עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 5/2010

    8 תגובות   יום שבת, 29/5/10, 19:45


    החדשות הטובות: זה יותר טוב מהסרט הראשון. החדשות הרעות: זה עדיין לא מגיע לקרסוליו של  אף פרק מצוין אחד של הסדרה. אבל עכשיו אפשר להתחיל.

    כדאי להגיד את זה כבר עכשיו בריש גלי (ואודה לכם אם תמשיכו לקרוא) אני מחבב את קארי ברדשאו. כן, סקס והעיר הגדולה היתה בשבילי אתנחתא לילית נעימה, גם אם פטפטנית מדי לפעמים, שאפשרה לי באופן אסקפיסטי לברוח לחצי שעה קלילה לרחובות ניו יורק. למות מקנאה על הבתים המגניבים, הבגדים היפים והחיים בתפוח כפי שהם מתרחשים בין בראנץ' לדייט. בידור טהור שנתן על הדרך גם איזו אמירה או שתיים (במשקל נעל עקב דקיקה) על מערכות יחסים, דהיינו נשים, גברים ומה שביניהם. בין אם אהבתם את זה או לא, אי אפשר לקחת מהסדרה החביבה את הייחודיות ופריצת הדרך במשקל נוצה.

    שנתיים מאז הפרק האחרון שבא בדמות סרט קולנוע ארוך מאוד, הצטיידתי שוב בחברתי הטובה זוסי, מעריצה מושבעת של קארי והלכנו לראות הכצעקתה. ובכן, קארי ברדשאו ולהקתה חוזרות לקרוע את ה-עיר בכלל ואת אבו דאבי בפרט והכל גדול מתמיד, בוהק מתמיד, נוצץ מתמיד, מנקר עיניים מתמיד. כאילו לא עבר עלינו מיתון מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. ובכן, בואו נדבר רגע על המושג צניעות. על פי מילונים ואנציקלופדיות שונות, המושג צניעות מבטא מכלול ערכים תרבותיים או דתיים הקשורים להצגת העצמי בפני אחרים, הכוללים בין היתר מתינות בהופעתו החיצוניות של אדם, כמו גם בפעולותיו בביתו הוא. כן, בסקס והעיר הגדולה 2 לא שמעו על המושג צניעות. ואני לאו דווקא מדבר על חשיפת איברים כאלו ואחרים ברבים (שגם בזה נוגע הסרט), אלא דווקא במושג של ראוותנות ורהבתנות. כולם עשירים נורא, או יפים נורא. הבתים מנקרי עיניים יותר, הבגדים? לגמרי, וניו יורק? איפה ניו יורק, בכל הסרט הזה?! עם ההתבגרות בשנתיים נראה שכולם דווקא הפכו לעשירים יותר ומשועממים יותר ואם ניו יורק כבר משעממת, אז מה תגיד תל אביב?!  

     

     

    כך, כאילו לא היה פה מיתון, כלום לא השתנה בעצם (חוץ מהסיטי), נעות להן החבורה מחתונה הומואית בקונטיקט, בראשות הרבנית הידועה לייזה מינלי (עם קטע חמוד דווקא, בו לייזה עושה ביונסה), לעוד פתיחה ועוד מסעדה ועוד שטיח אדום ועוד ועוד ועוד ומגלות לאט לאט שהחיים זה לא בדיוק מה שהבטיחו להן כשהן צפו בעוד פרק משעשע של סקס והעיר הגדולה. ילדים בוכים, גברים משעממים, המסעדות חוזרות על עצמן, נישואין זה שגרה ושגרה זה רע? לצורך רענון החיים מוזמנות החבורה לאבו דאבי, עוד עיר צנועה, ומגלות את קסמי המזרח התיכון החדש. נכון, כל החלק הזה מדיף ניחוחות רבים של התנשאות המערב על "קסם המזרח" בכלל ועל האיסלאם בפרט (או יותר נכון על הגברים באשר הם), והרי תרבויות המזרח "הצבעוניות" כל כך, הן שמרניות כל כך. מצד שני לא לשכוח, עדיין מדובר בסקס והעיר הגדולה, אני לא בטוח שאמירות אנטי איסלמיות זו הכוונה כאן. מצד שלישי נקבל פה בהופעת אורח את איידן, שהרי רק בשביל זה שווה לעבור קומדיה של טעויות במזרח.

     

     

    אי לכך ובהתאם לזאת, זו חכמה מאוד קטנה ופשוטה לרדת על הסרט הזה, אז למה לי? הרי כל מי שהולך לסרט הזה יודע בדיוק מה הוא הולך לקבל וזה לא דומה בכלל לסרט גרמני של מיכאל הנקה מחד וגם לא נסיך הפרסי מאידך. לכל מי שלא הבין עד כה, זה סרט בנות קלאסי (אבל בנות ממש, עם כל הסטריאוטיפים המתבקשים) ששם דגש חזק מאוד בכל סצנה וסצנה על ביגוד אחר (נאה יותר או פחות, זה באמת כבר עניין של טעם) ועל צחקוקים כאלה ואחרים (חלקם חינניים, חלקם מביכים) ושפע בדיחות על גברים, גיל הבלות והורמונים, על יהודים, על הומואים, על מוסלמים, על נישואין, מותגים, סקס והעיר ועוד ועוד. נו, פרק שגרתי בסקס אנד דה סיטי או לא? אני יכול לגלות לכם שחבורת הבנות שישבה סביבי בסרט התמוגגה, הזילה דמעה במקומות הנכונים, התרגשה וצחקה כאילו 1997 ממש פה בפינה. אז בין כל סרטי הקיץ הרבים שלפנינו נראה שגם הם לא הולכים להיות צנועים ופשוטים בכלל..

    אז אם לא בא לכם סרט פיצוצים מחד או סרט כבד ראש מאידך, לכו על סקס והעיר הגדולה 2, סרט פיל גוד קייצי, טעים כמו ארטיק, קליל כמו נוצה ורודה. עד הקומדיה הבאה תשכחו אותו כבר.

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "אמיצ'י"

      אמיצ'י חזק ללב

      11

      מסעדות ואוכל  

      7 תגובות   יום שני, 24/5/10, 09:12
      אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני. כל פרחח יודע זאת. וכמה קשה לתקן רושם ראשוני שלילי? אוהו, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל מה קורה כשיש שם טוב שאינו עומד בציפיות? האם תתנו הזדמנות שלישית? ובכן, במקרה של אמיצ'י, המסעדה האיטלקית החדשה, זה דרש מאמץ כפול ומכופל.

       

      לא מעט באזז היה סביב פתיחתה של אמיצ'י. לא רק שהיא התהדרה באחד האיזורים השווים בעיר, בקרן הרחובות יבנה ומונטיפיורי, היא גם התהדרה בשם של אחד השפים המסקרנים בעיר, ערן שטרויטמן. אבל באזז יכול להיות גם שלילי: לא מעט אנשים שהיו בעת הרצת המסעדה התאכזבו ומיהרו להצהיר "ערן שטרויטמן איבד זה!" או "איפה זה ואיפה אורקה..." וכך, ממסעדה גדולה עם הרבה תקוות, הפכה אמיצ'י להיות מסעדה עם חרושת שמועות רעות שחגה סביבה כמו ענן דבורים עוקצני במיוחד. אז מי זרק את מי ולמה זה ממש לא חשוב וממש לא העניין הגדול כאן. מה שחשוב כאן זה האוכל, כי לאמיצ'י יש כל כך הרבה מה להגיד בעניין. ואם לחולל סערות, אז רק בגלל שמדובר באחת המסעדות השוות כרגע בעיר. כך ששווה שתתנו לה צ'אנס, עושים כאן אוכל מהלב. חכו ותראו.

       

      עקב רעב מתקדם, היינו הראשונים על הבר בשישי נעים במיוחד, ובעוד המסעדה מתארגנת אט אט לקליטת סועדים לארוחת ערב שישי חגיגית, היינו א' ואנוכי שקועים עמוק בתוך תפריט מלא בהצעות מגונות ופתייניות.  אתם יודעים שפחמימה איטלקית טובה מכניעה אותי כמו כלום, אז דמיינו לעצמכם תפריט שמלא כל כולו רק דברים טובים? על מה ללכת? על הפסטות או על הפיצות? הרי יש גבול גם לקיבולת הקיבה שלי. לבסוף הוחלט פה אחד ללכת על מנות ראשונות וביניים ולטעום כמה וכמה מנות.

       

      את הערב התנענו עם פתיחה כל כך מעולה, שהיה חשש שכמעט כל מה שיבוא אחר כך יחוויר לעומתה. ואנחנו בכלל לא נוטים להזמין מנות כאלה. תאשימו את אלין, הברמנית המקסימה בהמלצה. ברוסקטה כמהין. אחרי שהגיעה לבר מנת לחם הבית המעולה עם סלסת עגבניות טריות פינת פלפל חריף וגבינה (שכולם היו טובים, אך דרשו חיזוק של מלח), קיבלנו, מזוגגי עיניים, ברוסקטה כמהין (26 ₪ השווים אפילו הזמנה חוזרת). טוב, תגידו. קדימה, אני שומע אתכם - מה אתה מתלהב? כולה ברוסקטה. אז זהו, שלא. הברוסקטה הזו, שמגיעה בצורת כמה משולשים יפים ועליהם מרוחה לה בנחת אותה פטרייה, כממרח שחוזק למעלה בביצים חצי קשות, אם אוכל לסכם אותה בשתי מילים, אומר רק: שאני אמות. פשטות גאונית וחלומית. אולי כדאי לפרוש עכשיו מרוב שטעים? אולי, אבל לא כדאי.

       

      זה היה כמעט צפוי שהמנה שתתלווה אליה תכשל, אבל לא ידענו כמה. ליד הברוסקטות הזמנו סלט אנדיב (42 ₪), שהיה יפה בגודלו, אך מריר בטעמו. האנדיב המריר היה מר מהרגיל והשתלט על הכל, ואילו ויניגרט ההדרים היה כל כך חיוור שכמעט ולא הורגש. אלין ההיא, שראתה שלא ממש נפלנו מהסלט, מיהרה להציע מנה חלופית. התלבטות קצרה בין ברזאולה לקרפצ'יו הובילה מיד למנה האהובה. כן, הבחירה שלנו היתה כמובן קרפצי'ו בקר (45 ₪), שמלבד חוסר במלח, היה אחד המשובחים שטעמנו לאחרונה. בשר הבקר הפליא באיכותו, הבלסמי המצומצם היה חזק וטוב והשתלב מצוין עם הפרמזן. ואת לחם הבית הזכרתי? נו, ברור שהיתה פה עוד מנה שלו.

       

      אחרי מנוחה קצרה לצורך עיון מדוקדק בתפריט ולצורך פינוי מקום בקיבה, נוצרה התלבטות רבה לגבי ההמשך. שתי מנות משכו את עינינו כבר בהתחלה – ריזוטו אספרגוס (48 ₪), שנראה מסקרן מאוד, ואנלוטי, שנראה מפתה מאוד (48 ₪ אף הוא). האם התעוררתם אתמול בלילה שטופי זיעה ושאלתם את עצמכם מה זה לעזאזל אנלוטי?! טוב שבאתם. אנלוטי הוא כמו רביולי מוארך מעט, שבמקרה הזה היה מלא בבשר ובארטישוק ירושלמי. הפור נפל דווקא בחלקו של הריזוטו, אך פנינו לא הושבו ריקם, כי הברמנית החליטה לצ'פר אותנו גם באנלוטי. אמרתי מקסימה או לא? בשני המקרים קשה לנו להחליט מה היה מושלם יותר ממה: האם זו מנת הריזוטו הכי טובה שטעמנו אי פעם? או האנלוטי שהיה הפתעה בכל מובן, ובכל נגיסה טעמים חדשים נפתחו בפה? א' בחר באנלוטי ואני בריזוטו. האנלוטי נמס בפה ורצועות הבצל הקריספיות שנחו מעליו היו מקוריות וטעימות לא פחות מהחצי פירה אפונה וארטישוק ירושלמי עם לימון שרבץ תחתיו. כבוד. אבל בואו נדבר רגע על הריזוטו הזה. בצלחת קטנה (קטנה מדי אם תשאלו אותי J), הגיעו גבעה ואגם. האגם הקטן והמוקצף של פרזמן נשק לגבעה ירקרקה של ריזוטו מעלף ומאלף. ההנחיה היתה לשלב, לא לערבב. לתבל. ובכן, למה לדבר הרבה – זה הריזוטו הכי טוב שאכלתי ואם לא הכי טוב, אז בצמרת הריזוטואים. מושחתים, לכו הביתה כבר. מספיק.

       

      בשלב הזה אמיצ'י כבר המתה סועדים וסועדות ותפריט הקינוחים שהוגש כמעט שבר אותנו סופית. מה, לא ידעו שיש פה חבר'ה עם קצת קושי בקבלת החלטות? איך אפשר לבחור בין כל כך הרבה דברים טובים? בעולם מושלם, בו אין משטר קלורי, הייתי אומר - למה לבחור? אך בעולמנו אנו נבחר גם נבחר. אז אחרי כל הטעמים העדינים הערב, התחשק לנו משהו משהו עז יותר, ואת מבוקשנו מצאנו בנמסיס (38 ₪). קינוח שוקולדי מענג, עם גלידה קרמית של שוקולד בין תקרה פצפוצית חצי שרופה ותחתית עוגתית, מוקפת בקולי פטל - שזה אומר, במילים אחרות, רוטב פטל מתוק וטעים - שהלך מעולה עם השוקולד. קפה חזק עזר להשקיע את הכל טוב טוב בתחתיות הקיבה (ולחשוב שאחר כך הלכנו להופעה לקפץ ולפזז).

       

      ובכן, אם עוד לא היה ברור, בשלב הזה שכחנו מכל השמועות השליליות על אמיצ'י (וכיפאק היי לשי דובלרו, השף הנוכחי). המסעדה הפתיעה אותנו מהרגע הראשון: החל משירות מופתי על הבר המרהיב מול מקרר יין ענקי (וישיבה על בר במסעדה היתה שמורה עד כה למסעדה האהובה עלינו בלבד), עבור במנות הפתיחה המוצלחות מאוד (הברוסקטה הברוסקטה) ועד מנות ביניים נפלאות אחת יותר מהשניה (וגודלן בהתאם, בינוני). כן, בסוף הארוחה כבר חשבתי על הביקור הבא פה (נו, שמעתי שיש עסקיות מעולות בשבת) ועל כך שזהו אחד המקומות הטובים בעיר. אפשר להציע חברות?

       

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "סול קיטצ'ן"

        המסעדה הגדולה

        11

        סרטים  

        1 תגובות   יום רביעי, 19/5/10, 20:17

         

        אני אוהב אוכל. אני אוהב מוזיקה. אני אוהב קולנוע. אני מאוד אוהב סרטים הסובבים סביב אוכל ומוזיקה, כאילו כל אהבותיי נפגשות במקום אחד לדייט סוער וחושני. לרוב, בסרטי קולנוע אלו ידברו על האוכל יותר ויראו אותו פחות, אך מדי פעם יתפלקו להן תמונות מרהיבות ומרעיבות. בהתאם לכך, סרט שמתכנה "סול קיטצ'ן / soul kitchen" יותר מרומז שהולך להיות פה טעים.

         

         

        אבל לפני הטעמים והמוזיקה של הסרט, הדבר הכי בולט בו וגם הכי מפתיע הוא העובדה שפאטי אקין, הבמאי התורכי גרמני של הסרט, עשה קומדיה. כן, זה כמעט דבר והיפוכו ממש. מי שאחראי על אחד הסרטים הכי אהובים עלי אי פעם, שהוא גם אחד המדכאים והמייאשים בעשור הקודם - עם הראש בקיר, עשה קומדיה! כן, זה כמעט בלתי נתפש. זה קצת כמו שוודי אלן יביים עכשיו מערבון או סרט פעולה. אפשרי? ברור. הגיוני? לא כל כך. מה שכן אפשרי, ברור והגיוני זה שנמצא בסרטיו של אקין תמיד התייחסות למהגרים בגרמניה. בהתאם למוצאו התורכי, הרבה אקין לעסוק בבני עמו. ב"סול קיטצ'ן" עובר אקין להתמקד בשכנים היוונים שלו ונותן מבט על האוכלוסייה הזו בגרמניה. רק הפעם, בוחר אקין להשתחרר מעט מהכבדות של העיסוק בזרות וניכור בגרמניה ובוחר להתייחס אל זה בעקיפין דרך מטבחה של המסעדה הגדולה ובמגניבות יתר.

         

         

        תכירו את זינוס קצנזאקיס (אדם בוסדוקוס, שגם כתב עם אקין את התסריט), יווני בעל מסעדה בהמבורג. בחור עם המון נשמה, שלא בכדי בחר בשם הזה למסעדה שלו. גם החיבור של המקום למוזיקה ההיא בולט מאוד: בדיוק כמו מוזיקת הנשמה שנוגעת, מענגת ומרגשת, כך המזון במסעדה שלו. טוב, זה רק בחזון. בפועל זו מסעדה די פשוטה, שמעוצבת בפשטות מגניבה באיזור התעשיה בעיר (משהו כמו פלורנטין סטייל) ומגישה מטוגנים, כאילו שנות ה 80 לא חלפו מעולם. איפה הנשמה ואיפה זה.  שף מדופלם יצרתי, אך חמום מוח (בירול אונל ששיחק בעם הראש בקיר) יוזמן להציל את המצב וזה לא יהיה פשוט כאשר שלטונות המס רודפים ותזרים המזומנים קלוש, הלקוחות לא ממש מרוצים ומשרד הבריאות נושף בעורפו.

         

         

        כן, חייו של קצנזאקיס הם מהסוג שעשוי להיקרא גם קומדיה של טעויות - חברה שלו עוברת לשנחאי והוא מתלבט- באיזו אהבה לבחור? במסעדה או בחברה? אכן לא קל. שלא לדבר על כך שהוא סובל מפריצת דיסק קשה וביטוח רפואי אין בנמצא. הלבטים לא נעצרים כאן - אחיו הוא אסיר בעל נטיות להימור על כל דבר שזז, בדרך לשיקום וליציאה מהכלא ומבקש ממנו סיוע בתפקיד במסעדה. האם לסייע ולסכן את המסעדה? האם לתת לחתול לשמור על השמנת המתוקה? גם פגישה מקרית עם חבר ילדות גרמני, כריש נדל"ן שלוטש עיניים על הלוקיישן המוצלח לא תקל עליו את החיים ועוד התלבטות תועלה- האם למכור או לא את הנכס האהוב...

         

         

        העלילה תלך ותתפתל, כשבטווח תוכלו לזכות בצילום מרהיב של כמה מנות אוכל יצירתיות במיוחד ובפסקול משובח, המתכתב טוב עם רוח הסרט - להגניב ובכוח. לפעמים קצת יותר מדי. חלק מהבדיחות שזורמות כאן בקצב שלא יבייש אף קומדיית נעורים אמריקאית. חלק הן מוצלחות ממש וחלק צפויות ואף משומשות, שלא לומר לא הולמות כלל את מר אקין שנדף כל כולו ריח של יוקרה אקסקלוסיבית. כן, נראה שדווקא בסרטו הכי קל לעיכול, תרתי משמע, בחר אקין שלא לבחור ושילב הכל מכל מן פיוז'ן- גם קומדיה של טעויות, עם קומץ דרמת מהגרים מרגשת, גם אוכל, גם מוזיקה, גם רומנטיקה ולרגעים גם אקשן. כן הכל מכל. לעתים זה מרגיש מפוספס ומאכזב ולעתים זה פשוט עונג טעים לחיך. כמעט קשה להאמין שזה אותו הבחור ששלח אותי הביתה מדמם וכואב בסרטיו הקודמים.

         

         

        סול קיטצ'ן, מרגיש לעתים ממש כמו המסעדה בגלגולה הראשון: טעים, אך לגמרי לא גורמה שהיה יכול להיות, קצת מרושל (ומפוספס) וקצת עשוי היטב. כן, זהו סרט עם לא מעט תחושות סותרות. באופן יוצא דופן, מגיש כאן פאטי אקין סרט מהנה ממש, קליל וכייפי ומחליק היטב בגרון, שנשכח זמן קצר לאחר הצפייה, אך מצד שני יש חשש כבד שחובבי אקין אולי יתקשו לקבל אותו בגלגולו הנוכחי ויתאכזבו. זה לא יפריע לסרט להצטיין באווירה גרובית-מגנובית, שהפסקול הפאנקי משהו תורם לה רבות. ושימו לב, לסוקרטס, הזקן הנרגן שגונב לרגעים את ההצגה. חמוד כזה.

         

         

        סול קיטצ'ן, גרמניה 2009. במאי: פאטי אקין. 99 דקות.

        דרג את התוכן:
          ביקורת על "9.99 $"

          משחקים עם בובות

          13

          סרטים  

          4 תגובות   יום שישי , 14/5/10, 11:24

          אנימציה למבוגרים? מסתבר שכן! אם בעבר היינו יוצאים מסרט מצויר, נגיד כמו וול-אי, ואומרים, "הא- זה סרט ילדים, אבל הוא מתאים יותר למבוגרים", נדמה שבשנים האחרונות נעשים יותר ויותר סרטים מונפשים המיועדים למבוגרים, שיודעים ורוצים לאכול את הסרט קצת אחרת. כלומר, הם לא חייבים שחקנים בשר ודם, כדי להנות ממנת הסרט שלהם. ראינו את זה בואלס עם באשיר, שלא רק הביא שפה חדשה אל הקולנוע הישראלי והיה פורץ דרך בהצגת אנימציה מרהיבה כמו שלא נראתה במחוזותינו, אלא גם משך קהל רב בארץ ובעולם. ראינו גם את פרספוליס הצרפתי (גם הוא מועמד לאוסקר, דרך אגב) המקסים והחשוב. כמעט ולא ראינו את מר שועל המהולל שהפחיד את המפיצים בדיוק מהסיבה הזאת, שנועד כל כולו למבוגרים, והוקרן בהקרנות מיוחדות בסינמטקים בלבד (ובאמת מפיצים יקרים, אולי תסבירו כבר את מדיניות בחירת הסרטים שלכם? איך איך איך ויתרתם על הסרט החמוד הזה? מה, ג'ורג' קלוני כבר לא מספיק טוב לכם? אם לא ראיתם, גשו מהר לספריות הדי.וי.די המובחרות ותהנו מאושן 11 גרסת האנימציה). כעת הגיע הזמן לעוד סרט אנימציה למבוגרים בלבד (ולא, לא מה שאתם חושבים, סוטים!) ועוד משלנו- 9.99 $.

           

           

           

          9.99 $, סרטה של הבמאית הישראלית תתיה רוזנטל, הוא סרט מצויר אחר. זה לא מצויר סטייל וולט דיסני וגם לא ואלס עם באשיר סטייל, אלא זוהי אנימציה מבוססת בובות בעיקרה, כמו במקרה של מר שועל המהולל, ואם זה  מעלה בכם קצת חשש, כי מה לכם ולסרטי בובות, הבטחה שלי-  מהר מאוד שוכחים שצופים בבובות ונכנסים עמוק לעלילה. ועוד איזו עלילה.

          הסרט אורג שישה סיפורים של אתגר קרת (שנדמה שאין מתאים יותר מסיפוריו הקצרים לעיבוד קולנועי) המשתלבים זה בזה ויוצרים מן פסיפס מצחיק-מתוק-מריר-עגמומי-מדכא, שאמנם מתרחש באוסטרליה והינו דובר אנגלית, אך לא תתקשו לשים לב איך הכל שם צועק ישראליות: החל מבניין הבאוהאוס, השפה והביטויים, השמות (ביסלי, זאקי? אי אפשר להתבלבל), העיצוב המפעים ועד אחרונת הדמויות, שכן אפשר לדובב דמות באנגלית, אך אי אפשר להוציא ממנה את האתגר.

           

          הסרט נפתח באופן מדהים עם סצנה שיכולה להיות סרט קצר בפני עצמה, בה הומלס ניגש לגבר מבוגר ומדוכא ומבקש ממנו אש וסיגריה ומאיים להתאבד אם לא ייתן לו דולר לקפה. ובכן, מה אתם הייתם עושים? מנקודת מוצא זו מתחיל הסרט, ומציג בניין מגורים עם דמויות נבחרות ממנו. נדמה שהן כולם סובלות ממחלה אחת מרכזית- בדידות. תכירו את  קווילר, זקן אלמן בודד וערירי, המחפש מישהו לדבר איתו (דמות מכמירת לב ושובה לחלוטין) ופוגש מלאך (בדיבובו של ג'פרי ראש האוסטרלי, שמוכר לכם ודאי מניצוצות ומשודדי הקאריביים). עוד תפגשו דוגמנית בעלת חיבה מיוחדת לגברים חלקים, חלקים מאוד. גבר שאשתו נעלמה ובניו שעדיין לא מוצאים את עצמם בחיים- אחד מתחבר עם הדוגמנית וייפרד לא רק משערות גופו למענה (וכאן אפילו סצנת סקס מובטחת לכם). הבן השני, מובטל טוב לב הסובל מנחמדות יתר, יחפש את המשמעות החיים ואת הדרך אל האושר המובטחים בספרי הדרכה ניו אייג'יים (בדיבוב של אנתוני לאפלייה) שעולים, תנחשו כמה...9.99$. יש מחיר לאושר מסתבר. דמות בולטת נוספת היא הילד המוכר מהסיפור "לשבור את החזיר" שהופיע בגעגועיי לקיסינג'ר האהוב. הסיפור החלש יחסית בסרט, הוא של גבר הנפרד מחברתו ופשוט מאבד את שפיותו.

          נראה כאילו גיבורי הסרט הבודדים מתנחמים בחפצים ומתקשרים איתם טוב יותר מאשר עם אנשים בשר ודם (או עם בובות). הם יוצרים עמם קשר עמוק, הרבה יותר מאשר עם סביבתם והופכים להיות בעלי ערך רגשי רב- קופת החזיר שהופכת לצעצוע יקר וסוג של חבר, ספרי ההדרכה, טבעת נישואין, מכשירי הטלפון ואפילו עוגת גבינה. כן, החיים מאוד לא פשוטים לפי 9.99 דולר, על אף שמנסים למכור בו אושר בזול.

          אתם כבר יכולים להבין כי ניחוח אתגר קרת עולה מכל תמונה ותמונה בסרט. השנינות בולטת וההומור חד עד מכאיב מאוד. כמו בספריו של קרת ממש, כך גם כאן, זה מצחיק כמה שזה עצוב. דוק המרירות לא נפקד מהדמויות  ועליבות החיים אף היא . כדרכו של קרת, לא תמיד תהיה פואנטה, אך סמכו עליו שהמסר יבוא כמו שצריך דרך הדלת האחורית.

          אם אתם מגדירים את עצמכם כחובבי קולנוע (וגם חובבי סיפוריו של אתגר קרת), אסור לכם לפספס את 9.99 $ ולא רק בגלל התסריט המצויין של מר קרת המהולל, אלא בעיקר ובגלל שזה סרט מקסים עם סצנת פתיחה ענקית, מעוצב להפליא, מרגש, מצחיק, מדכא, מנחם ומחבק ויחד עם כל זה גם מצליח להשאר קטן ואינטימי. הכל בזכות הבימוי המוכשר של תתיה רוזנטל (שכבר בא לי לראות את הסרט הבא שלה) ואיפיון הדמויות (עם בובות) המצוין שעשתה. דמויות שובות לב שחלקן אפילו ילך אתכם הלאה. אל תוותרו לעצמכם בגלל שזה "סרט מצויר", בואו נראה למפיצים שיש כאן קהל שרוצה לראות קולנוע אחר, גם אם הוא עם בובות. כן רבותיי, סרטים מצויירים זה לא לילדים בלבד. 

          דרג את התוכן:
            ביקורת על "דייט לילי"

            זה קרה לילה אחד (או: נקמת היורמים)

            14

            סרטים  

            5 תגובות   יום ראשון, 9/5/10, 11:33


            מספר שאלות קטנות לי אליכם- עד כמה משפיעה עליכם נוכחותו של שחקן מסוים בסרט? האם יש שחקנים שיגרמו לכם להדיר את הרגליים מבית הקולנוע ולהיפך - שחקנים שבגללם תהיו הראשונים בקופות? ובכן חברים, הגיע הזמן להתוודות: עלי זה משפיע מאוד. חכו ותקראו... 

            לא מזמן התלוננתי על מצב הקומדיות בכלל והרומנטיות בפרט, ואמרתי שהמצב שם כבר כמה זמן לא מי יודע מה ושהרבה זמן לא נראתה פה קומדיה רומנטית עשויה כהלכה, ואחרי כל התלונות האלה, בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי נקלע שוב לאחת כזאת. גם הפעם הציפיות הנמוכות התחילו לפני הסרט עצמו: "דייט לילי". זה נשמע כמו שם של סרט ראוי? נו, עוד קומדיה רומנטית קיטשית ונוטפת סוכר? ובכלל, מה לי ולדייטים ליליים?! אבל ברגע ששמעתי שטינה פיי אהובתי נמצאת שם, היה ברור לי שזה סרט אני צריך/חייב לראות, בלי שום קשר לאיכותו. טינה פיי, למי שלא יודע, היא המלכה האם של סדרת הטלוויזיה הניו יורקית (כל כך) רוק 30 (ומוקיריה יאזכרו גם את סאטרדיי נייט לייב), שהביאה עמה שפה חדשה של הומור למה שנשאר מהסיטקום בימינו בשנות ה-2000. סביר להניח שבנערותה היא היתה הנערה העכברית השנונה שאף אחד לא מסתכל לכיוונה, אך כיום טינה היא אם הנערות החנוניות, המתוחכמות, השנונות והחזקות ובכלל, סוג של רול מודל בכל ענייני נשיות וטלוויזיה. כן, אפשר להגיד שטינה פיי היא האשה החדשה מהחלומות (והיי, היא גם אחראית על הקאמבק של אלק בולדווין).

            אחרי שאת סרטה הקודם (והחמוד, גם אם לא מדהים) בייבי מאמא, לא הקרינו בארץ, הפעם יש לגברת פיי להיט (יחסי) ביד (והיי ולגאווה הישראלית יש כאן גם את גל גדות)... אין מצב שנפספס. 

            אם יש לפיי מקבילה גברית, הרי ברור לכל שזה סטיב קארל – גם הוא, כמוה, אחראי על סדרה מצליחה מאוד – המשרד (וגם הוא בוגר SNL) ובעיקר, גם הוא החנון המושלם. קארל הוא תקוותם של החנונים שהתבגרו. אכן כן חברים - גבר שרירי ומסוקס? זה הכי ניינטיז. קארל הוא הגבר הזה שלא הולך לו כלום, חסר הביטחון, הרופס (שגברים שריריים מלחיצים אותו), אך השנון. במילים אחרות - הגרסה הגברית של וודי אלן.

            אם תערבבו בין החנוניות של טינה פיי והלוזריות של סטיב קארל, תקבלו את דייט לילי, או במילים אחרות: נקמת היורמים. אולי זה הרקע הדומה של שניהם, אבל השילוב פיי את קארל, כאילו נועד להיות ולא ברור איך לא קרה עד עכשיו. הסיפור הוא בדיוק מהסוג שראינו ושמענו לעייפה - השניים הם זוג נשוי ומשעמם מניו ג'רזי, שנמצאים כל כך הרבה שנים יחד שהכול כבר כמעט מובן מאליו. השגרה פושה בכל, אפילו במנהגם לדייט שבועי. הבילויים הם אותם בילויים, המסעדה היא אותה מסעדה והמנות הן אותן מנות. חברים שמתגרשים סביבם מרעידים את עולמם והם מחליטים לקחת את עצמם בידיים ויוצאים לדייט באי החטאים שמעבר לנהר – מנהטן.  

            טעות בזיהוי של השניים במסעדה פלצנית נחשבת, תגרום לשני היורמים מהפרברים להיראות כפושעים מסוכנים, שיעמידו את כל משטרת ניו יורק על הרגליים (באותה נוסחה מוכרת ושחוקה). בדרך, הם יאשימו זה את זו בתקיעות של חייהם, יחשפו שערורייה גדולה ובעיקר, יגלו זו את זה מחדש ויתאהבו. וכן, כל זה בלילה אחד שהשתבש. מוכר ושחוק, נכון? נכון מאוד. אך הכול תלוי איך עושים זאת. אם בקומדיות עסקינן - לא מזמן התלוננתי על אקסית במצור, שפספס לגמרי גם את האלמנט הרומנטי שבו (בעיקר בגלל חוסר כימיה בין אניסטון לבאטלר) וגם את אלמנט האקשן. הדייט הלילי הפתיע אותי כבר בהתחלה עם כל מה שהוא אינו סטיב קארל וטינה פיי - יריות, מרוצי מכוניות ופיצוצים. תוסיפו על כך את הכימיה והניצוצות שהם מוציאים אחד מהשנייה, הומור חד, מריר ומדויק על זוגיות במשבר, הומור מתוחכם למחצה,, ותקבלו הנאה גדולה ותמורה מלאה לכרטיס במחצית הראשונה של הסרט: מעולה ושטותית לחלוטין. איפשהו באמצע הסרט משהו משתבש והסרט נחלש בהרבה. קצב הדאחקות ותחכומן יורד ואנחנו נשארים בעיקר עם האקשן וההומור המעט שטותי שמתאים יותר לסרט בכבלים בשבת בצהריים וחבל.

            לא יכולתי במהלך הסרט שלא להיזכר בסרטו של סקורסזה, שיגעון של לילה, שגם הוא מספר על גבר חנון ותמים שחווה לילה ניו יורקי הזוי (אבל לא נראה לי שלשם יוצרי הסרט כיוונו). 

            כמובן שאי אפשר להמשיך בלי לאזכר את גל גדות. לא שגל גדות בתחתונים היא סיבה לראות את הסרט (ואולי זה בגלל ישראליותי הרבה), אך כבת זוגו של מארק וולברג השרירן מעורר הקנאה (בקארל, לא בי), היא אחראית - יחד איתו - לחצי דקה מבדחת מאוד (לא אגלה לכם איך קוראים לה... אחד הרגעים הגדולים בסרט) וגם הצליחה להוציא ממר וולברג משפט בעברית. כבוד. יואו, אני כזה פרובינציאלי לפעמים J. 

            לסיכום נחזור למנהטן: דייט לילי הוא סרט מהנה, מהנה מאוד אפילו. לצערי, זה נכון בעיקר בחציו הראשון, וחבל שלא ניצל את התנופה ואת הרמה הגבוהה גם בחצי השני שלו, שגורם לו להפוך מקומדיה מוצלחת לקומדיה במשקל נוצה, חביבה ובעיקר מפוספסת, שמותירה בסופו של דבר טעם של יומית מושלמת שלא נותר ממנה דבר. אם אתם צריכים סיבה אחת ללכת, אז זה רק בגלל השילוב המוצלח של קארל ופיי שגורם לסרט להיות אולי אחת הקומדיות הכי שטותיות אבל גם הכי מהנות כרגע בסביבה. חיוך בסוף מובטח. גם זה משהו, לא?

            דרג את התוכן:
              ביקורת על מה כל כך מצחיק בפאני

              שלום, חנוך.

              10

              ספרים  

              6 תגובות   יום שני, 3/5/10, 09:47

              זה נראה לי מאוד לא פשוט לכתוב סיפורים קצרים. כן, אתם יודעים מה, אני ממש חושב שיש משהו מסובך בלכתוב סיפורים קצרים. בניגוד לרומאן, בו יש זמן לכל - לשפע עלילות ושפע דמויות - כאן, תוך פרק זמן קצר, הסופר או הסופרת צריכים לתאר דמות (לרוב דמות או שתיים מרכזיות ולעתים רחוקות עוד כמה שוליות ממש, שפה ושם תורמות איזו מילה לעלילה), את עולמה ובמסגרת הז'אנר לספר סיפור, בלי הרבה מילים, ולבסוף לנסות גם להביא איזו פואנטה. טוב, חוץ מאשר אתגר קרת שהביא את חוסר הפואנטה לידי אמנות. אבל לא כולם אתגר קרת. תרתי משמע.


              לא ראיתי מחוברות, לא רואה את דיבור חדיש ואחרי הטור האישי שלה ב"הארץ" אני עוקב לעתים רחוקות מאוד, אבל מירי חנוך היא מסקרנת. היא אושיה תל אביבית, היא נשואה לאדם הכי יצירתי במטבח והיא יודעת לכתוב. אוהו כמה שהיא יודעת, אבל משהו מוזר קצת ומאכזב בספרה החדש "מה כל כך מצחיק בפאני", ספרה השני, שהתחושה המרכזית שעולה ממנו היא שהוא עדיין לא החליט אם הוא ספר עם סיפורים קצרים או רומאן שבור לסיפורי משנה שבסופו של דבר יתחבר כפסיפס. "פאני" (אם היא תרשו לי לקרוא לספר ככה, לשם הקיצור), הוא בחלקו (כמו ספרה הראשון של חנוך) אסופת הטורים השבועיים שלה ובחלקו כביכול "סתם" אוסף סיפורים, שעל פניו אין קשר ביניהם. כביכול, כי אט אט, תוך כדי קריאה, מתברר שיש בכל זאת דמות מרכזית אחת מקשרת בין הסיפורים - דמותה של פאני. סיפורה של פאני נפרש במהלך הספר, ללא סדר כרונולוגי, בין תחנות חיים שונות. אך לא רק פאני נמצאת כאן, בין לבין עוד דמויות בדרגת הזיה כזאת או אחרת יככבו לרגע, יחזרו ויופיעו גם הן כמה וכמה פעמים לאורך כמה סיפורים, ולא לפי סדר מסוים. למה? לא ברור. מיוחד? אולי.

               

              מה כל כך מצחיק בפאני הוא ספר לא מצחיק בכלל על נשים, נערות ובנות בעיקרו (למעט שני סיפורים הנפרשים על כמה פרקים עטורי זכרים), ואם לשפוט את מצב הנשיות לפי הספר הזה אזי מצב הנשים הוא לא משהו בכלל: הן נוירוטיות, הן על סף הדיכאון (או לפחות חברות טובות של היאוש), הן עצובות או חרדתיות, מתקשות לתפקד אך ביקורתיות, בודקות את גבולותיהן, בודדות (גם אם אינן לבד), מתכחשות למציאות, עגמומיות וכמו שאמרתי קודם, גם קצת הזויות. הסיפורים עצמם נעים ללא סדר כרונולוגי על כל הקשת שבין החיים והמוות, לידה והלוויות וכמו בין מצבי החיים, עוברים הסיפורים גם בין מקומות וזמנים - תל אביב, סיני, בית ינאי, ירושלים ובאר טוביה, איקאה, פיגועים, שואה. אה, וגם חתולים. כן. הכל מכל. והתוצאה? ככה ככה.

               

              מצד אחד, סגנון הכתיבה הייחודי של מירי חנוך מביא כמה סיפורים לרמת דיוק מדהימה, מרגשת וחזקה. מצד שני, לא מעט סיפורים מפוזרים, חסרי נרטיב, חסרי פואנטה ואיך לומר זאת בעדינות פשוט קצת משעממים. לא ממש ברורה ההחלטה לפרק את סיפורה של פאני ולפזרו בינות לשאר הסיפורים (נכון, זה מה זה מיוחד, אבל ניתן לסכם זאת בשתי מילים: נו באמת), מה שהחליש יותר את הסיפור שלה ועשה לו בעיקר עוול. מה גם שזו דמות שהתחושה המרכזית ממנה היא שאם הסתובבת במרכז תל אביב יצא לך לראות לפחות מאה כאלו, כלומר שאיפשהו כבר פגשת אותה, את הממורמרת התל אביבית ההיא. מצד שני, זה ספר שנגמע די מהר ושוב - אין ספק בכלל בכישרון הכתיבה של הגברת חנוך. חלק מהסיפורים יכול בקלות להיכנס כסיפורים לדוגמה בבית ספר לכתיבת סיפורים קצרים, מענגים ומרגשים, שמרביתם (משום מה) מרוכזים בתחילת הספר. לדוגמה: קפה ברזיל הפותח והוא מהמרגשים שבסיפורי הספר, סיני, המספר את אחת התחנות היפות בחייה של פאני הגיבורה, או את באה לאיקאה?, סיפור שנון ומושחז היטב על עיתונאית העושה דרכה במונית שירות בחזרה לתל אביב לאחר שסיקרה פיגוע בקו אוטובוס בירושלים. אבל אלו דוגמאות מועטות מדי.

              אם כן, מה כל כך מצחיק בפאני, הוא ספר לא אחיד ואפילו קצת מרגיז ומתסכל. הוא נקרא בקלות ובמהירות וכשהוא מרגש הוא מרגש מאוד, ובאמת הוא מכיל כמה וכמה סיפורים נפלאים, אך הם מעטים מדי. מן הצד השני הוא מפוזר, לא מספיק מרגש ולפעמים פשוט לא מספיק מעניין ולכן במכלול הכללי הוא מאכזב מאוד. אני אמשיך לחכות בשקט לספר הבא.


              מה כל כך מצחיק בפאני/ מירי חנוך, הוצאת זמורה ביתן

              דרג את התוכן:

                פרופיל

                rotemmon
                1. שלח הודעה
                2. אוף ליין
                3. אוף ליין

                בלוגים אהובים

                • שמנמנים

                הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך