עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 12/2011

    22 תגובות   יום שישי , 9/12/11, 18:47

    ''

    משהו קרה לרומן פולנסקי. או שהוא מזדקן או שהוא באמת במצב רוח טוב, אחרת קשה להסביר איך יצא לו סרט של וודי אלן. ובכלל, אני מנסה לפשפש בזיכרוני ולמצוא את הפעם האחרונה שראיתי סרט של פולנסקי שיש בו אלמנטים קומיים. מה זה אלמנטיים קומים, לפרקים הוא ממש מצחיק. כנראה שלפחות לפולנסקי השהות באירופה עושה רק טוב.

    אז אחרי סופר הצללים והפסנתרן היפים והעגומים, פונה פולנסקי ולא בפעם הראשונה בקריירה שלו, אל התיאטרון. הוא כבר עשה זאת בהצלחה רבתי עם העלמה והמוות, שהדגים מצוין איך סרט עם שלושה שחקנים בלבד וחלל אחד, יכול להיות מרתק ומותח תודות לסיפור מעניין. הפעם הוא לא מגדיל את הקאסט בהרבה ומסתפק בארבעה שחקנים ושוב מכניס את כולם לבית אחד. לניסוי בבני אדם קוראים הפעם "אלוהי הקטל", המבוסס על מחזה שכתבה יסמין ראזה ועשה סיבוב על שלל במות העולם, כולל עיבוד ישראלי, לפני שלוש שנים בדיוק, בתיאטרון בית לסין.

     

    ראזה שהיתה שותפה לפולנסקי בעיבוד המחזה לכדי תסריט, שמרה רוב הזמן על הקו המוכר שלו:  שני זוגות הורים הנפגשים על מנת ליישר את ההדורים, לאחר ריב מדמם בין ילדיהם. העילה: מלשנות ולעג. התוצאה: שתי שיניים שבורות לילד וכאב ראש אחד גדול להורים. מה שמתחיל כביקור קצר ומנומס לצורך גביית הצהרה מטעם הורי הילד, הופך בקלות ובמהירות לשיעור בתורת היחסים או בתורת המינים, אם תרצו. ובמילים אחרות: מלחמה.

     

    תכירו את הנפשות הפועלות: מצד אחד נמצאים פנלופה (ג'ודי פוסטר, נוירוטית מתמיד) ומייקל (ג'ון סי ריילי). היא סופרת ופעילת זכויות אדם בדארפור, הוא "סתם"  איש מכירות של מוצרי בית. אם צריך לנסות להגדיר אותם במשפט: לא צריך הרבה דקות מסך על מנת להבין מי לובש את המכנסיים באמת בבית. הם מארחים את הוריו של זאכרי הילד הפוגע – ננסי (קייט וינסלט, רזה ורעבה במיוחד) ואלן (כריסטופר וולץ, המעולה כתמיד). היא אשת עסקים והוא עורך דין "חלקלק" בחברת תרופות הנמצאת על סף פרשיה בנוגע לאחד ממוצריה. והוא הרי חייב להיות חלקלק, כי  הרי אי אפשר שעורך דין לא יהיה כזה, לא? אם צריך להגדיר אותם במשפט: זוגיות? זה אובר רייטד.

     

    מה שמתחיל כאמור בשיח בוגר של אנשי הבורגנות המשכילה, הופך מהר לשדה קטל. לאט לאט יצוצו סדקים בפרצופה היפה של האליטה הכה האינטלקטואלית וכה תרבותית ולא צריך לגרד הרבה בשביל לגלות מה שתמיד חשבנו – מאחורי כל פוץ בורגני מסתתר אדם די חשוך, צבוע ומתחסד הנאמן רק לד' אמותיו ושבוי עמוק בתדמית שהוא חייב לייצר. בדיאלוגים מושחזים ושנונים, יורים פולנסקי וראזה את כל מה שהם חושבים על כל העולם וזה באמת כולל כמעט הכל – רק חסרה שם השואה: זוגיות, בצע הכסף, הרפובליקאים, הבורגנות, פעילי זכויות האדם, שוחרי התרבות וכוח כוח כוח. כוח במאבק בין המינים – בין נשים לגברים. בין גברים לגברים ובין נשים לנשים. השורה התחתונה: כולנו חיות השבויות בכלובים המהווים קוד התנהגות המונע מבעדנו לחשוף את פרצופינו האמיתי. ואיך לומר זאת בעדינות: הפרצוף שלנו לא משהו.

     

    אם בהתחלה ניכר שיש פערים תרבותיים בין שני הזוגות, הם מהר מאוד יחלפו ולא ברור בין מי למי יש פער יותר גדול. בין מייקל לאשתו, בין מייקל לאלן או בין ננסי לפנלופה. מפעילת זכויות אדם בדארפור הרי תצפו שתשלוט בעצמה ותהיה טובת לב ואוהבת אדם באשר הוא אדם. מאיש מכירות נעים ונחמד, אסקופה נדרסת של אשתו, לא תצפו לשום דבר אחר חוץ מלהיות נחמד. מעורך דין תצפו שיהיה עורך דין, אבל הוא בעצמו אפילו לא אוהב את הבן שלו ועל אשתו אין בכלל מה לדבר.

     

    אין כאן כמעט נחמה, יש כאן צביעות. בסוף כבר אי אפשר להאמין לאף אחד. כל אחת מהדמויות הופכת לכמעט בלתי נסבלת בסוף. קשה לאהוב ממש מי מהדמויות ולהתחבר אליהן, כי בכל רגע נתון הדמויות חושפות עוד טפח ועוד פן אחר שלא ראינו קודם. ולא בטוח שהיינו רוצים לראות.

    כצופה, משחק הפינג פונג החמוד בהתחלה הוא דווקא כיף ומשעשע, אך משזה הופך למשחק סקווש מהיר, שאם לא שמת לב תחטוף כדור בפנים, זה עשוי טיפה להתיש. כמעט 80 דקות של דיאלוגים, טובים ככל שיהיו הם לפעמים קצת יותר מדי. גם פיזור הנושאים הם בבחינת תפסת מרובה לא תפסת, אי אפשר להילחם בכל החזיתות בבת אחת ואמנם פולנסקי דווקא מצליח בזה רוב הזמן, אך לעתים – זה קצת יותר מדי.

     

    אבל שלא תבינו לא נכון – אלוהי הקטל הוא סרט חזק וחכם. הוא אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן ולמעט אולי טעות אחת בליהוק (שלום לך גברת פוסטר), הוא ניחן גם בקאסט מרשים ומצוין. במחשבה שנייה, יכול להיות שהליהוק של פוסטר הוא דווקא מצוין? הרי כיוון שמדובר בדמות בלתי נסבלת בעליל, נודניקית ברמות שרק מיגרנה משתווה לה הרי שפוסטר דווקא מצליחה לשכנע אותנו בזה. גם המהפך שעובר על ריילי הוא משכנע ומדויק. שלא לדבר על הצמד וינסלט את וולץ שסוחפים מהשניה הראשונה, כאלה שדווקא נראים הנורמליים יותר.

    נשמע קודר, נכון? ובכן אלוהי הקטל הוא רחוק מזה. כלומר, כן – המסר די עגום והתוצאה הסופית מוכיחה שאנחנו בעצם אשמים בכל מה שקורה לנו ושאנחנו אלה שמקלקלים את ילדינו במו ידינו. אך הדרך לשם, שכמעט גובלת באלימות פיזית אם לא מילולית, דווקא מצחיקה כמו גם שהיא נוגעת. צחוק צחוק, אבל זהו בעיקר צחוק ארסי. נוטף רעל. כמעט כמו וודי אלן.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      פרופיל

      rotemmon
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      בלוגים אהובים

      • שמנמנים

      הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך