הרושם של רותם
על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון
ארכיון
ארכיון : 5/2011
והפעם הרשו לי לפתוח בצורה מעט שונה. באזהרה. צופים יקרים, עץ החיים הוא לא סרט של בראד פיט ושון פן. הם אולי מופיעים בו, אבל זהו לחלוטין לא סרט עם בראד פיט ושון פן. בבקשה, אם חשבתם ללכת לסרט עץ החיים, אתם מוכרחים לקרוא איזו ביקורת אחת או שתיים ולחשוב טוב טוב לפני שאתם הולכים על זה. אני מדמיין את אותם מסכנים שראו מודעה לסרט חדש של השניים ולא קראו עליו דבר, רכשו כרטיס, הביאו בייביסיטר ובמקום זה קיבלו ערב פיוט ושירה ארוך משולב עם סרט טבע מרהיב, אבל בכל זאת - סרט טבע. ושלא תבינו לא נכון – בעיני, מדובר בסרט מבריק ומרשים. לא פחות.
ובכן, כמו שאתם מבינים מאזהרה זו, עץ החיים הולך להיות הסרט השנוי ביותר במחלוקת בשבועות הקרובים. אחרי פסטיבל קאן בו הוא יצא וידו על העליונה (לארס פון טראייר? תאכל אבק) ויותר מדי שנים של שתיקה, טרנס מאליק מביא שוב יצירה שלא תמיד יודעים איך לאכול אותה, אבל אני? אני אוהב את טרנס מאליק. אוהב אותו מאוד.
מי שהביא את ימים ברקיע האלמותי, את הקו האדום ואת העולם החדש, לוקח הפעם את הקולנוע הפיוטי והאוורירי עד לקצה. בלי עלילה קוהרנטית וליניארית, עם שבירת מוסכמות לגבי מהו סרט ואיך אחד כזה צריך להיות. רצף של תמונות קצרות וארוכות, שבורות לסיפור לא בהכרח כרונולוגי, לא בהכרח נהיר ובהיר. טרנס מאליק מזמין את צופי הקולנוע למרחקים ארוכים לשעתיים ומשהו של קולנוע אתגרי עוצר נשימה, שכן – כמו שכבר הבנתם: אי אפשר להישאר אדיש אליו. או שאוהבים או שממש שונאים. אין אמצע כמעט. ולא, על אף בראד פיט, הפעם לא מדובר בקולנוע לכולם. בידור? את זה תמצאו בבדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק.
אבל עץ החיים הוא לא רק פיוט. זהו בעיקר סרט דתי. נוצרי מאוד. כמדומני, זהו הסרט הדתי ביותר של מאליק ולא בכדי. עץ החיים עוסק באובדן ובחיפוש אחר הנחמה וריפוי הכאב. אובדן של ילד, של אח והכעס הנלווה לו- באמצעות שאלות קשות לאלוהים, מחשבות ותהיות אובדניות. בעוד בני המשפחה ממאנים להשלים עם האובדן, הגאולה בוא תבוא בשלל דימויים דתיים על גדולתם של החיים ועל נזר הבריאה. אז ייכנס לתמהיל הקולנועי הזה, כל מה ששמעתם לשמצה על עץ החיים – חזרה אחורה בזמן אל סיפור הבריאה, אל התוהו ובוהו, אל יצירת השמיים והארץ וכל צבאם, על יצירת החי וכן גם את הדינוזאורים תפגשו כאן ועוד כמה שאלות קיומיות. אם אתם ציניים, זה לגמרי לא בשבילכם. אבל החלק הזה הוא פשוט יפיפה ומרשים, כמעט קלאסי ושמימי. על דבר אחד אי אפשר לחלוק לגבי סרטיו של מאליק בכלל ועל עץ החיים בפרט – את היופי אי אפשר לקחת ממנו. מי שצלח את החלק הזה, מגיע לשלב הבא בו ייכנס הסרט כבר לתמות "קולנועיות" קונבנציונליות יותר. מערב שירה דתי הוא יהפוך לדרמה משפחתית נוגעת ללב, אם כי מעט ארוכה יחסית באופן מפתיע. החלק השני של הסרט מסביר קצת יותר לעומק את הדינמיקה המשפחתית, עד כמה שמאליק מאפשר לסיפור לצאת. מאליק חזור לילדותם של הגיבורים, ומתמקד ביחס הנוקשה והאלים של האב (בראד פיט) , בעיקר לבנו הבכור ג'ק (כולם מדברים על שון פן, אבל אף אחד לא מדבר על הילד שמשחק אותו בצורה מדהימה – האנתר מקראקן). כמובן שדמות האב, שתיקת האם, קנאה בין האחים (לצופים רגישים במיוחד מדובר בקטעים מדמיעים, הזהרו) ואמריקה של שנות החמישים מעצבים אותו כבוגר כעוס ועצוב. אמנם גם בחלק הזה, לא כל החלקים ברורים דיים, אך ללא ספק זהו גם חלק מרגש ואמיץ, לא פחות. באחת הסצנות החזקות בחלק הזה ג'יק הילד בא בחשבון עם אביו הקשוח בטענה כי הם דומים זה לזה ולכן שונאים זה את זה. ברגעים רבים הוא אפילו סנטימנטלי יותר ומעורר הזדהות. ברגעים אחרים הוא פשוט מפעים.
ערב שירה ופיוט? קולנוע אווירתי? שיעור תנ"ך? שיעור אזרחות? הכל יכול להיות. מה שבטוח טרנס מאליק, על אף היומרה והשימוש לעתים בקלישאות שחוקות, הוא אתגר המותח את גבולות הקולנוע ומזכיר כמה המדיום הזה מרשים, כשהוא מרשים!
ומחשבה לסיום: תופעה שחוזרת על עצמה ביותר מדי סרטים לאחרונה - צופים המגיעים לסרט שאינו לרוחם, מדברים בקול רם ומחווים דעתם, צוחקים וכן הלאה. קצת נימוס ושלא יפריעו, זה יותר מדי לבקש? |
הציון שלי: 4 מתוך 5
כבר משוט הפתיחה המהפנט, לצלילי You And whose Army של רדיוהד, הלב נלפת חזק. המצלמה משוטטת בין חבורת ילדים מוזנחים בתור לגילוח ראשם ומתמקדת במבט שובר לב של ילד עם עיניים עצובות. קאט. עכשיו מתחיל באמת הסרט. תזכרו את הסצנה הזאת. לא תשכחו את העיניים האלה. האישה ששרה, יעשה כמעט הכל כדי שתחשבו עליו אחר כך.
נציג קנדה לאוסקר לפרס הסרט הזר הטוב ביותר, מתחיל אמנם שם, אך מתרחש רובו ככולו במזרח התיכון. נאוול מארוואן הולכת לעולמה ומותירה בידיי מנהלה צוואה הקוראת לשני ילדיה להתחיל לגלות את האמת על אמם ובסופו של דבר- גם על עצמם. האם מבקשת לסגור מעגל, כי רק כך תוכל לנוח על משכבה בשלום. בצוואה היא מבקשת מהם למצוא את אביהם החי, שעד לאותו רגע חשבו למת ומספרת להם כי יש להם עוד אח. כבר מעניין הצוואה ומדרך הקבורה בה האם מבקשת להקבר, מבינים הילדים כי יש כאן סוד וחטא גדול. המשימה שולחת אותם למזרח התיכון. למדינה שלא אומרים את שמה, אך לפי המאורעות יש לשער כי מדובר בלבנון (למרות שצילומי הסרט מטעים טיפה כי הוא בכלל צולם בירדן המדברית, אבל זה לא באמת רלוונטי). הבת נעתרת למשימה מיד, הבן מתנגד למשימה באופן נחרץ.
ביציאתה אל אותה המדינה משחזרת הבת את מסלול החיים של אמה. מכפר הולדתה, שממנו גורשה בגלל חילול כבוד המשפחה ועד הכלא בו כביכול סיימה את מסלולה המזרח תיכוני, כשברקע מלחמת האזרחים- מוסלמים נגד נוצרים. על רקע החיפוש יובא סיפורה של האם בפלשבקים, כשכל תחנה יותר טרגית מהשנייה. הבחירה בשתי שחקניות שכל כך דומות זו לזו היא הברקה. לרגע לא נבין במי אנחנו צופים – באם או בבת. הסיפור של מי מסופר כעת?
סיפורה של האם חושף אמת קשה (ולא שלא ידענו אותה, אך בכל זאת) במלחמת אחים כולם מפסידים, אבל נשים וילדים על אחת כמה וכמה. שנאה מעוורת מלהבחין בבני אדם ולפעמים שנאת אחים היא השנאה הקשה מכולם. בהתאם לכך, הסרט ינוע מכאב אחד לאחר ללא הרף, כאשר רף הכאבים הולך וגדל. חשבתם שרצח על רקע חילול כבוד המשפחה זה קשה? חכו חכו, עוד לא ראיתם כלום.
כפי שהבנתם, האישה ששרה, שייך אמנם לז'אנר סרטי הדרמה חברתית-פוליטית-אקטיביסטית, אך אפשר לראות אותו באור קצת אחר (וייסלחו לי קוראיי הפוליטיים-פמיניסטים-אקטיביסטים). אם מקלפים ממנו את כל המשמעויות הפוליטיות-חברתיות שלו, זהו סרט משפחתי. כן סרט משפחתי. נכון, המסרים החברתיים והפוליטיים, הם חשובים (גם אם מעט דידקטיים), גם זעקת ההתעללות בנשים היא חשובה ומשמעותית, אך אין לזלזל ולהקל ראש גם בהלך הרוח המשפחתי שבו. זהו סרט על סודות שאנשים נושאים איתם עד המוות, על סיפורי חיים שאנשים מסתירים ועל התחלות מחדש במקום אחר בתקווה לקבור את העבר. אך האם בכלל אפשר לקבור את העבר ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה? כעת זה במזרח התיכון, אך אפשר היה להעתיק את העלילה לזמן אחר ולמקום אחר, אירופה למשל לפני 65 שנה נגיד, וזה עדיין יהיה רלוונטי. כאשר מדובר בטרגדיות אנושיות, האינסטינקט הוא לחשוב שמדובר במסחטה רגשית, אך המקרה של האישה ששרה הוא הפוך לחלוטין. בקלות אפשר היה ללחוץ כאן על נקודות הקיטש והפורנוגרפיה של הכאב, אך הבמאי דניס וילנו, בוחר בדרך של איפוק ואולי אפילו בסוג של עידון אסתטי מצולם היטב (עד כמה שאפשר לקרוא לזה עידון), אבל זה לא יהיה קל.
במסגרת המסורת הכה טרנדית כעת, גם האישה ששרה הוא סרט תובעני. יש לו קצב אחר. הוא בונה את עצמו לאט לאט- לבנה אחר לבנה, פרט אחר פרט. הוא מנצל היטב את הזמן העומד לרשות צופיו. יהיו כאן טוויסטים. תהיה פה הליכה קדימה-אחורה. יהיו כאן פלשבקים. נתבלבל בין הדמויות, שייראו לנו טיפה דומות. נתבלבל בין השמות, הזמן והמקום. אבל בקצב אחר. לפעמים האיטיות הזאת היא בעוכרי הסרט. אם במהלך כל הסרט נשלפו הקלפים אחד אחד ובאיטיות. נראה שלקראת הסוף מישהו לחץ טיפה יותר מדי חזק על הדק הטרגדיות והחליט לחשוף הרבה קלפים בבת אחת. התחושה היא של כמעט מחנק. כמה כאב אפשר לשאת בבת אחת? אבל רגע לפני שזה ירגיש קצת יותר מדי, נגיע לסוף ואיזה סוף זה יהיה. ממש כמו הפתיחה שלו – לופת, מטלטל, עצוב. רק סבלנות. תתאזרו בסבלנות.
אם מקודם הזכרתי את רדיוהד שבפתיחה, תהיתי אם הבחירה לשלב בפסקול המועט שני שירים (מעולים) של רדיוהד מהאלבום Amnesiac – היא מקרית. הרי האמנזיה הנגזרת משם האלבום היא מחלת השכחה ואילו כאן זו מחלת הזיכרון. מקרי? לא חושב.
האישה ששרה הוא סרט חזק מאוד, בעיקר בסופו, שגרם לי לתהות – באיזה עולם אנחנו חיים? וגם - האם באמת צריך לדעת הכל? לא יודע. עוד אין לי תשובה חד משמעית על כך. |
הציון שלי: 4 מתוך 5
לפני כמעט שנה הסתובב לו בארץ ה- סרט שהיה (לכמה רגעים) הדבר הגדול הבא. כולם דיברו עליו. כולם רצו לראות אותו. כולם התפעלו מההישג הגדול ונדהמו להווכח שהנה סוף סוף הגיע סרט כל כך רלוונטי לקולנוע. כל כך עדכני, כל כך אמיתי. לסרט ההוא קראו הרשת החברתית. סביר להניח שאם לא היה נאום המלך בסביבה, הוא היה גורף יותר מפרס אחד מרכזי או שניים בטקס האוסקר. בשקט בשקט (ואחר כך ברעש גדול), יצאה בערך באותו הזמן בעולם ורק עכשיו אצלנו, המקבילה התיעודית שלו – קטפיש. בכל מה שהסרט ההוא ניסה להגיד והצליח לעשות זאת רק באופן חלקי, בא קטפיש (ולא, לא נזכיר את הקשר לישראל), שזורק לנו את האמת המטרידה בפרצוף. אנחנו שפמנונים.
בדיוק כשחשבנו שכבר שמענו הכל על הפייסבוק (מבלי להגיד מילה על המחאות שנולדו שם) וסיפורי הזוועות על מחדלי האינטרנט בא קטפיש ומלגלג - עוד לא ראיתם כלום. אם להשתמש בקלישאה הנדושה - המציאות עולה על כל דמיון, בקטפיש זה אנדרסטייטמנט. מופרך? הזוי? לא אכחיש. זה בדיוק הסרט שבא להדיר שינה מעיניכם. וזה עוד סרט תיעודי. לא פעם ולא פעמיים חשבתי בראשי במהלך הצפיה: לעזאזל, מתי בפעם האחרונה הרגשת מוטרד כל כך בסרט תיעודי? ממתי סרט תיעודי גורם לך לפחד כאילו אתה ילד קטן שנשאר עזוב בחושך? ובכן, ברוכים הבאים למציאות שאפילו טובי התסריטאים לא היו יכולים להמציא. ואם כן, זה היה נשמע מצוץ מהאצבע.
את המציאות העקומה, הבלתי נתפסת הזו ננסה לתמצת בקצרה על מנת לא לקלקל, כי בכל זאת מדובר בסרט מתח, אתם יודעים. ניב שולמן, נייס ג'ואיש בוי העוסק בצילום וקולנוע, מצלם עבור ה"ניו יורקר" תמונה. הוא מקבל בפייסבוק שלו הודעה מילדה בת 8, בשם אבי, המספרת לו כי ציירה את התמונה מחדש. ליד הילדה המוכשרת והמיוחדת אפילו פיקאסו נראה מישל קישקה, ואט אט נרקם קשר בין הצלם החינני לילדה ומשפחתה. בין היתר נרקם אפילו קשר רומנטי – וירטואלי – בין ניב למייגן, אחותה הגדולה של אבי. מכאן כדאי אולי לעצור על מנת לא לקלקל, נאמר רק כי טעות אחת במארג, חושפת תרמית גדולה, מטרידה ומדהימה של זהויות מושאלות ובדויות.
מעבר לכך שהסיפור מעורר בעתה, עד כדי קשיים בהרדמות אחר כך, העוצמה הגדולה של קטפיש היא ביכולת ללכת עד הסוף ולא לחסוך מהצופה דבר. לספר עלילה, גם אם היא מביכה ולפתל אותה עם טוויסטים קיצוניים. מסתם סיפור קטן ומחמיא על הערצה ואמנות שתועד במקרה, עד לפרשיה החושפת שוב כמה הרשת היא קרקע נפלאה לחולי נפש. וכך בעצם להרעיד את עולמו של הצופה. לגרום לו לחשוב. להניע אותו מסביבת הנוחות.
אי אפשר שלא לחשוב שוב על מידת החשיפה שלנו, ומי באמת צופה בנו. זה לא היה עובד אלמלא היה במרכזו ניב שולמן (לא, הוא לא ישראלי, תנוחו) – עלם חמודות, כריזמטי ושובה לב וכמובן מושאי אהבתו, נציגי אמריקה האחרת. גם אמריקה לא יוצאת מוחמאת מדי מכל הסיפור. מעוותת. טראשית, כמו שרק אמריקה יכולה להיות. יחד הם גורמים לנו לחשוב שהדבר עוכר השלווה באמת הוא שאנחנו לא יודעים כלום. שכמו הקרינה הסלולרית, כך גם עם החשיפה. אנחנו עוד לא יכולים לאמוד את הנזק שזה עושה לנו. קטפיש יגרום לכם לחשוב שוב ושוב על מהי חשיפה.
חשיפה במילים אחרות: במה אני מוכן לשתף, האם אפשר להיות בקשר וירטואלי עם מישהו שאנחנו לא מכירים ומי עומד שם באמת. מילה שלי, ביום שאחרי הסרט, אפילו הסטאטוסים של החברים שלכם בפייסבוק ייראו לכם חשודים. מי מסתתר מאחורי המסיכה – קטפיש או ילדה יפה.
Catfish - להשיג בספריות ה DVD, בסינמטקים ובyes דוקו והחל מ28.7 בבתי הקולנוע
|
הציון שלי: 4 מתוך 5
 "על גבעה רחוקה במזרח מנצנצים אורות בתים קטנים, צרור איטי של מקלע רחוק עובר פתאום דרך העצים, דרך האבנים, 'עוד מעט נחטוף', אומר שניר, 'מהאויב הלא נראה. עוד מעט נהפוך לשיר - עוד מעט אולי כבר לא נהיה".
|
