עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 6/2010

    ביקורת על "סיון שביט"

    נמסים מאהבה

    9

    מוזיקה  

    1 תגובות   יום שישי , 25/6/10, 00:52


    שנות ה90 היו תור הזהב של הרוק הישראלי בכלל והתל אביבי בפרט. הרדיו שלי היה מלא בלהיטי רוק מיינסטרימי משובח שיישרו קו, פחות או יותר, עם העולם. בתוך המפץ הגדול הזה של הרוק ובין כל גברברי הרוק היו רק מעט מדי זמרות שבלטו לא כל שכן הותירו חותם עם קול ייחודי שעוד לא שמעת קודם. יום אחד (בשנת 1996 ליתר דיוק) צץ לו הכחול האפור הזה שהפיל לי את הלסת והתאים בול לרוח של תקופה די אפורה. הכחול האפור הזה הציג לעולם נסיכה חדשה, ענוגה ואנינה, חכמה, אלגנטית ואינטליגנטית, לא מתמסרת בקלות ובעלת חוקים משלה למשחק. 

    לנסיכה הזאת קוראים סיון שביט. 

    עשור ארוך מאוד אחר כך, וכדרכה של נסיכה, הוציאה את האלבום השני והאנין עוד יותר, שלא בכדי הרגיש כמו גלידה איכותית ויוקרתית במיוחד – וניל. הווניל הזה היה כבר נגיש מעט יותר מהכחול האפור ההוא. זה היה אלבום נשי, מענג מהרגע הראשון, מרתק בצלילו החולמני והאוורירי ומילותיו נעו במשולש המתוק-מר-עצוב של החיים בכלל ומערכות יחסים בפרט, כמו שלא שומעים בדרך כלל. סוג של פנינה נדירה במחוזותינו.  החולשה המרכזית שלו היתה בדיוק כמו זו של האלבום הראשון- הגודל. שניהם היו קצרצרים מאוד! לא פייר!

    והנה מגיע האלבום השלישי בניינים נמסים ואיתו גם המקל וגם הגזר. מצד אחד, הפעם מישהי לא נתנה לנו לחכות עשור, אלא רק ארבע שנים, אך על צד המקל זהו שוב אלבום קצר מדי. הפיצוי הוא שזה אלבום יפה כל כך שזה כואב. בניינים נמסים הוא יצירה טיפוסית של סיון שביט את אמיר צורף. מה זה אומר? מלבד אלבום קצר בן שמונה שירים (למה? למה? למה?) שממשיכים באותו קו ענוג-חולמני של ווניל, רק עם נטיה חזקה לעגמומיות סתווית, כאילו אין קיץ בסביבה וצריך לספק לרדיו להיטים מהירים בשקל. 

    זהו אלבום שטובל בלחנים מצוינים ובגוון הרך והמוכר של שביט, בתוספת החספוס המוכר בעיבודים ובהפקה של אמיר צורף (אהבתם את האחרונים של אביתר בנאי? תאהבו גם את זה!) ובכל זאת מצליח להיות עדין, קריר ונשי עוד יותר מקודמיו, נוגה כל כך שנימי העצב שבו יתפסו אתכם לא מוכנים. והמילים, למות מהם. דקויות מדויקות כל כך של סיטואציות בחיים, שהריאליסטיות שלהן מזכירה מעט במבנה הכתיבה את זו של עמיר לב. וכמו עמיר לב ממש, הפעם אין פה להיטי רדיו, מסוג נשקי אותי ודומיו. 

    מה שיש כאן זה שמונה שירים יפים, שהולמים במדויק את הצילומים המטושטשים בעטיפה (כולם של סיון). הצילומים כמו השירים נותנים תחושה של התעוררות מחלום כשהמציאות מסביב עדיין לא סגורה על עצמה. תשימו את הדיסק באוטו ותראו איך כבר אתם נוהגים פחות מהר:

    האלבום נפתח עם המקום בו המשוררים בוכים, שיר פתיחה אמיץ ועצוב שממשיך בדיוק מהמקום שבו הסתיים "הלהיט" את מי את משקה דמעות. הקו הנוגה של השיר ההוא ממשיך אפילו בקצב, רק שעכשיו העצב עבר לגור כאן באופן ממשי. שורה תחתונה: "מסתכלת בעיניים יבשות במקום בו המשוררים בוכים". 

    הנה מגיע העצב, השיר שמגיע מיד אחרי, לא מותיר מקום לספק בנוגע למצב רוח של סיון שביט. רוח עצוב. והשורה התחתונה המדויקת כל כך: "הנה הוא בא, כתר ברזל כבד, טעם דם, ריח חלודה...." 

    אם חשבתם שהגענו לשיא העצב אתם טועים לחלוטין כי שיר מס' 3 – ארוחת יום שישי, הוא הסינגל השני ששוחרר לרדיו ולא פלא שהרדיו לא ידע מה לעשות עם שיר כזה. לטעמי, זהו פשוט השיר הכי טוב בקריירה של סיון שביט וללא עוררין השיר הישראלי הטוב ביותר ששוחרר לאחרונה (שוב, לטעמי לטעמי). שיר זיכרון ופרידה פרטי מופלא ומרסק. לחן מצוין משתלב בהתאמה מושלמת עם מילות פרידה מאם שכל מי שחווה מוות משפחתי אישי צריך לאמץ. כשאומרים רקוויאם, לשיר הזה בעצם מתכוונים. בהופעת ההשקה לא היתה עין בקהל שלא התלחלחה יחד עם עיניה של סיון וקולה הנשבר. המופע של שיא הרגש: "לא יהיה צלצול של טלפון, לא מכתב לא גלויה, לא ביקור חטוף, לא נשיקה - יבשה...." 

    מיד אחר כך מגיע לא רוצה לחזור הלילה הביתה. כן, כבר מהשם אפשר להבין ששום דבר שמח לא יהיה כאן, אבל איזו חדות וזיקוק של חיי זוגיות במשבר. לא רוצה לשאול ולא רוצה לענות. גלולת עצב מהורהרת ועגומה. 

    פחד גבהים השיר החמישי (שאני כל כך, כל כך אוהב) הוא ה"תחרות כלבים" ו"עד מחר" (מבית היוצר של אביתר בנאי) של האלבום הזה (לפחות לכזו תודעה הוא ראוי). איך אפשר שלא להתאהב בבחורה יפה שמעידה על עצמה אני יותר יפה בחושך? אז בשירה מושלמת ורכה, עם פזמון מהדהד ולחן שמרפרף לאביתר בנאי בגרסה הנשית, מביאה שביט עוד פסגה יפה וחותמת את הפרק הנוגה והעגום של האלבום. שיר שאני לא יכול לשמוע רק פעם אחת.

    שלושת השירים האחרונים "הצעד הבא", "מבטים לרצפה" והאחרון חביב שיר הנושא המצוין "בניינים נמסים" מקלים קצת את כובד הראש של החלק הראשון, הקלה הקלה אבל זו עדיין סיון שביט. מה שאומר שגם אם יש קריצה בצעד הבא, היא קריצה חצי צינית חצי רצינית ו"האם זו בריחה או בחירה" נותן הרבה חומר למחשבה- האם אנחנו בוחרים או בורחים, תוך כדי מבט לעולם השאנטי. מבטים לרצפה, הסינגל הראשון ששוחרר מזכיר לי מאוד (ברוחו לפחות) את כרטיס טיסה מווניל ולא נמאס להגיד זאת שוב, דיוק זו לא מילה גסה.

    אחרון חביב הוא בניינים נמסים, שיר מקסים, שיר שחותם את האלבום ומותיר אותך בכאב רק אחח, למה אין עוד כאלה? שימו לב לשורות כמו "בניינים נמסים, צמרות העצים דוהות, העיר הזאת כבר לא שלנו..." תודו שלפעמים גם אתם מרגישים ככה. גם כאן לחן מהדהד בפזמון וסיום מוצלח ומענג. 

    כבר הרבה זמן שאלבום לא חרך ככה את המערכת שלי בבית, ברכב ובאייפוד. מה היה כאן שתפס אותי כל כך? האם אלו המילים הענוגות והשירה החולמנית אוורירית, משב הרוח הקריר ביום קיץ לוהט? אני חושב שאולי אם היה יוצא האלבום בחורף היה מעורר תהודה גדולה יותר , אז לכל מתגעגעי החורף או הסתיו קבלו הצעת הגשה לאלבום הקסום "בניינים נמסים" – תדליקו מזגן על קירור חזק, כבו את האורות, שימו איזה פוך ותכנסו למיטה. אלבום חורף מושלם בלב הקיץ הממיס. אני מאוהב. 

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "שובר לבבות"

      בצרפתית זה עובד יותר טוב?

      12

      סרטים  

      5 תגובות   יום ראשון, 20/6/10, 07:52
       

      כל סרט צריך נוסחה. טוב אולי לא צריך, אבל בסופו של דבר כמעט לכל סרט יש נוסחה. כך יוצא שלא מעט סרטים סביבנו משתמשים באותה נוסחה המוכרת לאותו ז'אנר. והיי, נוסחה היא נוסחה היא נוסחה. לא משנה איך תהפכו אותה ובאיזו שפה, זה תמיד יראה אותו דבר בדיוק. השאלה היא רק איך עושים את זה.

       

      כנראה שגם הצרפתים הבינו שאם אי אפשר להלחם בזה, אז אולי כדאי לאמץ את זה, וכך לוקחים את הנוסחה המוכרת ופשוט עושים אותה בצורה קלילה, מעט צינית ובעיקר- מאוד מודעת לעצמה. במילים אחרות, אמריקאים הזהרו, הצרפתים מאחוריכם. טוב, לפחות בעניין הקומדיות הרומנטיות.

       

      שובר הלבבות הוא בעצם גרסה צרפתית של קומדיה רומנטית שכבר ראיתם אלף פעם בצורה כזאת או אחרת בקולנוע האמריקאי. רק חמוד יותר. רוצים לראות? בבקשה... רומאן דורי (המקסים, שהקסים מזמן כבר בסרטים כמו פאריס ובתפקיד חייו בסרט לבי החסיר פעימה) הוא אלכס בחור בעל מראה מצודד מאוד, מהסוג שגורם כמעט לכל נערה אומללה (בעיקר זאת שלא יודעת שהיא אומללה) לחלושס. הוא מחזיק בידו מקצוע מהסוג שאפשר למצוא רק בקולנוע וללא בושה מנצל את המראה שלו לדיי-ג'וב: מפריד זוגות (נשבע לכם). טוב, זה ממש מוזר לי איך אף ארגון נשים עוד לא קם על כל הז'אנר הזה, שמראה עד כמה נשים נכבשות בקלות מגבר בזכות כמה מילים רכות, מראה נאה ועיניים לחות (או במחשבה שנייה, אולי ככה הן רואות את האור ומבינות שעם מה שיש להן הן לא יגיעו רחוק?הא, זה בכלל סרט העצמה נשי! ב-ס-ד-ר). עם כל המראה הנאה של אלכס, הוא לא יכול לעשות את זה לבד, ולכן הצוות המקצועי שלו כולל את אחותו ובעלה. זוג מוזר וחינני שגונב לא פעם את ההצגה. היא מצחיקה להפליא ומחליפה דמויות בקצב רצחני ובעצם המוח הפועל מאחורי כל תכנית (ז'ולי פרייר המקסימה)  והוא שחקן חיזוק לוגיסטי (פרנסוואה דמאין שניתן לראותו גם בחברים של ניקולא). שניהם יוצרים יחד רגעים קומיים טובים מאוד ונותנים טוויסט מקורי לנוסחה המוכרת.

       

      מאילוצים שונים ומשונים נאלץ אלכס לשים על כוונת ההפרדה הפעם את ג'וליה (ונסה פאראדי, שלאן לעזאזל נעלמת?!). ג'וליה הזאת היא יפה ומאושרת והיא עוד שנייה וחצי מתחתנת עם איזה פוץ אנגלי עשיר. מנוולת. תנחשו מי לא מרוצה מהסידור? אבא שלה כמובן. אבל אם אתם חושבים שהבחורה הזאת תיפול בקלות ברשתו של אלכס מבלי לקחת שבויים, כנראה שלא ראיתם מספיק סרטים. אם אתם יודעים לעשות חשבון פשוט בטח כבר הגעתם לתוצאה הסופית, אבל זה בינינו באמת פחות חשוב כי כמו שהמורה שלי לחשבון אמרה, מה שחשוב זו הדרך. והדרך כאן היא קלילה מאוד, רדודה, מטופשת ובכל זאת כייפית ומתאימה בול לימי הקיץ עטורי המונדיאל והחום.

       

      אולי זו השפה, אולי אלו הם השחקנים היפים ואולי זה באמת עומס החום בחוץ, אבל על אף העובדה שמתחילתו ועד הסוף (הצפוי) מתנהל שובר הלבבות במתכונת ידועה ומטופשת, ובכל זאת אתה יוצא מהסרט עם חיוך דבילי מרוח על הפנים, עם חשק עז לנסוע למונקו ובעיקר לשמוע/לראות/לרקוד את ריקוד מושחת עם איזו גבינת רוקפור. אין מה לעשות, אבל פסקול פופי קליל, צילומים יפים, שיקיות נונ-שלנטית, בדיחות בקצב ושחקנים ראשיים יפים ולא פלסטיקיים (שבצרפת הם גחלים לוהטים), תורמים היטב לאווירה. גם רומאן דורי וגם ונסה פארדי (שבסרט בעיני היא מתגלה בעצם כגרסה קצת פחות אפלה של שרלוט גינסבורג) יחד עם כל שחקני המשנה עושים עבודה קומית נאה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. כל אלה מעלים את התחושה שאם כבר נקלעתם לקומדיה קלילה, רדודה ומטופשת אז לפחות שיהיה בצרפתית, כי כנראה שפשוט הצרפתים יודעים לעשות את זה יותר טוב.

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "החברים של ניקולא"

        חבורה שכזאת

        14

        סרטים  

        5 תגובות   יום חמישי, 17/6/10, 08:09

         

        מסתבר שיש סרטים שכל מטרתם בחיים זה לעשות לך טוב על הלב. בחיי. אני מגלה זאת כל פעם מחדש ונפעם מכך. אתם יודעים מה, אפילו שגריר צרפת אמר מילים דומות לאלה בטקס פתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה7 (עכשיו בסינמטקים הקרובים לביתכם, רוצו!) בהתייחסו לסרט הפתיחה: החברים של ניקולא. "אתם פשוט הולכים להיות מאושרים", אמר וצדק.

         

         

        סרטי הילדים של היום הם לא סרטי הילדים שהיו פעם. נכון, זה לא חכמה להגיד את זה, כשהכל בימינו צועק "זה לא מה שהיה פעם", אבל סרטי הילדים של היום? הם באמת לא מה שהיו פעם. ממש כמו הילדים של ימינו, כך הסרטים נעשו מתוחכמים יותר ותמימים פחות, הם ידענים יותר והרבה יותר פוליטקלי קורקט. מתגעגעים? גם אני!

         

         

        אז לכל המתגעגעים, אפשר להפסיק להתגעגע וללכת לקולנוע, ולהיות למשך שעה וחצי הילדים שמזמן לא הייתם. החברים של ניקולא, מזכיר לכולנו את הסרטים של פעם, עוד לפני עידן הרובוטים ועידן הקרח ושורה עליו רוח פיפטיז חיננית במלוא עוזה ותפארתה, כאילו אין מלחמות וצנע בעולם.

         

         

        ניקולא וחבורתו, מציגים אוסף קריקטורות מצחיקות של ילדי בית ספר ועולמם הצר, במה שנראה לעתים אגדה מרוב שהוא מעט מנותק ממה שקורה בעולם. אז מה מעניין את החבורה? אחד מפונק אוהב בגדים ופינוקים, אחד ידען- יודע כל או במילים אחרות נג'ס שלא ברא השטן. שני אוהב לאכול הכל ובכל רגע נתון, שלישי טיפשון שובה לב ולרביעי שנולד לו אח ומביע דאגה על גניבת תשומת הלב מאחיו הבכור. הא, ויש את ניקולא. זה אולי לא נעים להגיד, אבל בניגוד לחבריו "המעניינים" ניקולא היקר הוא דווקא הכי פחות מיוחד ואפילו מעט משעמם (האם זו הדמות או שמא השחקן שהוא חמוד אבל רק חמוד?). אם אמרתי שניקולא הוא חמוד בלבד, מי שגונב את ההצגה הוא הילדון הטיפשון המקסימון קלוטר, שדמותו פשוט נוגעת ללב ולרגע אחד מצחיק ביותר יש מצב שדמעה תבצבץ לכם בעיניים ולא רק מצחוק. דמעה בשם כל הלוזרים שהועמדו פעם אחר פעם בפינה.

         

        אבל זה לא רק סיפור על הווי בית הספר, כי אם גם סיפור משפחתי. כשניקולא שומע מחברו אודי על אחיו התינוק הקטן ועל הסימנים המבשרים את בוא האח, הוא חושש שאחד כזה בדרך אליו. בשלב הזה, הסיפורים מהאגדות מתערבבים עם המציאות והחבורה מחליטה לעשות הכל על מנת לטרפד את הגעת האח לעולם. כן, נדמה לי שאם מוכרחים לחפש מסר בסרט אזי הוא הפחד של ילדים לאבד את המרכזיות בחיי ההורים, אבל הכל נעשה על דרך ההצחקה וטוב הלב.

         

         

        אפשר להגיד הרבה דברים על החברים של ניקולא ועל התעלמותו ממה שקורה בעולם (אבל הלו זה עולם הילדים, לא?) ועל שטחיות הדמויות, אבל זה לגמרי לא העיקר ולא ממש נחוץ. מה שכן אי אפשר להתעלם מהעיצוב המושלם והמוקפד של הסרט. אם הייתי אומר לכם שטים ברטון ביים את הסרט לא הייתם מופתעים, אבל הוא לא. אז בואו נאמר כך שרוחו הברטונית מרחפת בכל פריים ופריים ומישהו בהפקה ראה לא מעט סרטים שלו וזה יופי.

         

         

        אז כמו שהבנתם החברים של ניקולא הוא סרט טוב לב, תמים, מצחיק ונעים וחמוד ברוח של פעם. אבל פעם ממש. מעניין אותי מאוד לראות איך הילדים של ימינו יקבלו סרט על חבריהם מעולם אחר לגמרי. אז אולי תקחו אותם ונראה? בכל אופן, זהו ממש לא רק סרט לילדים אלא לכל המתגעגעים לרוח השטות ולסרט שמטרתו היא רק אבל רק לעשות טוב על הלב. אז אם מתחשק לכם להתיילד לרגע ועל הדרך להביא אתכם לסרט ילד, יש מצב שאתם תהנו הרבה יותר ממנו.

         

        דרג את התוכן:
          ביקורת על קארדו

          קארדו-לוגיה

          16

          מסעדות ואוכל  

          3 תגובות   יום ראשון, 13/6/10, 23:07

          אחד הדברים האהובים עלי בעיר הזאת זה שתמיד יש מקום שעוד לא היית בו. מילא לא היית, פה ושם יש גם מקומות שאפילו לא שמעת עליהם (אבוי לבושה). הם איכשהו חמקו מהראדאר הבלייני/תרבותי/קולינרי שלך או שסתם לא היתה עליהם כתבה גדולה במגזין התרבות ההוא וההוא.


          וכך אחרי עוד יום עבודה ארוך, חיפשתי מקום אחר להשביע בו את נפשי ואת רוחי (ובסופו של דבר גם את גופי). הדרישות: אוכל טעים, אבל לא רק. אם אפשר מקום שיהיה לא רחוק ממש ואם אפשר שעוד לא טחנתי אותו עד דק  ושיפתיע. אוכל טעים זו לא בעיה גדולה וגם לא מקום טחון, אבל מקום מפתיע? את זה קצת יותר קשה למצוא.

          לאחר שראינו שם לא מוכר באחד העיתונים יצאנו אליו רעבים ומעט עייפים אל פאתי יפו הקרובים, מחפשים אחר המקום הבא שלנו- הקארדו.


          מודה ולא אבוש, עד לאותו הערב, בכלל לא שמעתי על המקום וזו טעות גדולה שיש לתקן. הקארדו מבחינתי נקשר אוטומטית לרבוע היהודי בירושלים, מקסימום לאיזה בית חולים. אבל ליפו? ועל אף השם המטעה מאוד (ביננו, זה הרבה יותר מתאים באמת לירושלים מאשר ליפו) מדובר במקום לבבי ביותר (אולי זה הקשר?) ומקסים ביותר.
          אתם יודעים איך זה אצלי, מיד כשאני מתאהב במקום, אני חייב לפקוד אותו פעמיים תוך זמן קצר, כדי לבדוק שהפעם הראשון לא היתה מקסם שווא. אז כמובן שביקרתי בקארדו פעמיים השבוע (שליח או לא שליח, אני רוצה להבין!).
          בביקורנו הראשון במקום, שמחנו לגלות מקום עם אוירה על גבול הבר השכונתי. תאורה קצת חשוכה ומוזיקת רוק מעולה, שבכל זאת יכולנו לנהל בה שיחה. לשמחתנו, המקום היה חצי ריק (כך שקיבלנו שירות כמעט בלעדי), נקודת יתרון בתפריט שדורש הסבר והתייעצות והיוועצות. מעיון בתפריט ראינו שעולה ניחוח אנין משהו על הדרך בין פריז ליפו- מצד אחד מאפים שנאפים במקום עם אופי מעט צרפתי ומצד שני נוכחות יפואית ים תיכונית יפה. נו, בדיוק אנחנו.


          לאחר דילמות לא מעטות והתייעצות עם המלצר שסייע להתאים בין המנות לרעב, החלטנו ללכת על שלוש מנות: סלט עגבניות (34 ₪), מגש יפואי (38 ₪) ומגש נקניקים (52 ₪) ואחרי זמן לא מבוטל (תתכוננו, כיוון שאת הכל הם עושים במקום ואופים בו ברגע, לוקח קצת זמן עד שמגיע האוכל, אז אם אתם במצב עילפון מתקדם קחו זאת בחשבון), התחיל השולחן הלא קטן שלנו להתמלא באוסף לא קטן של מנות מקוריות, טעימות, מפתיעות ומעל לכל - עשויות מצוין.


          סלט העגבניות שהיה חתוך גס בקערה גדולה, שילב באופן מעורר רעב בין עגבניות, פלפל חריף והרבה בצל. שום תחכום ושום הפתעה רק פשטות מוצלחת לפתיחה. הסלט הגיע עם לחם תירס קטן, המזכיר בצורתו מאפינס. לעומת שאר המאפים שהגיעו לשולחן בהמשך הוא לגמרי מחוויר. לכשעצמו, לאחר טבילה ארוכה במיץ של הסלט, הוא היה מעולה.

          מיד הגיעו גם המגש היפואי, שעליו הונחו פנכות יפות מלאות כל טוב, שלא היה מבייש אף בורקסיה בולגרית פה ביפו: חומוס שנעשה פה במקום (והוא היה מצוין, רק חסר מעט מלח), בצל עם המון סומק, חתיכות מלפפון חתוכות גס, לבנה מעולה עם המון שמן זית, סחוג ירוק מצוין שעושה את העבודה וביצה קשה. הנציגות המאפית במנה הזו היתה סלסלת פיתות נאות שיוצרו פה במקום והיו פשוט מושלמות. מזמן לא טעמנו פיתות כל כך טעימות והיי כולה מדובר בפיתות לא? אבל ככה זה כשפיתה נעשית באהבה. מגש יפואי של ממש, שמפתיע באיכותו וטעמיו (ואפילו בגודלו ובמחירו).

           

          אם עד עכשיו שלט פה הצד הים תיכוני, הגיע הזמן לאזן את זה עם מגש הנקניקים, שכלל כמה סוגי נקניקים שנפרסו יפה יפה על מגש עץ והיו בול מה שהיינו צריכים עכשיו:ברזאולה, סינטה כבושה (ומהממת) ופרושוטו שחוזקו בחרדל לוהט, תרתי משמע, ולחם אלוהי, שאין מצב שלא תזמינו ממנו כמה פעמים. מנה מצוינת וגם לא קטנה. ועל זה אמרו חכמינו: ערב מנחם עבר על כוחותינו ביפו. את הכל החלקנו עמוק אל הבטן בעזרת בירה בלגית מרדסו (חצי- 32 ₪, מעט יקר אבל טעים רצח).

           

          הביקור השני שלנו באותו שבוע כבר היה בראש אחר לגמרי. הוא היה בבוקר יום שישי עת חיפשנו לנו ארוחת בוקר אחרת, אז לקחנו עמנו את פשושקי- הילד הכי מקסים בסביבה, שכבר בכניסה למקום אמר, יו איזו אוירה ביתית. אכן ילד עם מודעות בליינית מפותחת. בתפריט הבוקר הלכנו על 3 ארוחות שונות שהפתיעו אותנו לגמרי גם בטעם ובעיקר במחיר- 38 ₪ לארוחות בוקר מצויינות של ממש, הכוללות גם שתיה קרה וחמה במחיר(לכו על התפוזים שנסחטים במקום, לא יודעים איך הם עושים את זה, אבל יצא להם משהו!).
          ארוחות בוקר שדגמנו בהנאה היו: ביצה בקן, בוקר צרפתית ובוקר רגילה. הארוחה הראשונה שהגיעה היתה -ביצה בקן-  שהתגלתה כמאפה בצק עלים גדול שעליו נחו ביצה וגבינה נימוחה, שוב פשטות ים תיכונית קלאסית מחוזקת בסלט עגבניות החרפרף ההוא (רק בצורה מוקטנת) היו פתיחה מעולה לשאר המנות.

          בבוקר הצרפתי יש את אחד הקרואסונים הטובים שטעמנו לאחרונה. קרואסון שכמובן נאפה פה במקום, היה מלא בחמאה והשכבות שלו היו פשוט מענגות. הקרואסון הגדול לווה בסלט לבחירתנו ואנחנו הלכנו על סלט פירות ירוק, שלא הפסיק להפתיע. הסוד הוא ברכיבים וברוטב. הרבה עלים ירוקים ופירות עם רוטב ויניגרט מוצלח מאוד, כשמעל שטים להם שלושה קרוקטים מעולים עם גבינת עיזים וצ'ילי. עונג שבת יכול להתחיל עכשיו.
          אבל העונג לא יהיה שלם אם אין פה ארוחה קלאסית, שהיא בדיוק מה שאתם מכירים מכל מקום אחר, רק עם מטבלים שווים במיוחד: החומוס והסחוג מהמגש היפואי, סלט ירקות קצוץ קצוץ, שתי ריבות מעולות ועוד עוד כשמעל כולם הפתיע מן ממרח נוזלי או סוג של רוטב עשוי בוטנים, כמו חמאת בוטנים נוזלית, שהיה הפתעה נעימה וטעימה שלא יכולתי להתאפק והטבלתי את הקרואסון המעולה בו.

           

           

          בקיצור, שני הביקורים בקארדו הפתיעו אותנו בכל פעם מחדש, גם באווירה השונה בכל ביקור וגם באוכל הפשוט והעשוי מצוין. מישהו כאן מבין עניין באוכל בכלל וקל וחומר במאפים המצוינים. חומרי הגלם משובחים ממש, שנעים על הקו בין יפו לצרפת צריכים לגרום לכם לנוע למתחם נוגה המקסים, בכל שעה שלא תבואו. אל תעשו את הטעות שלי ותתנו למקום המקסים הזה לחמוק לכם מתחת לראדאר. לא חבל?

           

           


          קארדו מאפים ויין
          בר-יין, בר-מסעדה, קונדיטוריה/מאפיה
          שד' ירושלים 3 - מתחם נוגה, תל אביב
          דרג את התוכן:
            4 תגובות   יום שישי , 4/6/10, 00:23

            תהילה היא דבר מאוד חמקמק. גם יוקרה. אם פעם היה מספיק שסרט התהדר בשחקנים טובים ובמועמדויות לאוסקר כדי למשוך קהל לקולנוע, או במקרה של ארצנו - להגיע בכלל אל הקולנוע, היום אנחנו צריכים לעבוד הרבה יותר קשה בשביל ליהנות מסרט שלא שפר גורלו בקופות. אפילו אם זה התהדר בזכייה די מרכזית באותו אוסקר נודע.


            גם באד בלייק יכול לספר לכם כמה חמקמקה היא אותה תהילה וכמה בקלות היא חולפת וכמה קשה להחזירה, אם בכלל. ואני מדבר הפעם על Crazy heart. דרמה אמריקאית, שלא יהיה מוגזם מאוד להגדירה כחצי מוזיקלית, ולא מהסוג המחזמרי, שהביאה סוף סוף, אחרי הרבה שנים של עבודה קשה באין ספור תפקידים (די דומים, יש להגיד בכנות), את הפסלון המיוחל לג'ף ברידג'ס. ומה לי כי נזכרתי באוסקר, ואנו בתחילתו של הקיץ? הו, זו בדיוק הסיבה. בעוד בתי הקולנוע הולכים ומתמקדים בסרטים חמים מדי, מהירים מדי, קלילים מדי (וביננו עם מזגן קריר מדי), הגיע הזמן לדרמה כמו שדרמה צריכה להיות : חזקה, נותנת חומר למחשבה, מציאותית, נוגעת בלב ואם אפשר להוסיף גם איזו סחיטת דמעה, מה טוב. הכי קיץ ישראלי, לא? אז זהו, שבשביל זה תצטרכו ללכת לספריית הdvd הקרובה לביתכם.

             

             

            Crazy heart, סרטו הקטנטן של הבמאי סקוט קופר מציג שילוב מיוחד ומרגש בין סרט מסע אישי של מי שתהילתו הרחק הרחק מאחורי, לבין סרט מוזיקלי לחובבי הפולק האמריקאי, הידוע יותר בכינוי מוזיקת קאנטרי (ובמקרה הזה ענוגה ביותר). כאמור, באד בלייק (ג'ף ברידג'ס), הוא זמר קאנטרי שידע כבר ימים יפים יותר. הוא עושה את ימיו בהופעות קטנות במקומות שהמילה חור מחמיאה להם. אבל פרנסה זו פרנסה, גם אם היא מאפשרת רק מוטל זול וכמה בקבוקי אלכוהול. זה אולי לא מקורי מדי, אבל בד הוא גם אלכוהוליסט במצב די קשה, שכבר לעתים לא ברור איך הוא עוד זוכר את מילות השירים שלו. במסגרת הופעות ושיטוטיו ברחבי ארה"ב הוא נתקל בכתבת מוזיקה חיננית ורגישה (מגי ג'ילנהול בהופעה מקסימה ביותר, היתה מועמדת אף היא לאוסקר), שהיא גם במקרה אם חד הורית לילד קטן. לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין שתהיה פה אהבה והיא לא תהיה פשוטה כלל וכלל ויעלו פה נושאים כמו: משפחה, דמות אב, תהילה, התבגרות, בגידת הגוף, זקנה, אכזבות, כשלונות וטיפוח דור ההמשך.


            עוד נגלה כי באד בלייק הוא גם סוג של מנטור מוזיקלי לזמר טומי סוויט- הדבר הכי רותח בתחום, מן ג'אסטין טימברלייק של עולם הקאנטרי, בגילומו המפתיע מאוד של קולין פארל. באמצעותו ינסה בלייק לשחזר מהקסם שאבד ושוב ללא הועיל, אך יכיר בעובדה שחברים יש רק ב...

             

             

            אין בcrazy heart שום סיפור שלא שמעתם או לא ראיתם אי פעם, אבל הוא עשוי טוב ויש בו שני דברים שהופכים אותו לחוויה נעימה ומרגשת, שפויה כל כך בים ההבלים שמסביב: המשחק והמוזיקה. נתחיל דווקא בפסקול עליו אחראים סטפן ברוטון וטי בון ברונט, אבל בעיקר ריאן בינגהם (שאם נשחק לרגע טריוויה, זה היה במקרה שמו של ג'ורג' קלוני בתלוי באויר), זמר קאנטרי (פולק) אמריקאי די נחשב בז'אנר הסינגר סונגרייטר, שזכה גם הוא באוסקר על שיר הנושא של הסרט ויצר חוץ ממנו כמה להיטים משובחים של ממש אם אתם חובבי הסגנון ואף מופיע לכמה רגעים בסרט. תפנקו את עצמכם גם בפסקול. למה לא?

             

             

             

            למרות שבסרט משתתפים מגי ג'ילנהול ורוברט דובאל, שזכו במועמדויות כאלה ואחרות, וגם ה"כוכב" קולין פארל, נדמה שזה סרט של שחקן אחד- ג'ף ברידג'ס. זה נראה כאילו ברידג'ס קיבץ את כל תפקידיו בשנים האחרונות לדמות אחת המכילה הכל- הומור עצמי, הרס עצמי ואהבה עצמית. וכאמור, הפיצוי לא אחר לבוא. הופעה מדויקת ומשכנעת, שעושה עמו חסד ומזכירה כמה שחקן טוב הוא.

             

             

            בין סרטי הקיץ הממוחשבים והמהונדסים לעייפה, crazy heart אני מעדיף צינון מוחי אחר, קטן למכביר ומוזיקלי להפליא, לא מופתי אבל לגמרי אנושי. אפילו רגיש ומלא חמלה. אז נכון שלרגעים הוא מרגיש כאיחוי של כמה סרטים ובכל זאת שווה צפייה ולו רק בשביל לראות את ג'ף ברידג'ס זוכה בתהילת עולם.


            לאתר הסרט באוזן השלישית: http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=53043

            הסרט הוקרן באדיבות האוזן השלישית

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              rotemmon
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              בלוגים אהובים

              • שמנמנים

              הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך