עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 7/2010

    ביקורת על "התחלה"

    החולמים בע"מ

    8

    סרטים  

    4 תגובות   יום שני, 26/7/10, 12:30

    אז מה אתם אומרים על התחלה? יצירת מופת חד פעמית או יצירה מרהיבה אבל בעצם קשקוש משעמם רצח?! האמת היא כמו תמיד בעיני המתבונן. אני מכיר לפחות שני אנשים שיצאו מהסרט באמצע, בטענה שהם לא באו לעבוד בסרט הזה ומצד שני לפחות שניים שהכתירו את הסרט כסרט השנה שלהם.

    שנוי במחלוקת או לא, יש כמה דברים שגם אם תרצו אי אפשר לקחת מהיצירה הכל כך כריס נולאנית הזאת. קודם כל, לטעמי מדובר בסוג של בלייד ראנר רק של ימינו (לפחות בעיצוב החזותי), או לפחות דו"ח מיוחד שהתנגש עם מטריקס, עורבב עם מדעי החלום ואפילו עם שאטר איילנד. אפרופו שאטר איילנד, אפשר לסכם בכמה מילים קצרות שזו לגמרי השנה של ליאונרדו די קפריו. גם כאן וגם בשאטר איילנד (אם תרצו יש אפילו קווי דמיון קלים בין הסרטים, תחפשו היטב) מדובר בחתיכת משחק שהבחור הזה מביא. עם בר, בלי בר- מה זה חשוב. הגיע הזמן להתחיל להעריך את הבחור כשחקן מצוין, שעל אף אנסמבל השחקנים אפוף הסטארים והכישרון סביבו- זה לגמרי הסרט שלו.

    ולעניין ההתחלה,  אם חייתם במערה בשבוע האחרון ולא קראתם עיתון או גלשתם לאתר תרבות זה או אחר, רק נספר כי התחלה, הוא סרטו החדש של כריסטופר נולאן. נולאן הזה הוא אביהם של האביר האפל, ממנטו יוקרה ואינסומניה החד פעמיים ואפילו הפנתיאונים מסוגם, הולך ומתגלה כאחד הגאונים של ימינו אנו, ואפילו אם התקשת,ם לשרוד את חידות ההיגיון הרבות אותן טמן לאורך סרטו הארוך, אי אפשר להגיד שהבחור לא יודע לעשות סרטים. וואו איזה סרטים.

    קצת קשה לספר את סיפור הסרט וגם קצרה עד מאוד היריעה (ויש מצב שחלק אפילו לא הבנתי, צפויה בקרוב הקרנה חוזרת), אך אנסה לתאר זאת בגדול- ליאונרדו הוא דום קוב, סוג של משתיל חלומות (או גונב חלומות, תלוי איך מסתכלים על זה), הנשכר על ידי טייקון יפני (קן ואטאנבה, הזכור מהסמוראי האחרון) המעוניין להרוס את יריבו. איך יהרוס אם לא דרך החלומות? ברור. מכאן העלילה תלך ותסתעף דרך חלומות בתוך חלומות בתוך חלומות, שיעורים בחקר המוח ובמציאות מדומה, בין חמישה מקומות, דמויות רבות מספור, חידות וסמלים לאין ספור (כן, גם הסביבון פה), בין כמה סיפורים מסובכים, שלא מן העולם הזה. הא, וזה גם מותחן פסיכולוגי-פילוסופי. וואו. בקיצור, אחרי כל הקומדיות שראיתם הקיץ- זה לגמרי סרט שבאים לעבוד בו.

    את הניתוחים המעמיקים, את התמות המתוחכמות ואת הדיונים המלומדים, הפעם אני אחסוך מכם ואשאיר לאחרים. אני אתמצת את החוויה. ובכן, במילה אחת: סחרחורת. סרט מסחרר כזה, מזמן לא ראיתי. אולי זה אינסוף הסיפורים, הגודש הויזואלי, סצנות עוצרות נשימה, ריבוי הדמויות והשחקנים, האפקטים, ריבוי הלוקיישנים, הלחן,  הלחץ- באמת הרבה יותר ממה שהעין והמוח מספיקים לעכל בבת אחת. אגב, לטעמי זהו לאו דווקא חסרונו הגדול של הסרט. החסרון הגדול בעיני הוא שעל אף היופי הזה והמורכבות, זהו סרט קר מדי ומעט חסר רגש וככזה לעתים זה מנע ממנו להיות סוחף באמת.

    בצד השחקנים, מלבד ליאונרדו שעושה עבודה טובה, נזכיר גם את ג'וזף גורדון לוויט המעולה (שאני עוד אוהב מ500 ימים עם סאמר), אלן פייג' (מג'ונו), מייקל קיין (ל 3 דקות וחצי), קיליאן מרפי ובעיקר את מריון קוטיאר, שמאז החיים בורוד הבחורה הולכת רק על אפוסים ראוותניים.

    ובכן, בין אם אהבתם לבין אם לא, התחלה זו יצירה שאי אפשר להשאר אדיש אליה. כבר אמרתי זאת השנה על סרט אחר, לא מאוד שונה ממנו אבל גם לא ממש דומה, אווטאר- יום יבוא וילדכם ישאל אתכם אם ראיתם זאת בקולנוע. אין ספק שזה הסרט הכי חידתי שתראו, הכי מורכב, מוטרף, מסחרר אבל גם מעייף שתראו בימים אלה בקולנוע. ואיך אמר ידידי המלומד אורון שמיר: וואו.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      ביקורת על יהודה פוליקר בקיסריה,

      תנו לו קצב בכפיים (או כולם רוצים שירים פשוטים)

      5

      מוזיקה  

      3 תגובות   יום שישי , 23/7/10, 09:37

      לפי מספר הביקורים שלי בקיסריה בשבועות האחרונים אפשר היה לחשוב כאילו יש לי חופשי חודשי לשם, משל היתה קיסריה כיכר העיר (ואני בכלל מעדיף הופעות קטנות ואינטימיות). הפעם, אם לומר את האמת, אני באתי מעט סקפטי ומעט בלי חשק. זה לא שאני לא אוהב את פוליקר, מי לא אוהב את יהודה פוליקר? כולם אוהבים אותו, או לפחות מעריכים אותו. אפשר היה לראות זאת בקהל: ערב רב ישראלי, או בקיצור מיקרו-קוסמוס. משמאלי ישבו שלושה חרדים, מימיני לסבית תל אביבית, מאחורי מישהי שבקלות היתה יכולה להיות אמא שלי ולא רחוק משם צעירים מודעות עצמית אירונית, משל היתה זו הופעה היפסטרית בריף ראף. כי יהודה פוליקר נותן לכולם בדיוק את מה שהם אוהבים- מעט עגמומיות קלה, הרבה רגש רומנטי מאמצע הדרך, קצת רוק'נרול מחוספס ומקפיץ, הרבה שירים מאגן הים התיכון ואיך אפשר בלי כמה שירי שואה וזיכרון.

      אז למה באתי כל כך סקפטי וחסר חשק? אולי זה האלבום האחרון "אהבה על תנאי" שהיה אלבום טוב אך לגמרי לא מפיל (בניגוד לקודמיו) ואולי הסיבה האמיתית היא בכלל הדיבור סביב (ועל) פוליקר שהיה הכל, מלבד אומנותי.  אז אולי כדאי שנתחיל לדבר על המוזיקה שלו? נראה לי הרבה יותר חשוב.

      אז בואו נתחיל דווקא מהסוף. בזמן שישנתם (כי באמת זה כבר היה בשעה מאוחרת), התחולל אמש רגע חצי היסטורי ומאוד היסטרי בקיסריה, שאני לא בטוח שכתבו עליו איפשהו. לרגע אחד, או יותר נכון לשיר אחד, שהיווה שיא חדש בערב הזה (והיו לא מעט כאלה) ואחרי שלוש שעות הופעה- להקת בנזין התאחדה. מה?! טוב אז אם נדייק בעובדות מעט יותר יהיה נכון יותר להגיד כי שלושת רבעי הלהקה, מלבד קיטש אמסלם, נכחו על במה אחת. וזה לא קרה כבר הרבה זמן. רגע מרגש מאוד נרשם כשפוליקר סיפר שבקהל נמצא בנג'ו קמחי והעלה אותו לבמה. המסכן מרוב התרגשות לא יכול היה לנגן והמתופף אלי חדד נתן ביצוע מהמם וחד פעמי ל"תני לי סיבה". היסטוריה.

      ועכשיו אפשר להתחיל באמת- אם צריך לתמצת את ההופעה למשפט אחד, אפשר להגיד שההופעה של יהודה פוליקר היא פיצוח מקסים של מה הקהל הישראלי אוהב ורוצה. משהו בין ערב שירה בציבור, דרך טברנה יוונית ועד מועדון רוק (ואם אפשר קצת פחות חדש), שכולם ביחד מחזירים לגמרי את ההשקעה בכרטיס (ולא משנה איפה ישבתם). קודם כל פלייליסט להיטי כזה, מזמן לא ראיתי- greatest hits זו לא מילה. אגב, מדובר בהופעה ארוכה מאוד, דבר שהפך לנדיר במחוזותינו. תתכוננו לשלוש וחצי שעות, רצופות שיאים. לפעמים זה גובל מעט במאניה דפרסיה בזיגזוג בין השמח לעצוב, במן שעטנז שלא תמיד קל לעיכול, אבל איזו הופעה!

       יום העצמאות, מאלבום האחרון, התניע את הערב, ומיד אחריו הוגשו הגחלים הלוהטים הראשונים לערב זה – פחות אבל כואב והצל ואני, שחיממו את הקהל ונתנו קריאת כיוון למה שהולך לבוא. המבנה של ההופעה הוא מאוד פשוט- שיר חדש ואחריו רצף להיטים לוהטים מהמיטב של פוליקר. כשבין לבין נעשו כמה עצירות בטברנה לסשנים יווניים שיכולים להראות לכל הקובי פרצים למיניהם- מה זה לעשות שמח. ברגעים האלה קיסריה היתה כמרקחה כייפית, לחה ודביקה. ואז באו שירי אפר ואבק. לא בכדי זכו שירי האלבום ההוא לביצועים מעולים ומצמררים כאחד (כשתגדל אף זיכה אץ שומעיו בדמעות בעיניים, בזכות עיטורי החליל שנוספו לו) והעלו את המחשבה שבאיזה עוד הופעה קהל של אלפים שר ורוקד לצלילי שירי זיכרון פוסט מלחמתיים? דווקא שירי האלבום האחרון, הפחות להיטיים, התקבלו לטעמי פחות טוב.

      ביצועים יוצאי דופן נרשמו לטובת עיניים שלי, שיר הבוזוקי הראשון בהופעה, שזכה בבית יווני ובוקר יום ראשון, שבכל הופעה נשמע מחדש כאחד השירים האפוקליפטיים והנוגים ביותר שלו, ותסמכו על פוליקר שיודע נוגות מהי. מאש אפ יפה ומקורי נרשם בשילוב של השירים לא יודע ונד נד, כאשר התחיל הצליל הראשון של אלקו, הקהל כבר היה חצי מעולף והחפלה התחילה. ועל אף חיבתי למוזיקה היוונית קיצוץ בשני שירים יווניים לא מוכרים (כמו למשל הקנאה), לטעמי, לא היה מזיק. שני ביצועים רזים וקטנים נרשמו בערב הזה כאשר פוליקר לבד עם הגיטרה נשאר על הבמה וניגן. הראשון- הרגיש יותר כמו "יאללה בואו נעשה את השיר הזה כי חייבים ואי אפשר בלעדיו"- פנים אל מול פנים. שירה בציבור אולטימטיבית. ולעומת זאת, הרחק הרחק לקראת סוף ההופעה- איך קוראים לאהבה שלי, שהפך לואלס קטן ומונומנטלי. חכי לי סלוניקי, שיר הפרטיזנים שאביו היה שר, הפך בזכות מופע הגיטרות הסוחף לשיר חודר ומרגש. באני רוצה גם הנוקב הפך פוליקר בעצם לזמר מחאה בכלל, בזכות הוידאו ארט העוקצני במיוחד בו הראה בין היתר את מנהיגנו-בדגש על המושחתים בהם, כמו גם (ולהבדיל) את נינט, בר רפאלי וכוכבי האח הגדול. אאוץ'. מיד אחריו הוא הגיש את שיר ההמשך מה קורה אחי? שכתב על פי עוז אלמוג, לירדנה ארזי. הקהל כאן בעיקר צחק מהמילים. שלושה ימים הפתיע בלהיטותו ולרגעים אפילו התכתב עם ray of light של מדונה. מהרגע שהחל רדיו רמאללה, המסיבה בעצם החלה ולא נותר איש אחד במקומו (מלבד זאת שישבה לפני, תודה לך). אז הגיעו גם כל להיטי בנזין הגדולים ועם בכפיים ויום שישי, שזכה לעיבוד טוויסטי מקפיץ אף אחד לא רצה ללכת הביתה. כך המשיכו ההדרנים (ואפילו זכינו גם לטעימה קטנה מרומיאו!) עד לשיא בו עלה בנג'ו קמחי הנרגש לבמה. את ההופעה חתם שלל שרב, המפעים והפתעה קטנה. את ההופעות של בנזין אי אז בשנות השמונים, נהג לחתום השיר another brick in the wall של פינק פלויד כמובן, בביצוע רוקנרולי סוחף. אין, היסטוריה!

      אז איך אפשר לתמצת שלוש וחצי שעות של עונג מפתיע? אי אפשר. יהודה פוליקר נראה כמו ילד רעב שהתגעגע להופעות, הגיש מופע ראווה של כל היכולות שלו ואילו יכולות אלו. מופע שמסמן את מה שבעצם אני חושב כבר הרבה זמן- פוליקר הוא סוג של גורם מאחד בין קצוות שלא תמיד נפגשים במוזיקה הישראלית, אך מעבר לכל זה- פשוט יודע מה שכולנו רוצים בהופעה- לשיר. ושרים כאן הרבה. יאסו, יודה.

       

      ותודה לחברתי היקרה ט' על הכרטיס המפתיע.

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 5 מתוך 5

        ביקורת על "סוזאן וגה בהופעה בקיסריה"

        סוזאן סוזאן

        8

        מוזיקה  

        3 תגובות   יום שישי , 16/7/10, 10:38

        אחת ההפתעות הנעימות בקיץ של לפני שנה, שהיה משופע בהופעות של אמנים מחו"ל מעידן ישראל-מדינה-נורמלית-טרום-המשט, היתה הופעה אחת שנמכרה במהירות והצריכה מופע נוסף, בלי שמישהו ספר אותה בכלל. זאת היתה ההופעה של סוזאן וגה. וכמה כייף שהיה בהופעה ההיא. אולי יותר מדויק להגיד, היה תענוג. והנה, שנה אחרי תראו תראו מי הגיעה שוב? יפה ניחשתם, סוזאן, אהובתי.

         

        הלוקיישן המפתיע שנקבע להופעה (אמפי קיסריה) עורר בי חשש כי הקסם האינטימי ששרר בהיכל התרבות יפוג והרי סוזאן בעיני היא בכלל יותר צוותא מהיכל התרבות, אז קיסריה?! מה היא ריטה?!

        לשמחתי הרבה, החשש הזה התבדה מהר מאוד, אמנם האינטימיות (כמה שאפשר ליצור אחת כזו בהיכל התרבות) היתה מעט שונה, ואולי היתה זו הבריזה מהים ששחררה אותה לגמרי, אך הקסם הווגאי נשמר לאורך כל הדרך, ואיזה קסם זה היה.

         

        הקונספט השנה היה שונה מעט מההופעות הקודמות. זה בא לידי ביטוי גם בתמהיל הלהיטים (הרבה יותר חדש מישן, פחות גרייטסט היטס ויותר מלנכוליה), אך בעיקר בדגש על שירי האהבה שלה שקיבלו לבוש מחודש לכבוד אלבומה האקוסטי החדש (שכולו גרסאות מחודשות לשיריה שלה שקיבלו ניעור קל).

        ההתחלה דווקא היתה זהה, כי אי אפשר לפתוח הופעה שכזאת בלי Marlene On The Wall שמחמם את האווירה יותר טוב מכל זמרת חימום, המשיך עם המון שירים שאולי הם טיפה פחות מוכרים לאוזן הישראלית, אך היו קסומים ומרגשים. אל תדאגו, בין לבין ובהמשך הגיע גם צרור להיטים בלתי נמנע.

        מי שהפתיעה שנה שעברה בהומור שופע ושנון, מתגלה השנה כאשפית סיפורים לא קטנה אך מאוד חכמה. המימד הסיפורי נוכח כל כך גם בשירים שמצריכים הקשבה עמוקה יותר למילים שלהם, לפעמים אפילו יותר מאשר רק ללחנים הענוגים, שגם השנה קיבלו עיבוד רזה. כאשר אני אומר רזה, אני מתכוון לכך שזו היא יחד עם עוד שני נגנים (אותו הרכב של שנה שעברה) - אחד גיטרה ואחד בס, בתגבורת סוזאן על גיטרה אקוסטית, שעשתה רק טוב לשירים.

         

        אז מה עוד היה לנו שם? Small Blue Thing המרגש והכובש, Caramel אחריו, Gypsy המדהים (שכתבה בגיל 18!!) זה נמשך ב Blood Makes Noiseבעיבוד מצוין ובתיבול של כמה שירים מוכרים מעט פחות כמו Tombstone(שהוגדר כשיר הכי שמח שלה)  ומאלבומה Beauty & Crime . ב New York Is A Woman המענג, שהיה שיא אחד מיני ארבעה מבחינתי, היא הזכירה לקהל בדיאלוג מקסים, ששנה שעברה בניסיון לברר האם תל אביב היא גבר או אשה. הקהל קבע: gay man  J. וכעת, מי היא קיסריה? אחרי שיעור קצר באיך אומרים קיסריה,  הקהל קבע אשה מבוגרת חכמה ואינטיליגנטית. מזכירה לכם מישהי?

        כך התנהלו להם שירים בצניעות וענווה עד שהגיע השיא הבא- ביצוע אדיר לאחד הרגעים היפים בקריירה שלה,  The Queen And The Soldier . בין לבין נמשכו סיפורים ופלרטוטים קטנים, מצחיקים ומרגשים, קצת כמו ההופעה הזאת – משוחררת, צנועה, יפה, נעימה, בלי שטיקים והתחנפויות מיותרות ומצד שני גם בלי ריחוק אופייני. הצניעות באה לידי ביטוי גם בלהיט הכי גדול שלה בישראל, לוקה הבלתי נמנע, שזמר אחר שהיה תחת ידיו להיט כזה היה הופך אותו לשיא ההדרנים, כאן חזר למימדיו הנוגים שהזכיר כמה זה שיר יפה. השיא הבא היה כש Tom's Diner הפך לסוג של המנון איצטדיונים מחוספס ומלהיב, והיה פשוט ביצוע מעולה.

         

        בסיום ההופעה היו שני הדרנים צנועים (במובן הלא להיטי של המילה) ואדירים כאחד, משום שהקהל פשוט לא נתן לה לרדת מהבמה. אם שנה שעברה בהופעה הראשונה בלט בחסרונו: In Liverpool האהוב, כאן הגיע זמן לעשות תיקון, והביצוע היה עוצמתי ומרגש. עוד הפליאו רוזמארי וקליפסו, ובשני היא שלחה אותנו הביתה עם St Clare (אחד מהיפים שלה והפחות מוכרים שלה).

         

        אז אמנם השנה היא לא סיפקה לי את ה-שיר שלה שאני הכי אוהב (penitent אם רציתם לדעת) אך כל שאר היו גם היו. לא יכולתי שלא לחשוב ולהתענג על המחשבה שמעבר לכל הסיפורים, הפלרטוטים, והשירים היפים, סוזאן וגה נשארה עם אותו קול צלול ומתוק שלא השתנה בדבר מאז ועד היום ושפשוט כבשה אותי, כך שמתחשק לי להציע לה חברות. סוזאן הוכיחה כי הקסם שלה לא פג באויר הפתוח ועשתה את זה יפה גם בקיסריה בפשטות נוגה ובמלנכוליה מתוקה.

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          ביקורת על ארוחה עם אידיוט,

          למי קראת אידיוט?

          4

          אמנות ובמה  

          2 תגובות   יום שישי , 9/7/10, 13:04

          הגיע הזמן להכריז על זה: הקיץ הזה הוא קיץ של קומדיות. ולא סתם קומדיות, אלא כאלו בניחוח הצרפתי. גם אם תרצו אי אפשר לברוח מהן. הן בכל מקום! לאן שלא תפנו, שם תראו אותם: בקולנוע (ניקולא ושובר הלבבות ועוד היד נטויה), בטלוויזיה, אפילו במונדיאל (אתם לא רציניים עם מה שהלך שם, נכון?) ועכשיו בתיאטרון. אז כנראה שאין זמן מתאים יותר לקומדיות מאשר בקיץ. ובקומדיות הצרפתיות, מאוד ברור מה הולכים לקבל: יש להם, לצרפתים, חיבה מיוחדת לקומדיות של טעויות עם הרבה הומור עממי (לפעמים נמוך), אך עם טוויסט עוקצני בסוף שבא להגיד יותר ממה שרואים על פניו. ראינו את זה בלא מעט סרטים ומחזות. אך נשאלת השאלה, מה קורה לזה בתרגום לעברית?

           

          ובכן, התיאטרון הלאומי הבימה החליט לקחת קומדיה מוצלחת וחצי המונית של פרנסיס וובר בשם "האידיוט המושלם", שאף הוקרנה לפני קצת יותר מעשור בבתי הקולנוע. בגלגול הישראלי היא נקראת ארוחה עם אידיוט ובגדול סיפור המסגרת והדמויות נשמרו אחד לאחד, נאמנים למקור. והסיפור? מאוד פשוט. חבורה של פלוצים צרפתיים נפגשים פעם בשבוע לארוחה, כאשר בכל פעם תור מישהו בחבורה להביא אידיוט לארוחה. האידיוט המסכן, שה תמים שיועלה כקורבן על מזבח האלים הצרפתיים, הוא לרוב שייך לזן נדיר של אנשים חסרי מודעות עצמית בגרוש החושבים שמישהו באמת מתעניין בהם ובתחביב הנדיר שלהם (הפעם זה בניית מונומנטים מגפרורים) ולרוב לוקים באיזו תסמונת כפייתית כזאת או אחרת. מצחיק, נכון? ובכן חכו, זה עוד לא התחיל.

           

          פייר ברושה (רמי הויברגר, מתאים בול לתפקיד) הוא סוג של נסיך אצולה צרפתי, מוציא לאור עשיר וזחוח שכל חבורתו מכילה רק אנשים כמוהו, אנשים שעשו את זה בחיים. פייר שמע על בחור אידיוט במיוחד, פרנסואה פיניון (יעקב כהן), פקיד מס אפרורי, בודד וכפייתי מעט, חובב בניית קונסטרוקציות ומונומנטים מגפרורים וזה נמצא מתאים בדיוק להיות המנה העיקרית בארוחה. כמובן שמכאן תתחיל קומדיה של טעויות, בה ייקלעו ברושה ופיניון לדירה אחת. בסוף כמובן (וזה לא ספוילר), תשאלו את עצמכם, מי כאן האידיוט באמת?

           

          כבכל קומדיה של טעויות או שאוהבים את זה או ששונאים את זה. רוצה לומר,  חלק מהטעויות מצחיקות ומקוריות ממש, אך רובן צפויות יותר מחמסין באוגוסט, כלומר אין כאן טעות אחת שלא ראיתם קודם. לצערי הרב, בגרסה הבימתית הארוכה מדי, פוספסה ההזדמנות למנף אותה לביקורת חברתית נוקבת הנועצת חיצים בישבן הנובורישיות הנפוח. החיצים הארסיים המקוריים הולכים מעט לאיבוד וכל מה שנותר זה רק קומדיה מבדרת (שזה גם לפעמים בסדר, תשאלו את הקהל, זה לא מנע ממנו לשאוג מצחוק לאורך כל ההצגה). אז כשטעויות הופכות להיות צפויות, מסורבלות וארוכות והמסרים החברתיים הולכים לאיבוד, אין לנו על מי להשען אלא על השחקנים. רמי הויברגר הולם בדיוק את תפקידו, אך סובל ממשחק יותר לא משוחרר, וכך גם רוב השחקנים הנוספים, כמו: ריקי בליך ואמנון וולף (דווקא יעל צפריר, ניצולת הישרדות משכנעת ומדויקת). בכל מקרה, כולם יוצאים די חיוורים ליד שחקן אחד קטן-גדול, שמוביל את המחזה ועושה אותו לראוי ולחביב הוא לא אחר מאשר יעקב כהן. אמנם גם הוא יורה כאן את כל השטיקים היעקביים המוכרים, אך יחד עם זאת מצליח להיות מצחיק, כפייתי ככתוב ולא פחות חשוב- להיות נוגע ללב ומקסים.

           

          אז אם אתם מחפשים הצגה שהיא רק בידור קליל ולא מחייב - ארוחה עם אידיוט יכולה להיות בקלות הצגה שלכם לקיץ, קצת כמו סרט רק בהצגה יומית חביבה ומצחיקה, שמתנדפת בקלות. אז אם אתם צריכים סיבה אחת ויחידה לראות אותה, קוראים לה: יעקב כהן.

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 3 מתוך 5

            ביקורת על הבית בעין חוד,

            חוד הכרמל

            12

            מסעדות ואוכל  

            8 תגובות   יום חמישי, 1/7/10, 22:33

            ''

            אחת לאיזה זמן מוגבל, אני נזכר שאני צריך לנשום קצת פחות פיח ומעט יותר ירוק, וכופה על עצמי יציאה מהעיר. צוק העתים הביא לכך שנדרשה יציאה בהולה צפונה ולהזריק מעט תענוגות לגוף, גם גשמיים וגם נפשיים. אז מצאתי את עצמי בדרך לצפון הקרוב (כן, הכל יחסי בחיים) לחופשה בת 24 שעות, שהיתה כל כולה פינוקים.

              

            כמובן שאי אפשר להתחיל חופשה הגונה בלי להכניס איזה משהו לפה ואם אפשר שיהיה מיוחד. אז נסענו לעין חוד. כבר הרבה זמן שאני שומע דברים בזכות "הבית בעין חוד" שזה עורר ציפייה שהסיכוי היחידי לצאת ממנה בשלום זה לא ללכת לשם. אבל אתם יודעים שאני מאמין גדול בסימנים ואם אדם מזדמן לאיזור, אזי שעליו למהר ולהזמין מקום בבית, כי אחרת הוא ייאלץ לשלם על כך ביוקר (תרתי משמע).

              

              

            להלן עשרה כללים לביקור בבית בעין ח'וד:
            1. עין ח'וד זה מקום יפה. הנוף ממנו? יפה עוד יותר! סעו לאט ובזהירות ותנשמו עמוק.
            2. חובה להזמין מקום מראש. כלומר אפשר גם להגיע בלי להזמין מקום, אבל לא בטוח שלא תצטרכו  להמתין קצת זמן. מקסימום ראיתם נוף יפה. גם משהו.
            3. אם כבר תפסתם מקום, רצוי לבקש מקום ליד החלון שמשקיף אל הנוף.
            4. בארוחה הזאת אין תפריט ואי אפשר לבחור.
            5. מדובר באוכל ערבי ביתי ובכמויות מטורפות (ספרנו לפחות 20 מנות וסלטים קטנים כגדולים) ובהתאם לכך יש לפנות לא מעט מקום בקיבה ולא לאכול בבית כלום לפני זה.
            6. כל התענוג עולה רק 90 ₪, כולל תה ובקלווה.
            7. אסור להיכנע לקצב המטורף שבו עפות מנות מן המטבח ולאכול לאט לאט לאט.
            8. כמו בכל ארוחה עם הרבה מנות, יש כמה מעולות ממש שאסור לפספס וחובה להשאיר בשבילן מקום. יש מנות טובות מאוד שלא תרצו להפסיק לנשנש ויש מנות שהן בסדר גמור, אבל לא משהו שלא ראיתם במקום אחר וכמו שאומר הבנקאי שאין לי: צריך לדעת היכן להשקיע.
            9. התפריט הוא עונתי ומשתנה וסיכוי רב שכשתבואו יהיו בכלל מנות אחרות.
            10. לא שמעתם את זה ממני, אבל עזבו אתכם מפיתה.

             

            ובכן, אני גאה להציג את מצעד המנות השלם, שצעד אל שולחננו בצהרי היום והמיט להפיל גם גברברים חסונים למודי ארוחות כמונו:

            עם הישיבה לשולחן הוגשו מיד קנקן מים קרים (כי יא אלוהים איזה חום היה בחוץ) וקנקן עם מיץ תמרים חמוד וטעים.

             

            לא תספיקו למצמץ וכבר יגיע לשולחן מרק צהבהב עם ניחוח ביתי כל כך שמעורר געגוע לחורף אצל אמא. לקח לנו כמה רגעים, כמה ניחושים וכמה תחקורים כדי להבין מה אנחנו שותים. התברר שהטעם החמצמץ, העשיר והמיוחד הוא מרק עדשים מעולה. זאת המנה שלקח לנו הכי זמן לאכול ומהרגע שנגמע המרק, השולחן לא הפסיק להתמלא במנות רבות במהירות שלא תבייש שחקן כדורגל במונדיאל, קודם סלטים ואחר כך עיקריות. לפעמים זה הרגיש מהיר מדי ושאנחנו לא עומדים בקצב וחבל.

             

             

            בגזרת הסלטים כיכבו באופן מפתיע דווקא סלטים מבוססי החצילים (ויש כמה סוגים) כאשר בראשם צעד חציל קלוי מושלם. לא יודע מה הם שמו שם בדיוק, אבל אי אפשר היה להפסיק את הסלט הזה (שזכה לכמה ריפילים נאים). חציל מוצלח היה משולב גם עם טחינה. עוד בלטו לטובה סלט עלי המנגולד שהסוד שלו הוא בתיבול, סלט תפוחי אדמה במיונז שאולי לא קשור כל כך למטבח הערבי אבל היה עשיר (ומעט חסר מלח). לא נשכח גם את החומוס ההכרחי (אבל לא רע בכלל), לבנה ושפע מנות טחינה. הפתעה נרשמה עם סלט (או יותר נכון ממרח) אגוזים ירקרק ומעלף. לא הסעירו: טבולה, סלט טורקי וסלט ירקות.

             

            כאשר הגיעה עם הסלטים פיתה אחת בודדה ויחידה והמלצרית אמרה: "תשתדלו לא לאכול ממנה", א' ואנוכי צחקנו בקול ואמרנו: "הם לא מכירים אותנו..." וגבירותיי ורבותיי- מהפך! מסתבר שאפשר לשרוד ארוחה שלמה בלי סוג כלשהו של לחם. אני? לא מסיים פיתה?! כמכור קשה ללחם לא להצליח לסיים זאת? שערוריה!

             

             

            כמנות ביניים הגיעו בעיקר מיני ממולאים, כמו: עלי גפן מצוינים, פלפל (שכבר בשלב הזה לא היה לי מקום אליו), קובות מטוגנות וכרוב שאסור לפספס. עוד הגיעו כאן גם במיה עם רוטב עגבניות שהיה כל כך טרי ומעורר געגועים לבית ומג'דרה מיוחדת מבוססת עדשים אדומים ובורגול טחון, שעם טיפה מלח היתה מנה טובה מאוד. שבעתם? גם אני...אבל המצעד לא נגמר כאן...הגיע תור העיקריות.

             

            זה התחיל מכבד מטוגן (לא מסעיר בכלל, שאפשר בשלב הזה לוותר עליו), עבר לאורז צהוב קצת יבש עם נתחי בשר עם רוטב טוב שמזכיר לכם שיש פיתה על השולחן. כוכבות החלק הזה היו שתי מנות. האחת צנועה וביישנית, כמעט מפתה לוותר עליה ואחת ענקית, תופסת חצי שולחן וסוג של שיא בארוחה. הראשונה – סיניית קבב עם טחינה חמה. לטעמי המנה המעולה ביותר שאכלתי שם. הטחינה היתה אווירית, כמעט מוקצפת עד כדי שאפשר היה להתבלבל בטעמה והקבב בכלל היה חלומי. מול הקבב הצנוע, הגיע מגש ענק ובו מקלובה עם כבש ועוף ושני סוגי אורז. כמובן שגם זו מנה מצוינת, עשירה וגם מגיעה בשלב שבעיקר בא לך לישון, או למות מרוב אוכל.

             

             

            בדיוק בשביל כל אלו שהגיעו לשלב הזה במצב של עילפון מתקדם, יזמינו אתכם בבית לרדת במדרגות אל הקומה התחתונה ולהשתרע לכם על אחד המזרנים ולנמנם בלוויית תה צמחים מהביל עם טעם דומיננטי של מרווה ומזגן דומיננטי לא פחות על הראש (טוב ויש גם בקלווה, שאל תעלבי אבל לא נשאר לנו מקום בשבילך).

             

             

            ובכן, הבית בעין חוד מציע חווית אוכל עשירה ומגוונת, שהזכיר לי למה טוב לצאת מדי פעם מהבית ולהגיע לבית. כן, בזכות מקומות כאלה כייף להרחיק למקומות חדשים שעוד לא ביקרת בהם. יש פה מבחר רב מאוד של מנות ל-כ-ו-ל-ם! פשוט כל אחד יכול למצוא את הכוכבת שלו ולדבוק בה כל הארוחה (סיכוי גדול שזה יהיה הרבה יותר מאחת). חלקן יותר מעולות ממעולות, ולצידן כמו בכל מצעד, יש גם מנות שהן רק בסדר. בכל אופן זו אחת המסעדות עם תמורה הגבוהה ביותר על ההשקעה. הא, זה והנוף. בית שווה לצאת מהבית בשבילו.

             

             

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 4 מתוך 5

              פרופיל

              rotemmon
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              בלוגים אהובים

              • שמנמנים

              הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך