עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 8/2010

    ביקורת על "נערה עם קעקוע דרקון"

    נערה בהפרעה (או מתי ראיתם סרט שוודי לאחרונה?)

    7

    סרטים  

    6 תגובות   יום ראשון, 29/8/10, 19:06

    ''

    מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שוודי וזה לא היה כשחיכיתם לתורכם בדרך לקופה באיקאה? אז הגיע הזמן שתתרגלו את השוודית שלכם, כי אם כל מי שקרא את "נערה עם קעקוע דרקון" על המשכיו ילך לראות את הסרט, מדובר כנראה בהרבה מאוד אנשים (ובמודעות הסרט אין זכר לעניין הזה שמדובר בסרט שוודי, דובר שוודית, אז לכל האלרגים לסרטים שאינם דוברי אנגלית, ראו הוזהרתם).

    מודה ואתוודה, אני לא קראתי אף אחד מספרי הטרילוגיה המפורסמת (נדמה לי או שיצאו בארץ רק שני ספרים מהטרילוגיה?), אבל הסרט כסרט סקרן אותי מאוד. הרבה יותר מהספר. למה? קודם כל כי זה קולנוע זר ואם זה בא משוודיה, חייב להיות בזה משהו אחר, קודר יותר, לעתים אפילו הזוי יותר והספרים? נראו לי רק ספרי מתח כאלה, שבקלות יכולים ללכת לאיבוד בתרגום.

    אז חיכיתי יפה לסרט בקולנוע (על אף שיצא כבר מזמן מאוד בDVD, מפיצים יקרים, חבל שלא חיכיתם עוד קצת והייתם מוציאים אותו יחד עם הגרסה האמריקאית) וכשהגיע, הלכתי לראות. ובכן, אני לא יודע איך הספרים, אבל נותרתי וחצי תאוותי בידי. רוצה לומר שחצי נהנתי בלבד. אולי זה רף הציפיות הגבוה, אולי זו הציפיה לסרט מתח מורט עצבים כמו שאף פעם לא ראיתי ואולי זו הציפיה לליזבת' סלנדר, שכל מי שקרא את הספר התעלף מדמותה פורצת הגבולות כמו שמזמן אשה לא נכתבה כך בספר. ובכן, לא התעלפתי.

    אז עכשיו אפשר להתחיל בסיפור. לכל מי שחי הרחק מחנויות הספרים ו/או לא שמע על הספר "נערה עם קעקוע דרקון", רב המכר העולמי מתוך סדרת ה"מילניום"מאת סטיג לארסון, עליו השלום, נספר בקצרה, בעיקר כדי לא להרוס. מיקאל בלומקוויסט (שבאורח פלא מגלם אותו השחקן מייקל ניקוויסט) הוא עיתונאי חוקר משגשג ומצליח, הנאשם כבר בתחילת הסרט בהוצאת דיבה ורגע לפני כניסתו לכלא מקבל הצעה לחקור את העלמותה של נערה בת 16 לפני 40 שנה. ההצעה מגיעה מדודה של הנערה, מילארדר שוודי החי באי קפוא (וזה אולי הסרט הכי קר שתראו בימים אלה בקולנוע). הדוד, מאמין כי הנערה שנעלמה ביום הולדתה, נרצחה על ידי בן המשפחה.

    במהלך חקירת האירוע, מקבל בלומקוויסט מייל עלום, עם רמז גדול מאוד על המשך החקירה. מהר מאוד הוא עולה על שולחת המייל, אותה נערה עם קעקוע דרקון – הרי היא היא ליזבת' סלנדר, המקועקעת והמפורסנגת (מלשון פירסינג), האקרית מחשבים ביום ודמות סובלת באופן כללי. היא נושאת על גבה (תרתי משמע) היסטוריה אפופת סודות של התעללות ומניע נסתר גורם לה לחבור לבלומקוויסט להמשך החקירה. כמובן שהמשך החקירה יעלה שרשרת רציחות שהתרחשה במהלך השנים.

    אז איך הסרט בתוך כל הסיפור הזה? ובכן, אם ראיתם סרטי מתח על רציחות שרשרת (והיו כאלה לא מעטים בניינטיז, תשאלו את מורגן פרימן) אז אין כאן הרבה דברים שלא ראיתם קודם. נכון, יש כמה סצנות סדיסטיות וקשות (וביננו, בחלק מהמקומות היה אפשר לחסוך זאת מהצופה) והרבה רוע שמבעבע מבין חלק מהסצנות, אך מכאן לסרט כמו שאף פעם לא ראיתם? רק באופן חלקי. היו פה יותר מדי חורים בעלילה, שגם הטוויסטים לא חיפו עליהם ופחות מדי ריגושים, כפי שהבטיחו הפרסומות.

    גם ליזבת' סלנדר (נומי רייפס, טובה בסך הכל, אם כי לא מעניינת), לא הרסה לי את הבריאות כמו שקיוויתי. נכון, בסוף הסרט נפלו כמה אסימונים והתחברה התמונה למלאה יותר לגבי דמותה וסודותיה (ונראה לי שגם נזרעו רמזים לסרט הממשך), ועם כל היותה דמות משוחררת וקודרת, הקונפליקטים המניעים אותה לא מחזיקים מים. כלומר, יצאו קצת פרווה.

    ובכל זאת, נערה עם קעקוע דרקון הוא לא סרט רע. יש בו כמה טוויסטים מעניינים (שהם גם משהו על רקע כמה סצנות מיותרות), הוא קודר במידה (ושוודי במידה) ויש בו גם כמה סצנות מעניינות, ודווקא השחקן מייקל ניקוויסט (מן הכלאה בין מייקל דאגלס לדניאל קרייג, שישחק את הדמות בגרסה האמריקאית) עושה את העבודה בצורה מעולה. אני מחכה מאוד לראות מה במאי אפל יותר וקודר יותר יוציא מהסרט ושיהיה יותר מנופים קפואים ויפים. מה שכן, דווקא עשה לי חשק לקרוא את הספר. גם משהו, לא?

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      ביקורת על "גוף שני יחיד"

      הבורגנים, הגרסה הערבית

      11

      ספרים  

      8 תגובות   יום שישי , 20/8/10, 19:00

      ''

      בזמן האחרון נדמה שאי אפשר לברוח סייד קשוע. בטלוויזיה, הסדרה שלו עבודה ערבית, היא בעיני אחד הממתקים האינטליגנטים, הטעימים והראויים ביותר לצפיית אדם. לפחות הרבה יותר מהסוגה המזלזלת בצופה לעת קיץ. התמונה נמשכת גם בעיתון היומי שלי, שם הוא מככב בטור שבועי שנון ומושחז ופורש למולנו את חייו וקורותיו. אפילו לחנויות הספרים כבר אי אפשר להיכנס מבלי להיתקל בשמו. אתם יכולים לנחש לבד מה תגלו אם תפתחו את רשימות הספרים רבי המכר בישראל בתקופה האחרונה. סייד קשוע בכל מקום. ובצדק.

      לאחר ערבים רוקדים וויהי בוקר, ספריו הראשונים, חוזר קשוע עם ספר שלישי בשל מתמיד ועשוי מתמיד - "גוף שני יחיד". בעיני, הספר החדש מטביע את החותם הסופי על קשוע כאחד הסופרים הצעירים החשובים של זמננו וכאחד הכותבים המוכשרים ביותר הפועלים כאן והופך את גוף שני יחיד, לאחד הספרים הטובים שקראתי השנה ולנוכח מוצדק ברשימת רבי המכר.

      זהות, כנראה היא המילה שהמהדהדת הכי חזק כשקוראים את גוף שני יחיד. שני סיפורים שונים לכאורה ולא קשורים על פניו, מרכיבים את הספר. שני הסיפורים יארגו זה לתוך זה במלאכת מחשבת סיפורית ורעיונית מפתיעה ומיוחדת, כאשר במרכז שניהם מוטלת כל הזמן שאלת הזהות למבחן. מי אני? מי אני מול האנשים שסביבי? מי הם בכלל האנשים סביבי ומה לי ולהם?

      בסיפור הראשון, השופך גם אור על הבורגנות הערבית (כפי שמעולם לא היכרתיה), עורך דין ירושלמי, ערבי צעיר ומצליח, אחד שעשה את זה בכל קנה מידה. ערב אחד ממהר עורך הדין (שהסיפור מסופר בו דווקא בגוף שלישי ולכן איננו יודעים את שמו, עד לשלבים מאוד מאוחרים בספר) לארוחת ערב עם חברים, עובר בחנות ספרים יד שניה, וקונה את הספר סונטת קרויצר. פתק מסתורי שיגלה בתוך הספר יהפוך אותו, תוך זמן קצר, מגיבור הסדרה "הבורגנים" לכוכב "אותלו" קנאי במיוחד. פתק שיהפוך את עולמו, יטלטל אותו ואת חייו, יערער את שאלת הזהות העצמית שלו ושל אשתו ויגרור למערבולת גם את הסובבים אותו.

      בסיפור השני והמאוד לא פשוט, נתוודע אל אמיר. אמיר הוא סטודנט ועובד סוציאלי עדין נפש, אשר הגיע אף הוא אל ירושלים מג'לג'וליה, שם השאיר סיפור חיים מורכב ועצוב, עם יחסים טעונים אל החברה ואל המשפחה. רצון לשינוי בחייו מביא את אמיר לעבודה טיפולית בבחור יהודי שניסה להתאבד וכעת הוא במצב של צמח. להפתעתו מגלה אמיר, כי הבחור והוא דומים מאוד ולא רק חיצונית ואט אט מטשטש את זהותו ולובש זהות חדשה, אשר תגיע לשיאים שאיש לא שיער.

      מהר מאוד ניתן להבין ששני הסיפורים ישתלבו זה לתוך זה, אך סייד קשוע אינו נותן לדברים לזרום בנתיב הצפוי ויוצר טוויסטים שהופכים את העלילה הסיפורית שלו למפתיעה, מרגשת ואפילו מותחת לרגעים ובעיקר כואבת ועצובה. בניגוד לאותו טור ידוע מושחז ומבדר לעתים, גוף שני יחיד עמוס דווקא ברצף כביר של אבחנות דוקרות ובצביטות רבות מאוד בלב. כן, לסייד קשוע יצא ספר עצוב. כל יחסי ההורים והילדים, בעל ואשה, זוגיות וקנאה עד טירוף גובלת בפרנויה, מעמדות וטשטוש הזהות, מעבר לכך שהם כתובים נפלא ובעברית מצוחצחת לעילא הם פשוט צובטי לב. אמירות שמותירות אותך פעור פה ונעצב לליבך. על הדרך, לא חוסך קשוע גם שליחת חיצים דוקרניים. החיצים מופנים לכולם-  לחברה הערבית, לנשים ולגברים ולהקשרים ביניהם, לצעירים ולמבוגרים, אל מסורות וקידמה, וכן גם לחברה הישראלית היהודית. אבל שימו לב, אלו חיצים, לא חרבות. בלי כעס ובלי לחרחר ריב.

      אפשר לבוא בהרבה טענות אל קשוע. אפשר להגיד שהוא מתחנף, שהוא בעצמו מטשטש את זהותו והיה רוצה להטמע בחברה אחרת ומצוי כל הזמן במשבר מתמשך ולראות בספר ובסדרה כסוג של אליבי לעניין. אפשר להגיד עליו באמת הרבה דברים, אך ההחלטה לקרוא את גוף שני יחיד או לא לקרוא אותו רק בגלל סיבות אלה תעשה עוול לקשוע ולספר עצמו.

      גוף שני יחיד, הוא ספר מצוין וככזה צריך לקרוא אותו, ובלי להיחשד בשמאלניות יתר (אם כי אני חייב להגיד שיש משהו מפיח תקווה בלראות את הספר והסדרה ממוקמים גבוה בטבלאות המדרוג). סייד קשוע, הפתיע אותי מאוד. מי שלא אוהב את עוקצניות היתר שמאפיינת את הטור שלו, לא ימצא אותה כאן בכלל. כן, הספר שונה ברוחו ובקצבו. לעומת זאת, מי שמחפש ספר על החיים ועל חיי נישואין, על הבורגנות הערבית הצעירה והאמידה, על טשטוש זהויות ועל השלכות הקנאה העיוורת יבוא כאן על סיפוקו ביתר שאת. תתכוננו לכך שלא תוכלו להניח אותו ותמשיכו לחשוב עליו עוד הרבה זמן אחר כך. כנראה שמדובר בספר השנה שלי.

      גוף שני יחיד/סייד קשוע. הוצאת כתר.

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 5 מתוך 5

        ביקורת על "לונדון ריבר"

        מסע של בדידות ופחד

        9

        סרטים  

        2 תגובות   יום שלישי, 17/8/10, 18:51

        ''

        תקופת הקיץ הביאה איתה הרבה סרטים גרנדיוזיים אל בתי הקולנוע. בין כל ה"זוהי סדום" ו"התחלה" מוקרן לו בחודש האחרון בשקט בשקט ובצנעה רבה, סרט קטן וחרישי, שכמעט ולא עשה רעש או יותר נכון לא מספיק רעש, למרות שהיה צריך. אם תהיו זריזים אולי אפילו תספיקו לראות אותו בבית קולנוע כלשהו. לסרט הזה קוראים לונדון ריבר והוא רחוק שנות אור מההגדרה – סרט קיץ.

        פיגועים ואיסלאם, שנאת זר וקשרי הורים וילדים אינם מסוג הדברים שייגרמו לנו אולי (ובשיא החום) לצאת אל בתי הקולנוע, אך הם הרכיבים הטעונים והדליקים של לונדון ריבר. כולנו אזרחים חרדים כאשר מתרחשים פיגועים בארצנו, אבל מקיצים באמת מהבועה שלנו, רק כאשר אותו פיגוע מתרחש בסמוך למקום מגורים של מי מיקירנו. סדרת פיגועים שמתרחשת בלונדון, בקיץ 2005 מעוררת בעתה באליזבת סומרס (ברנדה בלתין) תושבת האי גרנזי שבאנגליה. הסיבה שלה: בתה, ג'ין חיה ולומדת בלונדון. משאינה מצליחה ליצור עמה קשר, מתחיל להתעורר אצל האם חשד שמשהו אינו כשורה ויוצאת במסע חיפושים. בד בבד, יוצא אוסמן (סוטיגואי קויאטה, בהופעה מרגשת), אפריקאי מוסלמי, שקט ואצילי, מצרפת לחיפוש אחר בנו שנעלם אף הוא בסדרת הפיגועים הנ"ל. רק במקרה של אוסמן, הוא לא ראה את בנו  כ 15 שנים.

        שני מעגלי החיפוש של ההורים אחר ילדיהם, ישיקו מספר פעמים, עד שיגלו אליזבת ואוסמן כי ילדיהם ניהלו קשר זוגי. עולמה של אליזבת מתמוטט עת היא מגלה כי בתה חיה עם סטודנט שחור, מוסלמי ולומדת ערבית להנאתה. התמונה הופכת קודרת יותר, כאשר תמונתה נמצאת במסגד. מסע החיפושים חסר הוודאות מתאחד וחוסר התקשורת עם הילדים, הבדידות, הפחד ממה ימצאו בסוף ובעיקר השאלות איפה הם? מי אשם? ומי הקורבן? יבעבעו באיפוק לאורך כל הסרט. מסע החיפושים מציב את שני ההורים משני צידי המתרס, בתחילה כאוייבים ואחר כך כשני אנשים שגורלם הצטלב.

        בעוד סומרס היא אשה נוצרייה, פטפטנית, לבנבנה ועגלגלה,אוסמן הוא גבר מוסלמי שחור, שתקן, גבוה ודק. שניהם זרים בלונדון, אך נדמה שאוסמן מקבל את הזרות הזאת בהכנעה, כמו גם את מבטי השנאה. כאשר יתחילו המעגלים להתקרב, יגלו השניים כי ילדיהם אהבו זה את זו, ומעבר לאהבת ילדיהם והגורל המשותף, סיפור חייהם לא מאוד רחוק ואלו רק הדת והאמונה ששונים כל כך, בעצם (אין בנמצא כנראה, סרט ששני אנשים שונים כל כך לא ימצאו ביניהם נקודות דמיון, אין!).

        לונדון ריבר הוא לא סרט גדול בשום מובן. להיפך, קוטנו הוא יתרונו. הוא סרט איטי, ועל אף קוצרו היחסי (87 דקות), הוא מרגיש ארוך יותר. יחד עם זאת, זהו סרט עדין, עתיר ניואנסים ומבעי פנים. הבחירה של הבמאי ראשיד בושארב, בשני שחקנים כל כך שונים לשני התפקידים המרכזיים היא בחירה מדהימה (וצוות שחקני משנה מעולים ומפתיעים כולם בתפקידים קטנטנים). ברנדה בלתין, התשובה עממית יותר והזוהרת פחות להלן מירן, אדירה בתפקידה כאם חסרת הוודאות שעולמה נסדק ומתפרק. מולה, משחק בשקט סוטיגואי קויאטה (שמת זמן קצר לאחר צילום הסרט ולאחר זכייתו בפרס השחקן בפסטיבל הקולנוע בברלין), אנטיתזה מוחלטת לבלתין, מבצע גם הוא תפקיד חזק וכובש. ההחלטה להתמקד בפניהם חרושי הקמטים ועתירי המבע, בידיהם המבוגרות למודות עבודת האדמה, משחקת אף היא תפקיד חשוב מאוד בעיצוב הדמויות.

        השקט, הצניעות, העדינות והאיפוק מרגשות יוצאי דופן, יחד עם מסע החיפוש של הורים אחר ילדיהם, הופכים את לונדון ריבר לסרט חזק ומרגש עוד יותר. הוא לא מתלהם ולא מתלאם, לא מאשים ולא צועק (ואולי חלקכם יראה זאת כחולשה), הוא רק מפגיש בין גורלות באירוניות מכמירת לב ובא כנראה ללמד כי שכול הוא שכול, והצדדים הרבה יותר קרובים ממה שאנחנו חושבים. הסוף החמצמץ על אף היותו צפוי משלב מסוים יסובב עוד קצת את הסכין בלב וירטיב לכם את העין. לכו לראות ולו רק בגלל הנושא החשוב והמשחק האדיר של צוות השחקנים כולו.

         

         

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          ביקורת על "גנוב על הירח"

          יוצאים לגנוב ירח!

          8

          סרטים  

          6 תגובות   יום חמישי, 12/8/10, 22:45

          '' 

          ללכת לסרט בשבת בבוקר עם ילד בן 9, זו חוויה מאוד מפתיעה. מלבד ההפתעה למצוא את עצמך בעיר סרטים ממוזגת בשעת בוקר מוקדמת, זו בעיקר הנאה בלתי פוסקת לראות אותו נהנה. שר את כל שירי הפרסומות, מסמן לעצמו ולי איזה סרטים נלך לראות בקרוב, צוחק מעומק הלב, מתלהב, מתבאס, מפחד לרגעים, מופתע מהתלת מימד ושולח יד לגעת בדמויות, מתרגש, חווה חוויה. פרטנר מושלם לסרט. אגב, מתי אתם בפעם האחרונה הרגשתם ככה בסרט?

           

          הסרט שגרם לילד הזה ולי את החוויה הוא גם הסרט עם השם הכי גרוע כנראה שתוכלו למצוא כעת בבתי הקולנוע (טוב אולי לא גרוע כמו כלבים נגד חתולים), וזה "גנוב על הירח". האמת שסרט עם שם כזה בד"כ מוציא לי את החשק עוד בטרם ראיתיו (ועוד בכלל תחשבו שהוא מוקרן גם בשעות הערב ובאנגלית), לכן נשאלת השאלה, אללי – למה?! רק כי זה סרט  ילדים ולא צריך להשקיע ולהחכים אותם במשהו? ובכן, אל תתנו לשם הגרוע לבלבל אתכם- מדובר בסרט מפתיע לחלוטין בחמידותו. משעשע ומעוצב למשעי, אפילו הייתי מעיז ואומר- חדשני. חוץ מזה הוא מכיל כמה מהדמויות החמודות ביותר שתראו מזה הרבה זמן על המסך (וסיכוי רב למרצ'נדייז בחנויות הצעצועים הקרובות לביתכם, היכונו היכונו!) – המיניונים. מן צבא גדול של יצורים צהובים סתומים, גמישים ומקסימים, סוג של דקסמול רק עם כמה תכונות אנושיות ושפה ג'יברישית מבריקה.

           ''

           הסיפור בגדול מתאר סוג של גבר מרושע בשם גרו, בעל תחביב לגנוב את כל אייקוני תבל. ככה זה כשאתה רע, עשיר ושבע. אתה רוצה לבלוע את כל העולם וכל האמצעים כשרים. זה התחיל מהפירמידות של גיזה במצרים (בסצנה מפתיעה על ההתחלה), ועכשיו המשימה היא לגנוב את הירח. מסתבר שלגנוב את הירח זה טרנד בקרב מרשעים חכמים ומתוחכמים, כי גרו הזה ינהל מאבק כוחות ומוחות, באלף תחבולות מקסימות, משעשעות ויצירתיות מול וקטור, צעיר חוכמולוג עם מוח ביוני. בשיא התחבולות יגייס גרו לטובת העניין שלוש יתומות תמימות, מתוקות וכובשות, שימכרו עוגיות לוקטור חובב העינוגים.

           

          עם הזמן נגלה שגרו ובכלל אנשים רשעים הפכו להיות כאלה בגלל שהוריהם לא עודדו אותם, לא פרגנו ולא חיבקו (רמז רמז רמז, לכם הבאים בשערי הקולנוע, לא רוצים ילד שיגדל להיות אדם רע? חבקו אותו!) ובמקרה של גרו, אמא מסרסת וקרה (בגרסה האנגלית תזכו להברקת ליהוק של ג'ולי אנדריוז, בהפוך על הפוך).

           

          עם כניסת הבנות אל ביתו הקודר והאפל, הן יתחילו במסע ארוך ומתיש אל כיבוש ליבו הקר והסגור של גרו המרושע הזה. המסע הזה יגיעו לשיאו בשתי סצנות שיגרמו גם לעיניכם הבוגרות והקשוחות להתלחלח (תזהרו, ילד בן 9 עוד עשוי לשאול אתכם "מה, אתה בוכה?!"). הסצנה הראשונה והכמעט מופתית היא סצנה צנועה, אולי בין היחידות בסרט  בלי אפקטים ותמרות עשן, רק רגש מאופק ובכמויות. על מה הסצנה? גרו, שניות לאחר הפשרת ליבו, מקריא סיפור לילה טוב לבנות, כמה פשוט, ככה כובש ומרגש. הסצנה השנייה מגיעה לקראת הסוף, בה מאחר גרו להגיע למופע המחול של הבנות ומגלה על הכסא שנשמר לכבודו, שלט "אבא של..."  וכולם מתבקשים למחות את הדמעה.

           

          אז מה חיבבתי כל כך בסרט ילדים זה? קודם כל זה שפשושקי נהנה, עושה אותי הכי מאושר. חוץ מזה היו פה שפע של רעיונות מקסימים ותחבולות יצירתיות לגניבת הירח, הברקות ויזואליות שתיים –שלוש סצנות מרגשות והשקעה גם בתחום כתיבת הדמויות לעומקן והכי חשוב אוסף בדיחות לגמרי לא רעות, שהופכות את הסרט לשנון וכייפי.  אהבנו גם את האנימציה שובת לב מהסוג החורג קצת מהתלם של גוף פרופורציוני ודמויות יפות (וגרו שנראה עם אף ארוך, מבטא רוסי כנראה ואמא פולניה, הכי לא פוליטקלי קורקט) ויחד עם המיניונים החמודים, כנראה מדובר בסרט הילדים החמוד של הקיץ. אל תעזו לפספס את כותרות הסיום המצחיקות בטירוף!''

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 4 מתוך 5

            ביקורת על I Shot My Love,

            נוכח נפקד (או I shot my love)

            10

            סרטים  

            2 תגובות   יום שני, 9/8/10, 21:58

            ''

            I shot my love, שם סרטו הדוקומנטרי החדש של תומר הימן נראה הפעם מדויק מתמיד. לאחר יצירת המופת הבלתי נשכחת (לטעמי) "בדרך הביתה" הולך הימן ומתרכז בשני אנשים הכי יקרים לו –אמו נעה ובן זוגו אנדראס ופשוט מצלם אותם כל הזמן. הם, השיקוף שלו. הם הפינג פונג שלו. הם? מדברים איתנו בכלל. הימן מצלם אותם כל הזמן, כנוכח נפקד בחייהם. סוג של האח הגדול באחד על אחד.

            מה שהחל כציור משפחתי אישי מאוד בסדרה ההיא, ממשיך את אותו הקו פרטי ומעמיק אותו עוד יותר.  זהו לא המשך הסיפור על משפחה גדולה שהלכה והתפרקה (זה נמצא ברקע, לא לדאוג), למרות שלמי שצפה בבדרך הביתה, אין פה הרבה חידושים (וזו מחמאה) והסרט ייראה לעיתים כפרק החותם את הסדרה. הסיפור הפעם הוא על אהבה וגעגוע.  אהבה לאמא, אהבה לבן זוג. אהבה למשפחה. אהבה למולדת. וגעגוע עמוק שמחבר ביניהם. ובדיוק כמו בדרך הביתה, השאלות נשאלות בין השורות. הצביטות הקטנות בלב כמו הדקירות הקטנות וההחמצות נוכחות גם נוכחות. אבל מעבר לסיפור על אהבה וגעגוע, זה גם סיפור על פערים. פערים בזוגיות. פערים בין דורות. פערים בין ארצות. פערים בין חלומות. פערים בין ציפיות.

            מצד אחד, נעה הימן, אשה שכבר אחרי בדרך הביתה, אמרתי עליה  שצריכה לככב בסרט שלם. היא מעין בלתי נדלה של תובנות אמיצות, כנות ודוקרות על החיים, על הבית, על בנה, על בן זוגה ובעיקר על עצמה. לא מתחנחנת ולא מצטדקת. רק גורמת לנו לצחוק ולבכות. האשה הגדולה מכפר ידידיה. מהצד השני, אנדראס, רקדן גרמני נוגע ללב שנסע בעקבות האהבה, למקום שנדמה שהוא הכי מרוחק מהכור מולדתו המוכר והמנוכר. או כמו שאומרת עליו הימן האם – הוא ממגרש אחר. הדמות של אנדראס היא כל כך רב שכבתית והנסתר בה רב על הגלוי (על אף נטייתו לדבר). לפעמים הוא תמים כל כך, שבא לך לערסל אותו. ומנגד, לפעמים הוא מבוגר כל כך. הוא ילדותי והוא מצחיק והוא רציני והוא כובש והוא בעיקר נוגע חזק בלב. בסצנה מופתית מצמררת וחותכת כתער, מתאמן אנדראס על מופע המחול שלו בזמן צפירת יום הזכרון. הדיאלוג שהיה בין השניים אחר כך נע בין התמימות של המתבונן בנו מבחוץ לבין הישראליות המובנת מאליה.

            על פניו נדמה שבין האם הסוערת לבן הזוג הרגיש אין שום נקודות דמיון וחיבור, מלבד תומר העומד באמצע. ובמבט שני, אנו מגלים כי החיבור הוא רב – שניהם מאותו מוצא ומאותה סביבה מה שהופך אותם לקרובים הרבה יותר, שניהם עם דחף גדול לדבר על כאביהם ושניהם אוהבים את תומר. והוא, על אף שאינו נראה כמעט בסרט, נמצא בו מאוד. או לא פחות משני גיבוריו, אהוביו. דרך הדיאלוגים, מתגלים לא רק עולמותיהם של אמו ובן זוגו, אלא גם דמותו ולרגעים מסוימים נדמה שהוא גם משתף אותנו. אנחנו העיניים שלו. בדיוק כמו בדרך הביתה, או שאתה נסחף לזה, או שאתה חושב שזה קשקוש.

             I shot my love הוא מסמך ישראלי ופרטי כאחד. מרגש וחם, מצחיק ומצמרר, מקסים ובצורה בלתי רגילה, שמי שאהב את בדרך הביתה יאהב את זה גם ומי שלא התחבר אז, לא יבין גם עכשיו את העניין. אצלי כרגיל, בין אם הוא מדבר על הציבורי או מדבר על הבית בפנים, תומר הימן מעורר מחשבות. הפעם זה על הבית ועל הזוגיות ועושה לי חשק, כמו אחרי כל סרט שלו, להרים טלפון לאמא או לחבק מישהו. חפשו בסינמטקים הקרובים לביתכם.

            הסרט הוקרן באדיבות עכבר קפה

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 4 מתוך 5

              ביקורת על "הילדים בסדר"

              הילדים בסדר גמור!

              12

              סרטים  

              5 תגובות   יום שישי , 6/8/10, 17:11

              ''

              לכל שנה יש את הג'ונו שלה. אני רוצה להסביר- מאז פרצה לחיינו ג'ונו הקטנה בכל מובן, קומדיה פרינג'ית מאוד עצמאית, שיחסית למיינסטרים ההוליוודי ניסתה גם להעביר איזה מסר חתרני וגם לכבוש את לב הקהל, כולם מנסים לעשות ג'ונו. מדי פעם זה גם מצליח. היופי בכל הקומדיות העצמאיות שבאו אחרי המלכה האם, שהיתה בסך הכל סרט חמוד, זה האלטרנטיבה הראויה למיינסטרים השמנוני, שלא לומר הדביק משל היה אוגוסט בתל אביב.

              לג'ונו של השנה קוראים "הילדים בסדר" וגם הוא התחיל בקטן בסאנדנס וכבש אט אט את לב הקהל ובצדק. כמו הג'ונו ההיא ואלו שבאו אחריה, גם הוא מציב ומציג סוג של אלטרנטיבה למוצר המשפחתי האמריקאי הנמכר לכל דיכפין בכל סדרה וסרט שגרתי, ועוצמתו בכך שהוא מראה שהכל באמת בסדר, שפוי, אפשרי ונורמאלי, ומרחיב עוד טיפה את היריעה השחוקה הנקראת משפחה.

              הילדים בסדר (ולא להתבלבל עם כולם בסדר של רוברט דה נירו) מציג משפחה אמריקאית שבראשה שתי אמהות. לסביות! מלא שנים יחד! הייתם מאמינים?! כן כן, לסביות במרכזה של קומדיה הפונה לקהל הרחב ועוד עם כוכבות כמו ג'וליאן מור ואנט בנינג (המעולות, יש לציין). תקנו אותי אם אני טועה ותרגישו חופשי לרענן את זכרוני, אבל סרט מיינסטרימי ובמרכזו שתי אמהות לסביות, עוד לא נראו במחוזותינו, או מזמן לא נראה במחוזותינו (שלא לומר בסינמה סיטי ולא בהקרנות סינמטק ליודעי דבר בלבד). אולי הגיע הזמן לאיזה הר ברוקבק לסבי?! בטח שהגיע הזמן, רק שזה לבטח לא הגרסה הנשית להר ההוא. רחוק מכך בכל מובן. ברוח, באווירה, במסרים וכן גם באיכות הקולנועית.

              הבמאית ליסה צ'ולודנקו, שבאמתחתה כמה פרקים שביימה וכתבה לסדרה ישנן בנות ועמוק באדמה, ובין סרטיה המוכרים יותר תמצאו את משולש מצולם ושחיה לילית, כנראה מבינה דבר או שניים בזהות מינית ובמשולשי האהבה. כך גם הפעם בילדים בסדר. לניק (אנט בנינג, כאילו נולדה בול לתפקיד הזה) ולג'ולס (ג'וליאן מור, שתמיד מעולה, תמיד!) יש שני ילדים מאותו תורם זרע. רגע לפני שהבת הבכורה ג'וני (ע"ש המלכה מיטשל) עוזבת את הבית לטובת האוניברסיטה, היא מגלה את זהות תורם הזרע, בעצם אביה (מארק רופאלו החמוד). מכאן התא המשפחתי היציב ו"הנורמאלי" ילך ויזדעזע וכניסת האב לחייהם כבר לא תשאיר אותם אותו דבר.

              גדולתו של הילדים בסדר טמון בעצם שמו – בהצגת הבסדריות. כן, בקלות יכול הסרט היה להיקרא כולם בסדר, כנראה להראות לכל מי שדאג, איך בדיוק נראית משפחה כזאת (בדיוק כמו שלכם) ואיך יוצאים ילדים במשפחה חד מינית (שנונים, חכמים ומאוד מוצלחים, אם רציתם לדעת). אך מעבר לסרט על זוג לסביות, זהו סרט על זוג שנמצא הרבה שנים יחד  ושרוי כעת במשבר, שעד שלא רואים לא מדברים עליו. בדיוק כמו בעולם הסטרייטי. כן, המגדר אולי שונה אך כולנו שטים באותה הסירה שנקראת אהבה. יחד עם זאת, הסרט לא חף משבלוניות מדי פעם וסטריאוטיפים, כאלו ואחרים.  נראה כי מדי פעם פחדה היוצרת ללכת עד הסוף בדעותיה (בין אם משיקולי דעת קהל ובין אם משיקולים כלכליים), לדוגמה: סקס הלסבי נעשה מתחת לסדינים מבלי להראות ולו חלקיק עור, בעוד זה הסטרייטי מוצג לראווה לא מעט. יכול להיות שאני תולה פה דגלים לא לו, אך בעיני הילדים בסדר, הוא אבן דרך. נכון, לא חפה מבעיות בכלל, מפוספסת לעתים ועם לא מעט חולשות, אך עדיין אבן.

               

              לכל מי שלא רוצה להסתכל על הסרט הזה ככה, מובטחת בכל מקרה קומדיה קייצית חמודה, קלילה ובעיקר חכמה ולא מתרפסת, החוגגת את הנורמליות עם פאנצ'ים לא מעטים לאורך הדרך. זהו אולי לא סרט שייזכר לנצח, אך ההופעה המבריקה של כל הצוות, ובעיקר של ג'וליאן מור ואנט בנינג ראויה עד מאוד לציון. חשוב לציין שיש גם בסיס דרמטי לא קטן בכלל, ויש אף סיכוי לדמעה חוצפנית ומפתיעה בסוף.

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 4 מתוך 5

                ביקורת על "החיים על פי לובקה"

                החיים על פי לובקה - הביקורת

                6

                ספרים  

                2 תגובות   יום שלישי, 3/8/10, 22:22

                ''

                לא מעט סרטים, שירים, מחזות וספרים נכתבו על הרגעים בהם נוגעים/מתקרבים/מתנגשים מזרח ומערב, צפון ודרום ובכלל מגע של תרבויות אלו באלו. אם זו דרמה רצינית, נראה קשיי הגירה, ערכים מנוגדים המקשים על החיים, בדידות ועוד. אם זו קומדיה קלילה (כמו במקרה שלנו) זה ילווה בבדיחות על אותם פערים. משחקי מילים ושפה, תנועות שונות ונקודות מבט ימנפו עוד יותר את הפערים התרבותיים ואת אי ההבנות. תמיד איכשהו בהתחלה המערב מתנשא על המזרח (או הצפון על הדרום), אבל בסוף יש איזה טוויסט מתבקש שהופך את הקערה לרוב על פיה ומסתבר שזה עולם קטן מאוד וכולנו, אחרי הכל, מאוד דומים.

                בדיוק על השטאנץ הזה של התנגשות המזרח עם המערב, משחק הספר החיים על פי לובקה, מאת לורי גראהם. זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל הספר המתאר מה קורה כשחמש סבתות בולגריות מזמרות, יוצאות לטור הופעות בבריטניה ובארה"ב פוגשות יחצנית אינדסטיראל-מטאל שהופכת להיות המנהלת האישית שלהן.  אם תהיתם לרגע אינדסטריאל מהו, אז ככה: זהו תת ז'אנר של הרוק הכבד המוכר יותר כהבי מטאל במחוזותינו, רק מחזוקת בעוד ועוד גיטרות. בקיצור, כדי להשלים לכם בראש את התמונה דמיינו את עידן רייכל נגיד, פוגש את ניין אינץ' ניילס, או לפחות את מטאליקה. מוזר, הזוי ומשעשע כמו שזה נשמע. כן, הרבה התנגשויות תרבותיות כבר ראינו, אבל תודו שיש בזה משהו מאוד מרענן ומסקרן. זוהי גם הזדמנות מעולה להציץ אל מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה וכמעט על כל מה שרציתם לדעת על מסע הופעות עולמי שלא העזתם לצאת אליו אם אתם לא מדונה או איזו ליידי גאגא.

                המספרת של הספר היא בריל וקסלר, היא אותה יחצנית מוזיקלית, סוג של אם מייסדת של מיני להקות כאלה ואחרות מתחום הרוק הכבד- אולי הדבר הכי רחוק ממוזיקת עם בולגרית. היא כבר בת 42, היא ראתה הכל ועשתה את הכל וממש ממש טוב לה במקום בו היא נמצאת. יש לה כסף, יש לה בית, היא לא צריכה אף אחד בחייה, יש לה את כל החומרים הנכונים, את הגברים הנחשקים ואת הגוף הכי נכון בתעשיה, הא... והיא גם ערב קבלת פרס על מפעל חיים. פרס שמסמן כנראה את תחילת הסוף. תוסיפו לזה שינויים ארגוניים בחברת הענק שבה היא עובדת ותקבלו סוג של רעידת אדמה.  האפטר שוק לא יאחר לבוא ומה שנראה כהלצה הופך פתאום לדבר רציני ביותר- ליווי להקת סבתות בולגריות בעת מסען בחורים כאלה ואחרים ברחבי הממלכה המאוחדת וארה"ב. את להקת "הסבתות מגורני" מנהיגה ברון ובגאון לובקה, מן אמא אווזה יודעת כל, אמיתית, מרגשת ובעלת שפע תובנות (מן הסתם) על החיים. כל אחת מייצגת כמובן עולם אחר רחוק ומרוחק, אבל בסוף הבלתי נמנע, העולמות האלה כמובן קרובים משחשבנו.

                כמובן שעל רקע המפגש הזה הספר לא יפספס אף הזדמנות לצחוק על הבדלי התרבויות בכל תחומי החיים- שופינג, מוזיקה, פוליטיקה, משפחה, גיל, אהבה, סקס, גברים ונשים, אלכוהול, אוכל ובעצם, על הכל. המפגש הזה מוליד סוג של ספר מסע ברחבי האי הבריטי וברחבי אמריקה, תוך התקרבות והתרחקות, קבלה ודחייה וגם פה ושם מתפלקות לא מעט התנשאויות מערביות. כשברקע הזדמנות פז להציץ אל עולם המוזיקה, כמעט ושכחנו.

                נו אז איך המפגש בין הסבתות מגורני ליחצנית המגניבה? ובכן, אם מתייחסים לצד הרציני שלו, כספר בעל אמירה גם על עולם המוזיקה הצבוע, התככני, הסוגד לצעירים ולאופנות וגם כראי על התנשאות המערב האירופאי במפגשו עם המזרח, הרי שהוא מעט מפספס את כל ההזדמנויות להיות ספר חשוב ולעתים נתפס עדיין כמתנשא. מה גם שלעתים יש תחושת פיזור קלה לסיפורי משנה לא חשובים שאינם מקדמים את העלילה (עריכה קלה היתה עושה לזה רק טוב). אבל, אם מסתכלים עליו כאל ספר קומי (והוא באמת כזה) מקבלים ספר קולח, קריא מאוד, מצחיק מאוד לפרקים וגם מהנה לפרקים (עם נקודת חולשה מרכזית וזו המתורגמנית הבולגרית שלא כל כך הצחיקה אותי כמו שהיתה אמורה). מה שאותי הכי עניין/סקרן/ריגש/רענן/הפתיע זוהי באמת ההתייחסות לעולם המוזיקה שהוא מתאר (ובאמת, מתי בפעם האחרונה קראתם ספר על תעשיית המוזיקה העולמית? אני מנסה לפשפש בזכרוני ולא מוצא תשובה).

                בשורה התחתונה,  הוא ספר חמוד, אבל לא הרבה יותר מזה. אם מתחשק לכם ספר חופשה קצת אחר, קולח ומבדח ואתם גם חובבי תעשיית המוזיקה זהו בדיוק ספר החופשות האולטימטיבי בשבילכם.

                 החיים על פי לובקה, לורי גראהם, ידיעות אחרונות ספרי חמד

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 3 מתוך 5

                  פרופיל

                  rotemmon
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  בלוגים אהובים

                  • שמנמנים

                  הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך