עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 11/2011

    11 תגובות   יום שני, 28/11/11, 17:07

    זה מעניין לשמוע את האלבום החדש  של תומר יוסף "השחר 35" בדיוק בשבוע שבו יוצא לאור סינגל חדש ובועט ללהקת האם שלו – הבלקן ביט בוקס. זה מעניין ולא רק בגלל הסיבה הבולטת לאוזן שיוסף הוא זה ששר בשני המקרים. זה מעניין בגלל המרחק הרב כביכול בין שתי היצירות. "השחר 35" הוא בדיוק כל מה שפוליטיקל פאק לא. "השחר 35" הוא אלבום קטן, על אף שיש בו 14 קטעים. הוא קטן במובן הרזה של המוזיקה. זאת אומרת אין פה עיבודים עשירים וסוחפים (תודה לך תמיר מוסקט), אלא זהו אלבום שמבוסס על גיטרות קלאסיות בעיקר (ומקלדת קסיו מגניבה וחלילים מענגים). הסינגל לעומת זאת מתפוצץ מרוב אנרגיות, כמעט מגיש זיקוקי דינור מוזיקליים.

    ''

    העטיפה היפה מאת אלונה וייס

     

    ואולי פה טמונה גם הבעיה של האלבום היפה, אך הלא מושלם הזה. כבר ממבט על העטיפה ובהשוואה לאלבומים הקודמים של יוסף – "השחר 35" הוא סוג של אלבום התבגרות. התכנסות וחזרה הביתה. רוצה לומר – תומר יוסף מתבגר וזה דווקא דבר מצוין. הוא כבר לא צריך להוכיח כבר שום דבר. כבר לא אכפת לו לזייף, הוא אפילו מעיד את זה על עצמו באחד השירים. הוא עשה כברת דרך ארוכה – גם כיוצר וגם כמבצע, גם בארץ וגם בעולם. אבל אחד הסממנים המובהקים שלו זה האנרגיה. כשאומרים תומר יוסף מתכוונים לכך שהבחור יכול להיות כור אטומי קטן. הוא מצחיק, הוא שנון, הוא סוחף. אז איך זה עומד בקנה אחד עם התבגרות? הו, טוב ששאלתם. "השחר 35" מגלם, בעיני לפחות, את המתח הזה. את הפער בין הרוח האנרגטית, הצהלולים והקריירה המשגשגת לבין היותו עם איש משפחה עם ספקות, פחדים ולא מעט געגועים. לפעמים זה נפלא ומרגש, אבל לעתים זה נשמע כמו שיר אחד ארוך, או במילים אחרות – חלק מהשירים מעט דומים מדי. הדוגמה הבולטת לכך זה השיר תן לי לעוף והלהיט הנוכחי – כאלו מילים. שני שירים מתוקים להפליא, אבל אפשר היה להסתדר בלי אחד מהם.

     

    המתח הזה בין החוץ לבפנים הוא בעיני לב ליבו של "השחר 35". לא צריך להיות בקיא ברזומה של יוסף על מנת להבין שמדובר באדם שנוסע בעולם, אבל ליבו נמצא עמוק בתל אביב-יפו. זה בא לידי ביטוי במילים של לא מעט שירים ואפילו כבר בשיר הפותח את האלבום – לאן, שאומר במילים אחרות אתה יכול לעבור בכל העולם, אבל תמיד תרצה לאמא. גם פרח מקומי למשל מדבר על המרחק בין יפו ליפן ומהווה את הדוגמה המוצלחת לשילוב המדויק. זה שיר כל כך ישראלי בקצב שלו, אבל אי אפשר שלא לשמוע בו צליל יפני (ושוב תודה לכם  חלילים מענגים ומקלדת הקסיו המגניבה). לא פשוט להיות אדם במקום שאתה זר בו. "איך אומרים ביפנית אני צריך עזרה?" הוא חוזר ושואל. האמת? אני מת על השיר הזה. כל זה משתנה כשהוא חזור לסביבה המוכרת. כשתומר יוסף נוגע בצד הישראלי שלו, הוא מוצלח אפילו יותר. כשהוא חוזר לבית הוריו, לאשתו וילדיו – נגמרים השטיקים ויוצאים הסיפורים. הטיול לכינרת המענג (ביפה באמת), ביקור אצל סבא וקטיף תפוזים בשיר לסבא, מהשירים היפים באלבום שמביא את תומר יוסף כמעט כמו שאף פעם לא נשמע – אישי, מאופק וקטן. מושלם.

     

    מצד שני עם כל ההתבגרות אי אפשר להתגבר על רוח השטות, כשהיא חלק ממי שאתה. זה בא לידי ביטוי יותר בלחנים ופחות במילים, אבל כפרה שכתב יענקל'ה רוטבליט הוא בדיוק תומר יוסף שהכרתם. תתרגמו את זה לאנגלית וזה מתאים בדיוק לבלקן ביט בוקס. לשמחתי הרבה דווקא לשירים מהפן הזה יש חלק קטן בתמהיל, מה שמוכיח שתומר יוסף באמת כבר לא צריך למכור עוד ממה שעשה למשל באלבום הקודם שלו וזה מצוין. כך יצא ש"השחר 35", למעט נפילות קטנות פה ושם, הוא אלבום מתוק באמת והוא הפסקול המושלם לאחר צהריים קיצי.

     

    אז אולי זו הטעות של תומר יוסף. להוציא את האלבום הזה בתחילת החורף? הרי זהו אלבום שיש לצרוך אותו עם הרבה שמש ואיזה דקירי אבטיחים, על ערסל בגינה ורוח חמימה צריכה לנשוב על הפנים. טוב בסדר, זה הדיסק הכי טוב לשמוע בנסיעה הקרובה שלכם לג'מייקה (את זה ואת סאבו וקותי). אם אם אתם מחפשים שורות תחתונות הנה לכם: "השחר 35" הוא אלבום הקיץ הכי טוב שתוכלו לשמוע בחורף הזה.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      14 תגובות   יום שני, 21/11/11, 10:41

      ''

       

       

      כשדלקו האורות בסוף הסרט מאניבול, לא היסס בחור אחד בשורה קדמית לשאול בקול רם, האם היו מביאים את הסרט הזה לישראל אם לא היה מדובר בבראד פיט? אותו בחור, המשיך ותהה בקול רם – את מי לעזאזל מעניין סרט על בייסבול. ובכן, בחור יקר – טעית. זה אמנם סרט עם בייסבול, אבל זה ממש לא סרט על בייסבול.

       

      איכשהו הבייסבול לא ממש תפס בעולם, חוץ מבארצות הברית. אבל שם? שם זה כמעט קודש הקודשים, או לפחות בסדר גודל של הכדורסל, אבל אל תתפסו אותי במילה. בהתאם לכך לא הרבה סרטי בייסבול תפסו בארץ. אני מנסה לפשפש בזיכרוני החלוד ולעשות ניים דרופינג לסרטים מהסוג הזה שכן בלטו בארץ ורק שלושה הצליחו לעשות הום ראן. השלושה היו כמדומני: ליגה משלהן, שדה החלומות והזדמנות שנייה. אני מניח שדווקא שני סרטים הראשונים הצליחו להגיע אל הקהל, לא בזכות הנושא כי אם בזכות הכוכבים שלהם: מדונה בראשון וקווין קוסטנר בשני (בימים שעוד שניהם משכו קהל לבתי הקולנוע) והשלישי בזכות סנדרה בולוק והאוסקר הראשון שלה. אז מה יהיה במקרה של מאניבול? סבירות גבוהה שאם יתפוס הסרט בארץ, זה לא יהיה בזכות הנושא – זה בגלל פיט (והמועמדות הכמעט ודאית שלו לאוסקר). אבל משהו בכל זאת כן מטריד אותי בכל העניין הזה. אני מודה, הספורט נוכח כאן בכל סצנה וסצנה אבל לקרוא למאניבול דרמת ספורט, זה יהיה נכון אבל לגמרי לא מדויק.

       

      מאניבול בעצם משמיע בקול רם, את מה שלא מעט ארגונים בארץ ובעולם עושים בעשור האחרון – מתרגמים את הכל למספרים. במילים אחרות – מדידה והערכה של עובד על ידי תרגום עבודתו למספר. נתון. סטטיסטיקה. מדור הספורט נוחת ב TheMarker פינת כלכליסט. אפשר להתקומם נגד זה, אפשר לכעוס ולהתעצב על "איך העולם הפך לטכנוקרטי וקר" ולהתקשות להאמין שזה מגיע גם אל הספורט, אבל במקרה של מאניבול זה ניצחון הקטנים על הגדולים. העניים על העשירים. האנדרדוג על הסוס המנצח.

       

      אז לפני שאתם נבהלים מיותר מדי נתונים ומספרים בערוץ הספורט שלכם צריך לעשות קצת סדר בסיפור. בראד פיט הוא מנהל מקצועי של קבוצת הבייסבול הכושלת של אוקלנד. פיט תולה את הסיבה לכישלון בכך שהתקציב הזעום של קבוצתו לא מאפשר לו להביא באמת שחקנים מצוינים אל הקבוצה. מספיק לקרוא קצת מאוד עיתוני ספורט אבל לא רק אותם בשביל לדעת שכוכבים גדולים עולים הרבה כסף ובדרך כלל הם מצדיקים את זה. בקיצור, מסי – לא היה יכול לעבוד שם (אילו היה עוסק כמובן בתחום). חיבור עם אנאליסט צעיר בוגר תואר בכלכלה מייל (ג'ונה היל המתוק אימים במהפך מטורף) עוזר לו בעצם להפוך את השחקנים לסטטיסטיקות. למספרים. מי עשה הכי הרבה "הליכות", "הום ראן", חבטות ועוד מרעין בשין שאין לי מושג בהם ולהתחיל להצליב מידע. לא עוד כוכבים, אלא קבוצה שתורכב מהשחקנים שהנתונים הסטטיסטיים שלהם יתנו בסוף את הכסף – את הנקודות והניצחונות. זה לא כל כך פשוט לשנות סדרי עולם, להילחם מול דירקטוריון שמצד אחד רוצה תוצאות ומצד שני לא משחרר את החבל. זה גם מצריך המון אמונה בתכנית שאפשר להמשיל אותה לסיבוב פרסה במהירות של 100 קמ"ש. צריך להיות מאוד מיומן בשביל להצליח לעשות את זה. זה גם לא כזה פשוט כשמאמן הקבוצה (פיליפ סימור הופמן) לא שותף ולא מאמין במהלך. היופי במאניבול שהוא קצת מנפץ את הבועה הזאת שנקראת כוכבות. למה לשלם לכוכב מיליוני דולרים כשהוא לא בהכרח מצדיק אותם? אפשר להשליך את זה על עוד כמה תחומים בחיים. תפתחו את העיתונים, אתם יודעים מה – אפילו את פנאי פלוס. האם הוליווד יורה לעצמה ברגל?

       

      מאניבול מפרק את הדילמה, את האמונה, הסדקים בה ואת הכישלונות ברגישות רבה. מהר מאוד הראש מתקדם עוד כמה צעדים קדימה ושואל שאלות שיש לשאול אותן – האם הכל זה כסף? מה מקומו של המאמן – איש השטח האמיתי בכל הסיפור ומה מקומם של השחקנים? ובכלל- האם כולנו בובות בידיהם של מנהלים גדולים מאיתנו? אל תענו לי אפילו, אני יודע את התשובה.

       

      בנט מילר במאי הסרט, מי שעשה את קפוטה המצוין בחר קצת להזניח את כוכב סרטו הקודם – פיליפ סימור הופמן ומתרכז בדמויות של בראד פיט ובג'ונה היל. לעומת שני אלה כל השאר יוצאים די חיוורים (רובין רייט ל3 דקות? זהו?). אבל בכל זאת, מאניבול מצליח להביא אל הקולנוע רוח אחרת, קצת יותר מתוחכמת ומכובדת מאשר שאר הסרטים שציינתי בהתחלה. יש בו משהו שמזכיר לפחות ברוח, את הבית הלבן ולא בכדי (ארון סורקין אחד התסריטאים הוא התסריטאי של הבית הלבן). לפעמים זה יוצא קצת קורקטי מדי, אמריקאי מדי ופחות מדי מלוכלך ואמיתי. אבל וזה האבל החשוב ביותר - היכולת לקחת צופה שלא מבין כלום בספורט (ועוד אחד כזה שבכלל לא מוכר בארץ) ולהפוך אותו למשהו מלהיב ולא משעמם לשנייה, זה הישג גדול. 

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        ביקורת על קולדפליי Mylo Xyloto

        Mylo Xyloto - קולדפליי על אוטומט

        18

        מוזיקה  coldplay, קולדפליי

        10 תגובות   יום חמישי, 3/11/11, 14:43

        ''

         

        באחד הראיונות שנערכו עמו  לפני כמה שנים, אמר כריס מרטין שעם הגיל הוא כבר לא חושש מזה שהוא לא קוּל יותר. באותה נשימה הצהיר מרטין, ללא בושה כמובן, שאחת הלהקות האהובות עליו בעולם היא ה-הא. הראיון נערך בימים שבין האלבום השני A Rush Of A Blood To The Head לבין X & Y האלבום השלישי. לא בכדי בחר דווקא אז, כריס מרטין להגיד את זה. זהו בדיוק השלב בו קולדפליי נפרדה לשלום מניסיונותיה להיות להקה חצי אלטרנטיבית ומגניבה, שעושה רוקנ'רול רך וקריר, לבין חיית האצטדיונים הבומבסטית שנהייתה. מגבולות המיינסטרים אל לב ליבו החמים. X&Y, אלבומם השלישי היה קו פרשת המים והאבטיפוס לקולדפליי הנוכחיים ובו, אגב, נפרדו גם המבקרים סופית מהלהקה.

        אתם יודעים מה, אפשר אולי לראות את זה גם בדוגמה הבאה: don’t panic, אולי השיר הכי קטן וצנוע שכתבה הלהקה עד היום, היה חלק אינטגרלי מפסקול הסרט ההיפסטרי גרדן סטייט ב-2004, שבע שנים אחרי, every tear is a waterfall  מככב בפסקול הסרט חיים להחלפה. ובכן, מצאו ילדים את ההבדלים.

        מה קרה לקולדפליי עם השנים? מה שקרה לU2 ולטובים כמוהם – הם התעשרו, שבעו והתחילו לייצר מוזיקה להמונים. בימים של מחאה חברתית, קולדפליי הם טייקונים ואנחנו לא אוהבים טייקונים. אז אם יש משהו יותר מעייף מלנתח את דיסק חדש של קולדפליי, זה לנתח למה כל המבקרים אוהבים לשנוא אותם. למה? ככה. אבל וזה אבל חשוב מאוד, יש כמה דברים שאף מבקר סנוב לא יכול לקחת מהם וזה את היכולת לייצר להיטי אמצע הדרך.

         

         

        אז אפשר להגיד הרבה דברים על האלבום החדש שלהם, Mylo Xyloto. אבל קודם כל כדאי להתחיל לשנן את השם המסובך הזה. וברצינות – כל מה שנאמר על קולדפליי בשנים האחרונות, תקף גם לאלבום הנוכחי. אבל אם צריך להגדיר אותו במשפט אחד, הרי זה שבאלבום הזה באופן רשמי, השלימה קולדפליי את המהלך לעבר היותה להקת הופעות ואם אפשר של אצטדיונים. אין באלבום הזה, לטוב ולרע, שום רגע של אינטימיות ושום רגע קטן. נהפוכו. אם viva la vida היה המנוני, תנסו לשמוע את paradise או את הכפיל שלו every tear is a  waterfall. שני הלהיטים של האלבום שמדגימים בדיוק את הטענה: קולדפליי – להקה שכותבת המנונים. הלחן הקליט עושה לרוב את העבודה, ובסי פארט (או אפילו מוקדם יותר – בפזמון) יש את אותו רגע שליד המילה קליט במילון יש אזכור שלו. זה אותו ה הו הו הו הו, שאפיין את ויוה לה וידה ומאפיין את שני השירים שהוזכרו כאן. אפשר כבר פשוט לדמיין את הקהל שואג את זה יחד איתם וזה לא דבר רע בהכרח, אבל כמעט אין שיר באלבום הזה שאין בו את הרגע הזה.

         

         

        באופן מפתיע בהאזנה ראשונה Mylo Xyloto נשמע דווקא חמוד מאוד, הבעיה היא דווקא בהאזנות חוזרות ונשנות. אם בדרך כלל לוקח זמן להתרגל לאלבום בשמיעה ראשונה והלב נפתח בהאזנות הבאות, כאן קרה הדבר ההפוך. אחרי לא מעט לופים הבנתי מה הבעיה בדיוק- השירים דומים מדי לזה לזה ולדברים שכבר שמעת מקולדפליי. זה טוב (אם אתה מחובבי הלהקה) אבל זה גם קצת רע (למי שמחפש חדשנות).

         

        אבל לא תמיד חדשנות זה טוב. עוד מהלך שביצעו קולדפליי ב Mylo Xyloto ומדגים היטב מה קרה לקריירה שלהם הוא דווקא הופעת האורח של ריהאנה. מה הקשר בין קולדפליי לריהאנה? על פניו לא אמור להיות אפילו אחד כזה, אבל כשאמן בוחר לארח אמן כלשהו יש בזה יותר מאמירה. במהלך הקריירה שלו שיתף מרטין פעולה עם לא מעט אמנים. זה החל עם מייקל סטייפ, בימים שחשבו שקולדפליי הם סוג ל R.E.M, המשיך בשיתוף פעולה עם הסטריטס וקנייה ווסט, עבר דרך נלי פורטדו, לה כתב מרטין את הבלדה הכי טובה שלה – all good things (come to an end) וכעת אנחנו מגיעים אל ריהאנה. האם השיקולים כאן הם אמנותיים? אני מתקשה להאמין. ובכל זאת איך Princess of China ? יותר ריהאנה, הרבה פחות קולדפליי. בכל מקרה, זה הולך לחרוך את החורף הקרוב, מילה שלי. אין אפשרות שתחנות הרדיו יתעלמו ואני מניח שנמצא את קולדפליי גם ברחבות הריקודים בגרסאות כאלה ואחרות.

         

        אבל שאר היבול לא רע לכשעצמו. Us Against the World הוא הבלדה מהסוג של Fix You, רק פחות מושלם ועם הרבה פחות להט וקראש. Charlie Brown הוא חמוד להפליא והוא כנראה הולך להיות הניג'וס הבא ברדיו המיינסטרימי הקרוב לאוזנכם. בסך הכל 14 קטעים, הפרוסים על 41 דקות. מה שאומר שזה דיסק קליל שמתאים לרגעים האלה שאתה מדמיין את עצמך בהופעה במדריד שואג עם מרטין, אבל לא לעוד הרבה רגעים אחרים.

         

        כש U2 כבר שנים לא רלוונטיים, R.E.M מתפרקים, אואזיס התפזרו לכל עבר, רדיוהד חתכו הצידה, כנראה שאין ברירה להכריז על קולדפליי כלהקה הכי גדולה שפועלת כעת. ובמקרה שלהם זה לטוב ולרע.

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 3 מתוך 5

          פרופיל

          rotemmon
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          בלוגים אהובים

          • שמנמנים

          הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך