עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 3/2011

    9 תגובות   יום ראשון, 27/3/11, 08:43

    ''

    מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט קוריאני, הא?

    הקולנוע האסייתי שונה במהותו מהקולנוע האמריקאי.  הוא לא קולנוע "רגיל". האסייתי, נתפס לרוב (ובצדק) כאיטי ומלנכולי או כאלים באופן קיצוני. כל זה טוב, אך הצופה התמים לא תמיד מקבל איזה תגמול על זמנו ועל מתיחת סבלנותו (זאת תוך כדי התגברות על מכשול השפה). אבל סרט שמתחיל בסצנה המתעדת התאבדות והופך להיות הדבר הכי אסתטי כרגע בקולנוע, אינו יכול להיות סרט רגיל. והמשרתת הוא לא סרט רגיל, איך שלא תהפכו אותו. ולא רק בגלל שהוא בא מקוריאה. הקוריאנים ידועים בכך שגם הסרט הכי קל לעיכול שלהם הוא לא ממש מיינסטרים הוליוודי ובכל זאת, המשרתת הוא אחד הסרטים היפים, שלא לומר מהממים, שאפשר לראות בימים אלה בקולנוע והסוף שלו? הוא אחד הסופים המפעימים והמטלטלים שמוקרנים בימים אלה בבתי הקולנוע.

    סיפור העלילה הוא לא התחכום הכי גדול שתפגשו בחיים. להיפך. הטלנובלה הגרועה ביותר חשבה עליו עוד קודם: משרתת צעירה ונאה. מעמד תחתון. זוג עשיר. מעמד עליון. הבעל מפתה את המשרתת. המשרתת נכנסת להריון. נקמה. מישהו בוכה בסוף. נכון שזה נשמע שחוק?

    ובכל זאת אם מרחיבים את זה טיפה מגלים שעל אף מסגרת זאת שום דבר בסרט לא מכין אותך לדבר הבא והצפייה בו היא מרתקת, בכל רגע נתון. סון-יי, היא צעירה נאה מהמעמד התחתון בסיאול הצפופה. היא גרה עם אחותה בתא קטן וצפוף ונאלצת לחלוק עמה אפילו את אותה מיטה. סון-יי ממש מלוהקת לתפקיד המשרתת על ידי משרתת אחרת, מבוגרת ותיקה יותר בבית המשפחה הצעירה, היפה והעשירה. הזוג האטרקטיבי נמצא בשלבי הריון מתקדמים, מכניס את המשרתת החדשה לחייו על מנת שתסייע בגידול הילדים. העולם של כולם משתנה עם כניסת המשרתת החייכנית והאנושית לתוך העולם הקר והמנוכר של האלפיון העליון. מאין הכסף? אנחנו לא ממש יודעים, אך מתחת לפני השטח מתחילים להרגיש את חלחול האופל, הקור והניכור, על אף כל היופי והאסתטיקה של הבית ויושביו. מכאן והלאה, הסרט מתחלק לעולם שבתוך הבית והוא אסתטי עד כאב ולעולם של סון-יי בחוץ. הצילום בפנים הוא מרהיב, הצילום החיצוני הוא מגורען ולפעמים נראה כתיעודי. לא תוכלו שלא להתפעל  מיופיו המרהיב של הבית, שלעתים נדמה כמכושף ומהצילום המצוין המתבטא אפילו בהגשת מנות האוכל. אמנות.

    כאשר המשרתת הצעירה נכנסת להריון מאדונה, עושה המשרתת הוותיקה את תפקידה הנאמן זה שנים ומדווחת לגבירתה. מכאן והלאה ישאבו כולם לסחרחרה מאופקת מחד, אך לוהטת מצד שני לנקמה, באופן שרק הקוריאנים יכולים להציג. השאלה מי ינקום במי ולמה. תפניות העלילה (שלא אפרטם על מנת לא לקלקל לכם) שהיו יכולות לפאר סרט של אלמודובר בקלות, על אף הגרוטסקיות לפעמים, הן מעוררות מחשבה לא מעטה על מה הסרט בדיוק. ברמת הפשט אפשר לראות את הסרט ככתב אזהרה בדבר המחיר של בגידות בחיי הנישואין ומי באמת משלם בסופו של דבר את המחיר על הרומן המפוקפק. אפשר לראות את זה ככה. בנוסף, זהו בית שרוחש כולו התרחשות נשית, כקן צרעות ובראשו מלך נוכח נפקד. ארבע נשים: שתי אדוניות (אשת הגבר ואמה כקריקטורה המזכירה את אמה של שלגיה) ושתי משרתות. עולמות שלעולם לא יישקו, על אף הוותק, הקירבה, ההקרבה ואפילו הריון. משרתת תישאר לעולם ועד משרתת. קאסטות זה לא רק בהודו. גישה זו תיקח את הסרט לכיוון המעמדי וכביקורת מצליפה על חיי העושר הנפוחים וחסרי האנושיות, כפי שאולי הם נראים בקוריאה, אך בקלות ניתן לשנות את הפסקול לעברית-אנגלית-צרפתית וזה יישמע רלוונטי.

    את המשרתת ינסו למכור לכם כמותחן ארוטי. אולי כי מתח מוכר וסקס מוכר עוד יותר, לא משנה באיזו שפה. אבל זו טעות. שלא תבינו לא נכון, יש פה סקס ועירום ומתח שהולך ונבנה לאט לאט, אבל זוהי עדיין רק כותרת שיווקית. מעבר לעלילה הטלנובלית כביכול, או ההגזמה לצורך הגעה לשיא  (ואיזה שיא זה הולך להיות) – זהו סרט ביקורת ארסי, שלופת  את הצופה חזק מבלי שהוא שם לב. על אף הקצב האיטי אין פה רגע אחד משעמם וזאת בזכות המשחק המעולה, בעיקר של שתי המשרתות וזאת שיוצאת דופן באנושיותה, זו שטרם הספיקה להתקלקל – בתם הקטנה של האדונים המתאהבת בכל ליבה במשרתת.

    כסף, תאווה, ממון, שליטה, נאמנות, בגידות, שקרים, נקמה וסקס. כל אלה בסרט יפה אחד ומרהיב. מה, לא תלכו לראות?

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      11 תגובות   יום שלישי, 22/3/11, 09:23

      ''

      פה ושם, העיר הזאת עוד נותנת תקווה, שיכול להיות כאן אחרת. בבוקר שבת אחד, כשרוב העם עושה את דרכו למרכזי הקניות או סתם יושב בבית הקפה ושותה משהו, היה מרגש לראות אנשים שאכפת להם. שרוצים אחרת. יש משהו נעים ומעורר תקווה בלראות אירוע מתארגן לפתיחה.

      כך היה בבוקר שבת שמשי, במה שפעם היה מתחם הרציפים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אל דאגה, במקומות מסויימים ריח השתן קיים כאילו לא חלפו ימי הזוהר של התחנה מעולם. אבל היום? היום מתארגנים לסימנים ראשונים של מהפכה. בפירוש כך. מזמן לא ראיתי צעירים חדורי מוטיבציה כזאת עמוקה לשינוי. כבר משם האירוע היה ניתן להרגיש רוחות אחרות שמנשבות במקום. "פתוחה לרגל שיפוצים", והרי אנחנו הורגלנו שכל דבר ישראלי בעת שיפוצו נסגר.

      ''

      האירוע ששילב תערוכה עם הפנינג חברתי ארוך ומתמשך, ניקז למקום אחד את כל המסרים החברתיים הרלוונטיים לכולנו במדינה: החל מכרישי הנדלן הנוגסים בעיר, יוקר המחייה בישראל, החינוך שנמצא בתחתית סדר העדיפויות ועד לחיים לצד עובדים זרים. מתחם הרציפים המחודש, הפך למתחם של תחנות והפעם תחנות שיקחו את המגיעים אליהם למקום אחר לגמרי. התחנה הראשונה שלי בסבב היא הגינה העירונית. "מי אמר שגינה זה רק שתילים באדמה", אומר לי בצנעה האחראי על התחנה, אייל אנגלמאייר. ובאמת, בתוך מיכלי פלסטיק צהובים נשתלים פרחים וצמחי תבלין שנתרמו כולם. הרעיון כאן: מפריחים את השממה. לו יהי. כאן אפשר היה לראות איך ילדים קטנים, בהתלהבות השמורה רק להם, ממלאים את המיכלים בחול וקומפוסט בתקווה שבאמת יום אחד יצמח כאן משהו. האם באמת יכול לצמוח כאן משהו?

      ''

      התחנה הבאה שלי, כן הפורטרטים. סטודנטים לאמנות ואזרחים שסתם בא להם לצייר, ואזרחים שבא להם להצטייר יושבים ומשתפים פעולה. האם הם מכירים אלו את אלו? לא ממש...הם רק נהנים יחד. סטודנטיות צעירות, ילדים, מבוגרים, זרים ומקומיים, יוצרים יחד. סימני שפיות ראשונים. בינתיים, על שולחן עץ ארוך ארוך, מתחילים לארגן אנשים טובים את ארוחת הפועלים. ארוחת פועלים. לשם שינוי, זו לא איזו המצאה של שף מפומפן שרוצה להתחכם או לדבר אל המכנה הרחב הנמוך, אלא באמת. התחושה היא שכולם כאן פועלים. מן רצון לחזור לבסיס הפשוט ביותר. לאולדסקול של החברה. אני בעד האירוע הזה. יש בו משהו שמרגש אותי.

      ובינתיים מסביב זמרי שוליים פוצחים בקול, מבוגרים מסובבים חישוקים סביב המותניים משעשעים ילדים קטנים, צעירים מחלקים קלמנטינות לעוברים והשבים. הפנינג קוראים לזה. התרחשות.

      ''

      אני ממשיך להסתובב בתחנה, לראות ולהתרשם מתחנות מתארגנות, מחכות לקהל שיבוא. אלוהים, רק שיבוא. שלא יהיה זה אירוע חד פעמי. לאן שלא נביט העין נתפסת באיזו כתובת שכתב אחד שאכפת לו: "45 מ"ר = 4800 ש"ח" ורומז על יוקר החיים כאן.  חבר נוסף בגילדת התלונות ריסס אף הוא כתובות במתחם ומילא אותו באין ספור דוגמאות שכבר לא מדברות רק על זרים, אלא על כך שהעיר הזאת הופכת זרה גם ליושביה והמדינה שוכחת את אזרחיה: "נמאס שזורקים זין על חינוך הילדים". נמאס לגמרי.

      תחנה אחרת ומרגשת, היתה תחנת תיקון אופניים. ברור מאוד מיהו קהל היעד והוא אכן התייצב כאן. "הזרים". שהגיעו עם אופניים תקורות, שרשרת נפולה, חלודה. "תיקון חינם?" הם שואלים. "בוודאי", עונה להם אחד הבחורים בחיוך. זו קהילה, זו דאגה.

      "במרפאה ללא גבולות", מתחם קטן שנבנה על ידי תושבי פלורנטין מחומרים (קרשים וארגזים) שמצאו מסביב ובו חומר הסברה, בכל מיני שפות ואמצעי מניעה. חבל מאוד שפינה חשובה כזו נמצאה הרחק בפאתי המתחם, בנקודה כזו שאפשר בקלות לפסוח עליה. יש דברים שאסור להם להדחק אל השוליים. לא עוד.

      השיטוט ממשיך, אנשים באים והולכים. מתחמים נוספים נפתחים. התערוכה בבית אגד הישן מושכת עוד ועוד אנשים שבאים לראות כיצד אמנות מקומית נוצרת כאן. אותי מעניין ההייד פארק שבדיוק מתחיל. ג'וני מאריתריאה עולה ומקריא שיר שכתב בעצמו על הגעגוע הביתה, אל הוריו ואל חברתו שנמצאים הרחק מכאן. לידי יושב ילד קטן ואביו מחבק אותו חזק. מעניין מה חושב כל אחד מהם, כשג'וני מאריתריאה אומר: "אבא אני מתגעגע אליך".

      דרג את התוכן:
        ביקורת על מבול,

        אם נשרוד את המבול הפעם

        14

        סרטים  

        12 תגובות   יום שישי , 18/3/11, 17:52

        ''

        זה מעניין לראות שני סרטים ישראלים חדשים באותו שבוע. זה מעניין יותר כשבשני הסרטים מככבים, באופן מפתיע (או שלא) צחי גראד ורונית אלקבץ. מעניין יותר לציין שלשני הסרטים יש לא מעט מכנים משותפים ונקודות דמיון, מלבד שני שחקנים (מצוינים) אלה. שניהם מובאים מנקודת מבטו של ילד סביב גיל הבר מצווה במשפחות מפורקות. בשניהם מנהלים הנערים הצעירים יחסי אהבה-שנאה עם אחיהם הגדולים. שני הסרטים נעשו באיזור הכרמל- הראשון נעשה בחיפה והשני במושב בחוף הכרמל, ובשניהם הים ורכבת ישראל תופסים מקום בעלילה. פרט שולי, קטנטן,  בשניהם רונית אלקבץ משחקת את האמא.  אגב, בשניהם יש סצנה כמעט זהה, עוצמתית ומרגשת בין האם לאח הגדול, במקלחת. מקרי? לא מקרי? מעניין, תודו. עד כה הדמיון. ההבדל ביניהם הוא שהראשון הוא מחוספס מתחיל מצוין ומתפזר לקראת הסוף, אך שומר על טלטלה מרגשת לאורך כל הדרך. השני עדין ומעודן, מתחיל מפוזר, הולך והתהדק באמצע ונגמר טוב מאוד. לראשון האלמוני והמצוין קוראים ציון ואחיו, לשני הטוב מאוד, אך החסר משהו, קוראים מבול.

        מבול, מספר סיפור עדין ועצוב על משפחה בתהליך של פירוק. כבר בסצנת הפתיחה אנחנו מגלים כי האב והאם אינם ישנים באותה מיטה. אנחנו לא מבינים על מה ולמה, אך בהדרגה אנחנו משערים ומבינים לבד את הסיבה. מירי (רונית אלקבץ) היא גננת צבעונית ויצירתית בגן ילדים במושב, בעלה צחי גראד הוא טייס מטוסי ריסוס. כביכול, שני תפקידים הרבה יותר מסמליים. היא כגננת, אמורה לדעת איך לנהוג בילדים ולטפל בהם, לחנך אותם מן הסתם. בעלה, טייס, הוא אחד שאמור לדעת לנווט ואיך להרים גוף מתכתי גדול ולרחף איתו באוויר, אך בפועל הוא נתפס מסטול יותר מדי פעמים ולכן לא ממש מצליח להמריא. בקיצור, שניהם לא ממש יודעים איך להביא את כישוריהם המקצועיים הביתה. בבית מחכה להם יוני, המכין עצמו לבר מצווה. יש לו לשון משוננת ופה חד וחוסר פחד מובהק. יוני (יואב רוטמן), מטפח מהצד ג'וב כמכין שיעורי בית בתשלום לתלמידי בית הספר שלו. יום בהיר אחד, עולמם של השלושה (ושל הצופה) משתנה כאשר מגיעה ידיעה על כך שעליהם לאסוף את בנם הבכור, תומר (מיכאל מושונוב), מן המוסד שנסגר, הביתה. עד שיימצא לו מקום הוא מובא אל הבית הלא מתפקד ובעצם חושף, מבלי לעשות דבר כמעט, את השקרים והסודות של בני ביתו. באין הורה אחראי של ממש בבית, יוני מצידו מבין כי עליו מוטלת האחריות והנטל. הוא מפתח יחסי שנאה שהגבול בינם לאהבה הוא דקיק וחמקמק מאוד. תוסיפו על כך גם את גיל ההתבגרות הלא פשוט שעובר על כל אחד בגיל הזה ומעצים יותר את חוויית הבדידות, הניכור וחוסר התפקוד הקשה של הוריו הבוגדניים. הוא אוהב, הוא שונא, הוא דואג, הוא חומל, הוא רוצה לברוח, הוא תקוע במקום. כך הופך תומר, זה שעל פניו אינו אמור לתפקד, לסוג של מושיע בדרכו. הוא האיש התם היחידי, בתוך סביבה שקרנית החיה בחטא ועליו מוטלת הצלת המשפחה. בקיצור, תומר הוא קצת נוח. כאן נכנס הסרט יותר ויותר למעמקי סיפור המבול התנ"כי ומכיל כמה סצנות סמליות של בעלי חיים וסירה אחת בים, אך גם זוהי נקודת החולשה של הסרט. אפשר היה גם בלעדיו.

        ''

        באופן מפתיע,  נקודת החולשה המרכזית של מבול היא דווקא התסריט שלו. את התסריט, הלא אחיד ברמתו, כתבו יחד נועה ברמן הרצברג וגיא נתיב, שביים אחר כך לבדו (אגב, סרטו הקודם זרים, הוא סרט חביב ומקסים שכדאי לכם להשלים). סיפורי משפחות לא מתפקדות כבר ראינו. יחסי אחים בעייתיים ראינו גם ראינו, על אחת כמה וכמה שאחד מהם אוטיסט (רמז רמז, הסרט ההוא גם מכיל את המילה גשם. איש הגשם) אבל שילוב סיפור המבול הוא רעיון מקורי ונפלא. אז מה הבעיה? הטקסט. משהו שם לא עובד. התחושה היא שיש המון סצנות יפות ועשויות נפלא אבל גם לא מעט נפילות מיותרות ותחושה שמשהו חסר, או לא הולך עד הסוף. יחד עם זאת, זה לא מונע מהסרט להיות אפקטיבי.

        ''

        כי מבול, גם אם אינו יצירת מופת מושלמת, הוא סרט טוב. טוב מאוד אפילו, על אף פגמיו. כל זה קורה כל כך חזק בעיקר בזכות עבודת שחקנים מעולה, שסוחפת מהתחלה ועד הסוף. הפגנת המשחק המושלמת מחפה על העדר קוהרנטיות ועל החורים הקלים בתסריט ומטעינים אותו ברגש ובעידון. צחי גראד הוא צחי גראד והוא עושה את זה טוב. רונית אלקבץ, מרוסנת מתמיד, מקסימה ונוגעת ללב כל כך. שימו לב לסצנת המקלחת החזקה, בה היא נאלצת לרחוץ את בנה בכורה. אין כאן הרבה שחקניות כאלה, אין הרבה רגעים כאלה. וכעת הילדים. מיכאל מושונוב כתומר, כמעט ואינו מדבר, אך נוכח כל כך שפשוט קשה לתאר את המשחק המעולה שהוא עושה כאן. מבול מוכיח את מה שהיה צריך להגיד כבר מזמן- מיכאל מושונוב הוא שחקן גדול. גראד, אלקבץ ומושונוב הם מעולים ממש, אבל מי שגונב להם את ההצגה בקלילות הוא יואב רוטמן.  ממש כמו ג'ניפר לורנס בקר עד העצם, או היילי סטיינפלד באומץ אמיתי, הוא עושה את הסרט. כמוהן בדיוק, גם הוא פספס את האוסקר. אבל הוא לא סתם עושה את הסרט, אלא מרים אותו בכמה רמות למעלה ובזכותו מבול הופך ליצירה מרגשת וסוחפת. אין ברירה אלא להזדהות איתו ולרצות לחבק אותו. הוא, אנחנו.

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          ביקורת על נינט וסימפונט - סימפונינט

          על זמרות גדולות ותזמורות, או בקיצור: נינט והסימפונט

          11

          מוזיקה  

          3 תגובות   יום שלישי, 15/3/11, 08:04

           

          יש שילובים כאלה, שחיבורם גורם לתהות: האם זהו חיבור יותר תמוה או חיבור יותר מסקרן? קחו למשל את נינט והסימפונט (של רעננה). כביכול, שני עולמות שעל הנייר אין ביניהם ולו שמץ של קרבה או השקה. להיפך אפילו, נדמה כי האחת (נינט) מייצגת בדיוק את כל מה שהשנייה (סימפונט) לא. לטוב ולרע. אי לכך ובהתאם לזאת, עלו בראשי כמה שאלות עוד לפני המופע המסקרן: מה הם קשורים זה לזה? האם הם קשורים זה לזה? האם אפשר לחבר עולמות כל כך שונים ואם כן, איך התוצאה יוצאת? מי הלך לכיוון מי? והאם מישהו לא יוצא שם מופסד? התשובות מיד.

          זהו אם כן, לא החיבור הראשון בין שני העולמות הנ"ל, אבל אם ציפיתם לחיבור נוסח יהודית רביץ או אחינועם ניני והפילהרמונית אזי התשובה היא בשתי מילים: תשכחו מזה. אלו היו נוצות, לעומת המסמרים של נינט. נינט והסימפונט, להלן ייקראו מעתה הסימפונינט, נתנו ערב שהגדרתו כקונצרט רוק קלאסי תהיה מדויקת מאוד. נינט נתנה ברוק, הסימפונט נתנה בראש. או להיפך. וזאת מחמאה.

          לפני כשנה וקצת הוציאה נינט את אלבומה השנוי במחלוקת, קומוניקטיבי, שהיה הכל חוץ מקומוניקטיבי. האלבום שסימן מחדש את גבולות הגזרה של נינט, היה שונה במהותו מכל מה שנינט נגעה בו עד אותו זמן. לא עוד מאמי, אלא מעתה אמרו נינט טייב זמרת רוק. אבל כל זה אולד ניוז, חברים. זה לא מעניין. מה שמעניין הוא איך היה בסופו של דבר הערב המבוסס בעיקרו על קומוניקטיבי, שנתן (גם אם זו נינט) רוק לא קל לעיכול. איך תהיה האינטרפטציה הקלאסית שלו? וכמו שנינט שרה בשיר שסגר את המופע (לפני ההדרן): אולי היום יקרה לי משהו טוב. אכן קרה לה על הבמה הזאת משהו טוב. טוב מאוד.

          כמו בכל חיבור, לפעמים כל צד מושך לכיוון שלו ומסקרן לראות איפה תהיה נקודת המפגש. מי ייוותר למי, מי ישפיע על מי וכמו במציאות, לפעמים התוצאה לא אחידה. לה יש את הקול העוצמתי , להם יש הגודל והאיכות, מן הסתם זה הולך להיות חיבור מיוחד. גם בערב הזה, בעיקר ברגעיו הראשונים, גם הקהל, גם נינט ובעיקר הסימפונט היו צריכים לאכול את היצור החדש הזה. יש מקומות שזה היה תפור בדיוק מושלם. השיר הבנוי על בסיס רוקנרולי עובד וקיבל תפנית קלאסית שהתיישבה עליו נפלא כמו חליפת הוט קוטור מרשימה, אך לעומת זאת היו מקרים שהתפרים נראו מעט גסים מדי, בעיקר בשירים ה"רועשים" יותר. אך בסופו של ערב התוצאה הסופית מוצלחת מאוד ומרשימה.

          עם השיר הפותח עבדים והפתיחה הדרמטית שלו, היה חשש שהתזמורת לוחצת על ההתחלה ונינט עשויה ללכת לאיבוד. אבל איפה. היא השיבה פייט טוב משלה.  גם התאורה נתנה ניגוד מרשים השמור למופעי הרוק יותר מאשר לבית האופרה וביחד היו פתיחה טובה. דווקא במדברים, השיר השני, מהשירים המצוינים יותר בקומוניקטיבי, היה אחד הדוגמאות לתפירה בעייתית.  החיבור בין השניים לא צלח בבתים. משהו שם לא נשמע טוב ולא התחבר, אך לפתע הפזמון קיבל (או נתן, תלוי איך מסתכלים) תפנית נפלאה, בעיקר בזכות עבודת התופים המיומנת. בכלה מסוממת, מה שהיה הסינגל השלישי, נינט מתחילה לבעוט, תרתי משמע, בערב המעונב הזה וכשהיא שרה: זה הלילה שלה, אין ספק. זה הלילה שלה. כשהיא לוקחת את הגיטרה בלא תקחו ממני את השלווה היא מדגימה איך צריך להראות חיבור בין רוק לקלאסי. תפר מהודק היטב, בעיקר בזכות הנגינה של נינט. גם אולי בחגיםהשקט המשיך את המגמה. אבל במקרה הזה אולי זו לא חכמה גדולה מדי. השיר שכבר באלבום היו בו ניחוחות קלאסיים שנועדו לעיבודים תזמורתיים קיבל גם הערב טיפול מעולה. בתים עדינים ומעודנים ותופים שעושים את הפזמון לחזק ומסעיר. ביצוע מושלם.

          גם כשנינט עושה אדית פיאף, זה לא מנותק מקונטקסט. לכן הבחירה המסקרנת בשיר שבו אין חרטה על שום דבר מוציא מנינט כנות מרשימה וביצוע מוצלח נוסף, שבו לרגע – קטנטן וחמקמק (ואם תתפסו אותי במילה אני אכחיש שאמרתי) נינט נשמעה כמו אדית פיאף ובית האופרה בתל אביב נשמע כמו אולימפיה בפאריז.

          הנציג הראשון של האלבום הראשון (והיו רק שלושה כאלה בערב הזה, וזה לגמרי הצהרת כוונות) היה יחפה. בעצם השיר הראשון שהקהל נשפך ממנו ולא בכדי. זהו שיר שנינט בגלגול החדש ממעטת לשיר וחבל. המילים, שהם הסיפור הנינטי במלוא כנותו, הושרו באופן מאופק. העיבוד היה, שוב, מאוד עדין וקלאסי והתוצאה- מרגשת. גם הבחירה לעשות את  sorry של ג'ף באקלי הבלתי נמנע, היא אמיצה והעיבוד היה למעלה ממעולה, בזכות עבודת כינורות ותזמור מושלם שלהם עם הגיטרה של נינט.

          נינט המשיכה לבעוט ולנשוך בהכלב (איך לא אמרת שלום) והפכה אותו לקודר ותיאטרלי, כמעט קברטי. ברגע זה נפל לי האסימון, הערב הזה מזכיר לי קצת את הסרט ברבור שחור ולא רק בגלל האיפור של נינט והלבוש השחור שלה. היה משהו קודר מאוד בערב הזה, שבלט דווקא בשירים הרועשים יותר.

          השיר כדור פורח הדגים גם הוא את רגעי השיא של הערב- השירים השקטים של נינט עובדים חזק יותר. וכאן, נינט מתחיישבת בקדמת הבמה, מתכתבת עם יחפה והרצון לשוב לשקט, והופכת את השיר הזה למעיין גדול של עצב עכור. גם היא יודעת, קיבל אינטרפטציה עצובה כשהפזמון שלו נשמע לפתע כמו שיר לכת, או אפילו כמו שיר אשכבה. מיותר לציין שזה היה ה-להיט של הערב. גם אם אני אלך המשיך את הקו של קודמו והיה לשיר בועט ולא רק בזכות הרקיעות של נינט עם המגף על הבמה.

          בהדרן, משוחררת להפליא, מתיישבת נינט עם גיטרה קלאסית ומחדשת את "מודה אני" של מאיר אריאל. קטן, אישי, נשי. רגע מצמרר, חבל שמאיר לא נמצא כדי לראות איך נינט עושה כבוד בשיר הזה בזכות הקול החזק שלה והנגינה הקטנה שלה. כשאתה כאן סגר את הערב בתחושה שהקהל היה מת לעוד כמה להיטים כאלו ממנה. ים של דמעות אמר מישהו?

          אז הערב המיוחד הזה נגמר בתחושה שהסימפונט זרמה עם נינט יותר מאשר נינט זרמה עם הסימפונט. נקודת המפגש הפומפוזית לעתים, הראתה מה שכולם יודעים כבר מזמן, לנינט יש יותר גדול.

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 4 מתוך 5

            ביקורת על "ארוחות אמצע אוגוסט"

            על זקנה וארוחות - או ארוחות אמצע אוגוסט

            13

            סרטים  

            6 תגובות   יום ראשון, 6/3/11, 23:16

            ''

            מקרה מוזר הוא הסרט ארוחות אמצע אוגוסט. לראשונה מזה הרבה זמן, אני יוצא מסרט בתחושה משונה שהרכיבים היו כולם טובים, אבל הסך הכל הכללי איכשהו לא עובד. על הנייר הכל צעק הנאה. בפועל, לא ממש. ארוחות אמצע אוגוסט הוא המקרה הקלאסי שוודאי מוכר לכם מתחומים אחרים בחיים:  אם הכל כל כך טוב אז למה התחושה היא שמשהו לא עובד? למה רע או סתם משעמם?

            זה בדיוק המקרה של הסרט הזה. על פניו, הכל טוב כאן. הניחוחות האיטלקיים קיימים ופועמים בכל פריים ופריים. גם טוב לב ואנושיות יש פה למכביר וזה דבר מרענן לכשעצמו, אחרי כל הטרגדיות שנראו לאחרונה בקולנוע. סוף סוף סיפור אנושי לא מזעזע, להיפך. הכל קטן, בדיוק כמו שאני אוהב: העלילה, ההומור הדק, שום דבר פלסטיקי, וגם הויזואליות הצנועה של הסרט בולטת. בקיצור חגיגה אמיתית של גישת less is more, שאני ממעריציה, חוגגת כאן. ובכל זאת? אם הכל כל כך טוב, אז למה העיניים מתקשות להשאר פקוחות? או במילים אחרות, זה סרט קצת משעמם. וכעת הולכים להיות לא מעט ויכוחים, כי יש בסרט הזה את כל האלמנטים שאני קורא להם: קראוד פליזר ושאין ספק שהקהל הישראלי, חובב הקולנוע האירופאי מהזן של מוזיאון תל אביב, יימצא בסרט הזה חן רב. אני פשוט לא קניתי את זה (בבקשה תגידו שזה לא רק אני).

             

            הסיפור, לא יאמן, שייך לתסריטאי הסרט גומורה, אחד מהסרטים האיטלקיים הבולטים (והאלימים) של השנים האחרונות ואולי הטוב שבהם, אך אל דאגה, אין ולו קמצוץ קל של דמיון בין השניים (למרבה הצער). ג'יאני דה גרגוריו, הוא גם הבמאי, גם התסריטאי וגם השחקן הראשי של הסרט. בגדול, אני לא בעד המולטי טאסקינג הזה וזה אכן מורגש פה. הוא מגלם את ג'יאני, גבר בשנות החמישים לחייו, הגר עם אמו, קשישה איטלקיה ודעתנית. דווקא אחת הסצנות החזקות שלהם יחד היא סצנת הפתיחה המעולה, בה מקריא הבן סיפור לאם עד שהיא נרדמת, רגע קטן ומקסים. חבל שההמשך לא היה כל כך אפקטיבי כמו הרגע הזה. שניהם צברו יחד הרבה מאוד חובות לבעל הבניין.  גם שאר הדיירים לא ממש מרוצים מהשכנים, שלא עושים דבר למען תחזוקת הבניין. על מנת לסלק חובות מגיע ג'יאני להסדר עם בעל הבניין בדבר הפקדת אמו הקשישה אצלם למשך סוף  שבוע באמצע אוגוסט, בהם הוא יוצא לחופשות מרפא. פרט שולי שהוא לא ציין זה שגם דודתו הקשישה בעסקת החבילה.  בהמשך, גם רופאו של ג'יאני מבקש טובה להפקיד שם את אמו, שוברת המוסכמות. כך מוצא עצמו ג'אני בחופשת חג מוקף בארבע קשישות ובעוד חבר שיכור. הקשישות בדרכן, כל אחת יותר פולנייה מפולנייה וכנראה שזה לא עניין של גיאוגרפיה. זה אומר שכל אחת מהן יותר מניפולטיבית מהשניה, דעתניות שזה לא מילה, תובעניות ותחרותיות גם בגיל הזה (תגידו, זה לא עובר אף פעם?), אבל בסופו של דבר כל אחת מהן זקוקה לקצת חום ואהבה. כמובן שכל המתחים בסוף בין ארבע הקשישות מביאים לקתרזיס (טוב אולי נסחפתי, זה לא כזה קתרזיס), שעם כאלה ילדים, הכי טוב להן ביחד. וכאן מפספס הסרט את היכולת שלו להיות מניפסט בדבר יחס הצעירים לקשישים ולצאת מהתבנית של סרט לדודות ולא, זו לא מחמאה. בכלל כמה כבר יוצא לראות כל כך הרבה קשישות בבת אחת על מסך הקולנוע? לא כדאי למנף את זה לביקורת? הסוף עם הפואנטה הזו הוא חלש, חלש מדי. הרי בקלות אפשר היה לייצר כאן סרט שיגרום לכל אחד מאיתנו טיפה אשמה שהוא לא מרים טלפון לסבתא ושבכלל...הזמן אוזל. לצערי זה לא קורה, אולי בגלל העדינות הרבה מדי של הסרט, אולי כי בניגוד לגומורה מושך האש, הפעם בחר ג'יאני דה גרגוריו להחנף לקהל ולתת לו בדיוק מה שהוא רוצה: קצת הומור, קצת טוב לב, קצת תמונות של אוכל איטלקי, קצת שמחת חיים ואת הביקורת לשמור לפעם אחרת. לפעמים זה לא מספיק.

            ''

            הקטע המרנין ביותר בסרט דווקא מגיע בכותרות הסיום של הסרט, בו הקשישות רוקדות יחד עם ג'יאני. זה רגע מקסים, אחר, מצחיק באמת ופשוט לא יבש.

            אין לי ספק שארוחות אמצע אוגוסט ידבר אל לא מעט אנשים (מספיק לראות את כרזת הסרט עתירת השבחים).  אך נראה שקהל היעד שלו (ובבקשה לא להעלב כעת) הוא בעיקר מבוגרים. אותם קשישים שגם כאן מגיעים לבית הקולנוע (וזה מקסים) ומקבלים סוף סוף סרט שמדבר אליהם ועליהם בגובה העיניים. אני חושש שאל הדור הצעיר יותר, זה פחות ידבר ובכל מקרה, אל תבואו עייפים.

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 3 מתוך 5

              10 תגובות   יום שישי , 4/3/11, 06:56

              ''

              תראו מה זה, פעם הספיקה מועמדות אחת קטנטנה לאוסקר והופס הסרט יוחצן בכל מקום ואתר כסרט אוסקרים ומהר מאוד הגיע לקולנוע על תקן מושך קהל. אבל היום? היום, זה כבר לא מה שהיה פעם. בכל מובן. מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר? כבר לא תנאי להקרנה של סרט בישראל. בשבילנו אתם צריכים להתאמץ יותר. אפילו תהילת עבר של יוצרי הסרט כנראה לא מספיקה. מזל שיש את הסינמטקים שעושים את העבודה ומגניבים מדי פעם לרפרטואר שלהם את אותם סרטים שהמפיצים מחליטים בשבילנו שלא נראה בקולנוע. והמקרה הנוכחי – 127 שעות.

               

               

              לא יעזרו כל האוסקרים של נער החידות ממובאי, לא יעזור הפולחן של טריינספוטינג האגדי, את  127 שעות סרטו של דני בויל במאי סרטים אלו,לא תראו בבתי הקולנוע. והכל בגלל סצנה אחת. נכון היא קשה קשה ואולי לחלק מהצופים היא תהיה בלתי ניתנת לצפייה, אבל זה תירוץ. והאמת? הפסד של הקהל הרחב, זה שלא שוחר סינמטקים.

               

               

              ובכל זאת, לפני שאתם רצים להזמין כרטיסים להקרנה הקרובה, אולי כדאי שתדעו על מה מדובר. 127 שעות מתאר את חמקמקות החיים ואת יכולתם להשתנות במחי שנייה (ויותר מדי יהירות) דרך סיפורו (האמיתי) והבלתי יאמן של ארון ראלסטון. ארון הוא צעיר, חתיך ויהיר, חובב ספורט אתגרי מהסוג שחי על הקצה ואז מותח אותו עוד טיפה. ספרי טיולים? הם רק המלצות לדודות, לא לגברברים כמוהו שבולעים את השטח בריצה. מי ידע שהחלטתו לטייל בשמורת קניונים מרהיבה, מבודדת ונידחת בלב יוטה תשנה את חייו ללא היכר. בשנייה אחת הכל משתנה כאשר סלע שעליו עומד ארון ניתק ממקומו ומפיל את ארון לתוך נקיק צר. הצרה היא לא הנפילה אלא העובדה הבלתי נתפסת שהסלע נתקע בין ידו הימנית של ארון למצוק. כן, כן. כבר אמרתי שבשנייה אחת הכל משתנה? תכניות למסיבה שהוזמנת, תכניות לחיים שתכננת, שיחת הטלפון מאמא שלא ענית, העבודה שהשארת, המים שהולכים ואוזלים, הרכב שמחכה בחנייה, הרגל שמגרדת בדיוק עכשיו, הקור המקפיא בלילה. על מה אתה חושב ברגע שבו היד שלך מחוצה בין סלעים? אין למי לצעוק כי הרי זוהי שמורה מבודדת ומנותקת להרפקתנים בלבד, המים תוכננו לטיול של יום אחד, גם אוכל. ומכאן מתחיל הסיפור באמת. לא עוד קומדיית הרפתקאות ואתגרים, מעכשיו זו דרמה מורטת עצבים (בכל מובן) המותחת את סבלנות הצופה ומחזיקה אותו קצר קצר קצר עד הסוף. מה אתם הייתם עושים במקרה כזה? נותנים למוות לכרסם אתכם לאט לאט ובייסורים? מסע ההשרדות של ארון, הופך להיות גם מסע ההשרדות של הצופה (אוי, כמה מסכן הצופה התמים שלא ידע לאן הוא נכנס) ומאבק שותף בסלע אחד. אוי החיים החיים. איך אפשר לאבד את הכל ברגע. אם עד כה הסיפור האמיתי נשמע הזוי ושייך לעמודי הידיעות המשונות בעיתון, ההחלטה של ארון בדבר הישרדותו היא בכלל גובלת בטירוף. ארון, אם זה ברגע של יאוש או ברגע של אומץ, מחליט לחתוך לעצמו את היד על מנת להציל את חייו. בלתי מובן, בלתי נתפס, אם זו לא היתה המציאות זה היה נשמע כמו מוח מעוות וחולני של תסריטאי משועמם שרוצה להתעלל בקהל. ואכן, זו אחת הסצנות הקשות ביותר שתראו השנה בקולנוע אם לא בכלל. זו גם הסיבה שמפיצי הסרט חסכו אותו מכם. איזו טעות.

              ארון מלמד את הצופים שיעור אחד או שניים ביהירות ועונשה והלמידה על כך. באחד הרגעים הטובים ביותר בסרט, כשהוא נע בין דיכאון לאיבוד הדעת או אולי סוג של תקווה, הוא מבין שהסלע הזה חיכה לו כל חייו ובעצם ארון הזמין אותו. הוא ממשיל את הסלע, מול המצלמה, לדברים אחרים שתוקעים כל אחד מאיתנו ובעצם ההבנה שלכל אחד יש סלע בחיים שעוצר אותו ולעתים, על מנת לשרוד את החיים האלה, עליך לעשות מעשה קיצוני כל כך על מנת להציל את עצמך ולא לתת לסלע הזה לנצח. שוב, ברוח סרטי התקופה, גם 127 שעות הוא סרט שנותן שיעור קל בפרופורציות בחיים ובעיקר, הערכה המחודשת של מה יש לך בחיים ולא מה אין.

              אז תשאלו, אדם אחד וסלע רוב הסרט, זה לא טיפה משעמם? מה כבר יכול לעניין בסרט של שחקן אחד, ברובו, שנתקע עם ידו בקניון? משעמם?! איזה משעמם ואיזה נעליים. אם ראיתם סרט אחד או שניים של דני בויל, אתם יכולים ודאי להבין שבניגוד ל 127 שעות האיטיות של ההיתקעות הבלתי אפשרית, הקצב של הסרט הולך להיות מסעיר כמו ריצת ספרינט. הדופק גבוה, הטלטלה לא מאחרת לבוא, הבטן כואבת, הראש מסוחרר, שלא לומר אילו עוד תחושות עולות בסצנת הקיטוע המחרידה, כמו גם המהפנטת. אין, אפשר להגיד הרבה דברים רעים על דני בויל- שהוא מניפולטיבי, שהוא סוחר שחקנים, שהוא פופוליסטי, מה לא. אבל אין ברירה אלא להודות לאמת - דני בויל הוא אשף. לקחת סיפור של גבר תקוע בלב המדבר ולעשות ממנו וידאו קליפ ארוך, מהיר ולשנייה אחת לא לשעמם זה הישג. מספיק להסתכל על הקהל במהלך הסרט על מנת לראות איך כולם מביטים קפוצים בכסאותיהם ומהופנטים למסך. חבל שהסוף הדביק והמרושל מעט הורס טיפה (אמנם נצמדו פה מאוד למציאות, אבל בכל זאת). אם היה נעצר הסרט חמש דקות קודם, הוא היה אדיר.

              ''

              עוד דבק שעושה את המלאכה זה הפסקול. כמו בנער החידות גם כאן חובר בויל לא.ר. רחמן ההודי שמתבל את הסרט בפסקול מעולה. כבר הרבה זמן לא נשמע פסקול עם חשיבות גדולה כל כך ותרומה גדולה לסרט. הקצב המהיר, התובנות והחיבור לפחד, לאימה, לייאוש, לחרדה, למחשבות על המוות ובעיקר התסכול של ארון מועצמים כל כך בזכותו (בנוסף שיר הסיום היפה לכשעצמו, שהיה אף הוא מועמד לאוסקר).

              פסקול וקצב וידאו-קליפי זה טוב ויפה, אבל לכשעצמם הם לא מחזיקים צופה מרותק 94 דקות, צריך משהו אחר, ערך מוסף והערך הזה הוא ג'יימס פרנקו (מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר ושם את קולין פירת בכיס הקטן ויסלח לי הקולין). 127 שעות הוא ג'יימס פרנקו. זה הסרט שלו, בראש ובראשונה. פרנקו סוחב על כתפיו סרט ועושה זאת ביד רמה (תרתי משמע). התנועה מיהירות, לתדהמה, כעס, תסכול והמון הומור לאורך כל הסרט מוציאים ממנו משחק מרהיב וחזק ומחזקים את היותו הרבה יותר מכוכב עולה (ופנים יפות). כמה אנרגיה ותנופה הוא מביא לסרט. כשהוא מדבר אל מצלמת הוידאו שלו –נפרד מהוריו או מגיש מן תכנית אירוח כשידו תקוע, או נמצא באחד מרגעי הטירוף והפחד שלו, אלו קטעים לא פחות ממאלפים. מדהים לגלות בכלל איזו שנה מעולה היתה לו – בתחילת השנה עלה בעולם יללה, אחד הסרטים הטובים והחכמים ביותר שנעשו השנה, שגם אותו לא תזכו לראות (אבל אתם חייבים לעצמכם), שם כיכב בדמותו העדינה של אלן גינסבורג וממש בשבוע האחרון הבחור הצעיר זכה להיות מנחה האוסקר. כבוד, לא?

              ''

              אין ספק, דני בויל עושה זאת שוב. אפשר להתווכח על יצירותיו, אבל אין ספק שגם ביצירותיו הבעייתיות הוא מצליח לטלטל את הצופה וגם הפעם הוא שולח אותך הביתה עם לא מעט חומר למחשבה. תתכוננו, אתם הולכים להתרגש, להתפעם, להיגעל עד עמקי נשמתכם, לפחד, לצחוק, להמתח עד לקצות עצביכם ולהשאר בחיים. אל תתנו לסצנה אחת מעוררת בעתה ככל שתהיה להפריע לכם, מדובר בסרט חזק. לרגעים תרגישו כאילו זו היד שלכם תקועה שם, אך כמה כייף לגלות מחדש אחרי הסרט שהחיים שלכם כאלה פשוטים ויפים. השיגו באחד הסינמטקים הקרובים לביתכם.

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 4 מתוך 5

                פרופיל

                rotemmon
                1. שלח הודעה
                2. אוף ליין
                3. אוף ליין

                בלוגים אהובים

                • שמנמנים

                הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך