עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 10/2011

    4 תגובות   יום שני, 24/10/11, 19:07

    שלוש החלטות אמיצות נלקחו, כנראה, בהופעותיה של חאריס אלקסיו בקיסריה:

     

    ההחלטה האמיצה ראשונה היתה תזמון ההופעה לסוף חודש אוקטובר ומיקומה בקיסריה. ערב קיץ לוהט הופך אוטומטית את קיסריה לטברנה, אך אוקטובר ידעו בערביו הקרירים. המציאות הוכיחה שזה באמת היה נכון. הבריזה הקרירה מהים הקפיאה את הקהל, הממילא קפוא ואלקסיו עבדה קשה על מנת להפשיר אותו.

     

    ההחלטה האמיצה השנייה היתה המחשבה לתרגם את מילות השירים לעברית ולהקרין אותן ככתוביות במהלך שירתה. בפעם הראשונה יכלו מעריציה של אלקסיו להבין מה הם מפזמים ומה הם מזמזמים בג'יבריש, כשהם מוחאים כפיים. הסיכון, הסטת תשומת הלב ממה שקורה על הבמה. במילים אחרות, אי אפשר גם לקרוא כתוביות וגם לראות מה קורה על הבמה. טעות פטאלית.

     

    ההחלטה השלישית שלקחה חאריס אלקסיו בהופעותיה בקיסריה, היתה החלטה האמיצה ביותר. לפתוח את הערב ולהגיד, שיוון ארצה במצב קשה מאוד, זה לא דבר שאורחים מחו"ל נוהגים להגיד בדרך כלל. אך לאמירה הזו היתה משמעות נוספת - היא הכתיבה את הטון של רוב ההופעה. ויתור על ערב בסגנון עדות מיטב הלהיטים בטברנה, לטובת ערב עם יותר שירים לא מוכרים מהרפרטואר המחאתי שלה בתחילת הקריירה. למה ההחלטה אמיצה? כי הקהל הישראלי הוא קהל של מיטב השירים. הוא רוצה להיטים.

     

    ההחלטה באה לידי ביטוי בעיקר בחלק הראשון של המופע, שאופיין בטון כבד, עצוב, עגום ועם לא מעט שירים של מנולוס רזוליס, המשורר היווני הדגול. זה לא אומר שזה לא היה יפה, נהפוכו: זה היה מעניין, מאתגר ומרגש. על אף אמירתי זו, הופיעו בחלק הזה שלושת השירים היפים והמוכרים ביותר של חאריס אלקסיו, שלושתם אגב, זכו גם בחידוש עברי. הראשון היה "הטנגו של נפלי", שהגיע אחרי חמישה שירים, סחט אנחת רווחה מהקהל כמנסה להגיד: הו סוף סוף שיר שאנחנו מכירים. הייתם צריכים לשמוע את המקהלה. השני היה "מסלול מירוצים זרחני" (Mia pista apo fosforo), שאמנם קסמו בגרסה המוקלטת הוא דווקא בליווי מקהלת הגברים ברקע של אלקסיו, אך גם בגרסה הבימתית עודנו שיר מרגש. השיר השלישי חתם גם את החלק הראשון של המופע "Theos an einai", עם הלחן המופלא של גוראן ברגוביץ'.

     

    החלק השני, אם צריך לעשות הכללות, היה האנטיתזה לחלק הראשון. הוא התחיל במה שנראה כאותו קו נוגה, אך כאן חארולה כבר הרשתה לעצמה לערבב קצת יותר את תמהיל הלהיטים, ולתת קצת פחות שירי אהבה קורעי לב וקצת יותר ידיים. קצת יותר שירי טברנה אלגנטיים, אבל אף לא שיר יאללה בלאגן. לא חפלה, כי אם חומר למחשבה. זה מקפיץ, אבל לא דוחף בכוח. השיא של החלק הזה ושל כל המופע הגיע כמובן עם המתנה שחאריס קיבלה – יהודה פוליקר. סביר להניח שהקהל היה יוצא בטעם מעט חמצמץ אם הוא לא היה מקבל את המנה הזאת. אם כן זה מוביל אותי למחשבה שחאריס קיבלה גם החלטה רביעית ואמיצה: לארח את פוליקר, שכמעט הצליח לגנוב לה את ההצגה.

     

    פוליקר היה כמו קינוח נפלא ואוורירי אחרי תבשיל קדרה בשרי עשיר, אך כבד. אלקסיו ופוליקר ביצעו יחד חמישה שירים ובאמת כל אחד מהם היה לא פחות ממושלם: אילו הייתי איתך, קללת הים וכמובן - כל דבר מזכיר לי, שיר הנושא מאלבומו החדש של פוליקר. הדואט הזה היה דוגמה ומופת לאיך דואט צריך לעבוד. אם לאורך הערב נראה כי אותות הזמן ניכרים בקולה של אלקסיו, אזי הלהקה המעולה התחשבה בכך וסייעה לה לא לפתוח מבערים כבעבר. אבל דווקא עם פוליקר, משהו קרה. משהו השתחרר והזכיר כמה חאריס אלקסיו נפלאה כשהיא פותחת גרון.  

     

    רגע לפני הסוף הבנתי שכל הערב ניקרה בראשי מחשבה ותשובה לי אין. את המוזיקה של חאריס אלקסיו אפשר למקם בקלות ליד דיוות מסוג מרסדס סוסה וחווה אלברשטיין, מצד אחד. ומהצד השני האלמנטים הלהיטיים הים תיכוניים מורגשים כאן בכל צליל ותו, וזאת מבלי לוותר ולו מעט על רגש ועומק. אם כך, מדוע זמרי הפופ הים תיכוני, מתעקשים ללכת על הנמוך, השטחי והזול? 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      9 תגובות   יום שבת, 22/10/11, 18:58

      ''

      לפעמים תזמון זה הכל בחיים. תשאלו את דפני ליף. מציאת הרגע הנכון עשויה להרים אותך, איחרת בשנייה וחצי - כוכבך נפל. ככה זה בחיים – תזמון. אם היו אומרים לנו, לפני כמה שנים, שקיץ אחד בשנת 2011, מדינת ישראל תסער ותישטף במחאה חברתית, שלא תותיר איש אדיש, זה היה נשמע כמו תסריט הזוי. אם לא הייתי יודע שהסרט "השוטר" התבשל כבר לפני כמה שנים, אפשר היה לחשוב שנדב לפיד עבד קשה הקיץ בשביל להוציא את סרטו.

      האמת היא שאי אפשר לדבר על "השוטר" רק כיצירה קולנועית ותו לא. אי אפשר לדבר עליו בלי לדבר על המציאות הנוכחית, על ישראל 2011. כן, לפעמים תזמון זה הכל. אילו רק היו יוצא לפני חודשיים בכלל היה מדובר בעיתוי מושלם. כשצפיתי בו באוגוסט, אוהלים שטפו את רוטשילד והיה נראה שהמציאות מחקה את הקולנוע, או להיפך. יציאה מהסרט היתה כמו הזיה. כעת, חודשיים אחרי – אפשר לחזור ולצפות בו שוב, כשרוחות המחאה שככו מעט.

      לא משנה מהי השורה התחתונה ובלי קשר לאיכויותיו הרבות מחד וליומרנותו האמנותית הרבה מאידך, "השוטר" הוא סרט ישראלי יוצא דופן, כפי שהרבה זמן לא נצפה כאן וכל שכן לא נעשה כאן. בהתכתבות ממשית עם המציאות הישראלית העכשווית "השוטר" הוא הסרט הכי אקטואלי שיצא בזמן אמת, שראינו מזה שנים.

      באופן כללי, "השוטר" הוא סיפור הישראליות עתירת הסתירות. ישראל הכוחנית. ישראל הבהמית. ישראל הגברית, המסוקסת והכמעט הומו-ארוטית מרוב עוצמת טסטוסטרון ומנגד ישראל הבועתית, העשירה והאלימה לא פחות. מבחינת המבנה שלו הסרט מורכב בעצם משני סרטים שונים לחלוטין, שמתמזגים זה אל זה רק לקראת סוף הסרט. בחלק הראשון אנו נחשפים אל עולמו של השוטר ירון (יפתח קליין). עם חבורת השוטרים הקשוחה והגברית שלו, הוא על תקן הגברבר הישראלי הכל יכול והמיתולוגי. כן, דמותו לא שונה בהרבה מדמות הגבר כפי שחינכו אותנו שגבר צריך להיות. דמות על גבול הסטריאוטיפ והקלישאה. החל משוט הפתיחה המרהיב ועד למשחק ספורטיבי על הדשא, בו מבליט הפסקול את המגע ואת קולות טפיחות הידיים זה לזה. ברקע כל האחווה הגברית הזאת, תישאל שאלה על מחיר הנאמנות לאחווה ועמידותה תעמוד בספק. בבית (תרתי משמע) מחכה לו אשתו ההרה (בסצנות שהרעידו את קירות הצנזורה) שאיתה הוא עדין, רגיש ומתחשב.

       

      במעבר חד (מדי) עובר הסרט אל סיפור השני והאקטואלי, זהו בעצם סיפור המחאה החברתית. אם היתה טענה שהמחאה החברתית הקיץ היתה עדינה מדי אל מול האביב הערבי, הסרט מוריד את הכפפות והולך עם המציאות צעד אחד קדימה. בחלק הזה נגלה חבורה של ארבעה צעירים (בהם יערה פלציג המעולה, מיכאל אלוני ומיכאל מושונוב), ילדי שמנת תל אביביים, מה שנהוג לכנות: "בני טובים" שנגעלו מאיבוד הערכים, מעצמם, מהוריהם ומהפער הכלכלי ההולך ונפער בחברה הישראלית. החבורה, בניגוד לחבורת השוטרים המיינסטרימית, היא כמעט הקלישאה של היפסטרים מרחבי רוטשילד 12 פינת צ'יקי ארד. החבורה, מחליטה לקחת את המחאה לידיים ולחטוף שלושה טייקונים, במהלך חתונת בתו של אחד מהם. את החבורה מלווה אביו של אחד החברים, בוגר מחאה כושל בדימוס שמקבל זמן לתיקון באמצעות בנו. גם כאן תעמוד שאלת הערבות ההדדית למבחן, כמו גם שאלת הנאמנות. כאמור, שני הסיפורים מתמזגים זה לזה במערכה האחרונה, אז יקבלו השוטר וחבורתו משימה להכניע את החוטפים ולשחרר את הטייקונים החטופים.

       

      ההפתעה שהחלק השני מביא, לא משאירה את הצופה אדיש. הטקסט שנראה כאילו דפני ליף וחבורתה ניסחו, מעורר תהיות, מה היה קורה אילו באמת היתה המחאה מורידה את הכפפות. אבל וזה אבל משמעותי- השוטר מפספס בשלב הזה ונופל לא פעם ליומרנותו הגדולה ונראה מאוהב באמירתו האמנותית יותר מאשר באמירתו החברתית ולא מצליח תמיד לגרום לצופה להזדהות עמם, וכך אנחנו נותרים מעט מנוכרים. לא פעם, על אף הצילום המרשים והמשחק המצוין, נראה שהתסריט של השוטר הוא הדבר הכי טוב בו ובאופן סותר לחלוטין גם הדבר הכי פחות מהודק בו, כך שלבסוף השוטר מותיר לבסוף את הצופה עם תחושה לא אחידה ועם אמירה אפילו מבלבלת.

       

      ובכל זאת, "השוטר" הוא אחד הסרטים הישראלים הראויים ביותר והאמנותיים ביותר שנוצרו כאן. נדב לפיד בסרט הביכורים שלו הוא הרבה יותר מהבטחה. אם זו ההתחלה, מה יבוא אחר כך? חשוב וצריך לציין את הצילום המופלא של שי גולדמן, שלא רק הופך את "השוטר" לחוויה אסתטית יוצאת דופן, אלא גם נותן לסרט מראה ואווירה של סרט אירופאי על מציאות ישראלית מאוד.

      "השוטר", אם כן, הוא סרט מאתגר, לא מתפשר ולא פונה לקהל הרחב. על אף שהוא רחוק מאוד מלהיות מושלם, כמו הקיץ שעבר כאן, אחריו הקולנוע הישראלי לא יהיה אותו דבר.

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        11 תגובות   יום שני, 17/10/11, 15:10

        ''

         

         

         

        בשעה טובה אפשר להגיד שהסתיו כאן. זה היה קיץ קשה ולא רק בגלל החום והמחאה החברתית. אולי בעצם צריך לקום ולמחות נגד סרטי הקיץ המביכים שכיכבו כאן השנה. מספיק להזכיר את בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק, אחד הסרטים הכי נצפים השנה בקולנוע בישראל, בשביל להבין את המצב. אז הסתיו מביא איתו רוחות חדשות לקולנוע וכבר בסופשבוע אחד זכינו באלמודובר ובקלוני. אתם צריכים יותר מזה? אני לא.

         

        אז בין הסנוניות הראשונות שמבשרות על עונת האוסקרים שבפתח, אפשר כבר לסמן את משחקי שלטון. כן, ג'ורג' קלוני עושה זאת שוב, בדבר שהוא הכי מתמצה בו (אחרי קולנוע כמובן) וזה: פוליטיקה. ג'ורג' קלוני, וזה כבר ידוע שנים, מעבר לקסם הכובש והגבריות הבלתי נדלית שלו, הוא חיה פוליטית. זו לא תהיה הפתעה גמורה אם נראה אותו יום אחד רץ לנשיאות. במשחקי שלטון הוא לוקח את המחזה Farragut North ומעבד אותו למה שנראה כמדריך הבטוח לבחירות לנשיאות 2012. במילים אחרות, אוהבים דרמות פוליטיות? זה בדיוק הסרט בשבילכם.

         

        משחקי שלטון (נכון זה נשמע כמו סרט שכבר ראיתם, אבל לא), נראה כאילו לקוח מעמודי העיתונים שלנו, ברוח הפריימריס המנשבת במפלגות הגדולות. ואכן גם כאן אנחנו נכנסים לסרט בדלת האחורית של מסע קמפיין פריימריס למפלגה הדמוקרטית. המושל המכהן מייק מוריס (ג'ורג' קלוני בתפקיד ביל קלינטון), הוא כל מה שהייתם מצפים ממועמד כזה: מאמין במדינה, אבל לא דתי, אקולוגי אבל לא לוחמני, פלורליסטי, תומך בהפלות ובנישואים חד מיניים רק כי בבסיסם עומדת חירות הפרט. אגדה. סביבו מכרכרים שלל יועצי תקשורת ויועצי הסתרים שלו, מהזוטרים המתמחים ועד ליועצים הבכירים. כמו למשל סטיבן מאיירס (ריאן גוסלינג), סוג של עילוי בן 30, אבל כבר יועץ בכיר. איך הוא עשה את זה אנחנו לא ממש יודעים, אבל אין ספק שהוא ניכר בלשונו, חלקלקותו וקסמו. דברים שאין להקל ראש בהם בתפקידים שכאלה. עוד ביועצים נמצא את מנהל הקמפיין פול זארה (פיליפ סימור הופמן), כנראה האדם הישר ביותר בקמפיין, שקרוץ כולו מהחומר הכי לא פוליטי שיש. מתחת לשניהם נמצא את הפועלים השחורים, או במילים אחרות – המתמחים. לרוב הם בליל של פרצופים לא מזוהים, אבל מביניהם בולטת מולי (אוון רייצ'ל ווד), רק בת עשרים עם פה מלוכלך ויופי של מלאך. יש לה את המרפקים, אבל יש לה גם אבא ויש לה גם רומן. עם סטיבן מאיירס. יש סיכוי שמבין כל הדמויות, דווקא כאן טמונה הדמות המלאה והשלמה ביותר בסרט.

         

        מול כל אלה ניצב המחנה הנגדי. על פי חוקי המשחק, מי שאמור להיות האויב הוא מן הסתם המועמד השני, אלא שכאן הוא אמנם בעל שם, אבל לרוב הוא חסר פנים. את הייצוג שלו אנחנו נקבל בדמות מנהל הקמפיין שלו, טום דאפי (פול ג'יאמטי שכנראה אכל הרבה בורקסים בקמפיין הזה). בין שני המחנות נמצא כמובן את העיתונות.  זו ש"חברה" של כולם אבל רק בשביל הסקופ, זו שבמחי הוצאת סיפור החוצה בונה או הורסת עולמות. שיעור קטן לעיתונאי המתחיל ביצירת קשר עם מקורות.

         

        על פניו, כל זה נראה כמערכת בחירות שגרתית: שני מועמדים, פריימריס, עימות. כמובן שהעסק ייטען בעניין ובמתח, ברגע שמישהו יטרוף את הקלפים. אכן קלף אחד שנטרף סוחף עמו מערכה שלמה. טום דאפי מהמחנה היריב מנסה למשוך אל כוחותיו את סטיבן מאיירס הצעיר, שאם כל גדלותו כנראה עוד אל מבין את כל חוקי המשחק. מכאן והלאה, על מנת לא לקלקל יותר מדי, יתחיל הסרט באמת. לא עוד משחקי שלטון כי אם משחקי בגידות. כל אחת ואחת מהדמויות הופכת פתאום לברוטוס וסטיבן מאיירס ימצא את עצמו בעין הסערה. כל מי שנראה תמים מסתיר מאחוריו קורים סבוכים של שקרים וכוחניות. אולי בכלל היה צריך לקרוא לסרט שקרי השלטון. כל אחת מהדמויות ניצבת בפני קונפליקט מוסרי ובו השאלה האם הנאמנות, האמינות והמחויבות ניצבים מעל הכל.  The Ides Of March הוא הכינוי ליום בו נרצח יוליוס קיסר, אך מי כאן באמת עומד לשלם את המחיר?

         

        אחרי התחלה מעט איטית, הולך הסרט וצובר תאוצה אלגנטית. כמות הטוויסטים שאינה מביישת מועדון ריקודים אמריקאי בשנות ה-60, תלמד במהרה – כולם חשודים. אף אחד אינו תמים כמו שהוא נראה. בכך יוצר קלוני הבמאי סרט שהוא אולי שגרתי בז'אנר הדרמות הפוליטיות, אבל האפלוליות והמשחק המצוין הופכים אותו למותחן עשוי כהלכה. גם קלוני התסריטאי יוצא פה כתלמיד המצטיין בכיתה. אמנם לא תמיד התסריט מהודק ורוב הדמויות שטוחות כשלט תעמולה, אבל הוא ניצל בעיקר בזכות דיאלוגים השנונים והמשוננים המאפילים על החסר. אם תרשו לי להשתטות בנבואה: סיכוי סביר מאוד שקלוני ושות' יהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר.

         

        קלוני הבמאי השכיל גם לבחור חבורה משובחת של שחקנים. החל ממריסה טומיי בתפקיד העיתונאית, מוכיחה שאין באמת תפקידים קטנים, עבור בפיליפ סימור הופמן שאמנם זהו לא תפקידו הגדול ביותר, אבל הוא תמיד מצוין, כמו גם פול ג'יאמטי. באופן מפתיע דווקא קלוני השחקן נותן מקום לאנסמבל, ואינו משתלט על ההצגה. מי שכן מפתיעה (אבל לא באמת) זו אוון רייצ'ל ווד. מי שהיתה חצי ילדת פלא בעלת סיכוי סביר להפוך ללינדזי לוהן, בחרה נתיב מצוין ומפעילה שיקול דעת מבורך בבחירת סרטיה. ווד מצטיינת בגילום דמות ספק חוצפנית ספק שבירה. אבל מעל כל אלה מתנוסס לו ריאן גוסלינג. זה פשוט הסרט שלו.

         

        אם שנת 2010 היתה השנה של ג'יימס פרנקו, אזי 2011 היא לחלוטין השנה של ריאן גוסלינג. מספיק להציץ אל טבלת הסרטים של החודש בשביל להבין זאת. טיפש, מטורף, מאוהב הלהיטי, משחקי שלטון האוסקרי ודרייב הקולי שיגיע בקרוב, כשעד לא מזמן ראינו אותו בכל הדברים הטובים ובבלו ולנטיין המדמם והמעולה. כובש, חוצפן, שברירי ומצוין. הייתי אומר שהוא זכאי למועמדות לאוסקר, אבל התפקיד שלו בדרייב מצוין אפילו יותר.

         

        משחקי שלטון קליל יותר מלילה טוב ובהצלחה, אך עמוק פחות ובכל זאת, אם זו הסנונית הראשונה והמהנה, הולך להיות לנו חורף קולנועי די חם. 

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          פרופיל

          rotemmon
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          בלוגים אהובים

          • שמנמנים

          הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך