הרושם של רותם
על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון
ארכיון
ארכיון : 9/2010
אני יוצא לחופשה. הרבה זמן זה לא קרה לי. אני צריך את זה.
להתרוקן. לשכוח. למלא. להתמלא. להתרענן. לרענן. להזכיר. לאוורר את הנשמה. לנער את האבק. לחשוב. לשייף קצוות. לעגל פינות. לנשום. לישון לילה שלם. לקום בלי שעון. לאכול. לקרוא. לראות. לשמוע. לכתוב. לצחוק. לדבר. לחוות. להתחבר. לזכור. לשמור ליום גשום. להזכר ביום מעונן. להפנים.לאהוב מחדש. להתגעגע.. להתראות. (בעוד שלושה שבועות) |
מכירים את זה שאתם יוצאים לחופשה, מכינים ערימת ספרים, מתלבטים שעות, בוחרים ואז כבר ביומיים הראשונים סיימתם אותם ונותרתם בלי שום דבר לקרוא? כעת כל מה שנותר זה למצוא מישהו ולהשאיל ממנו איזה ספר או שניים וככה יוצא שאיכשהו בזמן חופשה אתה קורא ספרים שבכלל לא התכוונת לקרוא אותם, שלא לומר לקנות אותם כשאתה בשגרת חייך. מכירים? לפני שנתיים בדיוק, בזמן חופשה בלאוס, מלאי הספרים שבאמתחתי הלך ואזל וכל מה שנותר לי לקרוא זה ספר שבחיים לא חשבתי שאקרא, על אף שחצי עולם בערך רגש ורחש ממנו – לאכול, להתפלל, להתאהב – אם כבר הייתי מסתפק בחלק של הלאכול, אבל למי יש כוח לשטויות רוחניות (או פסיכולוגיה בגרוש) של אשה אחת שעשתה לעצמה תרגילים בהעצמה ואחר כך בוחטות של כסף? בטוח לא לי. אבל כמו שלמדתי לא פעם – אף פעם אל תגיד אף פעם. בצוק העתים גם לאכול להתפלל להתאהב הוא ספר. והאמת? הוא היה דווקא חביב בדרכו והתאים בדיוק למצב רוח של חופשה במזרח הרחוק.
והנה שנתיים עברו ושוב שנייה וחצי לפני יציאה (שוב) לחופשה במזרח הרחוק, יוצא הסרט על פי הספר ההוא. בניגוד להצהרותיי על הספר, הפעם היה ברור שאלך לראות, ולו רק בשביל להכנס למוד של חופשה חובקת עולם (כן כן, תירוצים! תגיד שרצית לראות את ג'וליה רוברטס). אך שוד ושבר, מהספר החביב ההוא נותר סרט די קלוש שמתחיל בסדר ואחר כך הולך ונפרם לגמרי....אבל בואו נעשה סדר בעניינים.
לאכול להתפלל לאהוב, ספרה של אליזבט גילברט, יצא לפני קצת יותר משנתיים והפך די מהר לרב מכר עולמי. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורה של גילברט עת חוותה משבר גיל השלושים פלוס על אף חיים שכולנו היינו מתים לקמצוץ מהם – ג'וב מעולה כעיתונאית תיירות, בית ענק מעוצב למשעי בפרברי ניו יורק, כסף ובעל מסוקס. אך כמו שכולנו יודעים, לפעמים זה לא מספיק. משבר גדול, דיכאון וגירושין גורמים לה לקבל החלטה שאני חושב שאין מי שלא חושב עליה מפעם לפעם (טוב, אני בטוח...) – לזרוק את הכל מאחור ולעזוב לשנה, ואם לתמצת זאת בשלוש מילים – לאכול (טוב), להתפלל (לשלומי), לאהוב (את עצמי). במילים אחרות – לעשות קצת טוב לנפש ולצאת למסע שיקומי (ברור, לכולנו יש כמה ג'ובות בצד ששמרנו בדיוק בשביל זה). היעדים אם רציתם לדעת (ולמות מקנאה) הם איטליה בשם האוכל, הודו בשם בתפילות ואינדונזיה (באלי) בשם האהבה. מקנא? לא אכחיש זאת.
ואז הגיע הסרט. הבקרוב הבטיח סרט מלא בגוד טיים, נופים יפים ואוכל איטלקי שמצולם נפלא (ובאמת, אל תבואו רעבים). עוד הבטיחו יופי של שחקנים, שכבר לא צריכים להוכיח לאף אחד כלום, כשבראשם צועדת הגברת רוברטס. כששמעתי שג'וליה רוברטס היא היא אליזבט גילברט, חשבתי שאין מתאים ממנה לתפקיד, אז גם התחלתי לפתח כבר איזה חשק קטנטן לסרט. תוסיפו למדורת הציפיות שלי גם את חאוויר בארדם וריצ'ארד ג'נקיס בעלי תו תקן איכותי על פי רוב, את ג'יימס פרנקו הגחל הלוהט וגם את הבמאי – ראיין מרפי, מי שאחראי על הממתק הטלוויזיוני ההיסטרי ואהוב – GLEE . ובכן, כל אחד והארסנל ההיסטורי שמביא איתו, יחד עם ספר חביב היו צריכים ליצור איזה ביג היט מהסרטים, אבל לצערי הרב משהו לא ממש עובד וכל הכשרונות המקסימים האלה לא עזרו להציל את הסרט (והמצב בקופות בארה"ב די הוכיח את זה, עכשיו אני מבין למה).
נראה כי מרפי שקרא את הספר והתלהב, ויתר על המגניבות המאפיינת אותו בדרך כלל לטובת סוג של נשיונל ג'יאוגרפיק מצולם היטב. מרפי עשה קצת יותר מדי קאט אנד פייסט של משפטים נבחרים מהספר, רק לא ראה שמשהו בדבק שלהם לא פעל טוב. מה שיצא בסוף זו עיסה דביקה, מצולמת באופן מרהיב, מלאה בחורים עלילתיים, לא כל כך מהנה ולא כל כך כייפית וחבל. לסרט חסרה איזו תנופה וקלילות שמתחילה דווקא בסדר בפרק של איטליה, אבל מתפזרת לחלוטין בפרק של הודו, המפוספס לחלוטין ואפילו משעמם ולא מרגש (מה למדתם בפרק הזה? מה חוויתם שם? כלום...אם בספר זהו חלק שמסביר דווקא יפה ובאריכות את משמעות התפילות, הקושי והכאב וגם את ההתחברות האיטית של הכותבת לתפילות ולאנשים מסביב בסרט זה מעט דרדלה) והפרק של באלי? כל כולו חורים חורים, מזל שיש את חאוויר.
ובכן, לאכול להתפלל לאהוב, החמיץ קצת את הפוטנציאל שלו להיות סרט המעבר האולטימטיבי בין הקיץ לסתיו, והוא מותיר אותנו בעיקר עם גלויות נוף יפות ושחקנים חביבים, אך בעיקר מפוספסים. לפני שאתם רצים (ובלי להעליב- נראה לי שיותר נכון להגיד - אתן רצות) לסרט, אני חושב שאפשר להמתין לDVD בבית. מה שכן, הוא נותן יופי של רעיונות לטיול. |
הציון שלי: 2 מתוך 5
מצעד האלבומים השנתי של הרושם של רותם נדמה שלפני שנייה וחצי עוד צעדו פה מצעדי סיכום של העשור הקודם במוזיקה והנה כבר צריך לסכם מוזיקלית את שנת תש"ע. הרבה אלבומים יצאו השנה, אבל כמה מהם השאירו באמת חותם אחריהם? כמה יישארו איתנו לנצח? כמה מהם קניתם? כמה הורדתם? הרבה מגמות היו לנו בשנה האחרונה: המיינסטרים גוסס לאיטו, חבורת רימון מתאדה, המזרחי שולט, הסלולר גם, המכירות בקנטים, הרבה אוספים נאספו, זמרים חברו לחברות ענק ושיווקו יחד את הדיסקים שלהם, זמרים נבעטו מהארון ובינינו- לפעמים אני מרגיש ששנת תש"ע עוד לא התניעה באמת, לפחות בתחום המוזיקה. אבל אנחנו בעניין של סיכומים, אז למה רק להתלונן? תמיד צריך לראות את הצד החיובי, כי היו השנה גם לא מעט דברים מעולים ומרגשים ואני נרגש מאוד להציג בפניכם את מצעד האלבומים שלי. המצעד הזה הוא מצעד אישי, פרטי ומבוסס אך ורק על הטעם שלי כמובן ועל מה ששמעתי הכי הרבה במהלך השנה החולפת,נכון יש פה כמה חוסרים שערורייתיים שטרם הספקתי לשמוע או לא מספיק העמקתי בהם, אבל באמת - ניסיתי לשמוע כמה שיותר. ניסיתי גם לשלב כאן גם כמה תחומים, אך עדיין לנסות ללכת על הנגיש והדי מוכר. אתם רשאים להציע חלופות משלכם, להתווכח וגם לקנות למישהו יקר כמתנה לחג. גבירותיי ורבותיי, קבלו את האלבומים הישראלים שהכי אהבתי לשמוע השנה: בניינים נמסים – סיון שביט מה אעשה עכשיו – קרולינה כל מה שאנושי – ערן צור דניאלה ספקטור – דניאלה ספקטור
דרור שוסטק – שומר השער אסף אבידן והמוג'וז - Poor Boy/ Lucky Man נינט טייב – קומוניקטיבי ארז לב ארי – ארגמן פרוייקט 30 – שלושים פלוס
ועוד כמה שראויים לציון (וחלקם אף לשבח):
כמובן שנעשו עוד הרבה דברים טובים, באלטרנטיב ובמיינסטרים, ואי אפשר למנות את כולם ועוד לא בחרתי בכלל את השירים שעשו לי את השנה. ואת האלבומים שיצאו לפני שנייה (ואת אלו שעוד לא הספקתי בכלל לשמוע - ג'ירפות, יעל קראוס, אורן ברזילי). אז מה מכאן ייכנס לפנתיאון המוזיקה הישראלית? מה יתפוגג ויימוג למעמקי השכחה? מי יפרוץ בשנה הבאה? מי יוציא מה? איזה כייף, מתחילה עוד שנה...יש כנראה למה לחכות. איפה שלא תהיו ומה שלא תעשו, העיקר שזה יהיה עם מוזיקה. שנה טובה רותם |
כל אחד צריך איזו סטייה קטנה ברזומה שלו. הסטייה שלי זו ג'ניפר אניסטון כנראה. הבחורה הזאת מקועקעת אצלי חזק וכך כנראה היא תשאר לעד כרייצ'ל הנצחית, מתוך הסדרה האהובה עלי עד מאוד - חברים. כזה אני, קלולס לפעמים. אבל מה, הבעיה שמאז נפרדה מאיתנו חברים אני מרגיש שהקרדיט שלי לרייצ'ל, אופס סליחה -ג'ניפר, כקומיקאית מוצלחת הולך ואוזל. מה זה אוזל, אנחנו נוסעים על האדים. והשנה האחרונה סיפקה לא מעט אפשרויות לראות זאת (מי אמר כמות על חשבון האיכות?)- אקסית במצור, אהבה בהפתעה ועכשיו לשם שינוי ...אהבה בהחלפה. אז נכון שהפעם הנושא מסקרן מאוד ואפילו חורג במילימטר קטנטן מהזרם המרכזי ומעיז לעלות במרכזו בחורה שבוחרת להביא ילד לבדה מתרומת זרע (פששש...ממש נועזים האמריקאים האלה!) כשברקע עומד חברה הטוב, עוד גבר מתבגר פלוס, נוירוטי ושנון. מזכיר לכם איזה זוג פוטנציאלי? ובכן, הרי יש כאן פוטנציאל שלם ל"כשהארי פגש את סאלי" תוצרת 2010, אך הסרט לטעמי מפספס לאורך כל הדרך ואם יש משהו אחד שמתחשק להגיד לג'ניפר אניסטון זה – מאמי, תחליפי סוכן! או שתשיגי תסריטאי מעט יותר טוב (אולי אחד מכותבי הפרקים בחברים? הרי הם כתבו אותך הכי טוב!). והפוטנציאל הפעם באמת מצוין. אהבה בהחלפה (או במקור: ההחלפה) מבוסס על סיפור קצר, בו ג'ניפר אניסטון היא קייסי לארסון, רווקה ניו יורקית (הממ, זה מצלצל לי מוכר) שנואשת ממציאת אהבה ומחליטה לא לפספס את זכותה להיות אם. לצידה עומד כבר שנים וולי מארס (ג'ייסון בייטמן המעולה כתמיד המוכר לכם מג'ונו ומתלוי באוויר). וולי הוא סוג של חבר אפלטוני מושלם. מהסוג החמוד שעליו תמיד נשים יגידו, חבל להרוס את הידידות. עמוק בפנים, הרי זה ברור לכל, מלבד לג'ניפר, שהבחור הרוס עליה. ההחלטה להיות אם חד הורית, כמובן לא עוברת בקלות ובעיקר כשהבחירה הסופית היא באמביציה בלונדינית ומעצבנת בדמות הגבר המושלם (פטריק ווילסון שמעצבן גם בצוות לעניין). באמריקה כמו באמריקה (או לפחות בגרסה המוסרטת שלה) כנראה יש מסיבות לכל דבר וגם כאן יש מסיבת הזרעה, בה משתכר וולי עד בוש וברגע של חולשה מחליף בשקט בשקט את הזרע הבלונדיני בזה הנוירוטי (אל חשש לספוילר, זה כבר בשם הסרט). בקיצור, תעשו אחד ועוד אחד ותקבלו את ג'ניפר בהריון מהגבר הלא נכון. כעבור 6 שנים היא חוזרת לניו יורק עם ילד נוירוטי ומוזר וכמו בסרטים – סופם של סודות להתגלות. ובכן, זהו לא סרט גרוע. בכלל לא. זה רק סרט מפוספס מאוד שיכול היה להיות חד, אחר, שנון ובעל אמירה הרבה יותר חזקה, על יחסי גברים ונשים והתוצאה בסוף זה עוד סרט שגרתי, הפורט על אותן נקודות מוכרות שיגרמו לכם לצחוק ולבכות במקומות הנכונים ותו לא. אפילו את שחקני המשנה- ג'ף גולדבלום וג'ולייט לואיס (היית מאמינה על עצמך?!) הצליחו להפוך לדהויים וסתמיים. ויש להגיד זאת בריש גלי – זה לא הסרט של ג'ניפר אניסטון, למרות שככה מוכרים לכם אותו. היא שגרתית עד כאב, שחוקה ולמרות רצונה להיות מלכת הקומדיות הרומנטיות של שנות האלפיים ולהיות התשובה של שנות האלפיים למג ראיין, יש להזכיר לג'ניפר איפה מג ראיין כעת. עמוק במעמקי השכחה, בזכות בחירה לא מי יודע מה של תפקידים. ראי הוזהרת. ואם אתם צריכים בכל זאת שתי סיבות לראות את הסרט הזה, שתי סיבות שהופכות אותו לסביר ולאפשרי לצפייה ואפילו מהנה לעתים הם הלב המניע של הסרט: וולי מארס בכיכובו המצויין של ג'ייסון בייטמן, שמוביל את הסרט לגמרי. בייטמן מצליח (ומוכיח ששחקן טוב יכול לעשות עבודה גם כשהתסריט מוגבל משהו) להיות נוירוטי כהלכה, פגיע, פחדן, רגיש והכי חשוב..נוגע ללב. סוג של גבר לוזר מעורר הזדהות (כזה אני?) ופשוט כובש. הסיבה השנייה לראות את הסרט היא מי שגונב מכולם את ההצגה (וזו לא חכמה כל כך גדולה). מדובר בתומאס רובינסון שמגלם את סבסטיאן, הבן של... רובינסון מגלם תעתיק מדויק של אביו הביולוגי ופשוט מצליח להיות חמוד ברמות בלתי אפשריות. בהתחלה הוא בלתי נסבל ואט אט נפתח בצרה מקסימה בעיקר מול בייטמן ומצליח לתת שיעור טוב ביחסי מבוגר-ילד (ואלו גם הקטעים היותר טובים בסרט). אז אהבה בהחלפה רצה להיות כשהארי פגש את סאלי ויכול היה להיות אולי סוג של ג'ונו (קאסט כבר יש לו וכך אפילו מנסים למכור אותו, שימו לב לכרזות) או להצליח להיות קומדיה רומנטית משודרגת, אם היה מוותר על השבלונות,ולא מוותר על שפיצים ועל אמירה. לזכותו יאמר שחברתי הטובה זוסי דווקא מצאה אותו מרגש וסוחף וצחקה ובכתה ללא הרף לאורך כל הסרט בדיוק במקומות שכיוונו לכך. בדיוק מה שמתאים לכם לסוף הקיץ, לא?
|
הציון שלי: 3 מתוך 5
