עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 1/2011

    ביקורת על אסף אמדורסקי ,

    כל אחד והצד שלו, או צד א' ו א"א

    11

    מוזיקה  

    3 תגובות   יום שישי , 28/1/11, 18:39

    ''

    בהאזנה ראשונה לצד א', הדיסק החדש של אסף אמדורסקי (להלן ייקרא א"א) התחושה המיידית שעולה היא "שיט! זה לא הרי את". מאז, למעלה משבועיים חלפו א"א ואני לא נפרדים – ברכב, בלפ טופ, באייפון, בבית וכן בהרבה האזנות חוזרות ונשנות. זה אומר עלינו משהו, לא? כעת התחושה היא שצד א' הוא אמנם לא הרי את, אבל הוא אינו נופל ממנו. זהו פשוט מאוד אלבום ההתבגרות/ההתפכחות/ההתפקחות/ההשלמה שבא אחרי הסערה הגדולה. הצד של א' לפרידה. אם לסכם זאת בשתי מילים, זהו אלבום יפיפה.

    לא בכדי מושווה ללא הרף צד א' להרי את. הרי את, שיצא ב 2008 וסומן כ"אלבום הפרידה הגדול" של א"א, היה עוף נדיר, יפה וכן, חשוף ומאוד פגיע. אם היה צריך למצוא בו חיסרון, זה אולי תל אביביות היתר שלו, שאו שאוהבים אותה או שלא מבינים אותה. אחרי הרי את ואחרי הנסיון הכושל עם עברי לידר, היו מי שציפו להרי את 2 (בכללם אני?) והנה – שלוש שנים אחר כך, צד א' הוא גרסת א"א לשקט שנשאר אחרי ההתפרקות. במילים אחרות אפשר להגיד שצד א' היפה הוא לא הרי את 2 אבל הוא בהחלט ההמשך הטבעי והמבוגר שלו, הוא ההתקדמות, החיים מחדש וזו מחמאה.

    בצד א' א"א מניח בצד (רוב הזמן) את האלקטרוניקה וחוזר לפסנתר, קלידים והגיטרה. בכלל, על האלבום שורה איזו אווירת ג'ו ג'קסון, חצי אורבנית חצי אוורירית, כמעט נוגעת בג'ז לפעמים. בנובמבר הופיע א"א בפסטיבל הפסנתר ולפתע אני מבין למה החיבור הזה נראה לי אז כה מדויק: צד א' מאופיין בפסנתר וקלידים עם רוח קלילה שנושבת מהרי הסבנטיז מצד אחד, אבל נשמע הכי שייך לימינו אנו, מהצד השני. וזו אחת הסיבות שאני כ"כ אוהב את אסף, החיבור המתמיד והעדכני הזה עם מה שקורה בחוץ.

    בשנות ה70 לשיר שירי משוררים היה אופנתי מאוד, אך עם השנים הדור הולך ופוחת וכמוהו השימוש בשירי משוררים. בתרבות העכשווית זה מאורע די נדיר וחבל (אגב, שמעתם כבר את מסע האספלט – אוסף החידושים המופלאים למלחין סשה ארגוב?). א"א מחליט בחכמה לפתוח עם הרחובות ממריאים לאט, שירו של דוד אבידן. כמעט כמו גולשים גם כאן מדובר בשיר תל אביבי במהותו למרות ששם העיר לא מופיע ולו באזכור.

    אחריו מאתגר א"א את הקהל ב 9:33 דקות של זוג משמיים, שמתחיל במטח פסנתר-גיטרות-תופים אימתני ונרגע ("האמת שלי כזאת, אני לא יכול לחיות ברעש הזה"), מתפתל ועושה פשוט טיול בין כמה סגנונות, ומותח את גבולות השיר לכיוון הג'זי משהו. אגב, שלא תעריכו פתאום את הרדיו שמשמיע את השיר, הוא קיבל גרסה קצרה משלו. שיר נדיר, חזק ויפה, לא תרגישו איך עוברות כמעט עשר דקות.

    הלהיט של האלבום, אם אפשר לקרוא לו כך , הוא איפה את היום. שוב 6:36 נעימות, מרחפות, אווריריות כמעט, מזגזגות לכיוון הדיסקו אפילו. כמו בפסטיבל הפסנתר גם כאן בולטת תום דרום כקונטרה לא"א, אבל קונטרה נעימה מהסוג שמשלים את א"א כמו כפפה. רק למי הוא מתכוון כשהוא שר איפה את היום?

    כוונות טובות מתכתב עם האלבום השני של א"א ויושב באותה חטיבת שירים שמכילה את השמיים הכחולים והוא האמין לה. דהיינו, שיר רוק עם נגיעות אלקטרו מפוזרות פה ושם. שיר סוחף וחזק, שמעניין אותי לראות איך יעבור בהופעות.

    יש שירים שתופסים אותך בטיימינג מסוים בחיים והם לופתים אותך כל כך חזק באופן שקשה להסביר אותו. רעידת אדמה הוא שיר כזה. פסגת האלבום שממתינה בשיר מס' 5. כבר בשמיעה ראשונה בפסטיבל הפסנתר וגם כעת, בלופים שאינם נגמרים, מדובר בדואט קטנטן, עדין וחולמני, שביר, שובר לב לגורמים קטנים ומדויק. הוא עשוי להיות המנון הפרידה, או האפטר אפקט של כל קשר משמעותי שנגמר זה עתה, ברעידת אדמה. קרני פוסטל וא"א סוף סוף עושים את זה, גם במילים וגם בלחן ומדייקים עד כאב, לדוגמה: מה להציל אותי או את הזכרונות, לא למהר מה שיהיה יהיה. רעידת אדמה לצד א' הוא כמו בראשית להרי את. השיר הכי טוב באלבום. אחריו ולפניו הכל מתגמד. פנינה נדירה. הנה היא כאן.

    האלבום הקצר, קצר מדי הזה מסתיים עם עוד קול נשי חזק ועדין שמתארח בבתוך הנשימות והפעם – רונה קינן. מה שמפתיע שזהו החיבור בשיר הסקסי ביותר באלבום. אחריו סיומת עדינה עם מסתכל בכוכבים. שיר אחרון קלאסי ואינטימי. כובש.

    נכון, הוא אולי צד א' לא מתעלה על הרי את או על מנועים שקטים, אבל זה ממש בסדר – הוא גם לא צריך. הוא טוב כמו שהוא והוא טוב בהרבה מדברים אחרים שקורים כאן בימינו. רוצים להציץ ולראות איך חיים אנשים אחרי פרידה? איך נראים החיים אחרי רעידת אדמה? עזבו אתכם מהאח הגדול, הנה הצצה אמיתית לחיים של כולנו. א"א מציע שוב את אותן גלויות קטנות מהחיים, אך האמיתיות כל כך, שיורות חץ מדויק, רגיש ועדין ללב. אמיתי, חזק, חושפני. תמצאו מישהו להתכרבל איתו, להתנחם איתו ולשמוע יחד את צד א'. כואב כמה שזה יפה.

    נ.ב.

    אפשר לארגן לי את עטיפת האלבום כפוסטר? 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      8 תגובות   יום חמישי, 27/1/11, 11:54

      לפעמים שווה לעבור שנה שחונה ולראות לא מעט סרטי "שכונה", רק בשביל להגיע לרגע בו רואים סרט כמו ברבור שחור. אם צריך לתמצת את הביקורת הזאת לשורה תחתונה אחת הנה היא כבר בהתחלה – ברבור שחור הוא סרט השנה שלי. לא קל, לא מתפשר, מבעית, מטריד, סוחף, עוכר שלווה, עוצר נשימה.

      דארן ארונופסקי במאי רקוויאם לחלום המופתי והאכזרי, המעייןהמתאבק ממצב את עצמו בברבור שחור, כבמאי הצד האפל וההרסני של החיים. כמו שהמתאבק אינו סרט על היאבקות, כך גם ברבור שחור אינו סרט על עולם המחול או על רקדנים. הוא כן סרט על יצירה ואמנות, אך בעיקר הברבור הוא סרט על חתירה לשלמות, על חמקמקות התהילה, על המאבק הנפשי הגדול שיש ביצירה ובהצלחה ועל לחץ לחץ לחץ. הלחץ שאנחנו עצמנו מציבים ואחר כך הסביבה שלנו סוחפת אותנו ומי אנחנו מולו ומה חוזקנו מולו. מהם הגבולות שלנו, איפה אנחנו מתחילים ואיפה הנפש נגמרת. כנראה שברבור שחור הוא סרט על טבע האדם וטירופו.

      נינה (נטלי פורטמן) היא ברבורה לבנה וענוגה באופיה, רקדנית בלט מוכשרת בלהקת הבלט של ניו יורק שכל כולה זאבות טורפות המשוועות לתהילה בזכות התפקיד הראשי בהפקה החדשה של אגם הברבורים. ההפקה החדשה היא גם הזדמנות להפרד לשלום מכוכבת הלהקה המזדקנת, שכוכבה הועם (וינונה ריידר, לרגעים מועטים אבל חזקים). התפקיד הראשי הפעם הוא מורכב. לא שתי רקדניות יגלמו את הברבור הלבן ואת הברבור השחור כי אם אחת. הברבור הלבן כשמו כן הוא – צחור, נקי, קלאסי ומדויק. השחור, כצפוי הוא הניגוד המושלם, כל מה שהלבן לא – הטירוף, הלכלוך, התהום. כשנינה, כאמור ברבורה לבנה וצחורה מדי נבחנת לתפקיד היא מתבקשת לברר היכן הברבור השחור שבתוכה ואם הוא בכלל קיים. חקר הברבור השחור שבתוכה כמו גם כניסתה של לילי (מילה קוניס), רקדנית סקסית, נועזת ומשוחררת, סוג של ברבורה שחורה במהותה, סוחפים את נינה למערבולת של טירוף ובדיקת הגבולות, עד כדי שגעון. המצב בבית לא טוב בהרבה. החיים לצד אם מסרסת ושתלטנית (ברברה הרשי, עוד כוכבת לשעבר), שמגשימה את חלומה וכשלונה דרך ביתה מכניס עוד אלמנט של טירוף ולחץ לחייה של נינה. היופי בברבור השחור שהוא נבנה בשלבים. הוא מתחיל בנקודה מסוימת ומתהפך כל כך הרבה פעמים עד שהוא מותיר את הצופה המום ומקורקע לכסא בתדהמה. כמו שהחקר העצמי והחיפוש אחר השחור נעשה בשלבים, מהתום עד למופרע, כך הטירוף מחלחל לאט לאט לאט לאט, כמו טיפות דם קטנות על הטוהר של הברבור הלבן, כאומר מה שאתה רואה עכשיו הוא לא בהכרח מה שיקרה אחר כך. המאבק בין הלבן לבין השחור, בין האמת לטירוף, בין הבתוליות ללכלוך הולך ונהפך לממשי כל כך עד שהצופה התמים שבא להנות מסרט על בלט נקלע בכלל לסחרור איימתני ובו נתבע לבדוק גם הוא את גבולות הסיבולת שלו – מה אני יכול לראות, למה אני מאמין, מה נכון, מה הדמיון, מי המטורף פה באמת ומה לעזאזל אני עושה כאן.

      כשרואים סרט כמו הברבור השחור אי אפשר שלא לחשוב, לתהות ולהבין את הטירוף של כוכבנים צעירים שנפלטים אל העולם והלחץ הזה, כמו גם הפרפקציוניזם המוגזם ובעיקר התחרות גומרים אותם ודוחפים אותם אל גבולות השגעון או אפילו אל המוות. פסיכולוגים יכולים לעשות מטעמים מהסרט הזה. אח, כמה סמלים שיש כאן, כנראהצריך לראות את הסרט הזה הרבה יותר מפעם אחת על מנת באמת להכיל אותו ולראות את המכלול השלם שבו. וכן, בטח שמעתם על סצנת האוננות ו/או הסקס הלסבי בסרט, אך לראות אותם ברמת הפשט יהיה פספוס (אגב, אני בטוח שזה אחת הסיבות לכך שיש לא מעט גברים בקהל), הם עוד רכיב אחד בכדור השלג שנקרא נינה וקריסת עולמה.

      ברבור שחור מקבל משנה תוקף של עוצמה, לא רק בזכות תסריט מצוין (יש שיגידו מופרך או מוגזם, שיגידו) ובימוי מופתי, אלא בעיקר משחק מהמם, לא פחות, של כל שחקניו. כל אחד משחקני הסרט מטעין אותו באנרגיות אחרות מלאות ניגודיות. מילה קוניס קנתה את עולמה במופע של שנות ה 70, עושה כאן את לילי המשוחררת, האנטי תזה החמה לנינה, פשוט להבה בלתי פוסקת ובכלל מי האמין שהיא כזו שחקנית טובה?! וינסנט קאסל מטעין גם הוא כל סצנה באש ולהט. ברברה הרשי, סוג של שחקנית שמעולם לא הצליחה ממש להיות כוכבת וכל סיפורה נגוע בפספוס כאמה של נינה הוא ליהוק מדויק ומצוין והיא עושה תפקיד על גבול הטירוף אף הוא. בכלל כמו בפייטר, כנראה שאמהות שתלטניות זה הכי 2010. וינונה ריידר, סוג של נטלי פורטמן בשנות ה 90, בהופעה קצרה ומרשימה, גרמה לי להבין שאני מתגעגע אליה ומוכיחה שאין תפקידים קטנים. לא יכולתי שלא לתהות אולי היא באה בליהוקה לאותת משהו לנטלי פורטמן? הזהרי על נפשך ושמרי עליה? טוב, אולי אני נותן יותר מדי קרדיט למלהקים. אחרונה חביבה היא כמובן,נטלי פורטמן. זהו בעצם הסרט שלה. להגיד על כך שזה תפקיד חייה זה כבר נדוש ומיצה את עצמו מזמן. להגיד על כך שהיא מגיעה לאוסקר על תקן הסוס המנצח זה שקוף מאוד. אבל זה לגמרי לא העיקר. נטלי פורטמן היא מחוננת והופעתה אלגנטית ואינטילגנטית. היא מטעינה את התפקיד בדיוק כזה שקצת קשה להאמין שהיא לא רקדנית באמת. יש בה קור ותום וניקיון וכל כולה ילדה טובה שבאמת הניסיון שלה להתלכלך כל כך מכמיר לב שזה הופך את הסרט לאפקטיבי יותר מרגע לרגע. במילים אחרות, היא פשוט טורפת את התפקיד.

      דראן ארונופסקי ידוע בכך שהוא לא עושה חיים קלים לשחקניו וכנראה שבברבור שחור הוא לוקח את זה צעד אחד קדימה ולא עושה הנחות או חיים קלים כל כך, גם לצופה. ברבור שחור לגמרי מסמן אותו (אם לא סומן כבר מזמן) כאחד הבמאים הבולטים של התקופה, גם כאלה שלא מפחדים מאמירה. דארן ארונופסקי יצר יצירת אמנות לקהל הרחב.

      אם לא הובן עד כה, ברבור שחור הוא סרט חובה.  קחו בחשבון שהוא יישלח אתכם הביתה מדממים, מדוכאים ועצובים, פשוט ייכה בכם ללא רחם עד הסוף עוצר הנשימה.

       

       

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 5 מתוך 5

        7 תגובות   יום ראשון, 23/1/11, 09:03

        ''על הנייר דווקא היה פה פוטנציאל גדול. שני שחקנים אטרקטיביים, סיפור שעשוי לחרוג מהמסגרת ולתת תנופה מעניינת לז'אנר הקומדיות/דרמות על מחלות ולא, זה לא סרט רע, סתם סרט פיל גוד, שהיה רוצה להיות אולי הגרסה הקלילה יותר של סיפור אהבה, אבל לרגעים מרגיש יותר כמו אמריקן פאי. אהבה וסמים אחרים, הוא חמוד אבל  זניח ודי שכיח (שניה אחרי כבר לא תחשבו עליו) והתחושה היא שיכול היה להגיד הרבה יותר ובחר לומר הרבה פחות.

        הסיפור הוא גם משהו שכבר ראיתם, שמעתם, קראתם. ג'ימי רנדול גבר מסוקס ויפה עד מאוד (ג'יק ג'ילנהול, רוב הזמן ללא בגדים, חינני ומתוק) ציניקן להחריד, אך כמו תמיד מסתיר לב רך כמרשמלו. בעוד בני ביתו הם מצליחנים אחד אחד, ידידנו (באיזשהו שלב בסרט זה מרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים) ג'ימי עושה דווקא והולך להיות סוכן מכירות. מהר מאוד מבינים שכוחו בלשונו ובאיבר מינו. שניהם מנווטים את חייו. מצחיק, נכון? סקס במקום העבודה שולח אותו לחיפושים אחר קריירה חדשה, כתועמלן או במילים פשוטות יותר- סוכן למכירת תרופות של חברת פייזר, ארץ המולדת של הויאגרה. הוא נחשף כך לעולם הרפואה, רופאים ותועמלנים מתחרים ובמעשי קונדס (חינניים במקרה הטוב ומרושלים במקרה הפחות טוב), הוא מצליח להפוך להבטחה. תוך כדי קנדוס על מנת למכור תרופות נוגדות דיכאון והפרעות שונות, הוא נחשף למגי מורדוק (אן התאוויי, מקסימה ורוב הזמן נראית כמו תעתיק של ג'וליה רוברטס בשנות ה90) אמנית צעירה ובעיקר חולת פרקינסון בת 26. אם עד עכשיו ג'ימי היה ציניקן רך לבב, מגי שמה אותו בכיס הקטן של הציניות ולרגע מתהפכות היוצרות – חשבתם שגבר הוא משתמש וזורק והאשה היא תלותית? אתם הכי 1996. כנראה שלהיות צעירה עם מחלה שכזאת גורמת לך להתעטף בהרבה ציניות וכעס על העולם ורצון להשתמש בגברים ולזרוק. הכי רחוק זה סטוץ חד פעמי. כמובן וזה הרי ברור כשמש, שגם היוצרות האלה יתהפכו ותיכף יהיה פה סיפור אהבה נוגע ללב, כשברקע תהדהד המחלה (מישהו צעק פה סתיו בניו יורק?), ההתגברות הזוגית עליה והקושי לחיות איתה. והסוף? תנחשו כבר לבד...

         

        אדוארד זוויק, שאני והוא לא ממש חברים טובים, במאי לגעת ביהלום (המפתיע לטובה) והסמוראי האחרון בין היתר, הפתיע בסרט קצת אחר. לא מתח, לא פעולה, דרמה קומית או קומדיה דרמטית סוחטת דמעות, הכי שנות ה 90. הפספוס הגדול ביותר הוא בכך שזה סרט צפוי וכמעט כל מהלך בו הוא צפוי – רעידות, שכרות, סטוץ שמתאהבים בו, וכן הלאה וכן הלאה, מה שמפתיע הוא כמות העירום הרבה של שני החמודים האלה. אמריקה השמרנית ראי הוזהרת. עוד משהו שפחות חזק הוא הסמים האחרים, כי אמנם סיפור האהבה הוא צפוי דווקא, אך הוא עובר יופי. בעיקר בזכות הכימיה המעולה בין התאוויי וג'ילנהול (הפעם מערכת היחסים שלהם טובה יותר מבהר ברוקבק)  והם באמת עושים כמיטב יכולתם בתסריט שכזה. הסמים, או התרופות ליתר דיוק עובדים קצת פחות. למעט קטע אפקטיבי אחד בכנס לאנשים חולי פרקינסון התמונה מתערערת לרגע, סוף סוף הסרט מביא משהו אחר. מסר אחר. גישה אחרת. בעוד שברוב הזמן מאכילים אותנו בכפית, כמה זה לא קל לחיות עם מחלה. גם בדמות של ג'ימי שבכלל הוא סוג של שרלטן שעסוק בshow me the money, בעולם שבו כל האמצעים כשרים על מנת למכור את התרופות. האם זו הגישה התאגידית למכור בכל דרך? לכל אחד? רוצים ביקורת חברתית וכאן יש פספוס גדול. כי כשהמחלה מגיעה לסף ביתו, חל מהפך בחייו. לפתע הכל משתנה, וכסף זה לא הכל בחיים. מפתיע, בחיי.

        אגב, מעניין כמה שילמה חברת פייזר ליוצרי הסרט על אהבה וסמים אחרים על מנת לעטר את הסרט במותג הידוע. לעטר? הרבה יותר מכך. אחד הדברים שמבאסים אותי כצופה בקולנוע זה לראות בסרט פרסומת אחת גדולה וארוכה. תוכן שיווקי? אני מעדיף אותו, אם בכלל, מחוץ לאולם ואם כבר אז בקטנה.

        אז זה מתחיל מקושקש (אבל עם אחלה פסקול של הניינטיז), משתפר מאוד עם כניסתה של אן לתמונה, ובסוף קצת הופך לסנטימנטלי מדי, צפוי מדי אך שווה בזכות שניים שעושים כאן יופי של עבודה- אן התאוויי, חמודה אימים ממשיכה את קו הדמויות של רייצ'ל מתחתנת ( אחח לו היה ג'ונתן דמי מביים את הסרט הזה) צריכה להקפיד מעט יותר על בחירות הסרטים שלה, בצם נראה לי שגם אני לא הייתי ממש מסרב לשחק מול ג'יק ג'ילנהול, שפרצוף הכלבלב שלו עושה כאן להטוטים. לכו תראו, תצחקו, תבכו ותשכחו.

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 3 מתוך 5

          6 תגובות   יום חמישי, 20/1/11, 10:06

           

          הקלעות מקרית בערב יום ראשון, לתחנה המרכזית הישנה, הובילה לשיטוט מפתיע במעבה מדרחוב נווה שאנן. הטיול הלילי מעלה את כל החשודים המידיים – מבטים חשדניים, ריח של סקס בכמויות, דוכני בגדים, צבעים וצעקות, שבקלות יכולים לשלוח אתכם לאפריקה הקטנה או מזרח אסיה, וזאת מבלי להזדקק לדרכון או לצאת מגבולות האיילון. אבל מה עם סטייל, ברים, מספרות, מסעדות, ספריה, מוזיקה וחיי לילה? כל אלה הם בוודאי לא המחשבות הראשוניות שעולות בראש כשמדברים על המתחם העצוב הזה בדרך כלל. מסתבר שחיי לילה הם כנראה סוד תל אביבי כמוס בתחנה.  נו בליינים יקרים חשבתם כבר מה יהיה ה-מתחם הלוהט הבא?

           

          מקצה המדרחוב בנווה שאנן אי אפשר להתעלם מקו הרקיע עטור מגדלים מנכרי העיניים, של מתחם רוטשילד. שורה אחת לא הפסיקה להתנגן לי בראש ולתהות כמה מדויק כתב מאיר אריאל בשירו העוצמתי חיית הברזל: "כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת, כל השפיצים האלה בגרפים" ורצה להזהיר אותנו מהשתלטות חיית הברזל על חיינו ועל נפשנו. המגדלים ספק תובעים, ספק צועקים: "תראו אותנו! כאן יש כסף, כאן יש סגנון. כאן החיים הנכונים". אם מסובבים אל המגדלים את הגב אי אפשר שלא לחשוב על אלוהי הפערים הגדולים. היה גם מי שריסס על קיר  בכניסה לתחנה המרכזית הישנה גרפיטי מעוצב היטב שאמר  style is dead. הוא כנראה לא ממש שוטט במתחם הנכון. אז למה בכל זאת הוא התכוון? למי הוא מכוון? למה דווקא כאן?

           

          הטיול ממשיך  והמחשבות שלי גם. מקום מלא סתירות המקום הזה. ריח של אוכל וריח של קיא, ריח של זבל וריח של קטורת, בוקי נאה מדריך חבורת גברים בסיור פשע ומיד בהמשך מישהו מנסה לפתות את קהלו ומזלו במשחקי מזל מפוקפקים. שרית חדד שרה על כך שכולם חושבים שהיא משוגעת ולא חשוב היום ולא חשוב מחר. הכל אותו דבר. האמנם הכל אותו דבר? ואיך שזה מתערבב עם מוזיקה אפריקאית שאין לטעות בביטים שלה, חנויות סקס המוכרות תחליפי אהבה, אנשים לבושים היטב והומלסים. וברים, כמה ברים. לרגע עוד אפשר להתבלבל. יום ראשון כאן מרגיש קצת כמו יום שבת אצל אחיהם בשכונה שליד, זאת שמסמלת את "שיא הנורמליות" – אנשים יושבים לעת ערב אחרי העבודה בברים קטנים, עטויי אורות ומוזיקה שמחה. שותים, אוכלים, חיים. יאללה לשמוח, בכוח. מזכיר לכם משהו? מזכיר לכם מישהו?

           

          אך רק כתובת שחורה אחת על קיר בטון לבן מתפורר, מזכירה ספק בציניות ספק ברצינות, את האמת המטרידה מתחת לפני השטח: תודה ליחידת עוז שאתם שומרים עלינו.

           

          דרג את התוכן:
            ביקורת על מכאן והלאה,

            מה יש מכאן והלאה?

            14

            סרטים  

            12 תגובות   יום ראשון, 16/1/11, 21:41

            ''

            אזהרה: הסרט מכאן והלאה אינו מומלץ ואינו מיועד לציניקנים שראו הכל (או חושבים שראו הכל), אך בעיקר לשונאי פטפוטים על תקשורים, דלתות מסתובבות, החיים שאחרי המוות והתעסקויות רוחניות באופן כללי. בכלל, יצא לקלינט איסטווד סרט מעט משונה ומאוד לא קלינט איסטוודי (על פניו, אבל רק על פניו). שכן ממתי גבר גבר שכזה, עוזב את המקום המוכר לו ומתעסק בחיים שאחרי המוות, קיטש והרבה רגש?! האם סופו של כל קאובוי קשוח הוא להיות רך לבב? התושבה היא: ככל הנראה וזה לא רע.

            ועכשיו, אם אתם מתכוונים לראות את הסרט, זהירות מעט ספוילרים.

            מכאן והלאה לוקח שלושה סיפורים חובקי עולם של אנשים שנגעו במוות. אם ראיתם סרט או שניים בחייכם, אתם ודאי מבינים שהם עתידים להארג ולהפגש במפגש (צפוי אך מרגש) שלא יותיר עין רגישה אחת יבשה באולם; בסיפור הראשון, מרי (ססיל דה פרנס) כתבת חדשות מובילה בפריז שנקלעה לצונאמי (בסצנת הפתיחה המדהימה, שגרמה לי לתהות האם קלינט יכול לביים סרט אפקטים) חווה "מוות" באופן אישי ומוחזרת לחיים, אך מה הם החיים אחרי שאתה טועם מן המוות? מכאן והלאה מרי לא מרפה מעניין המוות ומבינה שהחיים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו, והיא כבר לא אותה מרי. הסיפור השני מספר על מארקוס, ילד לונדוני, שאיבד את אחיו התאום בתאונת דרכים מטופשת ומקוממת.  מארקוס יינצל בעצמו מאחת (בסצנה אדירה), וגם הוא ימשיך ברדיפתו אחר תקשור ופרידה מהחצי השני שלו. הסיפור השלישי הוא בעצם החוט המקשר והדבק שיחבר את כל העלילות. בסיפור זה ג'ורג' לונגן (מאט דיימון) מתקשר מסאן פרנסיסקו, מנסה לברוח מאותה "מתנה" שקיבל אך לא יכול כבר להתעלם ממנה, היא רודפת אותו בכל מגע עם אדם נגוע במוות. הסיפורים נוגעים במוות ומתקשים להשתחרר ממנו, מנסים להבין מה בדיוק יש שם, והאם יש משהו מכאן והלאה. מרי מתקשה להתאושש ואילו מארקוס פשוט מתגעגע לאחיו המת. שניהם, כל אחד בדרכו, מתמודדים עם השאלה המרכזית העולה כל הזמן – האם המוות הוא כיבוי אורות או האם הוא בכלל פתח דבר? כן, בציניות אפשר להגיד קלינט איסטווד עושה נייט מ. שאמאלן. רק שנייט מ. שאמאלן היה מת לכזה סרט, על אף שלעתים מכאן והלאה נראה כמו סוג של החוש השישי.

            היופי אצל קלינט איסטווד שכהרגלו הוא לא בטוח בתשובה לשאלה וגם אם חושב שהוא כן יודע, הוא אינו מטיח אמת אחת בפנים ותובע מהצופה להתמודד איתה. כשאין תשובות, הוא שואל הרבה שאלות- מדעיות, דתיות, חברתיות ואישיות. באופן הדרגתי, לבסוף הוא נותן לצופה להחליט ולהבין, אם כי בסוף ברורה דעתו. קלינט הוא גם לא פראייר. הוא מודע לציניות של הצופה ומנסה לתת הוכחות ולתת קצת תמות מדעיות, אך בו בזמן גם להראות שיש שרלטנות בכל העניין של מתקשרים ואנשים שעוסקים בגלגולי חיים (בסצנה אפקטיבית בה מארקוס הולך לשלל מתקשרים ואינו מוצא תשובה).

            על פניו, אפשר להגיד שמכאן והלאה הוא אחד הסרטים הכי לא קלינטיים בקריירה המפותלת, ובכל זאת הנוכחות הקלינטית מלאת החמלה מורגשת בכל רגע ורגע בסרט. אם צריך למצוא סרט אחד של איסטווד שמתקרב למכאן והלאה, הוא ההחלפה. משהו בין שני הסרטים מאוד הזכיר זה את זה. רק שמכאן והלאה מרגש (וצפוי) בהרבה. המשותף לשניהם, שהם לא ייזכרו כגדולי הסרטים של איסטוד. להיפך. אך אם מוותרים לקלישאות ונכנעים לקיטש, אפשר בקלות רבה להסחף עם קלינט, להתרגש ובעיקר להנות. מכאן והלאה קיבל תסריט מעט בעייתי (מבית היוצר של פיטר מורגן שאחראי על התסריט של סרטים שווים כמו: המלכהפרוסט/ניקסון והמלך האחרון של סקוטלנד) וסוף הסרט הוא פשוט נורא שלא לומר איום (אח, אם הוא רק היה מסתיים שתי דקות קודם ומונע מאיתנו את כמויות הסוכר האמריקאיות הצורמות). מכאן והלאה הוא אינו סרט גדול בשום פרמטר, אבל כשארבע סצנות מדויקות כל כך ומרגשות כל כך, נשארות איתך אחרי הסרט, סימן שמשהו בכל זאת עובד.

            כמעריץ גדול של קלינט, אני מודה –מכאן והלאה הוא לא סרטו הטוב ביותר וזה בסדר. אני מוכן בכל רגע נתון לקבל סרט חלש שלו, שלוקח הרבה סרטים טובים של אחרים. כי בסופו של דבר, קלינט הוא קלינט הוא קלינט. אז אם אינכם חוששים משיחות ופטפוטים על החיים אחרי המוות, שיחות על אבדן ומוכנים לקבל את העובדה שקלינט שואל שאלות על מה הולך להיות עוד מעט וגם מציע תשובה. אם אתם מוכנים להסחף עם ההרפתקה הזאת, מזומן לכם סרט מרגש, מדמיע (מאוד מדמיע. מאוד!). 

            הציון שלי 3.5 כוכבים

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 3 מתוך 5

              ביקורת על אי שם,

              יש אי שם

              12

              סרטים  

              7 תגובות   יום שני, 10/1/11, 08:05

              ''

              מסכנה סופיה קופולה. לעולם ועד היא תהיה חקוקה בתודעה בגלל שני דברים גדולים. האחד הוא אביה, מגדולי הבמאים פרנסיס פורד קופולה שכל השוואה אליו תוציא אותה די חיוורת. הדבר השני הוא דווקא בגלל יציר כפיה שלה – אבודים בטוקיו.  כל סרט שלה ולא חשוב כמה טוב הוא יהיה, יושווה אוטומטית לסרט ההוא. אז בואו נגיד זאת על ההתחלה, בהשוואה לאבודים בטוקיו, אי שם הוא סרט מעט מאכזב. הוא דומה, הוא מזכיר, הוא רוצה להיות, אבל הוא חיוור. כסרט בפני עצמו הוא לא רע בכלל. וגם האמירה הזאת היא אמירה בתנאי. בתנאי שאתם מהסוג שמוכן שוב לקבל סרט מהורהר, נוגה, לא הולך בתלם, בלי הרבה מילים ועלילה ובעיקר – עתיר פגמים. נו סרט של סופיה קופולה זה סרט של סופיה קופולה.

              קופולה הבת, מנסה בדרכה עדינה כתמיד,  לספר סיפור קטנטן, מלא ניואנסים ולהעביר דרכו שאלות על בדידות, אכזבות, ריקנות דקדנטית ומשפחתיות. כמו בסרטיה הקודמים, גם מאי שם עולה ניחוח עז שלא כל הנוצץ זהב. אל תתנו ליופי לבלבל אתכם (כמו בחמש ילדות יפות), לתהילה ולכוכבות לסנוור אתכם (כמו באבודים בטוקיו) או לתארים וארמונות למשוך אתכם (כמו במארי אנטואנט), זה ריק וחלול. אבל זה בעיקר עגום ומדכא.

              באי שם, בוחרת קופולה לחזור למקום המוכר לה היטב, ללוס אנג'לס. החזרה היא על מנת לספר את סיפורו של ג'וני מרקו, כוכב קולנוע (הברקת ליהוק של סטפן דורף, עוד נדבר על כך בהמשך) המתגורר במלון סלבריטאי וברנז'אי בו מסתובבים כל מיני הוז אנד הוז, קטלוגי אפנה מצטלמים בו ואין ספור סמים ואלכוהול נצרכים בו. על פניו, כל כך מתחשק לקנא בג'וני. הוא יפה, הוא מצליח, יש לו כסף, אבל בפנים הכל מרגיש ריק ואפלולי. על מנת להתמודד עם החלל שבפנים, הוא נאלץ למלא את זה באלכוהול מתמיד, סיגריות, חשפניות וסקס. כשבתו קליאו נכנסת לחייו, היא כמו משב רוח רענן וצנוע ומלא קסם על חייו האפלים. נראה שמשהו מן החדווה והחיות זורמים בדמו שוב. כן, קליאו מזכירה לאביה, שיש בזה טעם. שיש לחיים סיבה, גם אם כל מה שהוא יכול לתת לה זו מסיבה אחת גדולה.

              וזהו, כאן בעצם נגמר מתחיל ונגמר הסיפור. סופיה קופולה התסריטאית, בניגוד לסופיה קופולה הבמאית, מצטיינת לרוב בתסריטים שאולי מבחינת קו עלילתי וסיפורי לא קורה בהם הרבה (תשאלו את כל אלה שיצאו מכל סרטיה הקודמים באמצע ושלא מבינים איזה עניין אתם מוצאים בה), אבל יש לה ניואנסים. כמו ברגעיו הגדולים של הסרט ההוא, גם כאן מצטיינת קופולה ברגעים דקיקים ועדינים, בסטירות חלשות ודקירות קטנטנות (ולפעמים בלתי מורגשות דיו), אך בניגוד לסרט ההוא, כאן הרגעים האלה מעטים יחסית ואולי חסרים את ההרהור ואת הנים הדקיק של עדינות. כן, הצופה, גם הנלהב ביותר עשוי להרגיש שהוא יוצא מהסרט וחצי תאוותו בידו. אם לא פחות מזה. האמירות באי שם על עולם הקולנוע, על הכוכבות ועל ידי כך על בדידות, דיכאון ועליבות הם ישר לפנים. סצנה מעולה ויעילה ממש היא מסיבת העיתונאים שנקטעת בפרצוף הנבוך/מהורהר של ג'וני מרקו כשנשאל – "אז מי אתה?". חבל שאין הרבה כמוה.

              גם כל מערכת היחסים בין ג'וני לקליאו היא מאלפת ומרגשת. פעמים לא ברורים בה הגבולות, ומי ההורה ומי הילד, אך כל סצנה עם קליאו נטענת ומטעינה את הסרט באנרגיות רכות ועדינות ובעיקר בתום ילדותי. זה קורה הרבה בזכות העיצוב המושלם של הדמות, שבעצם סוחבת על גבה את אביה הדכאוני וכך גם את הסרט. קליאו מגולמת באופן כה מושלם על ידי אל פנינג (מה מאכילים אותם במשפחה הזאת, אלוהים!) עד כי בה לראות סרט שלם, מהורהר ככל שיהיה על קליאו מגולמת רק על ידי אל פנינג. נסיכה קטנה, אלגנטית ואינטיליגנטית, מכילה וחומלת.

              ואם מדברים כבר על קליאו וג'וני, אי אפשר שלא להתפעל מהברקת הליהוק ששמה סטפן דורף. מי שהיה סוג של רק פנים יפות אי אז בשנות ה 90 וסומן בעיקר כדון ג'ונסון וואנבי (בעיקר בזכות הופעתו בסרט דם ויין ב 96, לצד ג'ק ניקולסון וג'ניפר לופז) ולא הצליח מי יודע מה לרומם את הקריירה שלו מאז. הוא עדיין לא שחקן גדול, אך בהופעה באי שם, הוא מצליח להפגין פגיעות ובדידות, נוגעות ללב. הורסטיליות והניגודיות בהן הוא נע בין כוכבן מזדקן לאב כושל, בין אגו-צנטרי ואחד שצריך לדאוג לבתו, עושים את העבודה מעולה. ושוב יש להצטער על כך שקופולה לא המשיכה להעמיק את הנפח של הסיפור הזה.

              אולי בניגוד לעושר הרב מבחינה ויזואלית והאלגנטיות בה מעוצבת כל סצנה וסצנה, קופולה התסריטאית עשתה לעצמה מעט הנחות, ובכל זאת. אי שם, כמיטב המסורת הקופולאית הוא אינו סרט מתחנף, להיפך. הוא סרט שמאתגר את הצופה. מאתגר בכך שלא קורה בו הרבה (מלבד בסמנת הסיום הבעייתית), מאתגר כי הוא נראה כמו יצירת אמנות עשירה אך בו זמנית ריקה (ואולי לשם בכלל כיוונה התסריטאית?), לפעמים זה מדויק עד כאב, לפעמים זה נראה מרושל. אבל סופיה היא סופיה. עפרון מחודד ואלגנטי, המציע גלולות הרהור יפות להפליא. הפעם זה יצא קצת פחות חזק ואפקטיבי, אך עדיין מדובר בסרט קטן, אינטימי ושווה בזכות שחקנית אחת קטנה ומקסימה.

               

               הציון שלי: 3.5 כוכבים

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 3 מתוך 5

                ביקורת על פייטר,

                איזה פייטר!

                10

                סרטים  

                9 תגובות   יום שני, 3/1/11, 17:34

                ''

                החורף הוא העונה הקולנועית הטובה ביותר, נקודה. עברנו את סרטי הקיץ שהיו כמו תמיד מגלומניים, ראוותניים אך חלולים. עברנו את סרטי הסתיו שרובם, איך לומר בעדינות, התקשו להשאיר חותם. והנה, כאילו לא עברה פה שנה שחונה, מגיעים שבוע אחרי שבוע תותחים שבקלות יכולים להכנס לעשיריה הנחשקת של הסרטים הטובים השנה. טוב, רואים שהאוסקר בדרך וכל האולפנים מחממים מנועים ושולחים אלינו את מיטב התוצרת. והנה..כוכב השבוע שהצליח להשתחל ברגע האחרון לשנת 2010 הוא פייטר. האמת? יותר נכון להגיד סרט שהוא בכל מובן אגרוף לפנים.

                 

                אני מודה, השם פייטר הוא מעט בעייתי. שם כמו פייטר על אף כוונותיו, לא עושה חסד גדול עם סרט שמחשיב את עצמו כרציני (או לפחות לוקח את עצמו ברצינות). האסוציאציה הראשונית היא לאיזה סרט פעולה שראינו אין ספור פעמים בשבת אחר הצהריים בטלויזיה. אז לא, לא מדובר בסרט פעולה רדוד ולא בסרט מדע בדיוני חלול. גם הפרסום בדבר הסרט כסרט אגרוף עשוי להיות מעט מטעה. נכון מדובר בסרט על מתאגרפים, אבל בדיוק כמו שהמתאבק הוא לא סרט על האבקות ומיליון דולר בייבי הוא לא ממש סרט על אגרוף, כך גם פייטר. ואם בכל זאת צריך לתייג את הסרט, אז פייטר, על אף חסרונותיו, הוא אחד מסרטי האגרוף הטובים, הסוחפים ובכלל אחד הסרטים הטובים של השנה.

                 

                מיקי ודיקי הם שני אחים, עם חיבה לאגרוף. בעוד מיקי הוא לרגע סוג של תקווה גדולה שנמצא בנקודה כזאת שזה או מתמסמס או נוסק. דיקי, האח הגדול, הוא אחד שבגדול ניתן להגיד עליו  as been. הוא טעם את טעם ההצלחה לרגע בקרב אגדי, וגם זה באופן מעט מפוקפק או מעורפל. אבל לא כל אחד יכול להתמודד עם ההצלחה, עם ההכרה ובעיקר עם העמידה בציפיות של להיות נס ודגל בעיר נידחת ועלובה. על אחת כמה כשאתה דיקי, בעל אישיות גבולית על סף הטירוף, שממיר התמכרות לאגרוף בהתמכרות לקראק. הקשר בין שני האחים הוא כל כך סבוך ורגיש ועדין. היחסי טעונים כל כך ומזגזגים תדיר על הרצף בין אהבה ושנאה, בעיקר לאור העובדה שדיקי חושב שהוא על סף הקאמבק ונבחר לאמן את מיקי.  לעניין התסבוכת הטעונה ממילא, יש להוסיף אם שתלטנית, אבא עדין ועוד 7 אחיות, שההגדרה עליהן ווייט טראש, היא מחמיאה מאוד. העולם של השניים מתהפך כשHBO מחליטים לעשות סרט על דיקי, שמשוכנע שהוא על סף הקאמבק ומיקי על סף צומת חשוב בחייו. כמה מכמיר לב זה לגלות שהסרט הוא על ההשפעות הקשות של הקראק על כוכבים ושום קאמבק כבר לא יהיה פה. כן, רקוויאם לחלום. הלב ממשיך להשבר כשדיקי מנסה להגשים את החלום להיות מישהו דרך אחיו. אז מי בעצם הפייטר? כשאל עולמו של מיקי נכנסת ברמנית שמנסה לנווט אותו לדרך הישר ואל ההגשמה, העולם מתנגש עם משפחה חונקת, כובלת ומניפולטיבית ומוביל לפיצוץ ובו נשאלת השאלה- במה תבחר במשפחה שמפילה אותך או תקשיב לעצמך? במי תבחר  באהבה או במשפחה? במי שעשוי לקדם אותך או במי שישאיר אותך סולל כבישים בעיירה שכוחת אל? פייטר לא מהסס לגעת בכל אלה, כמו גם בחלום האמריקאי, בריקבון המעמדי, עליבות החיים במעמדות הנמוכים, על הגשמה, על מהות ערכי המשפחה וחברות ואהבה. גם אם על הדרך נראה שפייטר לא מפספס אף קלישאה סיפורית שחוקה ומניפולטיבית, עדיין זה עובד מעולה. אין מה לעשות,  החיים הם כנראה הקלישאה הכי גדולה, וכשמדובר בסיפור אמיתי על אחת כמה וכמה.

                 

                כשהסיפור מלא בקלישאות צריך בכל זאת משהו שיהפוך אותו לסרט חזק כל כך, אפקטיבי כל כך ובעל קצב מעולה. לדבר הזה קוראים חספוס, סגנון ומשחק. חספוס נוזל פה מכל סצנה וסצנה, כמו גם הסגנון שבא לידי ביטוי בצורות הצילום השונות, הריאליסטיות. הגורם האחרון שפשוט עובד מהשנייה הראשונה ועד לשנייה האחרונה הוא המשחק. אין כמעט אחד באנסמבל הזה הוא תצוגת משחק כל כך מרשימה כמו אגרוף שלא מפסיק להכות בפנים, עד שהצופה, כל צופה,  פשוט מתמסר לסרט הזה. בראש להקת השחקנים עומדים שני ה-כוכבים הגדולים של הסרט והם: מארק וולברג, שמפתיע מאוד בכך שהוא הרבה יותר מפרצוף יפה וגוף שרירי, אלא שחקן עם מורכבות, קונפליקטים ודקויות (בסרט שלא מאופיין בהרבה דקויות). מי ייתן ופייטר יוביל אותו לתפקידים מעט יותר "רצינייים" בקריירה. אמן. מולו נותן פייט ענק ולוקח בנוק אאוט רצחני – כריסטיאן בייל. רבות כבר נכתב על כריסטיאן והטוטאליות שלו, אך נדמה ששוב הוא מצליח לקחת את זה עד הקצה. לא תאמינו לשניה שהוא לא על קראק, שהוא לא חטף מכות, שהוא לא נופל לפחים (תרתי משמע), שהוא לא חטף מכות בראש ובגוף. כל שנייה איתו על המסך היא התפוצצות של זיקוקי דינור. תפקיד משנה, עלק. לקראת סוף הסרט החונק, האינטנסיביות שלו תגרום גם לעין הקשוחה ביותר באולם, להתלחלח.

                 

                חוץ משני הזיקוקים הנ"ל תמצאו גם שתי נשים, חזקות ואינטנסיביות. מליסה ליאו, שעושה מטעמים בתפקיד בתפקיד אמם של מיקי ודיקי. תנו לה את האוסקר שלא קיבלה על נהר קפוא. איזה חשמל שהיא מביאה לתפקיד. לא להאמין. כמה כאב ואגו. כמה וייט טראש. כמה פולניות. מנגד, בתפקיד הברמנית אחת שאני לא ממש סובל, אבל בכל זאת הצליחה להפתיע אותי – איימי אדמס, שלרוב משחקת אותה סוג נסיכה מתוקה בסרטי וולט דיסני מתקתקים (טוב אני יודע שלא רק, אבל זה הדימוי שלה), מצליחה להוציא מעצמה דמות אמיתית של פריכה עצבנית שגם רוצה להגשים את עצמה דרך בן זוגה.

                 

                 

                אם מתמסרים לסיפור, נותנים למניפולציות לעבוד, פייטר הוא אחד הסרטים הסוחפים, החזקים והטובים של השנה. נקודה.  בים הסרטים הבינוניים שחלפו פה לאחרונה, אני מוכן לקבל אלף סרטי "קלישאות" כאלה. ואם כל זה לא מספיק לכם, אז קבלו סיבה אחת ויחידה - כריסטיאן בייל. לכו לקרב הכי טוב שתראו בתקופה הקרובה בקולנוע. מזל שהגיע החורף! 

                 

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 4 מתוך 5

                  פרופיל

                  rotemmon
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  בלוגים אהובים

                  • שמנמנים

                  הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך