמובן. זוהר זכתה ובצדק בפרס השחקנית בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ואכן היא מבצעת את תפקידה ביעילות ובחן רב. זוהר סוחבת על כתפיה את כל הסרט וכמו שחורחה גורביץ', במאי הסרט, אמר בטקס שלאחר ההקרנה: זה לגמרי הסרט של ריטה זוהר. כל שאר השחקנים ובהם תיקי דיין, עידית טפרסון ובעיקר מוני מושונוב מאכזבים מאוד, בעיקר על רקע "עודף" משחק. הלו, לא עברו הימים של משחק יתר?

     

     נקודת האור השנייה של הסרט היא הצילום המרהיב, המכיל שוטים יפים יפים. זה בא לידי ביטוי בצילום החתולים בפתיחה (איזו פתיחה!!!), בבית החולים ומסדרונותיו ובצילומי אווירה מרשימים בביתה של יולנדה. הצילום מקנה לסרט אווירה קאמרית, תרבותית מאוד ואירופאית מאוד, מהסוג שמתאים למוזיאון תל אביב להקרין. רוצים סרט חורפי באמצע הקיץ המיוזע? זה כנראה הסרט בשבילכם.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      ביקורת על ברזל ואבנים, נעם רותם בהופעה

      נעם רותם, גיבור גיטרה

      17

      מוזיקה  נעם רותם, ברזל ואבנים

      13 תגובות   יום חמישי, 21/7/11, 11:09

      ''

       

      יש אמנים שמשבר האלבום הראשון (לא מוכר, לא מושמע ברדיו, לא מגיעים להופעות) מחזיר אותם הביתה לביצוע דין וחשבון מעמיק. לחלקם, אותו חשבון נפש גורם לפרוש אחר כבוד ולחפש תחום עיסוק אחר ולהישאר עם חצי תאוותם בידם. לחלק אחר הוא גורם לחזור הביתה, לשתוק קצת, לעבוד ולחזור באותות ובמופתים.


       

      נעם רותם, הוא כמובן המקרה השני. אמש על בימת הבארבי, הוא עלה כמנצח. אם תרצו, הטוען לכתר נסיך הרוק הנוכחי ויש לו סיבה מעולה, בעצם שתיים: עזרה בדרך וברזל ואבנים. ברי, מאחוריך. אחרי הכישלון של חום אנושי, אלבומו הראשון הגיח לפתע האלבום עזרה בדרך ונשכחו ימי קרח תשע העליזים וימי חום אנושי הדכאוניים. נעם רותם הומצא מחדש: בוגר, אחראי, שקול, כואב, מדמם ובעיקר גבר אוהב, מתלבט ומפחד. במילים אחרות, עזרה בדרך, אז כן עכשיו, הוא אחד האלבומים העבריים הטובים של העשור הקודם. גם חיבוק הפלייליסט עשה לזה רק טוב והנה נעם רותם מגיע לקהלים שמעולם לא חשבו לשמוע אותו קודם (טוב אולי כן בזמן להקת הנעורים ההיא). ואז הגיע ברזל ואבנים שהוכיח: נעם כאן להישאר.


       

      לפיכך, כשבאמתחתך שני אלבומי מופת (לא פחות), אלבום שאף אחד לא מכיר ושני אלבומי להקת נעורים א-לה-סוויד, בחירת שירים למופע היא עניין מעניין ומסקרן. מי יקבל את מירב המשקל? כמובן שהערב סבב סביב ברזל ואבנים, אבל מי שבקיא בדיסקוגרפיה הרותמית קיבל כאן ערב מושלם, אם לא למעלה מזה. מי שחשש שעיסוק בנושאים כמו סרטן, מוות, חטאים, בדידות ושאר תחלואי העולם יגרמו לערב מדכדך, הוא יכול לשכוח מזה. האווירה כולה אמרה כאן הולכים על רוק גיטרות ובאמת: שתי גיטרות, בס ותופים שלטו הערב. גם השירים השקטים יותר (כמו עולה ויורד למשל) קיבלו עיבוד סוער ורועש והאנרגיות שעפו מהכריזמה הבימתית של נעם רותם אפשר היה להאיר הרבה יותר מאת שכונת פלורנטין.


       

      הערב נפתח ברצף מוחץ של רוק אמיתי לפנים (סליחה על הביטוי השטחי משהו). ריפי גיטרה השתוללו כאן כאילו אין מחר: ברזל ואבנים ועמוק הלילה, שפותחים את האלבום פתחו גם את הערב ואז זה הגיע. קראת לי קין. ברוח סיכומי השנה שיבואו עוד חודש וחצי בערך, אני כבר יכול לגלות לכם ששיר השנה שלי הוא קראת לי קין. ואם הוא כאן על תחילת הערב, מה יישאר לסוף?


       

      אל דאגה, מהשיא הסוחף הזה, הערב רק המשיך לעלות עוד, כשהגיטרות לא מרפות לרגע ומטפסות מיד לשיא נוסף, באחד החידושים הטובים והמדויקים שנעשו בשנים האחרונות בעברית- חרב דמוקלס. תחלואי העולם ביקשתם? הנה קיבלתם. ביצוע סמיך, חם ונוקב שלו ריד היה מתהפך בקברו מקנאה, אילו היה מת. נקודת חולשה היחידה בחלק המרכזי של הערב היתה דווקא הביצוע השקט, לשיר הכי פוליטי באלבום – נטלי. אני יודע, יש כאן כמה כאלה שזהו מבחינתם השיר הטוב באלבום, בעיני זוהי נקודת חולשה רגעית.


       

      הערב ממשיך להטעין את הקהל באנרגיות כשהשיא הבא שנרשם יכול היה בקלות להפוך לבדיחה. סרטים. זוכרים את קרח תשע? אז זה. תוך ויתור חכם על הקלידים של בריט-פופ הניינטיזי ועל החיקוי של ברט אנדרסון, השיר הזה בקלות יכול להיכנס לאחד האלבומים של נעם רותם ולהתאים בדיוק. טוב חוץ מהטקסט. ואם בטקסט עסקינן אז בשלושת הביצועים הבאים שחותמים את ההופעה ישנו השילוב המושלם בין טקסט שאפשר לכנות אותו שירה ללחן: אל סוף היום, עולה ויורד ועזרה בדרך. אם היו ניצוצות עד כה, פה מדובר כבר באש.


       

      שני הדרנים מסקרנים מאוד סגרו את הערב הנהדר הזה. פרק א' של ההדרן הראשון נפתח עם הכיתה שלנו והשיר מהקומה ה-9. הכיתה שלנו הוא אולי אחד הטקסטים הנוקבים, הכואבים, החברתיים והרגישים באלבום. הערב, נעם רותם פורט על הגיטרה החשמלית ולאט לאט הלהקה מצטרפת. אם הלב יכול היה להיקרע הערב, כאן הוא נשבר.

       

      מבחינתי, היה אפשר לסגור כאן את ההופעה. אני את שלי קיבלתי, אבל איפה. לנעם רותם יש תכניות אחרות בשבילי:

       

      בהדרן השני קיבלנו את התמצית של הערב כולו: חגיגת רוק. ואם מקודם תהיתי לגבי בחירת השירים הערב, כאן קיבלתי את התשובה. לא מתכחש לעבר, לא מוחק אותו. להיפך. מחבק אותו. הערב נסגר עם ארבעה שירים שהותירו את הקהל רעב רעב רעב: אסף אמדורסקי ואיתו לנצח, המתבקשים והחינניים, הפכו את הבארבי למסיבה. שוב עיבודי הרוק עושים לשירי קרח תשע רק טוב. ועכשיו, הגיע תורו של האלבום ההוא, הראשון, הנשכח והכושל לצאת כמנצח כשדווקא הוא סוגר את הערב עם גיבור גיטרה וחום אנושי.


       

      גיבור גיטרה, חום אנושי? נעם רותם זה תנור. תחנת אנרגיה קטנה. יצאתי כל כך טעון באנרגיות שהרגשתי כמו זיקוק. מתי זה קרה לי בפעם האחרונה?

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        ביקורת על קרן אן וסימפונט רעננה

        קרן אן- פורגטבול

        16

        מוזיקה  קלאסירוק, שלומי שבן, קרן אן, keren ann, 101

        5 תגובות   יום רביעי, 13/7/11, 12:54

        זהירות, הביקורת הבאה אינה מומלצת לסובלים מהרעלת סוכר וממתיקות יתר.

        ''

        יש לי כמה חברים (טוב, יותר מדויק להגיד מכרים) שפשוט לא מסוגלים לשמוע את קרן אן. למה? ככה. רכה להם מדי, נעימה, עגולה. נו? תשאלו, איפה הבעיה? אז זהו, הם אנשים שרוצים את המוזיקה שלהם חדה יותר, בועטת. שאמא שלהם תשמע שירים בצרפתית. מה שהם לא מבינים זה שאפשר לבעוט גם ברכות והמפגש שהתרחש אמש על בימת בית האופרה המחיש זאת ביותר.

        קחו אחת, קרן אן – ישראלית עם מבטא צרפתי שיקי, תערבבו עם אחד – שלומי שבן, פסנתרן מחונן ושיקי לא פחות, תוסיפו להם תזמורת אחת, סימפונט רעננה, עם הרבה כינורות וצ'לואים ותקבלו ערב שאין דרך אחרת מלכנות אותו באופן שטחי ורדוד (הכל נכון, אני מאוהב): ערב מקסים.

        השילוב הזה בין הקלאסי לרוק (הרך במקרה שלנו) במסגרת סדרת מופעי הקלאסירוק בו אמני רוק (מי יותר ומי פחות) פוגשים את סימפונט רעננה, הוא רעיון מקסים: לקחת שני קצוות ולנסות לראות האם ייפגשו ואיך ייראה המפגש. אם בהופעה הקודמת שראיתי, נינט טייב נאבקה בהורדות ידיים קשות בסימפונט ויצאה מנצחת, כאן השילוב, או יותר מדויק להגיד - החיבור בין קרן אן לסימפונט היה הרבה יותר טבעי. הסימפונט הפעם היו על תקן התבלין. לטוב ולרע. בלי הרבה אינטרפרטציות חדשות אלא דווקא בקונספט של שימור הקיים, כמעט כמו בדיסק, אבל זה לא אומר שלא היו פה שפיצים.

        מי שביקש חידוש גדול, סביר להניח שיצא מאוכזב בערב הזה. מי שרצה עוד מאותו דבר, יצא הרבה יותר ממסופק. הוא יצא מדושן עונג. אפרופו נינט, לא פעם במהלך הערב חשבתי שנינט היתה מתה לרפרטואר האני הזה ואילו קרן אן בטח היתה מתה לקצת מהכריזמה הבימתית של נינט, על אף החינניות הצרפתית הכובשת.

         

        ''

         

        בגדול, הערב התחלק לחטיבות חטיבות, כשעיקרן הוא כמובן שירי האלבום האחרון של קרן אן – 101, שעם שיר הנושא אורות ההיכל כבו. חטיבה שקטה לפתיחה, חטיבת קצת יותר רועשת בהמשך עם My Name Is Trouble הלהיט של 101, שצבע את האופרה באדום ושחרר קצת את העניבה. אחריו, שוב חטיבה שקטה ואקוסטית באנגלית ובצרפתית שהגיעה לשיא הרגש בשירו של שבן פעם שירים שהפך לדואט מושלם ולאנחת הוואו הראשונה הערב. במהלך הלילה שבן מתקשה מאוד לא לגנוב את ההצגה, אבל ההחלטה להזמין אותו למופע היא לא פחות מגאונית. הוא בדיוק התבלין שקרן אן צריכה. אולי הגיע הזמן לדיסק משותף?

         

        הערב המשיך באותו הקונספט: שוב חטיבת בועטת שהבהירה היטב שקרן אן יודעת לבעוט או להיות קצת פחות מתוקה והרבה יותר אפלולית ואז חטיבת הלהיטים, שהבהירה מיד- הבחורה יודעת לכתוב להיטים. Chelsea Burns  שהפך לשיר מסע בזכות המפוחית ונגיעות התופים הרכות של כריסטוף דושו. Not Going Anywhere   הוא כבר להיט קלאסי ולפי הביצוע הערב די ברור למה. השילוב עם התזמורת כאן בחטיבת הלהיטים בכלל מגיע לשיא – התזמורת נתנה עוד קצת עומק והורגשה, בעיקר בבלדות ושירים השקטים יותר. Lay Your Head Down  שחרר קצת את התזמורת והיה ממתק מענג ואז ההדרן.

        אפשר להגיד שאם עד עכשיו ההופעה נעה בין מענגת לטובה מאוד, עם כמה פסגות, בא ההדרן וטרף את הקלפים והיה לאחד ההדרנים הכובשים ביותר שראיתי בהופעות, בזמן האחרון. זה התחיל עם  The Harder Ships Of The World מהאלבום הקודם, שהסתיים בביצוע א-קפלה מושלם. חד משמעית, לקרן אן יש מגע זהב בקול. היא אולי לא פותחת גרון כמו זמרות אחרות, אבל המתיקות המלנכולית שלה הורגת. נשלחנו הביתה מדממים בזכות ביצוע ענק ובלתי נשכח, שחיכיתי לו מהרגע בו ראיתי ששבן הולך להיות בהופעה, הדואט של מותק, את אצלי בראש. הוא בעברית, היא באנגלית. הלב שלי נסדק. קרן, שלומי, מתוקים שלי. אתם אצלי בראש ובלב.

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          פרופיל

          rotemmon
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          בלוגים אהובים

          • שמנמנים

          הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך