עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 6/2011

    13 תגובות   יום ראשון, 26/6/11, 05:48

    ''

    הסיפור הקצר מת. עכשיו זה רשמי. אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה. הסיפור הקצר מת. ממעטים לכתוב ספרים טובים עם סיפורים קצרים מעולים (טוב חוץ מאליס מונרו, אולי) והפסיקו לעשות סרטים טובים עם הרבה סיפורים קצרים. צריך לומר את האמת, סרט הבנוי מריבוי של סיפורים קצרים שמתאגדים לסיפור אחד גדול ואפקטיבי, זה לחלוטין העשור הקודם. איך שלא נהפוך את זה, התחושה לא פעם, שריבוי סיפורים קצרים המתאגדים לתמונה כוללת אחת, מחמיצים את הפרטים הקטנים ומשאירים טעם חמצמץ של תפסת מרובה, לא תפסת.

     

    זה גם הטעם העולה בסוף בין השמשות. במחשבה ראשונה התחושה היא אכזבה. מה רצה להגיד הבמאי? עם מה אני הולך הביתה? וכאן חשבתי - אפשר להגיד שכשמו כן הוא, בין השמשות. המושג בין השמשות בא לרוב, להסביר תקופת מעבר בין אירועים גדולים וזמנים משמעותיים, למשל בין היום ללילה,  רגע לפני שהכוכבים יוצאים החוצה. דהיינו אזור הדמדומים של החיים.

    אך במקרה הזה - לא זה ולא זה. לא בשר, לא חלב. לא יום ולא לילה. שום תחושת מעבר, או לחות אחד משמעותי. אם כך, יותר מדויק היה לקרוא לו -  בין הכיסאות. יש כאן הרבה סיפורים קצרים ושונים שבסופו של דבר ימצאו את עצמם במקום אחד מתעמתים זה עם זה. אבל מה שווים הסיפורים, יפים ככל שיהיו ומרגשים ככל שיהיו, אם אין להם התחלה-אמצע-סוף וכאן? וזו בדיוק הבעיה של בין השמשות, סרטו הראשון באורך מלא של אורן זינגמן המבטיח. מצד אחד עודף סיפורים, מצד שני זהו סרט קצר מאוד. כך שסיפורים מעניינים הולכים ברובם לאיבוד והחיבור ביניהם רופף, במקרה הטוב. מכאן נובעת עיקר האכזבה – כי יש כאן פוטנציאל אנושי וסיפורי מעניין ומרתק שהולך רק עד חצי הדרך וחבל. רוברט אלטמן? זה עוד לא.

    לא מעט סיפורים, או התחלות של סיפורים יש בסרט. מוכנים ללקט מהיר שלהם? בבקשה: אנה (נטליה פאוסט), היא אם ארגנטינאית שלוקחת את בנה רפא (איאן צנטנר המקסים), בן ה 9 לניתוח ברית מילה. בבית החולים, נקודת המפגש של רוב הדמויות בסרט, היא פוגשת רופא (גל זייד המצוין) המסביר לה כי נדרש לשם הניתוח אישור של האב, שנמצא בארגנטינה. מה שהאם לא מספרת זה, שכנראה הוא לא יחזור. לרופא עצמו יש לו עסק לא פתור בפני עצמו, עם אביו השוטר (רמי דנון), שיהיה חלק בשני הסיפורים הבאים. אלכס (שמיל בן ארי) אוסף את ביתו אושרי (רותם זיסמן כהן), שחוזרת מטיול ארוך בדרום אמריקה. בדרכם הביתה הם יהיו מעורבים בתאונת פגע וברח אשר תטרוף את כל חדוות החזרה הביתה והתרגשות השיבה. במקביל, חווה (ריימונד אמסלם) דיילת מכירות בדיוטי פרי, אם חד הורית גם היא לילדה שחושבת שאין לה אמא, תגלה בטעות את פרטי האימוץ שלה ותעקוב אחר האם הנוטשת, דליה. דליה (אורלי זילברשץ) בעצמה היא ספרית בעלת ילדה מחוננת ומוכשרת שבסופו של דבר תקלע אף היא לבית החולים ולא אגלה לכם למה.

    בבית החולים רפא (זוכרים?) יפגוש את תמר (יערה פלציג המעולה), נערה בכיתה ט' החולה בסרטן הודג'קינס מתקדם. תמר סוחפת את רפא להרפתקה, בה יגלה את האמת על החיים. וואו, עכשיו אפשר לקחת נשימה, כי כל זה (ועוד לא סיפרנו הכל) יבוא לידי ביטוי ב 90 דקות סרט וזו בעיה לא קטנה. המשותף לכולם- סודות ושקרים. כל אחת מהדמויות המובילות משקרת ומחביאה סוד ותפקיד הילדים הוא לחשוף אותם. החיסרון- אי אפשר לספר כל כך הרבה סיפורים ולהצליח לארוג אותם בלי יותר מדי חורים בעלילה וכך יוצא שיש סיפורים שלא ברור מה תפקידם ומה הם משרתים בעלילה. הידוק וניפוי של חלקם היה משרת טוב יותר את הסרט ומאפשר להרחיב סיפורים אחרים.

     

    ובכן בין השמשות הוא לא סרט רע. בכלל לא, אבל זהו גם לא סרט טוב ואני באמת רציתי לאהוב אותו כל כך. אפילו  אורלי זיברשץ , שחקנית נפלאה לכל הדעות, מקבלת תפקיד מצוין אך קצרצר מדי וקטן עליה בכמה מידות, משאירה טעם של עוד, לא מספק. כך גם ריימונד אמסלם, שלא מביאה את מלוא האיכויות שלה לידי ביטוי ויוצאת די חיוורת. כך יוצא שיש פה לא מעט רגעים יפים שמראים איזה פוטנציאל אדיר היה כאן, אם רק היה יותר הידוק. הנחמה הגדולה היא ששחקנים שכן מקבלים מקום ובראשם דווקא הנבחרת הצעירה: יערה פלציג ואיאן צנטנר, גונבים את ההצגה בקלילות לגברדיה הבכירה שמסתובבת סביבם.

    אז עד שיקום הרוברט אלטמן הבא, רק אפשר להפסיק עם טוואי הסיפורים?

     

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      3 תגובות   יום ראשון, 19/6/11, 13:25

      ''

       

      ספרים על נוער הפונים למבוגרים, לא נדירים במחוזותינו. בהתאם לכך, לא נדיר למצוא גם ספרים שהדובר בהם הוא צעיר הפורש בפנינו את משנתו ואת אורחות חייו, בגוף ראשון. ראינו את זה לאחרונה בצוללת, אחד הספרים המדוברים ביותר באנגליה בשנים האחרונות שכאן עבר בשקט יחסי, בימי הפופ של עמיחי שלו, בזה שמחכה ואפילו דויד גרוסמן התנסה בזה פעמיים. הגדיל לעשות חדר של אמה דונהיו שסופר כל כולו מנקודת מבטו של ילד בן חמש. לא תמיד אפשר להתחבר לזה, לעתים זה לא קל, אבל כשזה עובד זה מצוין. 

       

      במקרה של הספר איך הכנתי את עצמי למלחמה, רק בעמוד 144 הבנתי סוף סוף מה מפריע לי בספר הזה. יותר נכון מה לא מסתדר לי בספר. אין ספק, לבן ורד, הסופר שכתב את הספר יש כשרון כתיבה אדיר. הוא חכם ורהוט, אבל הוא לא יודע איך ילדים בני 16 מדברים, מחוננים ככל שיהיו, ולא משנה אם הם מאשקלון, ירושלים או תל אביב. באופן מפתיע, זו דווקא לא נקודת החולשה של הספר. נקודת החולשה תבוא בהמשך.

       

      איך הכנתי את עצמי למלחמה נפתח בצורה קודרת ואפוקליפטית משהו, מן תחושת אסון שעומד להגיע. בקלות אפשר להתחיל לדמיין את סרט הקולנוע שיצא מכאן. חייל צעיר ומוכשר יוצא לאמן את חברו הצעיר בירי, אי שם בחולות אשקלון, כשמרחוק ניבטת עזה. התיאור החורפי והמעונן מקפיא את הקורא מההתחלה ועד הסוף, כרמז לכך ששום נחמה לא תצלח כאן. התיאורים כאן כל כך מדויקים שאפשר להריח את אבק השריפה וטעם החלודה של הנשק. הפתיחה המצוינת מכינה את הקורא לכך שכאן צפויה מלחמה וצריך להתכונן אליה. אך אם אתם חושבים שהרובה שיורה במערכה הראשונה ימשיך לירות גם בהמשך, אתם טועים. כי זוהי מלחמה אחרת לחלוטין.

      סירה רעועה ובה נער עזתי מיובש בשם רא'אד שנפלטה לחוף, תמשוך את תשומת ליבם של השניים ותיחקק עמוק בתודעתו של נוני. אותו ראאד יפצל בהמשך את הספר לשני סיפורים – הראשון והמושלם מביא את נקודת מבטו של נוני על החיים, והשני הוא בעצם נקודת חולשה המרכזית של הספר- הזיה מדומיינת על גלגול חייו של רא'אד עד שהגיע לחוף אשקלון.

       

      דמותו של נוני, כתובה נפלא. המלחמה שלו בחיים, בסביבה, באוהביו ובעליבות היא לב ליבת הספר וכאמור, החלק הזה מצוין וסוחף. נוני, דהיינו בן ורד, מפליא בדיוק התיאור של מהות החיים כנער בסיכון, בעל קשיי ההסתגלות, האכזבות מעצמו ומהסביבה- דבר שאינו מובן מאליו כשהעולם מתואר מנקודת מבט של נער. לא מטיפני, לא שופט, לא מבקר, אמיתי. נוגע. אין ספק שבן ורד אוהב את נוני, מרגישים זאת היטב בכל מילה עליו. מצד שני גם כשיש כבר תקווה- בדמות המורה תשרי שמאמין בנוני ומאפשר לו פתח לשינוי, נמנע ורד מליפול לבור הסנטימנטליות ומפתל את העלילה בקו עגמומי. כך יצייר תמונה על החיים העלובים של ילד בן 16, שלא מצליח ואולי גם לא ממש רוצה לצאת מהמעגל הזה. בל יקרב איש אליו, פן תאכל אותו האש. הייתי מציע לכל מי שעוסק בנוער בסיכון לקרוא את החיים מהצד השני.

      במקביל, מובא סיפורו של רא'אד העזתי. רא'אד, בדיוק כמו נוני, יתום אף הוא מאמא. הוא יוצא / בורח מחייו העלובים שלו וגם אצלו מערכת יחסיו עם האם המתה היא מורכבת. גם הוא, כמו נוני, חי בשולי החיים ונאבק במלחמה יומיומית. אך בניגוד לנוני בעל החזות הגברית הקשוחה, אצל רא'אד העסק קצת יותר רגיש, אפילו נשי ועדין.

       

      בן ורד מנסה להקביל בין שני העולמות ובין שני הנערים בעלי העקרונות, שמתהלכים על הקצה- רק מה, החלק הזה הזייתי ככל שיהיה, פרום, מרוחק ואיטי מדי. על אף חשיבותו הפוליטית- הוא מיותר.

       

      כשחלק אחד מצוין וחלק אחד חלש, זה מעט מתעתע- האם זהו ספר טוב או לא. התשובה היא כן, זהו ספר אמיץ וחשיבותו גדולה. מה שכן ברור מעל לכל זה שבן ורד, על אף הספר הלא אחיד, מסמן את עצמו בספרו השני כהבטחה. אני מחכה לספר הבא.

       

       

      איך הכנתי את עצמי למלחמה - בן ורד. הוצאת בבל. 2011

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 3 מתוך 5

        5 תגובות   יום שבת, 11/6/11, 08:56

        ''

         

        הבטחה לא ממומשת זה דבר מאכזב. בתי הקברות מלאים בהבטחות לא ממומשות. בתי הקולנוע מלאים עוד יותר בהבטחות שלא מומשו בכלל ו"בקרובים" מרמים בפרט. "בקרוב" שלא עומד בהבטחתו, זה כמו פרסומת ש"עובדת" עליך בעיניים. אתה מרגיש מרומה. והאמת, זה מתסכל. מתסכל לא פחות, זה לראות את לונדון בולווארד. סרט בעל פוטנציאל גדול, לוק מיופייף ושחקנים שעשו את זה טוב במקום אחר, ועדיין- כושל כמעט מתחילתו ועד סופו. ממש כמו שאמרו עלי בבית ספר- יש לו פוטנציאל, אבל הוא לא מנצל אותו.

         

        מבמאי שזכה באוסקר על תסריט שכתב לסרט פשע אחר, זה אך מתבקש שידע לקחת את המתנה שקיבל ולהפציץ בסרט מופתי, אך לא כך הדבר. וויליהם מונהם, זוכה האוסקר על השתולים- סרט פשע מושלם, מפתיע ורב היפוכים, חוזר הביתה ללונדון ומנסה עשות סרט פשע מקומי. לא שזה כל כך רע, זה פשוט מפוספס. ולא שחסרים דברים טובים: יש כאן קטעים מתוחכמים עם שלל רמיזות לסרטים אחרים שראיתם, קריצות לברנז'ה שמקפידה ללהק את מוניקה בלוצ'י לאותם תפקידים, עריכה מעולה, פסקול מגניב (שמשובץ בקטעים הכי לא נכונים) וזהו.

         

        העלילה לעומת זאת, שחוקה כאילו לקחו את שומר הראש וערבבו אותו עם שאריות לוק סטוק ומה שיצא זה לונדון בולווארד. וזאת לא מחמאה. הסרט מורכב משני סיפורים מרכזיים ולא מעט סיפורים קטנים. מיטשל (קולין פארל) הוא סוג של פושע עם לב זהב, שרק במקרה ריצה שלוש שנים בכלא. הוא כזה חמוד ומקסים, שכולם נופלים לרגליו ומנסים לשדל אותו לעשות את השוד המושלם. מרגע מסוים, הוא מסומן על ידי ראש מאפיה פסיכופת, שיזכיר שזה בכלל סרט פשע, אם לא סרט אימה.

         

        מיטשל שרוצה לברוח מעולם הפשע, הולך להיות סוג של שומר ראש לשרלוט - דוגמנית לוהטת-אך-מבודדת (קירה נייטלי), המנסה כוחה גם במשחק. כבר ראינו מה קורה ללא מעט דוגמניות שמנסות את זה. לרוב, זה לא עובד טוב. לשרלוט אין ממש חיים בגלל הפאפארצי ומנגד גם אין לה ממש קריירה. אם חשבתם שבארץ הפאפארצי הוא סיוט, עוד לא הגעתם ללונדון. הם אורבים ורודפים, הם מנבלים את הפה ובמילה אחת – צהובים. מה שווה כל היופי הזה, אם את חיה בכלוב של זהב, חשוך ומבודד ועוד עם הסוכן המסטול שלך. אבל גם בזה הסרט מפספס, כי אם ראיתם סרט אחד או שניים בחיים, אתם ודאי יכולים לנחש מה יקרה בין שרלוט ומיטשל, נכון? נכון.

        בין שני הסיפורים האלה, יהיו סיפורי משנה לרוב שיתחילו ויתפוגגו כלעומת שבאו. מה חשיבותם? לא ממש ברור, אך ברור שהיה אפשר בלעדיהם.

         

        לונדון בולווארד, אם כן, נופל בכל האתגרים שהציב לעצמו ולא מצליח להחליט מה הוא בדיוק- סרט פשע מגניב עם קצב מהיר ועריכה ומסוגננת, או בעצם דרמה אפלה עם אמירה חדה על עולם הזוהר הריקני והבודד, ברחובות לונדון המנוכרים. הידוק זה שם המשחק והידוק זה בדיוק מה שאין כאן. הסרט מכיל יותר מדי סיפורים קטנים ופרומים ופחות מדי קשר אמיתי ביניהם, ובעיקר- עניין. מה שמותיר שוב ושוב תחושה מאכזבת, שהנה עוד קטע מצוין הלך לאיבוד בים של סצנות סתמיות וחבל.

         

        אך אם בכל זאת צריך למצוא נקודת אור מרכזית ברחובות לונדון, שרק בשבילה שווה לרכוש כרטיס לדבר הזה, זה דווקא (ובאופן מפתיע מבחינתי) קולין פארל. לרוב שחקן של טריק אחד. הוא מגלה כאן עומק ואנושיות יוצאת דופן, כמו גם חינניות ופגיעות וכל זה בעת ובעונה אחת. הוא מושלם.

         

        לעומתו, שלושת עמיתיו המרכזיים בסרט, אלה שהצטיינו בסרטים אחרים כושלים כאן. קירה נייטלי, חד מימדית ומעצבנת מתמיד, בדמות הכי מפוספסת ושטחית בעלילה. דיוויד תיוליס, כסוכן שלה ממשיך את שורת התפקידים המביכים שהוא עושה לאחרונה, ומעורר תהייה האם עירום היה הסרט הכי טוב שלו? גם ריי וינסטון בתור הקרימינל המושלם, לא עושה תפקיד שחורג מאיזה תבנית שלא ראינו קודם. כל אלה יחד, מסמנים את לונדון בולווארד כסרט שבמקרה הטוב אפשר לראות בבית, אם לא מקרינים במקרה את השתולים.

         

         הציון- 2.5

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 3 מתוך 5

          פרופיל

          rotemmon
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          בלוגים אהובים

          • שמנמנים

          הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך