עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 2/2011

    ביקורת על ביותיפול,

    ביותיפול לייף?

    20

    סרטים  

    5 תגובות   יום ראשון, 27/2/11, 08:46

    ''

    תשכחו את ברצלונה שהכרתם. תשכחו מגאודי. תשכחו מרחובות רומנטיים. תשכחו מאתרי תיירות מצולמים היטב. תשכחו מטאפאס וסנגריה ואז תלכו לסרט ביותיפול. אוירה קלילה, תוססת ודקדנטית? לא בבית ספרנו. חיים יפים? תשכחו מזה. ביותיפול הוא תמצית וריכוז הסבל האנושי לחוויה מהממת של שעתיים וחצי קורעות לב.

     

    ברצלונה הניבטת מביותיפול היא עכורה, עלובה, ענייה, קודרת ועצובה, כשבתוכה נע אוזבל (חאוייר בארדם, בהופעה מדממת תרתי משמע) כעמוד התווך. הוא הדבק המחבר את העלילה המתפזרת לכמה סיפורים בכמה עולמות, הנארגים אט אט בסאגה מייאשת. אוזבל הוא משהו בין סוחר עם נשמה ענקית למתווך עם מצפון, בין סינים התופרים תיקים מזוייפים ועלובים בתנאים מחפירים, לאפריקאים שמוכרים אותם ונמצאים בפחד מתמיד מהמשטרה שרודפת אחריהם. לעתים הוא נאלץ להשלים הכנסה כמתקשר, החוליה המתווכת והמקשרת בין המתים לחיים (באופן מאוד סמלי), דבר התובע ממנו כוחות נפשיים אדירים (התקשור מגיע בפעם השניה השנה לקולנוע, אחרי מכאן והלאה ויש היראו בזה חלק תלוש ולא קשור). בנוסף אוזבל ואולי בעיקר, הוא גם אב במשמורת מלאה על שני ילדיו – אנה בת ה 10 (ואיזו יומולדת עצובה שהיא תחגוג) ומתיאו ילד קטן ועצוב והוא רק בן ה 7. הילדים נקרעים, רוב הזמן, בין אהבתם לאמם הדו קוטבית לאישיותה הבעייתית הגורמת לעתים להתעללות והזנחה. אם עד עתה מנת העצב לא גדושה מספיק לטעמכם, כבר בדקותיו הראשונות של הסרט אנחנו מגלים כי אוזבל גם חולה בסרטן הפושה בגופו ומותיר לו חודשים ספורים לחיות. הגילוי הזה, כמו גילויים אחרים שיבואו בהמשך מובאים לצופה כמו שאומרים – לפנים. בלי לרחם, בלי לעדן. רציתם יופי? תשכחו מזה. וואו, גודש רגשי כזה על הלב כבר הרבה זמן לא נראה במחוזותינו וכבר יצא לנו לראות לאחרונה לא מעט סרטים "קשים". כפי שניתן להבין כבר מהשם המעוות, ביותיפול (כן, שגיאת הכתיב היא מכוונת) שיפה זה לא ממש. העיוות של השם עשוי היה להיות קלישאה אם הוא לא היה כל כך מרגש. הסרט, כמו סרטיו הקודמים של אלחנדרו גונסלס איניאריטובבל, 21 גרם ואהבה נושכת, לא מרחם על הצופה ומעביר אותו סוג של מסע צלב, לעתים ללא גאולה אמיתית וממשית בסוף. בוגרי סרטיו הקודמים (ולא מעט מבקרים) ודאי יחושו שזה לפעמים קצת יותר מדי. הרי לא ייתכן שהכל כל כך רע, שכל סחי החיים מרוכז אצל אדם אחד, וששוב איניאריטו יורה לכל הכיוונים ללא אבחנה וללא רחם. התוצאה של הירי הזה הוא שזה לא תמיד פוגע. או בבחינת תפסת מרובה. בדרך כלל מצב כזה עשוי לגרום לצופה להגיע לשני מצבים: או שהוא מותש מהעומס הרגשי הזה או בדיוק להיפך, להסחף איתו. וביותיפול, לטעמי, הוא סרט סוחף.

     

    על אף אורכו הרב, כמעט 150 דקות של עצב בלתי נגמר, ואולי בזכות אורכו מתאפשר חיבור רגשי לכל אחת מהדמויות ובעיקר לאוזבל וילדיו ואין רגע אחד משעמם. אבל אם אתם כרגע לא במצב נפשי מי יודע מה, זה כנראה לא סרט בשבילכם. אתן בהריון? לא, אל תחשבו אפילו לראות את הסרט. כך למשל, כל סצנות המשפחתיות ייגרמו ללבכם להזיל הרבה יותר מדמעה ולהזדעזע לא אחת. כי כשהסרט נוגע בקו התפר בין החיים והמוות, בעיקר בילדים ומשפחה ומה יקרה לה ביום שאחרי מות האב, הלב נקרע. לזה מתווסף גם התעללות והזנחה, בגידת הגוף, בגידת המשפחה, בגידת החברה במהגרים אליה (נקודת החולשה של הסרט היא דווקא העיסוק בזרים שמעט מתפספס) ובעיקר בגסיסה הבלתי נגמרת ובחיפוש אחר הגאולה והתקווה, הסרט לא מותיר ממש נקודות אור חיוביות.

     

    גם כשיש נקודות אור ושביב של חמלה בסרט, מיד יגיע רגע טרגי במקרה הטוב, או אסון גדול במקרה הרע, שיוריד את כל החמלה הזאת היגון שאולה. לדוגמה (זהירות ספוילר מתקרב), כשאוזבל מחליט לרכוש תנורים בעבור 30 הפועלים והפועלות הסינים הישנים במרתף על מנת להתחמם בלילות הקרים, מיד אחר כך תתרחש הסצנה הקשה ביותר שיצא לי לצפות בה השנה בקולנוע. כמעט רגע בלתי נסבל שמותח את גבולות הסיבולת והיכולת של הצופה וזאת כשכמעט לא רואים בה כלום, אבל התחושה החונקת קשה מנשוא. אם חשבתם שסצנת קיטוע היד בסרט 127 שעות (סרטו של דני בויל, המועמד אף הוא לאוסקר) היא קשה ובלתי ניתנת לצפייה, תנסו לחשוב מה זה 30 סינים שמתים מהרעלת גז, בהם ילדים ותינוקות.

     

    אם הגעתם עד כה ונותר בכם אוויר, עדיין ביותיפול הוא חוויה מהממת ומדממת של קולנוע עכור המגיש את תמציתם הקודרת של החיים ללא פשרות. כל זה לא היה עובד באותה עוצמה ללא הופעה מחשמלת ואדירה של חאווייר בארדם. נכון, האוסקר ילך לקולין פירת' אבל בינינו, הוא צריך להיות ללא עוררין בידיו של חאווייר. לא בכדי בפסטיבל קאן האחרון הוא קטף את פרס השחקן הטוב ביותר. עוצמה וכאב, יאוש וסבל מתמצים כולם להופעה בלתי נשכחת. עוד מישהו שיסחוט לכם היטב את הלב הוא גיירמו אסטרלה, המגלם את מתיאו הקטן, העומד במרכז התעללותה של אמו ומזכה אותנו בשלוש סצנות שכל אחת מהן יותר שוברת את הלב מקודמתה. לא יאמן שמדובר בילד קטן.

     

    ביותיפול אם כן, הוא ראשון המועמדים לסרט הזר הטוב ביותר, הנוחת על מסכנו והוא פתיחה מהממת וכואבת לעתיד לבוא. איניאריטו לא מרחם עלינו ומגיש  150 דקות סוחטות לב, מרגשות וחותכות בבטן כשהכל צועד אל המוות המסתתר מעבר לפינה. אם חשקתם בבילוי נעים, זה לא הסרט הנכון. להיפך, היציאה ממנו תותיר אתכם דוממים וכואבים, מותשים וסחוטים רגשית. מסע צלב כואב ודוקר בנתיב הייסורים המדמם של החיים.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      ביקורת על אומץ אמיתי,

      יש אומץ ויש אומץ אמיתי

      8

      סרטים  

      5 תגובות   יום שלישי, 22/2/11, 08:35

      ''

      האחים כהןעושים זאת שוב! אי אפשר לתאר זאת אחרת. גם כשנדמה שהם עשו הכל, אמרו הכל וספרו הכל, הם מצליחים למתוח את היריעה עוד טיפה ולהפתיע. אחרי שהצחיקו, רגשו, הפחידו, שעממו וזעזעו, הם מביאים את אומץ אמיתי וטורפים את הקלפים מחדש. לזה קוראים יצירה, לזה קוראים מופת, לזה קוראים אמנות, לזה קוראים אומץ אמיתי. אם היתה תחרות אמיתית באוסקר השנה, לאומץ אמיתי היה סיכוי הרבה יותר מגבוה ליטול חלק ניכר מהפרסים. כל כולו ממתקים שמצדיקים לפחות איזה פרס או שניים (וזה רק בגלל תחרות אמיתית מצד ברבור שחור).

      לאט לאט אני מתחיל להבין שאני ממש אוהב מערבונים. והמערבון כבר הרבה זמן לא נראה טוב כל כך וחזק כל כך, כמו באומץ אמיתי. הסיבה לכך היא בעיקר כי חוברים בו יחד כל כך הרבה מרכיבים מצויינים, שהופכים אותו להרבה יותר מסתם סרט או מעוד מערבון. וכרגיל אצל האחים כהן, גם כשהם עושים מערבון - או שאוהבים אותם מאוד ומעריכים אותם על פעליהם או שלא ממש מבינים את ההתלהבות מהם, ואני יכול להבין את אלו ואת אלו. אני, דרך אגב, בצד שאוהב אותם מאוד, אז קחו את הביקורת הנ"ל בחשבון.

      אומץ אמיתיהוא בעצם רי-מייק למערבון נושן ומצויין (שבעצמו עיבוד של ספר) שאמנם נודע אז בזכות ג'ון ויין, הפעם הוא נודע בעיקר תודות לביצוע המושלם שלו. זה מתחיל בתמונה מהממת ולא ברורה, קצת כמו איזו אגדה או לפחות כמו המעשייה שפתחה את יהודי טוב, סרטם הקודם. וזה מסתיים בסוף מפעים ובתזכורת שהזמן אוזל. כמעט כמו בסרט אחר שמוצג כרגע בבתי הקולנוע - קר עד העצם, גם כאן נערה צעירה נשלחת בעקבות אביה, אך בניגוד לקר עד העצם הריאליסטי, הקודר והמטלטל, סרטם של הכהנים חם (ותמים) בהרבה. מאטי רוס היא ילדה בת 14, שנאלצת לסוע הרחק מביתה על מנת לזהות את גופתו של אביה, שנרצח על ידי עובד שלו. הילדה היא לא סתם ילדה, היא בעלת לשון חדה כתער ופה נוטף ארס עוקצני, שלא כדאי ליפול בו. מאטי מעוניינת לצאת למסע של נקמה ברוצח ולצורך כך היא שוכרת את שירותיו של המרשל רוסטר קוגבורן, הנודע כבעל "אומץ אמיתי" ואופיו הרצחני, אך בפועל מדובר באיזה סוג של קאובוי מזדקן ושתוי (הפעם לא ג'ון ויין אלא ג'ף ברידג'ס, בתפקיד שממשיך את שורת תפקידיו האחרונים – זה שתהילת העולם שלו הרחק מאחוריו וכעת הוא רוב הזמן שיכור, ממורמר ו..שובה לב). אל מסע הנקמה מצטרף לביף (מאט דיימון), איש חוק טקסני שדולק אף הוא אחר הרוצח ומעוניין לשכור את שירותי הרוסטר. במסע הנקמה ובמרדף אחר טום צ'ייני הרוצח (ג'וש ברולין) חולפים השלושה במין משולש מוזר ולא תמיד מתחבר, של אנשים שאין להם ברירה אלא להיות אמיצים. קלישאתי ככל שזה יישמע. היופי כאן שזה מקבל טיפול כל כך חזק שבמקרה אחר זה אכן היה יכול להשמע ולהראות כקלישאה. תורם לכך גם המימד ויזואלי – שוטים מופלאים הופכים את סצנות קטנות לגדולות מהחיים. לא חסרות כאן דוגמאות ליופי ולעוצמה שבעיצוב הסצנות, כמו למשל ברגע בו מאטי וקגבורן רוכבים לאיטם ולפתע מגלים גופה תלויה בצמרתו של עץ, זהו פשוט שוט עוצר נשימה. גם סצנת הדו קרב הינה קלאסיקה בהתהוותה ושלא לדבר על הרכיבה לאור הירח והכוכבים בסוף. 

      שלא תבינו לא הנכון, יופיו הויזואלי של הסרט הוא חשוב, אך הוא בטל בשישים אל מול התסריט. הכהנים עבדו באופן מופלא את הספר (והסרט), שנשמע בעיבוד הנוכחי כמו סיפור שייקספירי או איזו אודיסיאה על עקשנות ודבקות במשימה (קלישאה קלישאה אבל זה עובד) מחוייבות ואומץ. חכמת הדיאלוגים, שנינותם והניואנסים הרבים והדקים לא היו עוברים היטב אלמלא היו בסרט שחקנים לא טובים, אך אנסמבל השחקנים כאן עושה מלאכת מחשבת של משחק. בתפקיד קטן כגדול, מעובר אורח דרך דמויות שוליות ועד למאטי רוס. הרי זה ברור שאי אפשר לדבר על אומץ אמיתי מבלי לדבר על היילי סטיינפלד. אם זו תצוגת המשחק בסרטה הראשון, מה יהיה אחר כך? מדהימה במלוא מובן המילה ועוד מעיזים לקרוא לזה תפקיד משנה. זה משנה? מסכנה מליסה ליאו, שוב עשוי האוסקר לחמוק לה מבין האצבעות.  אם אתם זקוקים רק לסיבה אחת לראות סרט, הרי זו היא.

      לרגעים מזכיר אומץ אמיתי סרטים אדירים כמו הבלתי נסלח או זה ייגמר בדם, ונראה אפילו שמיישר עמם קו, כשמבין כל הסצנות מטפטף לו כל הזמן דמם של האחים כהן. מצד אחד זה מערבון, מצד שני זה האחים כהן. אי אפשר להסביר את זה, צריך לראות את זה. אומץ אמיתי, קצת כמו שייקספיר - לא מסעיר בכל רגע ורגע, אבל מספר סיפור קטן ודרמטי שתוך כדי צפייה אתה מבין שנולדת כאן קלאסיקה.

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        14 תגובות   יום חמישי, 17/2/11, 09:59

        ''

        בפעם הראשונה זה היה ערב קריר פוסט סערה, שנדרשה בו כמות גדולה מאוד של נחמה. בפעם השניה זה ערב קריר אחרי סערה. בפעם השלישית ובפעם הרביעית זה כבר סתם היה תירוץ לנחמה. בפעם החמישית זה בגלל שזה היה יום שבת שטוף שמש חמימה ומנחמת. ומה מנחם יותר מחברה טובה, אוכל מעולה ואווירה? או האווירה. כן, לפעמים השילוש הקדוש הזה של חברה-אוירה-אוכל טוב יכולים לעשות פלאים לנפש האדם. וכשאני מחפש מזור לנפש ולגוף ולא יכול לארוז את עצמי לחו"ל, אני מגיע לקלמטה הכי קרוב שאגיע כנראה ליוון בתקופה הנוכחית. אני מצמיד את עצמי לאוזו ולכמה תופינים שעושים לבכות.

        השבת החמימה פשוט הזמינה את העובדה שצריך כאן ועכשיו לשבת מול הים, עם אוכל טוב, חברה טובה ואם אפשר לשתות משהו טוב על הדרך, אז בכלל. שיהיה רק טוב. וקלמטה לא מאכזבת. בביקורים חוזרים ונשנים המשולש הנצחי של אוכל-אוירה-חברה מוכיח את עצמו שוב ושוב כמתכון מנצח ובמקום היפואי הזה, מול הים, בין הכנסיות בלב יפו העתיקה  החופש נראה כל כך קרוב.  קסם המקום שלא מתבטא רק במוזיקה היוונית השמחה והנעימה, ולא רק בבית האבן האופייני למתחם אלא  בעיקר האוכל (טוב והשירות המעולה, נסו את אדם או את רונה המלצרים). שילוב שלוקח את כל מה שטוב באגן הים התיכון הזה ורוקח אותו לכדי מנות פשוטות, מרעננות ומפתיעות. כן, ההפתעה היא בעצם הפשטות. ואיזה כייף זה אוכל פשוט. פשוט אבל במובן החיובי של המילה.

         

        ''

        בארוחת הצהריים השמשית (טיפ קטן: חובה להזמין מקום ליד החלון כשבאים באמצע היום בסופי שבוע) התחילה כמו שצריך עם קצת אלכוהול לשמח לבב אנוש. הבחירה הישירה היא טורקיש (39 ש"ח), קוקטייל משמח על בסיס ראקי ולימונדה שמעלה אותך יפה על הקו הנכון לסופשבוע טוב. עכשיו רק צריך לאכול על מנת שזה לא יעלה לראש. מכל הביקורים במקום כבר יש פה מנות שסומנו מזמן כפייבוריטיות שלי, זאת אומרת שאף ביקור בקלמטה אינו שלם בלעדיהן , ולכן זו התלבטות האם לגוון או ללכת על המוכר והאהוב, כי הרי סוס מנצח לא מחליפים גם כשמדובר באוכל. הפעם החלטנו לשלב – המנות ראשונות המנצחות כתמיד ומנות עיקריות שטרם ניסיתי קודם.

        לא משנה מה יקרה תמיד זה יתחיל במנת לחם הבית (18 ₪) ולא פעם אחת. אני מתנצל, זה פשוט לחם מצויין שעד לפני שמישהו שם לב הוא נגמר כלא היה. אז הזמנו אותו פעמיים, שלא יחסר צוחק. הלחם החמים והפציח מגיע עטוף בנייר עיתון יווני, קצת כמו לפתוח חבילה ריחנית וטעימה. כאילו שלא יכולתי להסתפק בלחם לבדו, מגיעים בצד שתי הפתעות כי הרי צריך לטבול את הלחם במשהו. ממרח חצילים שמפתיע כל פעם מחדש בצבע הירקרק ובקרמיות שלו.  הממרח השני והמצויין לא פחות הוא של לבנה עם נענע. למה להזמין עוד מנות אם אפשר למות כאן ועכשיו?

         

        אבל האם נראה לכם שבזה היינו מספקים? איפה. מנת הדגל של מנות הפתיחה היא פרחי הכרובית הצלויים בתוך עציץ חרס (21 ₪) שגם פה אי אפשר הרי בלי לטבול במשהו, אז הכרובית מגיעה כשבצידה  איולי מושלם שמקבל טוויסט טוב בזכות המלפפון חמוץ שבו. אם לא הייתי מתבייש, הייתי כותב עליו שיר. הוא היה מתחיל ככה: הו איולי שלי... בכלל מנות הפתיחה של קלמטה הן חזקות מאוד ובהזדמנות כדאי לפתוח שולחן רק איתן ולחלוק.

        עוד הזמנו במסגרת מנות הפתיחה סלט סלקים צלויים (28 ₪) ואם יורשה לי גילוי נאות, בהתחלה לא ספרתי אותו. נו מה כבר אפשר לחדש בסלט ועוד עם סלק. מסתבר שוב שאני פשוט לא מבין כלום מהחיים. הפתעה זה לא מילה. זה מתחיל עם הרבה עלים ירוקים, אבל ירוקים לא מהזן המוגש בכל מקום ואתר אלא הרבה נענע-פטרוזיליה-כוסברה ושות' כשהשוס המרכזי הם כמובן הסלקים ועגבניות השרי הצלויים, אבל מי שגונב את ההצגה הוא בעצם הרוטב האדמדם (תודות לחומץ היין האדום) שהופך את המנה לדוהרת חזק בחיך וכל ביס הוא הפתעה. אז מי אמר שסלט לא יכול להפתיע? עוד סלט שלא מכזיב פעם אחר פעם הוא סלט עגבניות ומוצרלה (34 ₪) שמתובל בהרבה זיתי קלמטה (כיאה למקום), אבל הטויסט בו מופיע דווקא בתחתית. שני קרמים מושלמים – קרם עגבניות לוהט דהיינו חריף במקצת, אבל הוא מקבל איזון עם קרם השום. בקשו עוד לחם ותטבלו להנאתכם.

         

        בשלב הזה כבר התפוגגה השפעת הקוקטייל, אז אין כמו מנת אוזו (26 ₪) ותוספת מיץ אשכוליות אדומות (7 ₪)כדי לעלות שוב על הגל. מעיין נשארה סולידית והלכה על הסודה (10 ₪) מגניב.

         

        אם חשבתם שכאן נגמר המצעד אפשר להגיד שאנחנו רק במחצית הדרך. עכשיו הגיע הזמן לעיקריות ופה הסתמנו בול פגיעה והפתעה. ההפתעה היא מנת הפסטה. כן פסטה "פסטונטי פטריות" (52 ש"ח) מבחינתי היתה פסגת הארוחה. מה שהיה כביכול המנה המאזנת למנת הסינטה עם עדשיםשחורים (עדשים זה הכי 2011, בכל מקום רואים אותם עכשיו) הפכה את היוצרות. כי מה כבר אפשר לחדש בעוד פסטה עם פטריות ושמנת לא עלינו? מסתבר שהכל. כזאת פסטה פשוטה אך מופלאה מזמן לא טעמתי והשמנת? מי הרגיש אותה בכלל.

        שלא תבינו לא נכון גם מנת סינטה (105ש"ח) היתה טובה מאוד ואפילו למעלה מזה. העדשים היו מצויינים והסינטה עשויה בדיוק כמו שצריך ומדויקת כל כך, אבל אני כחובב פחמימות חלמתי על הפסטה.

        נשאר לכם מקום לקינוח? אצלי עוד נשאר איכשהו מקום, אבל ההתלבטות היתה על איזה קינוח ללכת. לבסוף ההכרעה נפלה על עוגת השוקולד. לרוב מדובר בקינוח שהוא ונחמה חד הם, כלומר הרבה חום ואהבה כמו שרק עוגה נוטפת גנאש שוקולד ושברי אגוזי לוז יכולה להרעיף עליך, אבל הפעם זה היה (אולי כי אכלנו קצת קודם?) טיפה כבד ומא-וד מתוק. מזל שיש אמריקנו שמחליק את הכל היטב למטה.

        ''

        קלמטה שוב עשתה את זה. החל מהשירות המופלא ודרך מנות מצויינות אחת אחת וכלה במוזיקה היוונית שעושה נעים באוזן והשמש שעשתה נעים בגב, כל אלה הפכו את צהרי השבת למושלמים. מי צריך חו"ל?

        ''

        תודה למעיין נדיר על התמונות ועל החברה הנעימה תמיד, וכאן תוכלו לקרוא את רשמיה המלומדים מאותו ביקור ממש

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          7 תגובות   יום שישי , 11/2/11, 19:14

          ''

          טוב בואו נגיד את זה קצר ולעניין. נמאס מתלת מימד. כואב הראש מתלת מימד. תרתי משמע. ואם כבר תלת מימד, אז שיהיה לפחות אחד ששוה את זה. סאנקטום, על אף הפיתוי שיש בשם ג'יימס קאמרון (ותיכף נדבר עליו), לא שווה את זה, להיפך. תתקשו להאמין ששילמתם על הסרט הזה (ועוד על האקסטרה של התלת מימד).

          בכלל, מעניין אם ג'יימס קאמרון קרא את התסריט של סאנקטום בטרם השקיע בו את כספו ומרצו. ומילה למפיצים- למכור את זה כסרט של יוצרי הטיטאניק ואווטאר זה קצת לעבוד על הצופה הממוצע בעיניים. ג'יימס קמארון הוא בעיקר המפיק, חברים.

          נכון שלצורך יצירת סאנקטום השתמשו בציוד, במצלמות ובמוחות של הסרטים ההם, אך להציב את סאנקטום באותה שורה איתם זה קצת מביך ולא מוציא אף אחד טוב. בשלוש מילים אפשר לתמצת את סאנקטום כסרט לא טוב. דווקא הסיפור היה בעל פוטנציאל למשהו קצת אחר – קבוצת חוקרי/צוללי מערות הרפתקניים, מגיעים לפינה נידחת בפפואה ניו גיני, לערבה האחרונה שטרם השתלט עליה האדם. המטרה היא להתחקות אחר מערכת המערות המסועפת, אך סופה שמתפתחת לציקלון מעל האזור, לוכדת את החוקרים במעבה האדמה והופכת את צוות המחקר למשתתפים בפרק בסדרה השרדות גינאה החדשה (הרעיון מוגש בחינם לערוץ 10, תודה). בראש הצוות עומד פרנק החוקר מספר אחת בולם למערות מהסוג הזה. פרנק (ריצ'ארד רוקסבורו, בעיקר שחקן משנה שולי בכל מיני סרטים עד היום ולא מפתיע בעצם למה..) הוא על תקן החוקר הקשוח, שהוא גם פרפקציוניסט באופן מוגזם, אטום-אבל-עמוק-בפנים-מה-ז-ה -רגיש הנוהג בכולם בסררה, כולל בבנו ג'וש (ריס ווייקפילד בעל הקול המעצבן ושחקן גרוע שזה לא יאמן בכלל). אל השניים מצטרפים גם קארל - הבוס של פרנק, הרפתקן יהיר ושחצן וזוגתו מטפסת הרים כלשהי, אך חסרת ניסיון בצלילת מערות. טיפשה שכמוה. בכלל, סאנקטום הוא סרט מתנשא. זה מתחיל בהתייחסות לזרים המקומיים, אך זה בא לידי ביטוי בעיקר בהתנשאות על נשים שיוצאות מהסרט הזה די רע. הן מצטיירות כחסרות אחריות ולוקחות על עצמן משימות שגדולות ממידותיהן (ותנחשו מה העונש על כך). אך כמובן שזה לא מרכז הסיפור, אלא רק עוד דבר מרגיז בו. יחסי האב והבן, ובהקבלה גם יחסי האדם מול הטבע והאלוהים הם העומדים בלב המערכה. אך שניהם יוצאים קרחים מכאן ומכאן. תוך דקות ספורות מתחילת הסרט אפשר כבר להבין את הכל – יהירות היא דבר רע. האדם הוא אפסי מול הטבע. תיכף יקרה פה אסון. והנה הוא מגיע. אפשר כבר לנחש מה יקרה בסוף ביחסי האב והבן הקלוקלים, נכון? ואפשר לנחש מי ינצח, האדם או הטבע, נכון? כל זה קורה תוך מלמול של דיאלוגים מגוחכים וציטוטי שירה תמוהה על קודש ואלוהות (באמת, באחד הקטעים המביכים ביותר בסרט מלמד האב את בנו שיר שאמו חובבת השירה היתה נוהגת לדקלם. לא יאמן, הביאו את ראשם של התסריטאים!). ובכן, כבר לא מדובר על פספוס, כי כל הסרט הזה הוא פספוס אחד גדול, אבל לא ברור איפה הפספוס הוא יותר משמעותי, בתסריט הגרוע או בבימוי של אליסטר גריירסון?  אולי היתה פה נחמה קטנה והסיפור היה הופך לשולי, אם גם האפקטים וההרפתקאות בו היו שווים את זה. נכון, מדי פעם בפעם מגיעה סצנה מרהיבה וראוותנית עם צילום נפלא, אך זה טובע (תרתי משמע) בנהר הדיאלוגים הפשטניים והקלישאתיים ובתצוגת משחק עצי במקרה הטוב וסתמית ביתר הזמן. תהיתי כבר מה ג'יימס קאמרון חשב על התסריט הזה?

          במילים אחרות, גם לא כל כך כייף פה. מעט מדי פעמים משתחרר וואו, איזה יופי. והיי, זה אמור להיות סרט טבע-הרפתקאות-אסונות מהמם. אבל איפה. לטעמי, גם חובבי ז'אנר סרטי הטבע ייצאו מהסרט כשחצי תאוותם בידם ובתחושה שזה נחמד, אבל לא מספיק. מהר מאוד מרגישים שהמאה הדקות האלה הן ארוכות. ארוכות מאוד. איפה זה ואיפה הכייף שהיה באווטאר.

          בימים כאלה שהקולנוע מוצף בכל כך הרבה סרטים טובים עד מעולים, והתלת מימד עולה לא מעט כסף, עדיף להשקיע אותו במקומות הנכונים. וסאנקטום הוא לא המקום הנכון. רוצים לראות סרט על יחסי בן ואב ועל הדרך גם סרט אסונות? לכו ל"הדרך". לפחות אז הדיכאון יהיה שווה את זה.

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 2 מתוך 5

            13 תגובות   יום ראשון, 6/2/11, 12:09

            ''

            ובכן, כבר כמה ימים אני מתלבט לגבי הביקורת הזאת ואם בכלל. מצד אחד זה נאום המלך. הרי אם לא יקרה שום דבר בלתי צפוי, הוא עתיד לגרוף לא מעט אוסקרים בסוף החודש וזה אומר עליו משהו, לא? מצד שני, לא פעם ולא פעמיים במהלך הסרט הרגשתי שאני צופה בשיעור היסטוריה. אמנם עשוי היטב, אמנם משוחק להפליא אבל עדיין שיעור היסטוריה. וכמו כל שיעור היסטוריה (ויסלחו לי קוראיי המורים להיסטוריה) זה לפעמים מעט מייגע או משעמם. בסך הכל התחושה היא שזה סרט טוב (ולעתים גם מאוד) אבל לגמרי לא מעולה. יכול להיות שזה בכלל אני שבאתי עם עודף הציפיות, ויכול להיות שפשוט לקחו סרט קטנטן ונפחו אותו למימדי ענק.

            גם די ברור למה אנשים כל כך אוהבים אותו. נאום המלך הוא קראוד פליזר (crowd pleaser)- הוא מצחיק, נראה טוב, שחקנים טובים ומרגש לעתים. בדיוק מה שהקהל אוהב ורוצה. אך האם זה מספיק?

            ובכן התשובה היא תלוי מתי. הסיפור אם כן, הוא סיפור טוב וחזק כשבאים להראות צד אחר ופגיע של המלך. המלך ג'ורג' (כן כן הוא בנו של ההוא מקינג ג'ורג', הרחוב קריצה) או בכינוי הסתר שלו ברטי, סובל מבעיית גמגום קשה. זו לא היתה בעייה כזו קשה אם הוא לא היה צריך לנאום מדי פעם ובפעם בפני הציבור. אם כן, כיצד זה מעמיד אותו בפני עמו? דמיינו רגע את אחד מנבחרי הציבור האהובים עליכם, שצריך לעמוד מול קהל רב אך יש לו פחד במה במקרה הטוב, או מגמגם במקרה הפחות טוב. אפשרי?

            אחרי שניסה כל דבר ועניין ורגע לפני שאמר נואש, מגלה אשתו מן קלינאי תקשורת, מורה לדיבור אם תרצו. המורה הזה, איך לומר, קצת שונה מכל מי שהכירו בממלכה עד כה. המורה האוסטרלי המיוחד בעל שיטות קצת אחרות וייחודיות, לשון חד כתער ותנאי עבודה בלתי רגילים. גם עברו מעט לוט בערפל, אך הוא מאמין בדרכו ובשיטות הלימוד שלו. אמונה זה שם העניין. כיאה לנסיך (בהתחלה), שאחיו המוצלח יותר, אך הבעייתי יותר נבחר לרשת את האב, הרצון לפתור את הבעיה הקשה הופך לחזק יותר ונאום בפני האומה הוא רק תירוץ בעצם להתגבר על שדים ולסגור חשבון עם העבר. מזל שהאח חובב גרושות אמריקאיות מוותר לבסוף על הכתר וברטי מקבל את המלוכה לידיו. לאט לאט, בחשדנות בלתי נדלית יחסי המורה המשונה ותלמידו המיוחס יהפכו ליחסי חברות, לא נטולי חשדות אך עם המון אמונה ולהט (עד כמה שבריטים מאפשרים לעצמם ללהוט).

            טום הופר, במאי נאום המלך, מבין דבר או שניים במשפחת המלוכה (לאחר שעשה בעבר את המיני סדרה הטלוויזיונית אליזבת', שהוקרנה גם אצלנו) חבר לתסריטאי דייויד סיידלר וביחד נהגו בכל הדמויות ברכות ועם המון אהבה והוציאו דמות אנושית ופגיעה ממה שנראה לרוב כמו בלון מנופח שנקרא הממלכה המאוחדת. אלו גם הרגעים הטובים באמת של הסרט. מחוץ ליחסי המורה-תלמיד יש נפילות לא קטנות ומעט מייגעות. כל מערכת היחסים הקטנה והאינטימית בין המורה לתלמיד, מכילה את לב הרגש אמיתי של הסרט. אלו הן הסצנות המבויימות עם הכי הרבה תנופה ומעוף והן מוצלחות לרוב תודות לעבודתם המעולה של השחקנים.

            כן, על השחקנים של נאום המלך נכתב כבר הכל. הלנה בונהאם קרטר סוף סוף בתפקיד רגוע ולא אקסצנטרי, קטן זה לא מילה ומשכנע. מוטב לה לא לשכוח לעשות גם תפקידים כאלה בקריירה עתירת תפקידים הזויים. קולין פירת' בתפקיד קולין פירת' כלומר לנצח מארק דארסי, עושה כהרגלו את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב וזה את אותו תפקיד שלו, הפעם עם טוויסט קל בגמגום. באמת נראה שהאוסקר בכיסו הקטן, אך אני חושב שהוא היה יותר טוב במועמדות שלו משנה שעברה על סינגל מן. אז קולין פירת' מקסים כהרגלו, אבל מי שגונב את ההצגה הוא דווקא ג'פרי ראש בתפקיד המורה הססגוני. ביצוע מושלם, אין מה להגיד מעבר. הא...וגם גיא פירס עושה יופי של תפקיד אורח פצפון, אך יעיל.

            כשישככו קולות האוסקרים והפרסים מוטב לו נאום המלך יחזור למידותיו הראוית והפרופורציונליות (ואני יודע שאקים נגדי לא מעט אנשים שלא יסכימו איתי, לא נורא- על טעם וריח וכו' שמעתם?) ואז נגלה שזה סרט קטנטן, קאמרי ממש ובלי עומס הציפיות האלה, הוא סרט ממש טוב. לא מעולה, אבל ממש טוב. במילים אחרות, בילוי נעים לכל המשפחה ותו לא.

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 4 מתוך 5

              ביקורת על קר עד העצם,

              על קור וקיפאון או: קר עד העצם

              7

              סרטים  

              5 תגובות   יום שלישי, 1/2/11, 07:51

               

              תותחי האוסקר הולכים ומצטברים על מסכנו ובאמת, שבוע אחר שבוע אנחנו רווים ורואים קצת נחת מההיצע הקולנועי המרשים והמהנה הזה. אז אם עוד לא תפסתם לכם איזה סרט אוסקר כפייבוריט, למה אתם מחכים? וכבכל שנה, גם השנה מסתנן לרשימה איזה אנדרדוג. האנדרדוג בדרך כלל הוא אותו סרט קטנטן, עצמאי. הסגנון? קאמרי. דהיינו - כמה שחקנים בודדים (ובד"כ אף כוכב לוהט), ביצירה שקטה ובד"כ עם סיפור קורע לב באופן מאופק. על תקן הסרט הקטן-העצמאי-אך-המצליח-עם-שחקנית-מעולה מגיע השנה קר עד העצם, הזוכה הגדול של פסטיבל סאנדנס בשנה שעברה. אך לפני שאתם רצים לראות אותו, צופים יקרים, הכינו את עצמכם לקיפאון גדול.

               

              קר עד העצם, כשמו כן הוא, סרט קר ומלא ניכור, במסורת הקולנוע האיטי האופנתי עכשיו במיטב סרטי הקולנוע ודוחק בצופה להתאזר בסבלנות עד לסוף המשתלם (טוב תלוי איך רואים את זה). קר עד העצם אינו סרט מתפשר ומראה את אמריקה האחרת. הענייה. הדלה. העילגת. הוויט-טראשית, אך שלא כמו בפייטר, כאן העליבות היא עצובה וקיצונית וכשמדובר בילדים קטנים הלב נצבט על אחת כמה וכמה.

              דמיינו לכם יער אמריקאי קפוא ובין קרחת אחת לשכנתה כמה בתי עץ מוזנחים, השייכים כצפוי לעלובי החיים, הלא מתפקדים, העניים וקשי היום. מה שדמיינתם אלו בדיוק החיים של רי דולי. רק בת 17 אבל חיה חיים של אשה מבוגרת. באין הורים מתפקדים (האמא) או נוכחים (האבא) היא נאלצת להיות האמא והמחנכת של שני אחיה הקטנים ולטפל באמה השתקנית והדכאונית. אוכל אין ממש בנמצא, אלא רק מה שיש ביער (כן, ציד), בבית הספר או מה שהשכנים ברוב חסדיהם מוכנים לתת, אם בכלל. הרעב, הקור, היאוש והבדידות מחלחלים לאט לאט ולופתים חזק בגרון. כשנציג החוק מגיע אל הבית על מנת לאתר את האב הנעדר מעוד משפט על ייצור סמים וסחר בהם, הוא נאלץ להנחית בשורה קשה בפניה של רי – או שאת מוצאת את אבא שלך או שאנחנו לוקחים את הערבות שהוא חתם. לתדהמתה מגלה רי כי אביה משכן את הבית ואת החלקה הקטנה מסביב. הזמן המוקצב לזה הוא שבוע אחד בלבד. שעון החול ההולך ואוזל גורם לילדה/נערה/אשה/אמא/מטפלת לצאת למסע לאיתור האב. רי יוצאת למסע מדיטטיבי כמעט, קצת כמו באודיסיאה או בלא מעט טרגדיות אחרות כשתוצאו החיפוש כמעט ידועות מראש. המסע אחר האב נמשך מבית לבית, ממכר לדוד, לחבר אך אצל כולם היא נתקלת בקשיים ובאלימות מפחידה ומצמררת.  אט אט נחשפת אל מול הצופה תמונה עגומה ומבהילה על הצד האחר (והאפל) של אמריקה. פזורת הבתים מסביב מתנהגת כמו שבט קטן, בעל קודי התנהגות נוקשים הקשורים בעיקר להסכמה שבשתיקה. הדבר המפתיע הוא שאמנם זהו שבט עם לא מעט גברים חזקים וקשים, אך הוא מונהג על ידי נשים קשוחות ואלימות. אשה לאשה זאבה טורפת. המסע המייסר והמייאש אחר גילוי האב מביא את הנערה לדילמת חייה- האם לשתוק ולהציל את הבית או לחשוף סוד שעשוי להקים שבט שלם נגדה במקרה הטוב, או להרוג אותה במקרה הרע.

              המפתיע בכל זה שזהו סיפור של נשים שנעשה על ידי נשים. נכון, הגברים נוכחים-נפקדים כאן, הם המניעים את הדברים אך אינם המבצעים. במאית הסרט דברה גרניק (שגם כתבה את התסריט יחד עם אנני רוסליני) יצרה כאן סרט קטן, לעתים קטן מדי רווי באלימות וכוחניות שלא תמיד נראית על המסך, כמין איפוק (שלעתים הוא דווקא בעוכריי הסרט) ובכל זאת זהו סרט שאינו מרחם על הגיבורה שלו -  רי (ג'ניפר לורנס האדירה). במחשבה שנייה, זהו סרט שאינו מרחם על אף אחד. גם לא על הצופה. למשך כמה סצנות תרצו לחבק את רי כל כך כי פשוט לא תאמינו מה ילדה אחת קטנה יכולה להכיל. וכן, בת 17 זה עוד ילדה.  היתרון הגדול של קר עד העצם הוא לא נעים לומר שהוא פשוט מכניס את החיים לפרופורציות. קשה לכם? אתם עוד לא יודעים מה זה קושי. החמלה היחידה והרגש הזולג מהסרט הוא כמובן אצל רי. מעין נדיר ושופע של עוצמה וכוח ואחריות.

              ג'ניפר לורנס נושאת בגאון על כתפייה הקטנות והצנומות סרט שלם, ומתמודדת לעתים עם תסריט לא פשוט ולא אחיד ברמתו. זהו הסרט שלה בכל מובן ולא בכדי היא מועמדת עליו לפרס השחקנית הטובה ביותר (אך אין לה שום סיכוי יש להודות באמת). כל מבט ומבע שלה הוא פשוט שיעור.  מכים אותם, משפילים אותה, מתעללים בה והיא עדיין חדורה למצוא את אביה ותהיה התוצאה קשה ככל שתהיה. מהפנטת. אגב, ב2008 היה עוד סרט קטנטן שכזה שכל הזמן עלה בראשי במהלך צפיית הסרט וזהו נהר קפוא (עם מליסה ליאו, מועמדת אז לאוסקר וגם השנה בזכות פייטר). וזה לא רק בגלל השם. חפשו אותו בספריה הקרובה לביתכם.

              ובכן, בבואכם לראות את קר עד העצם התלבשו היטב. הולך להיות לכם קר. קר זו לא מילה. היכונו לסרט איטי, מלא בשברוני לב, מזעזע לעתים ולא קל לצפיה בעיקר בזכות שתי סצנות עוצמתיות, ריאליסטיות כל כך שלא תאמינו שהן לא אמיתיות (לא אגלה לכם על מנת לא לקלקל, תלכו לראות). אך אם צריך סיבה אחת שבשבילה הוא שווה צפייה,זוהי ג'ניפר לורנס. כשהיא תהיה גדולה תוכלו להגיד איפה ראיתם אותה בפעם הראשונה.

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 4 מתוך 5

                פרופיל

                rotemmon
                1. שלח הודעה
                2. אוף ליין
                3. אוף ליין

                בלוגים אהובים

                • שמנמנים

                הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך