עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 4/2010

    ביקורת על "סופיצה soupizza"

    אוכל פשוט טוב

    15

    מסעדות ואוכל  

    8 תגובות   יום שישי , 30/4/10, 15:09

    כמה סימנים לכך שאתה ממש מחבב מקום:

    א. אתה מגיע אליו כמה וכמה פעמים בטווח זמן קצר במיוחד.

    ב. כשאתה מגיע אליו אתה חושב שגילית את אמריקה בכל פעם מחדש (איזה כייף לקולומבוס).

    ג. אתה בטוח שאם היית מקים מסעדה קטנה משלך, היא היתה באותו סגנון...

    ד. אתה משנן את התפריט ומסמן עוד מנות שתרצה לטעום בסיבוב הבא.

    ה. אתה חושב שהוא כזה חו"לי, שזה לא יאמן שהוא נפתח במקום כזה...

    ו. אתה לא חושב פעמיים ורץ מיד לספר לחבר'ה.

    ז. אחרי שסיפרת לחבר'ה, אתה קצת מתחיל לחשוש שיקחו לך את המקום.

     

    עם כל הכבוד שיש לי למסעדות שף נוצצות (ויש לי המון כבוד וגם חיבה אליהם, את זה אתם יודעים), יש בי חיבה יתרה למקומות קטנטנים נטולי יומרות, שפועלים במקצועיות ובמקצוענות לא פחותה מזו של אחיהם הנוצצים. אחד המקומות הקטנטנים ומלהיבים שביקרתי בהם לאחרונה שוב ושוב ושוב היה הסופיצה. איך? סופ נאצי? לא, לא ולא...soupizza. בית אוכל קטן ולא יומרני, משובץ בשולחנות קטנים עם מפות משובצות, שהיה משתבץ נפלא ברומא, כפי שהיא מצטיירת בראשי וחלומותיי (טרם ביקרתי, ועמכם הסליחה, מקווה שתמשיכו לקרוא), אך מצא את עצמו ביהודה הלוי (על חורבות המרקיה) בואך נחמני (או מזא"ה תלוי מאיפה אתה בא)...

     

    כפי שאתם יכולים כבר להבין משמו המבטיח גם מרק וגם פיצה ויש בו מן הקריצה האיטלקית (תנסו להגיד כמה פעמים בלב סופיצה), מדובר בסוג של מסעדת פועלים משודרגת אך צנועה שמגישה גם תפריט צנוע המתמחה כמובן במרקים מעולים ובפיצות מאלפות (ומעלפות)שמיד נדבר עליהם, סלטים ופתיחים איטלקיים, כריכים, פסטות ובימי שישי גם ארוחות בוקר...

     

    אם נסכם את ביקוריי במקום, אפשר להגיד שכל ביקור היה טוב יותר מקודמו: אני מקווה שתהיו ברי מזל ותגיעו בערב (קריר עדיין, נצלו זאת) בו מגישים את מרק החומוס עם העגבניות. אם שף של מסעדה יוצא החוצה וממליץ לכם על מנה מסוימת, אין לכם ברירה אלא להנהן בנימוס, להזמין זאת ולרצות לחבק אותו. הרי ברור שלא תוכלו להמנע מכך. אינני יודע אם הוא מרק איטלקי או לא, אבל אני יודע היטב כי הוא משובח. פשוט מרק סמיך, עשיר בכוסברה (זהירות!), חרפרף (כלומר חריף במידה מסוימת) ומעולה, קצת כמו שאמא עושה (או דמיינו שהאמא האיטלקיה שאין לכם היתה עושה). אם אין מרק מסוג זה בנמצא לכו על מרק פטריות, שאף הוא משובח, סמיך וקרמי כמעט ומכיל פטריות טריות שעושות עמו חסד רב. BTW, לא נפלנו ממרק האפונה. השוס במרק, שמלבד מחירו (18 ₪ למנה קטנה שממש מספיקה כפתיח) הוא הפוקצ'ה הדקיקה והארוכה שמגיעה עמו. רכה, חמה, קשיחה מבחוץ, רכה עד דמעות בפנים, מענגת ובמילה אחת: מושלמת.

     

    מנות נוספות מהתפריט קרצו לנו, אבל הצצה לשולחנות הקרובים מאוד (והרי אנחנו תמיד מסתכלים בצלחות של השכן), הבהירה שחייבים לנסות את המנה המסקרנת בצבעי ירוק-לבן-שחור מגרה כזה. אז אין ברירה, אלא להזמין אותה. אז כך, אחרי המרק חלקנו א' ואנוכי סלט קרצ'ופו, שזה במילים אחרות - ארטישוק עם קוביות גבינה מלוחה, קצת פטרוזיליה והרבה זייתי קלמטה (21 ₪). גם כאן ההברקה היא בפשטות הטעימה כל כך... לבבות הארטישוק היו צלויים/קלויים קלות והיוו ניגוד טוב לגבינה ולזיתים המלוחים. פתיח נעים מאוד.

     

    לאחר לבטים רבים בין פסטה לפיצה הכף הוכרעה לטובת הפיצה. גם כאן כל האפשרויות קרצו לנו, אך השף (אל תדאגו, הוא לא מכיר אותנו ואנחנו לא אותו, הוא רק סייע למלצרית העמוסה) המליץ לנו לנסות את אלו הפחות שגרתיות ולכן בחרנו בפיצה אנטיפסטי (46 ₪). צלחת לבנה עליה נפרשה פיצה צבעונית, בינונית בגודלה (מספיקה לגמרי לזוג שכבר אכל מרק+פוקצ'ה+סלט קטן), אבל גדולה מאוד בטעמה. הבצק היה נפלא (לא מהסוג הדק מדי שבכלל לא ניתן לחוש בטעמו), הורגש היטב והיה קראנצ'י במידה ודומיננטי. קצת מלח שהוספנו על הירקות הקלויים (פטריות, בטטה, חצילים, זוקיני ועוד) הפך אותה לטובה יותר. ניתן לסכם זאת בארבע מילים: פיצה מוצלחת עד מאוד. ועוד שלוש: אחת הטובות בעיר. כן כן. אני יכול לגלות לכם שבביקור נוסף חלקתי עם חברתי ט' פיצה ירוקה מקורית ומעולה, עם מחית תרד (במקום רוטב העגבניות) והכילה גם ברוקולי, זוקיני ושאר ירקות ירוקים. פשוט פיצה טובה מאוד.

    דווקא את גזרת הקינוחים בחרנו שוב ושוב לא לדגום, מהסיבה שנראו פחות יצירתיים ומיוחדים מהאוכל.

     

     

    כפי ששמתם לב אכלנו ארוחה לא קטנה וכיסנו נותר כמעט כפי שהיה בכניסה למסעדה (די ריק במצב תמידי, אם שאלתם). רק טיפה יותר ממאה ₪ לזוג (ללא שתיה).

     

     

    זה כבר זמן מה שבערבים די עמוס שם ותמיד מתעורר במקרים כאלה החשש שזה יתקלקל. אז כולי תקווה שסופיצה תשמור על עצמה כמקום קטן ואיכותי, ידידותי ביותר לפחמימן המצוי, עם שירות מלבב מאוד, קשוב וחייכני, עם מנות טובות במחירים סבירים מאוד ושימשיך להגיש לעד את הפוקצ'ינה המקסימה הזאת (נשבע לכם הייתי מתחתן איתה), ולא יהפוך לעוד קונגלומרט רב-סניפי. סופיצה (לא גורמה ולא נעליים), רק אוכל פשוט, לא יומרני ולא מתחכם שמוכיח שאלוהים נמצא במקומות הקטנים, במאכלים הפשוטים ובידיים של טבחים טובים. עכשיו אתם מבינים את ההתלבטות עם הריצה לספר לחבר'ה?

     


    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום שישי , 23/4/10, 14:41


      ובכן...התלבטות- עד עכשיו אני לא מצליח לפענח את "כלת הים". מצד אחד- הסרט מרגש וחזק מאוד, כמה רגעים מצמררים ומרגשים מאוד שפועלים היטב על הבלוטות הנכונות (כן, פעמיים זה קרה לי במהלך הסרט!!). מצד שני- לא מעט נקודות חולשה.
      אז אחרי אור המטלטל ועוכר השלווה, המסויט והעצוב מגיעה קרן ידעיה עם סרט שני עטור ציפיות חסרות תקדים שאולי הן המקור ללא מעט תחושות אכזבה בקרב מבקרים רבים וצופים רבים. ההשוואה לאור, עטור הפרסים (החל מפרס אופיר וכלה במצלמת הזהב בקאן) והשבחים לא תעשה טוב לכלת הים. אז יש לומר את האמת כבר עכשיו- כלת הים אינו אור 2, על אף שמתהדר בשתי השחקניות הראשיות של אור- דאנה איבגי (וואו איזו הופעה מרגשת) ורונית אלקבץ (אולי תנוחי בבקשה...), לכן אסור לשפוט אותו לאור אור אלא לכשעצמו.


      אם נבדוק את כלת הים בפני עצמו נמצא סיפור קטן על משפחה יפואית, בה ראובן (מוני מושונוב) בעל מוסך משפחתי, בו עובדים בתו מלי (דאנה) ובנו (רועי אסף, אפשר לומר תגלית הסרט). את דמות האם מגלמת כאמור רונית אלקבץ. מלבד ראובן ובני ביתו עובדים במוסך גם חסן ובנו תאופיק. בין מלי לתאופיק ניצת רומן סוער, אסור וסודי והשניים מתכננים בריחה לחו"ל לצורך חתונה ולממש את פרי אהבתם. היו סמוכים ובטוחים שבמקרה כזה דבר רע עשוי לקרות והדברים ישתבשו כך שהדבר לא יצא לפועל, האם זה מזכיר לכם משהו? כן, סרט ערבי או לפחות טלנובלה...


      הסרט נע על קו מלודרמטי יצרי עם נוכחות, אופי ואוירה חזקה מאוד של סרט מצרי-ערבי, מן הסוג הזה שהיינו נוהגים לראות בשישי אחר הצהריים (אפילו הבמאית קרן ידעיה הצהירה שנהגה לצפות בהם ולקבל מהם השראה והסרט מהווה סוג של מחווה), לזה תורם באופן ממשי גם הצילום הדרמטי המרהיב ובעיקר הפסקול של הסרט. המוזיקה הערבית של שושן מוסיפה תבלין חשוב לסרט ונופך דרמטי שמתאים בהחלט לסיפור, אך בהחלט מקבעת אותו בתודעה כסרט מהז'אנר הזה, אני מנסה לדמיין את הסרט עם מוזיקה אחרת, נגיד של אסף אמדורסקי.


      כמו בסרט ערבי טוב אחד הדברים הבולטים בו הוא המשחק הדרמטי הגדול מהחיים, הרבה מעבר לתסריט הרזה מדי של הסרט (ובניגוד למלודרמה טובה שמרגשת כאן לרוב זה נותר קר רוב הזמן). במקרה של כלת הים ואנסמבל השחקנים שלה מדובר דווקא בחולשה. רוב השחקנים עושים עבודת משחק טובה, אך מתפלק להם משחק תיאטרוני-מוגזם ומסורבל. נקודת החולשה המרכזית של הסרט בעיני היא דווקא רונית אלקבץ. אם בשבעה הגברת אלקבץ למדה שיעור באיפוק מהו ועד כמה הוא עשוי להיות אפקטיבי ומצמרר, כאן זה נראה מאולץ ולא אמיתי, משוחק מדי, אפילו מזוייף. להיות גדול מהחיים זה לא תמיד כזה טוב. הסצנה הבולטת ביותר שהמחישה לי זאת היא סצנת בית החולים המרגשת, בה רואים את ההבדל האדיר בין מוני מושונוב האדיר לרונית אלקבץ ההיסטרית.
      נקודת החוזק המרכזית של הסרט, שעושה את הסרט בכל זאת לחזק ומטלטל, היא לא אחרת מאשר דאנה איבגי. מה שהיה הפתעה באור, כאן הוא ברור מאליו- זהו הסרט של דאנה איבגי. על כתפיה הצנומות היא נושאת את הסרט ומרביצה תצוגת תכלית מצטיינת של יכולותיה המרהיבות. היא מרגשת, היא קטנה-גדולה, היא מאופקת וסוערת ובעיקר, מרתקת.


      אם כך אז מה אני אומר? בהשוואה לאור, כלת הים מאכזב. מאכזב מאוד אפילו. לכשעצמו (ועשו לו טובה, לכו לראות בלי דעות קדומות), הוא מחווה נאה מאוד (מבחינה צורנית) לסרטים ערביים, אך פחות מדי מרגש והדמויות דלות מדי, יחד עם זאת מובטח כמה סצנות אדירות אדירות. אך מה שהופך את הסרט להרבה יותר מראוי לצפייה ולשווה דיון הוא דאנה איבגי, המלכה החדשה. פשוט מלכה.

       

       

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "Social Club - סושיאל קלאב"

        על בראנצ'ים ובאזזז

        16

        מסעדות ואוכל  

        8 תגובות   יום רביעי, 21/4/10, 14:09

        חברים יקרים שלא ראינו הרבה זמן היוו תירוץ מצוין למפגש במקום הראוי ביותר למפגש עם חברים אהובים - הסושיאל קלאב. זה זמן מה שהביצה הקולינרית רוחשת בבאזז חיובי מאוד סביב הסושיאל הזה, שהולך ומסתמן כאחד המקומות הלוהטים, נכון להיום. ובכן, אתם יודעים, באזז זה עניין קצת מסוכן. ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורים על מקומות שנקברו תחת דיבור עודף עליהם, ושלא עמדו במבחן המציאות. אבל בבאזז, כמו בבאזז, מישהו צריך לקחת את הסיכון וללכת לבדוק. הסירו דאגה מלבכם, אני נשכבתי על הגדר בשבילכם. תודו לי אח"כ.

        התנאי של החברים היה בראנץ' חדש. מקום שעוד לא טעמנו והאמת היא שגם די נמאס מארוחת בוקר שגרתית של ביצים-גבינות-סלט-לחם, אתם לא חושבים? לכן כל מקום שיציע חריגה מהשטאנץ יתקבל בברכה. לאחרונה, השיק הקלאב בראנץ' מסקרן ובהתאם לכך, היה זה רק עניין של זמן עד שנפקוד את המקום ונטעם הכצעקתה. חיפשנו יצירתיות ומצאנו גם מצאנו.


        במקום בו נפגשים ארבעה גברים ואשה אחת בהריון, היו סמוכים ובטוחים שהרבה אוכל יהיה על השולחן, אבל האם כל הבאזז הזה היה מוצדק?

        ובכן נתחיל מכך שהבראנץ' הסושיאלי הזה מצוין בעיקר לחובבי הנמנמת הסופשבועית, שכן הוא מהסוג המאוחר, שמתחיל ב-12.00 בצהריים והוא מבטיח הנאה צרופה ויצירתית במיוחד...
        הדיל מציע, תמורת 65 ₪ לאדם, סלסלת לחמים מטריפה (שרק מהבושה לא הזמנתי ריפיל והפגנתי איפוק יוצא דופן) עם "מטבלים" ומנת "ביצים" בואריאציות שונות (אמנם רק ארבע אפשרויות אך לאנשים בעלי קושי בקבלת החלטות כמוני, זה המון). לאחר שיחות הריון וביקורים חוזרים ונשנים של המלצר שכנראה מזמן לא ראה חמישה פטפטנים, נבחרו (לא בלי לבטים) המנות העיקריות של הבראנץ'.

        המצעד לשולחן החל בסלסלה המטריפה מלווה במגש עץ עליו נחו בשלווה שתי ערמות קטנות (מדי, בעבור שני אנשים) של פרוסות נקניק סלמי משובח ופרוסות גאודה, אבל מי שגנבו את ההצגה היו ארבע צלוחיות שלקרוא להן מטבלים קצת יפחית מערכן. במילים אחרות, אם מטבלים - אז הם הכי מושקעים והכי לא צפויים שהייתה לכם הזכות לטעום לאחרונה: בצלוחית הראשונה - טחינה גולמית ומעליה סלסת עגבניות טריות ושמן זית. אלוהים נמצא בדברים הפשוטים ובצלוחית הזאת על אחת כמה וכמה. בלי להתאמץ יצא כאן סוג של מאזט מושלם. בצלוחית הבאה, עוד הפתעה לגמרי לא צפויה, מלפפונים שחגגו עם סוג של גבינת שמנת, מן צזיקי מוקשה, אם תתעקשו לקבע את הפלא הזה בתוך הגדרה. עוד היו שם סוג של סלט טונה, אבל אותו לא טעמתי, כך שלא תדעו לעולם מה דעתי עליו J. מקורות יודעי דבר (טוב, נו, זו היתה המארחת) מספרים שהפתיחים היפים האלה אינם קבועים וכי בכל פעם מגיעות הפתעות חדשות.

         

         

         

        ועכשיו הגיע תורן של המנות העיקריות של הבראנץ' המבוססות ביצים- שניים מתוך החמישה הלכו על ביצים אפויות בקוקוט (במקרה הזה, הוא היה דומה יותר לטאג'ין) עם פרמז'ן ותרד. אני מניח שבמקום אחר היו קוראים לזה סוג של שקשוקה ירוקה, אבל איפה זה ואיפה השקשוקה הירוקה שמקומות אחרים מתיימרים לעשות! לצד הקוקוט הוגשו טוסטונים פיקנטיים לטבילה ברוטב. ובכן, למי שאוהב את הביצים שלו יותר רכות ופחות מבושלות המנה הזאת מתאימה פחות (כמו א', שטעם את המנה וביקש להחליף אותה כי זה פשוט לא הסגנון שלו. הבקשה נענתה בחיוב, אגב). ג' + י' התלהבו ממנה מאוד, ומטעימת מבחן שערכתי (מה אני לא עושה למענכם), הצדיקה את ההתלהבות, שכן השילוב בין התרד לפרמזן והביצים אכן היה מעולה ממש.


         

        א' ואנוכי הלכנו על מנה מושחתת לא פחות - קרואסון מקסים וגדול (טוב, א' מבקש לתקן שזה היה בינוני), קלוי מעט מבחוץ ורך ונעים בפנים, המגיע חצוי ובאמצעו, הס פן תעיר, ישנות שתי ביצים עלומות, שאת מקום מנוחתן מרפדות גבינת גאודה ופרשוטו. ובכן חברים, ברגע זה תמו מילותיי. אין לי יכולת לתאר את מה שהלך אצלנו בצלחת. וואו. ברגע שסגרנו את הקרואסון על הביצים ואלה, מצידן, התפצפצו ונזלו בפנים, כל מה שרציתי היה להיכנס לקרואסון המנחם הזה ולהתעטף בו ולנמנם קלות. כל העסק קיבל חגיגת טעמים מצוינת ובלתי מתחכמת. אה, היה גם סלט בצלחת.

        רק ההריונית היקרה חרגה מהבראנץ' וזממה מההתחלה דווקא על פתיח אחר בתפריט (כן, יש גם אוכל אחר שאינו בראנץ' קלאסי) והלכה על חציל קלוי עם טחינה אתיופית. אני יודע, כאן מתבקשת הערה צינית על הפלצנות, ואלמלא היתה זו טחינה מעולה ואמלא החציל הקלוי היה יוצא מהמפגש עם הטחינה מחוזק עוד יותר ואלמלא ההריונית שלנו התענגה על כל ביס וביס, הייתי מוצא איזו הערה צינית אחת.

        אחרי חגיגת טעמים שכזו בטח חשבתם שנפרוש הביתה לנמנמם, אבל איפה. אי אפשר היה להתעלם ממה שהלך במגזר הקינוחים. ג' העיר שאחרי תפריט פלצני בבראנץ', הקינוחים נשמעים די פשוטים. לכן הלכנו רק על שלושה ותאמינו לי, בדיעבד, הייתי יכול לעשות רק ארוחת קינוחים שם. כל קינוח התגלה יותר מוצלח מזה שאחריו ובעיקר, לכולם היו טוויסט שהפך אותם מעוד קינוחים שטעמתם אלף פעם לקינוחים אחרים, יצירתיים ומשדורגים.. להלן הקינוחים שחלקנו: י' בחר בסמי פרדו של בננות וריבת חלב, קינוח שכמעט ולא ספרנו, על פניו נראה הכי פחות מבטיח (אני אישית לא ממעריצי ריבת החלב, במילים עדינות), והתגלה כמצוין מכולם - בסוג של צנצנת הגיעה גלידה (לא סמי, בכלל, להיפך) עם עוגיות וטעם הבננה שהדהד מסביב עשה עמה חסד. רק כדי לא להפלות את שאר הקינוחים, שהצטיינו אף הם, נזכיר כי ההריונית בחרה בטארט טאטן של אגסים, שהתאים מאוד לגלידת קרמל שהגיעה כבת לווייתו (ככלל, צבעי הפסטל החומים שלטו בקינוחים שלנו), ואני הזמנתי, כרגיל, עוגת גבינה ניו יורקית שחוזקה בפירות יער מלמעלה והיתה טובה מאוד (אבל עדיין לא כמו של הקופי בר). קפה משובח סגר על הכל בשלמות.

        לסיכום, הבראנץ' של סושיאל קלאב התגלה כאחד הבראנצ'ים הטובים שטעמנו לאחרונה, בטח ובטח אחד היצירתיים והמיוחדים שיש (שוב, על מנת שלא תתאכזבו - בתפריט הבראנץ' הקלאסי קיימות רק ארבע מנות), ולא רק שארוחת הבוקר הפתיעה גם הקינוחים המוצלחים אחד אחד, גרמו לכולנו להבין שהבאזז מוצדק לחלוטין. כעת נשאר לנו לבדוק את המועדון הזה בשעת לילה.

        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום ראשון, 18/4/10, 12:46


          "על גבעה רחוקה במזרח מנצנצים אורות בתים קטנים, צרור איטי של מקלע רחוק עובר פתאום דרך העצים, דרך האבנים, 'עוד מעט נחטוף', אומר שניר, 'מהאויב הלא נראה. עוד מעט נהפוך לשיר - עוד מעט אולי כבר לא נהיה".

           


          יש מי שזוכר יום יום. האבדן לא מאפשר לו לשחרר ולהמשיך הלאה. כל יום הוא יום זיכרון. בשביל כל השאר, היום הזה מבקש לעצור לרגע ולזכור. מבין הפעולות הרבות שעוסקות בהנצחה ובזיכרון, אחד הפרויקטים המיוחדים והמרגשים (לפחות אותי) כל פעם מחדש הוא פרויקט ההנצחה של גלי צה"ל - עוד מעט נהפוך לשיר.


          זוהי שנתנו השמינית של הפרויקט בו אמנים שרים שירים או קטעי מכתבים ופתקים, שכתבו נופלים (חיילים וחיילות ונפגעי פעולות האיבה) ולוקטו מיקיריהם או נמצאו בעיזבונם לאחר לכתם. המילים שהופכות מצמררות יותר מקבלות משמעות חדשה עם פרסומן. כך, הופכות המילים לזיכרון חי ויום-יומי, מצבה מרגשת שנשארת גם אחרי שיום הזיכרון נגמר . לפני כל שיר מובא סיפורו של הנופל/ת ומבקש לספר על דמות אחת, עולם אחד מבין 22,682 החיילים והחיילות, האזרחים והאזרחיות שנפלו. סיפור של אדם אחד, שחייו נגדעו באבם.


          במשך שמונה שנות הפרויקט לקחו בו חלק טובי האמנים ואם אתם אנשי רדיו, אז לבטח הזדמן לכם לשמוע חלק מהם ואולי אתם מכירים את השירים "שום דבר לא יפגע בי" שכתב ארז שטרק ז"ל וביצעו כנסיית השכל, "בפאב השכונתי" שכתב גלעד שטוקלמן ז"ל ושר אריק ברמן, "גרגר אחד יכול" שכתב עומר שליט ז"ל וביצעה גלי עטרי, "ידעת שזה זמני" שכתב נמרוד רגב ז"ל ושר אייל גולן, או את "ריבונו של עולם" שכתב בארי חזק ז"ל ושר ברי סחרוף ויש עוד המון שירים מרגשים שמעלים דמעה בכל פעם מחדש. כבכל שנה אני מנסה בדרכים לא דרכים להשיג את השירים הנ"ל שיהפכו לחלק מפסקול חיי, זה חלקי הקטן והזעום בהנצחתם.



          אם יצא לכם להקשיב לגלגל"צ בימים האחרונים, סיכוי גבוה שנתקלתם בשיר חדש של גידי גוב שנקרא "אני אוהב אותך חזק" והוא הסנונית הראשונה שיצאה לרדיו לקראת הפרויקט שיושמע מחר (יום שני) בצהריים בשעה 14.00 (השנה גם תוכלו לצפות בערוץ 2 בשעה 18.40). עוד משתתפים השנה בפרויקט ההנצחה המבורך הם: דניאלה ספקטור, יהודה פוליקר, ירדנה ארזי, משה פרץ, יותם קדוש וארקדי דוכין ונורית גלרון.



          אז רגע לפני חגיגות יום העצמאות והמעבר הבלתי פשוט אף פעם, אני עוצר לרגע, בוכה המון ולוקח איתי את השירים של מי שכבר הפכו לשיר.



          אני אוהב אותך חזק - מילים: נדב הררי ז"ל http://www.youtube.com/watch?v=-aC773LiVsY&feature=related
          לאתר עוד מעט נהפוך לשיר בגלי צה"ל - http://www.glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=60305




          דרג את התוכן:
            ביקורת על "יום החצאית"

            שיעור חברה (או: תשכחו מפריז)

            14

            סרטים  

            5 תגובות   יום חמישי, 15/4/10, 08:19

            בואו נשחק משחק אסוציאציות קטן. אני אגיד מילה ואתם תגידו לי מה הדבר הראשון שעולה לכם לראש: פריז. רומנטיקה עשויה להיות אחת המילים הראשונות. נכון? ובכן, תשכחו את פריז כפי שהכרתם ולכו לסרט יום החצאית. שלא תטעו ותצפו לסרט על שבוע האופנה הצרפתי או, חלילה, לסרט בנות מפונפן על התאווה לשופינג. תשכחו מכל זה.


            לפני כשנה וחצי הוקרן בארץ סרט צרפתי מצוין ממש שנקרא "בין הקירות" (הוא גם היה מועמד לאוסקר), שהיה בין הסנוניות הראשונות להציג סדקים בתדמיתה של האומה הצרפתית וביחסה אל הזר. בין הקירות הראה תמונת מצב מאוד לא פשוטה בבתי הספר הצרפתיים (בסרט מדובר בפרבר פריזאי), שאולי משקפים במקצת את מה שקורה בצרפת, לפחות בכל מה שמדבר לסוגיה האתנית, זרים ויחסה של המדינה אליהם ודן גם במקומה של הדת (בד"כ האיסלם), כבוד, אלימות ויחס לנשים. אחר כך הגיע "וולקאם" המצמרר והמחיש גזענות מהי, ומה שהיה סדק הפך בו לקרע מכוער של ממש בכל הנוגע ליחס לזרים והפערים החברתיים ההולכים ומעמיקים.


            אפשר להגיד שיום החצאית מתחיל במקום בו בין הקירות נגמר: שוב בית ספר בפרבר פריזאי ושוב קבוצת תלמידים שרובם בני מהגרים (או מהגרים בעצמם) מצפון אפריקה (אבל לא רק); שוב מורה במצבי לחץ; שוב חבית נפץ על סף פיצוץ ומציאות פריכה. וכך, מה שמתחיל בעוד יום שגרתי בכיתה עם מורה לספרות צרפתית, מאבד שליטה והופך לאירוע טרגי של ממש.
            כל מי שעמד פעם מול כיתה או בני נוער, יודע שזה מעשה לא פשוט בכלל, אך סוניה ברז'ראק (איזאבל אדג'ני, כמו שמזמן לא ראיתם אותה), מורה לא שיגרתית לכל הדיעות, לא תיארה שכך יתפתח יומה. כל מה שהיא רצתה זה ללמד את מולייר, אך מהדקה הראשונה ברור לכולם (כולל לצופים) ששיעור לא יהיה כאן. בני הנוער מתקיפים, חצופים, סוערים, בוטים ואלימים. בראשם עומד מוס, תלמיד שחור שלא ממש סופר אותה. תסכול רב, לחץ וחרדה, אבל בעיקר חוסר כבוד מינימאלי, גורמים לה לאיבוד שליטה ואקדח שמתגלה בתיקו של מוס במערכה הראשונה יירה ויירה ויירה. השאלה במי.


            יום החצאית, בעל השם המעט מטעה, מתחיל באינטנסיביות רבה ובעשרים דקות הראשונות שלו תחושו לחץ רב, תסכול ומחנק כאילו דחקו אתכם לתא צפוף במיוחד. בית הספר הופך בהדרגה לבית כלא וכולנו בני ערובה בו. ברגעים שהסרט יוצא מחלל הכיתה, מבעבעת האמת שמתחת לפני השטח (ואיתה גם השקרים, הקונפליקטים והמאבקים) ופורצת החוצה גם היא - היחסים בין המורים, בין משפחות התלמידים, המצב הפוליטי בצרפת עצמה ויחסים בין המינים. אם חשבתם שהלחץ איפשהו נרגע, אתם ממש טועים: ככל שהסרט הולך ומתקדם, עולה וצף אל פני השטח כל מה שמטריד בימים אלה את החברה הצרפתית - היחס לנשים (שנתן לסרט את שמו), היחס לדת, כבוד, ההתנשאות הצרפתית לזרים, הגזענות ותחושת הקיפוח ועוד ועוד אלימות שלא מרפה מדוושת הגז.


            איזאבל אדג'אני, שלרוב מאופיינות דמויותיה בעדינות (אולי בזכות יופייה ומראה הענוג בדרך כלל), קיבלה לידה תסריט די משובח שמציג דמות נשית חזקה שלא נכנעת לתכתיבים, שלא נכנעת למסורות ולנורמות, מובילה, מעורערת, מהרהרת, עצבנית ומורכבת (ולרגע זה לא נראה נלעג, על אף האזכור לסרט המתווך. כן, כן, ההוא עם סמואל ג'קסון), דמות שמורכבת מלא מעט ניואנסים של מרירות, תסכול, פחד וסרקאזם לצד מנות גדושות של אנושיות. ברז'ראק לוקחת את החינוך צעד אחד קדימה. לא בכדי זכתה אדג'אני בפרס הסזאר כשחקנית הטובה ביותר, היא פשוט עושה כאן ניסים ונפלאות בתפקיד שיש בו הרבה עוצמה וכוח, אך גם הומור דק ואבסורדי.


            לסיכום: קודם כל, אם עוד לא ראיתם את בין הקירות זה הזמן (חפשו בספריית הDVD הקרובה), הוא יעשה לכם הכנה טובה לסרט הזה. מיד אחריו תמשיכו ליום החצאית (שהתחנה המתבקשת אחריו היא הנביא, אחרי שבית הספר לא הצליח להציל את התלמידים ככל הנראה הכלא יהיה הנקודה הבאה במסלול), שעל אף פגמיו (וכמה סיפורי משנה מעט מיותרים) מדובר בסרט מטלטל, מסעיר, אינטנסיבי, מותח, סרקסטי, לפעמים עד גבול האבסורד, ובעיקר מדובר בסרט פסימי ועצוב, על קצוות שלא מתחברים ולא יתחברו, על אינטגרציה כושלת, על מאבקים בשם דתות, ומעל לכל, על היחס של גברים לנשים. דבר שחשבנו שעבר מן העולם.
            יום החצאית. סרט שלא יניח לכם.

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "וסרמיל"

              עג'מי תוצרת באר שבע

              9

              סרטים  

              5 תגובות   יום שני, 12/4/10, 23:09

              אני אוהב קולנוע. אני אוהב קולנוע ישראלי. כן אני יודע, הרבה אנשים אוהבים קולנוע. הרבה אנשים אוהבים ישראלי. לא לאהוב קולנוע ישראלי זה הכי 1988. קראו לי פרובינציאלי, קראו לי עממי, קראו לי שמרן, קראו לי מכלילן (כלומר עושה הכללות), קראו לי מתלהב. אז תקראו. הכל נכון. מצטער, אבל ככה אני הכי אוהב את הקולנוע שלי. מכאן. כמו בכל אהבה פה ושם יש נפילות מביכות (ובכן תראו לי קולנוע עולמי שאין בו נפילות מביכות מדי פעם, לגיטימי, מכישלונות לומדים), אבל אין ספק שבעשרים שנה האחרונות הקולנוע הישראלי שינה את פניו ללא היכר וככה אני עוד יותר אוהב אותו.


              אני משתדל לראות כמעט כל סרט ישראלי שיוצא לאקרנים. לא תמיד זה יוצא, אבל אני משתדל מאוד לתפוס אותו עוד בסבב שלו בבתי הקולנוע (כן, גם סוג של חשיבה על תרומה צנועה להכנסות הסרט, למה רק לאווטר?!) ואם פספסתי אז אשתדל להשלים את החסר אחר כך ב dvd או בטלויזיה, העיקר לראות.

              הנה סרט אחד כזה, שפספסתי והגיע הזמן לעשות עמו תיקון. סרט אחד שהפציע כאן למשך זמן קצר מדי ונעלם מהר מדי מהאקרנים, מבלי לעשות הרבה רעש הוא וסרמיל. איך? מה? וסרמיל! רגע, וסרמיל זה לא האצטדיון ההוא של באר שבע?! כן, זה בדיוק הוא. מה זה, סרט על כדורגל?? גם, אבל לא רק. על אף שזכה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשנת 2007 בפרס חבר השופטים ואולי בגלל שאין בו אף ידוען, או יכול להיות שזו באר שבע (עיר עם סקס אפיל מעט יבשושי) או בגלל יחסי ציבור גרועים ממש, מעט מאוד אנשים הלכו לראות את וסרמיל בקולנוע. ירים את ידו מי ששמע על הסרט הזה בכלל (לא, לא כולל אותך אורון) ומה אגיד לכם, חבל.

              אולי לא מדובר ביצירת מופת בלתי נשכחת, או בסרט שהיה יכול להוביל את ישראל בבטחה לזכייה באוסקר, אבל אם אהבתם את עג'מי (ואני יודע שאהבתם) אין סיבה שלא תחפשו את וסרמיל בספריית הDVD הקרובה לביתכם.

              אם לסכם אותו בשורה: קחו אתיופים, תוסיפו רוסים, תערבבו עם ערסים באר שבעיים-סמים-הזנחה-מכות, תתבלו עם כדורגל, תכניסו לסיר לחץ רותח במיוחד ותקבלו את וסרמיל.


              הסרט שנפתח בשיר הכה ישראלי "הבה נגילה" מקבל מיד טוויסט של רוק כבד עצבני ברחובות באר שבע מבהיר שאולי מוכרחים להיות שמח, אבל בסרט אחר. זהו סיפורם של שלושה נערים, שנאבקים כל אחד בדרכו עם מציאות מאוד לא פשוטה בבאר שבע. כן, בדיוק כמו שחשבתם עליה...

              עדיאל הוא הנער האתיופי, וכמו בכל סרט עם נער אתיופי- הוא בא מבית דתי, (אבל בחוץ מוריד את הכיפה), אין אבא בתמונה, רק אמא שאינה מתפקדת וכמה אחים מוזנחים. אומרים שיש לו רגל של זהב ואין שחקני כדורגל כמוהו, אבל עדיאל מעדיף להריח חומרים מסוכנים, להסתובב עם החבר'ה, להסתבך ולהבריז מהלימודים.


              דימה הוא כמובן הנער הרוסי, הוא בעל פרצוף מלאכי ותמים, אך מתחתיו לבה בוערת ואלימה שיכולה להתפרץ בשניות. פה דווקא יש אבא, אבל הוא אלים ומוטב שהיה נוסע לעבוד בגרמניה. באין כסף בבית, דימה (אגב, פסנתרן מחונן כמובן, מטפל מקסים באחותו הקטנה) מוצא שכרו בסחר סמים. לא, לא ממש קלים.

              שלומי הוא רק נער באר שבעי מצוי, אך שלא תבינו לא נכון גם פה הבית לא משהו בכלל- הוא יתום מאב ואת אביו החורג הוא לא ממש סובל. מי שמנסה לתפקד על התקן האב הוא אחיו המקושר היטב עם מיטב פושעי העיר. שלומי מנסה להיות שליח פיצה אבל הוא די כושל, בעיקר הודות לפה גדול במיוחד שהוא ניחן בו ופתיל קצר במיוחד. גם שלומי, באורח פלא ממש מלאך עם אחותו. מקרי? הממ אין לדעת. הדבר היחידי שהוא טוב בו זה הכדורגל.

              בבאר שבע, המשמשת אולי במקרה זה כמיקרו קוסמוס של החברה הישראלית כולה, אף אחד לא סובל את אף אחד, אבל כמו שתמיד קורה גם בקולנוע וגם במציאות הרי אנחנו לא חיים לבד והעולמות הללו סופם שיתנגשו זה בזה בלית ברירה. איום העפה מבית הספר יכריח את כולם להפגש בקבוצת הכדורגל. כמובן, שמאבקים יגיעו, אך המטרה היא לעשות את הבלתי אפשרי. לנצח. להוכיח שאתה שווה משהו. באופן סמלי המשחק המכריע אודותיהם יהיה לא אחר מאשר ביום הכי ישראלי שיש - יום העצמאות.

              הסרט לא מהסס לגעת בלא מעט מסמלי הישראליות, החל מ"הבה נגילה" הצורמני בפתיחה, דרך אחד הרגעים המצמררים והמעולים בסרט בו דימה (אחד הילדים הדחויים בבית הספר) מתבקש לנגן את שיר הרעות בטקס יום הזיכרון ומחבל בשיר, כי אין פה ממש רעות. לא היתה וכנראה לא תהיה. רציתם אינטגרציה? ובכן ככה היא נראית. הסרט שנראה כאילו הולך בנתיב ידוע, כיאה לסיר לחץ יבעבע עד הסוף המוחץ והמצוין.

              הזכרתי מקודם את עג'מי ולא בכדי. לא מעט פעמים במהלך הצפיה בסרט, לא יכולתי שלא לחשוב עליו. השפה הבוטה, המראה, הצילום המהמם, השימוש בסטריאוטיפים, האלימות המבעבעת בכל סצנה וסצנה, סיר הלחץ או חבית הנפץ, הדחיסות והחספוס מאוד מאוד מזכירים זה את זה (אל דאגה, וסרמיל היה כאן קודם), אבל לצד כל התחושות האלה ולצד לא מעט רגעים יעילים, קורעים ומרתיחים, לא יכולתי גם שלא לחוש מעט מתחושת הבוסריות של הסרט. זה הפריע לי בעיקר בתחום המשחק. אמנם שלושת השחקנים הראשיים של הסרט (דוד טפליצקי, עדיאל זמרו ונדיר אלדד- לכולם זהו הסרט הראשון) עושים את עבודתם בצורה טובה, אבל שאר השחקנים עושים זאת בצורה בוסרית משהו, שמנעו מהסרט להפוך למעולה של ממש (שימו לב לאנסמבל המדהים של עג'מי, שגם הם כולם חסרי ניסיון במשחק). כן, לפעמים הרגשתי שוסרמיל הוא עג'מי לעניים, תרתי משמע.

              מושון סלמונה, שזה לו סרטו הראשון, אולי לא הגיע לאוסקר ואולי לא יצר שובר קופות, אבל זה לגמרי לא אומר שזה סרט לא טוב, להיפך. במסווה של כאילו דרמת כדורגל הוא יצר יצירה קולנועית צנועה ומיוחדת, מחוספסת וגברית, קטנה ורגישה, שאמנם היא לא חפה מפגמים אך היא חשובה וריאליסטית מאין כמוה. וסרמיל מביא אל המסכים את כל הדמויות הכי לא סקסיות שראיתם, הכי לא מעודנות, אך הכי חשוב שתראו. עשו עמו את התיקון ותראו אותו. וסרמיל, סרט שבטוח לא יוקרן בחגיגות יום העצמאות.


              לאתר וסרמיל באוזן השלישית: http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=52153

              הסרט הוקרן באדיבות האוזן השלישית.

              דרג את התוכן:
                ביקורת על ליימך

                אני בשוק (הפשפשים)!

                15

                מסעדות ואוכל  

                9 תגובות   יום שישי , 9/4/10, 18:12

                זה לא שיש לי חלילה משהו נגד מרכז תל אביב (להיפך, להיפך!), אבל הגיע הזמן להגיד את זה (בעדינות)- מסתבר שהדברים המעניינים בעיר מתרחשים בדרומה, ומקומות הבילוי הייחודיים יותר (והתיירותיים פחות), מצויים בחלקה הדרומי של העיר. במסגרת העמקת ההיכרות עם הדרום, חגיגות התיאטרונטו ולילות יפו היפים והנעימים בעונה זו של השנה, מצאנו את עצמנו בערב מקסים במיוחד בשוק הפשפשים המתחזק.

                זה כמובן לא כזה סוד (וגם לא תגלית כזאת מרעישה) ששוק הפשפשים הפך למתחם לוהט במיוחד, שבין הגחלים הלוהטות במיוחד תמצאו את שרקטורי כמובן (והבר שלו), פועה הבלתי נלאית שממשיכה להיות מוקד משיכה ומוסד ותיק פה בשוק, מולה תמצאו את מרגוזה המגניב ולא רחוק גם את השאפה בר שכבר צובר לו לא מעט מעריצים. אל כל המקומות המגניבים האלה מצטרף לו בחור קול במיוחד, שאת אביו הגדול והאהוב מתושלח אנחנו מכירים כבר מפלורנטין ואוהבים זה מכבר- הליימך.

                באמצע רחבת השוק (בהברקה של מיקום ממש), ומול הבר של השרקוטרי בבוטקה או צריף  ירקרק כמו של פעם התמקם לו הליימך הזה והוא מביא איתו ניחוחות של משהו בין דוכן אוכל, קפה שכונתי לבר רחוב שמח, שכבר ממראה השולחנות-חביות וכסאות הבר הגבוהים באמצע הרחוב יש בהם למלא את לבך בשמחה. בדיוק מהסוג האהוב עלי. נראה ששמחה זה מוטו כאן וחוסר רשמיות על אחת כמה וכמה. ואם תשאלו אותי מה אני מחפש בבילוי התשובה שלי די פשוטה- תנו לי קצת אוכל טוב ויין ותראו איזה מאושר אני. באמת. אם אפשר גם לא לקרוע את הכיס בדרך, אני מאוד אשמח. האם אפשר לבקש בקשה כזאת?

                 

                מסתבר שכן. הליימך הלכו על קונספט של בית אוכל שמח עם תפריט מטורלל וחייכני, בדאווין של חוסר הקפדה ושיגועים חינניים, טעויות כתיב ועיוותי מילים. מה זה פה, שוק? כן! בתפריט המגוון תמצאו אוכל שהוא פשוט במהותו- ארוחות בוקר, טאפאסים, כריכים, נקניקים, דגים, גבינות ואלכוהול כמובן (דווקא במתוקים די חלשים כאן), במחירים הכי שווים לכל נפש שלגמרי מאפשרים לך נשנוש מתקדם וכוס יין ולהשאר בחיים (אני קורא מעל במה זו לכולם- לכו על הקונספט של ברי אוכל טובים בתמחור שפוי ואני שלכם לנצח!).

                בערב נעים זה מידת הרעב שלנו היתה קלה עד מתונה, אך הרצון לאלכוהול היה גבה גלי. בפועל כמובן שנשנשנו יותר ממה ששתינו. אחרי טעימה טעימה של גרניטה ערק עם יין לבן ופסיפלורה, החלטנו ללכת דווקא על הקאווה

                (15 ₪ לכוס, יו איזה כייף!) ולאכול. ולהלן בחירות הנבחרת היפואית ללימך: חלקנו 3 מנות קטנות כגדולות: צלוחית גבינות קטנה (25 ₪) שהיו בה שלושה סוגי גבינות פותחי תיאבון ממש, אבל אחת בלטה הרבה מעל כולם וזו היתה הגבינה הכחולה המשובחה. בלב הצלוחית היתה פנכה קטנה ומפתיעה של ריבת תפוזים. המממ זה מעניין.

                עוד הזמנו צלחת נקניקים גדולה (37 ₪) שערבבה נקניקי סלאמי למיניהם וקבנוסים והשוס כאן הוא הפנכה המעולה ממש של איולי חריף שהורס את הבריאות. יא אלוהים איזה יופי של דבר. חוץ מהנקניקים והאיולי המעולה הזה עוד עטרו את צלחת הנקניקים תלוליות יפות של בצל סגול, פלפל חריף קצוצים דקיקות דקיקות. בעיני, פשטות כובשת. מה צריך יותר מזה? ובכן אני אגיד לכם מה- קצת ירקות בשביל הבריאות, לא?

                אז הזמנו גם סלט. הסלט שבתפריט הבטיח גבינה כלשהי ופרי כלשהו (נשבע לכם ככה רשום) והתבסס בעיקר על היותו סלט ירוק פשוט ולשמחתי הרבה הגיע עם גבינה כחולה (25 ₪). הסלט מגיע גם עם לחמניה חומה עגלגלה ו...סתמית. היא לגמרי לא חוד החנית של הלחמניות ולא איזה משהו שאפשר לכתוב עליו הביתה.

                לסיכום, ליימך אולי לא מביא עמו איזו בשורת אוכל שלא הכרתם והאוכל בו בסופו של דבר הוא רק פשוט וטעים (ובעיניי זו מחמאה), אבל ממש כמו המתושלח, הוא מביא איתו הרבה מעבר לאוכל הלא מתחכם- בעיקר אווירה שמחה, שירות מעולה, מוזיקה נעימה, אלכוהול זול ובשקט אני יכול לסמן אותו כאחד המקומות שלי לקיץ הקרוב.

                 

                נ.ב

                למך (תמשיכו בבקשה עם מגמת השמות המגניבים) לידיעתכם הרבה, הוא בנו של מתושלח ואבא של נוח. המילון אומר שליימך הוא גם כינוי יידי לבחור שלומיאל אך טוב לב. מתאים בול.

                דרג את התוכן:
                  4 תגובות   יום ראשון, 4/4/10, 08:40
                   

                  המשימה: תיאטרונטו. 9 הצגות בכמעט 48 שעות.

                  המקום: יפו העתיקה.

                  החשש:  אי אפשר לראות את הכל.

                  התוצאה: מבין תשע ההצגות המתחרות צפיתי בשש מהן. עוד נרשמה צפייה בשתי הצגות אורחות. סך הכל 8 הצגות.

                  התחושה: עונג גדול ומשכר של חווית תיאטרון יוצאת דופן.

                  הפרסים:

                  אני כותב לאחר היוודע שמות הזוכים ולהן הם:

                  ובמקום הראשון.. זכתה ההצגה הראשונה בה צפיתי בפסטיבל ובמשך יומיים שלמים לא עזבה את ראשי ואת מחשבתי, ההצגה שהפיתוי לוותר עליה היה הגדול מכולם, אך התגלתה כהצגה שוברת לב ומפתיעה כל כך- רצח בכביש המהיר, בביצוע אדיר של אייל שכטר, על רוצח מפתיע במיוחד. המחזה נכתב ובוים על ידי רוני פלדמן. דיוויד ניומן, בעל 5 אותות גבורה, חייל מצטיין במלחמת וייטנאם, סטודנט מצטיין לרפואה אבל בעצם כל מה שהוא רוצה זה למות. כבר מגיל תשע הוא רוצה למות. בהדרגה אנו מגלים את סיפור הזוועות בו הוא בעצם רוצח שקט העושה מלאכתו בכביש מהיר, אך בעיקר איך הכל התחיל- הוא נאנס על ידי סבו ומאז כל זקן הוא פדופיל שרוצה לאנוס ילדים קטנים ולכן כל מה שהוא רוצה זה להציל אותם מזקנים מסוכנים. מזמן לא ראיתי הצגה מחשמלת כל כך, מהפנטת מהשנייה הראשונה ומשוחקת באופן מטלטל ומרגש, שלא יותיר אתכם אדישים. הופעתו הפגיעה והשבירה של שכטר הופכת את הסיפור לאנושי כל כך ומצליחה לעשות לנו את הבלתי אפשרי: לטשטש את הקו הברור בדרך כלל בין רוצח קר לקורבן שרוט ובעצם לרצות שהוא יחיה, לחבק אותו, להציל אותו. עם תפאורה מינימליסטית ועם שימוש מעולה בriders on the storm  של הדלתות מראים לנו איך אפשר לספר סיפור עם שחקן מוכשר אחד. מקום ראשון מוצדק כל כך, שכולי תקווה שנזכה לראות את ההצגה הזו במהרה על הבמות. 55 דקות מסויטות, קשות, כואבות ושוברות לב. הצגה מעולה.

                  בשני ציונים לשבח זכו שתי הצגות טובות מאוד:

                  צדק תרדוף, הצגה מאת יוספה אבן שושן (חברה כאן בקפה הזה ממש) ובביצוע מרהיב של שי זביב, אודות אברהם, מתנחל מאיזור מדבר יהודה השוכל את בנו יצחק, נער גבעות כמו שמעולם לא פגשתם- דתי, צמחוני ו...שמאלני. אם זה מסובך, עוד לא ראיתם כלום. יצחק מוצא את מותו על ידי ידידו הערבי דווקא כשבא להגן על ערבי מידי חייל צה"ל. מסובך, קשה, בלתי פתיר. מעלה שאלות מטלטלות ממש. סיפור כמעט בלתי אפשרי על יחסי אב ובן ובעיקר על התנגשות בין זהויות, אמונות, נקמת דם והמבוי הסתום שכולנו נמצאים בו והמסקנה שכולנו אמנם שונים אבל בעצם מאוד דומים. ביצוע מופלא של שי זביב, חותך את הבטן ממש, מניע אותך לא פעם בכסא מאי נוחות. הביצוע של שי זביב מעולה כל כך ונע בין כעס לכאב, צער ואכזבה, זעם והבנה. עוד יצויינו לטובה גם התפאורה, התאורה ומחזה שכתוב נפלא (חבל שהסאונד היה חלש) ובכלל, זו הצגה שיש עוד כל כך הרבה מה להגיד עליה. הצגה שצריך לראות אותה החל מגוש עציון וכלה בלב תל אביב. צל"ש!

                  יציאת מצרים, הצגה מאת חגית בודנקין ובביצוע של אחותה: אסנת זיביל. סוף סוף אשה (שחקנית) בפסטיבל! תאטרונטו גברי מאוד היה השנה והנה קול אחר. מלחמת יום כיפור מטלטלת לא רק את מדינת ישראל, אלא גם את עולמה של נורית- ילדה בת עשר, מושבניקית המתבגרת טרם זמנה, שאביה, סוג של אליל יווני, נעדר במלחמה. ברקע, מושב קטן, לוחץ וגועש בו, אבל בעצם כל אחד עסוק בלחיות את עולמו. ביניהם, ילדה אחת שרק רוצה סימן אחד, בתוך ההמתנה הבלתי נסבלת למשתה או לשבעה, סימן שיאשר את מה שהיא מרגישה בלב. אסנת זיביל מפגינה תצוגת משחק מרגשת כל כך במחזה מעט ארוך מדי. שימוש מופלא בתאורה ובפסקול עושים את העבודה והופכים סיפור קטן למרגש וחזק.

                  ההצגות הנוספות שראיתי והתחרו בפסטיבל:

                  הזר- עמוס לביא עושה את אלבר קאמי וזו משימה מאוד לא פשוטה. בתפאורה של שלושה קירות אפורים, שיהוו ציר אפקטיבי מאוד בהצגת היחיד, כמעט כמו שחקן נוסף באולם. זהו סיפורו של מרסו הצרפתי שחי באלג'יר, אדם המסרב לחיות תחת תכתיבי החברה, תחת השקרים האופפים מערכות יחסים ושבמשך 48 שעות קובר את אימו, מפתח מערכת יחסים וגם רוצח ערבי. מסובך? מאוד. עמוס לביא מתמודד עם טקסט לא פשוט בכלל נכנס, אך מוציא ממנו דרמה יעילה, חונקת ומטרידה, הנעה בין קירות ביתו לתא הכלא. לא פשוט, אבל טוב מאוד.

                  אבאדי- עמיקם לוי (המורה המיתולוגי גבאי בסדרת נעורינו- עניין של זמן) סוגר חשבון עם העולם כולו ועם אביו בפרט, בהצגה המשלבת באפקטיביות רבה צחוק גדול ודמעות חונקות, זהויות מיניות, גבריות ואת סיפור חייו של עמיקם, גבר מתבגר שעל אף השנים עדיין מחפש חיבוק חם ואת התשובה האמיתית לשאלה מיהו גבר. עמיקם לוי מטשטש בחן רב את הגבול בין המציאות למשחק, מתערבב בקהל, נוגע, מביך, מלטף, שר ורוקד, צוחק ומשתולל, רגיש ובוטה ויחד עם זאת פגיע, ציני וילדותי, אוהב ומחפש להיות נאהב ועדיין צריך את המילה החמה מאבא.

                  אלביס פינת טרומפלדור- אלביס הוא הומלס והוא חי בתל אביב. ההצגה שאליה הגעתי עם הציפיות הגבוהות מכולם, אך היה בה גם מן האכזבה הקלה, על אף רגעים מרגשים לא מועטים.. אלברט אילוז, נפלא כתמיד, כהומלס בשם אלביס, המייחל כבר למותו לאחר חיים למודי סבל, בסיפור שמראה איך בכמה רגעים כולנו יכולים להיות שם. מאחורי ההומלס המתפרנס מחיקוי המלך מסתתר חייל הלום קרב שנפשו נשרטה. הוא מנהל דיאלוג עם אמו המתה, עם אביו הזונח, עם אלביס ועם טרומפלדור.  רגע מרגש במיוחד נרשם בתום ההצגה, אז קרא אלברט אילוז לאלביס ה"אמיתי", ההומלס שעל פי סיפור חייו נכתבה ההצגה.

                  הצגות מחוץ לתחרות:

                  פיצ'פקעס- הצגת ילדים שהבאזז עליה ברחבת הפסטיבל היה גדול כל כך, שהיה ברור שתעורר אכזבה מסוימת. בכל מקום אליו פנינו שמענו שזו הצגת ילדים אחרת, התוצאה בפועל מאוד מעורבת. מצד אחד ניצן זיצר הוא מוכשר אימים. הוא מקסים, הוא מצחיק, הוא אלסטי ומימיקות הפנים שלו יכולות להתחרות רק עם אלו של ג'ים קארי. הסיפור דווקא מתחיל באופן קסום ובטעם של פעם, הצגת ילדים אבל שאינה מביאה בידור נמוך וזול ועושה שימוש מעולה בשחקן היחידי שלה, אך המחזה עצמו אט אט נכנס לקלישאות רבות ומנקודה מסויימת על אף החן הרב והקסם של זיצר היא מעט משעממת. הרעיון הוא מקסים, אך אינו מחזיק שעה שלמה. הגיל המומלץ לדעתי הוא לכל היותר גיל 7, הגדולים יותר ישתעממו. בקצרה: ניצן זיצר הוא פשוט שחקן אדיר, המחזה הרבה פחות.

                  כל האמת על שייקספיר- זהירות סטנד אפ קומדי. לא סתם סטנד אפ קומדי, אלא סטנד אפ על ויליאם שייקספיר. מכאן אתם יכולים להבין שזה ממש לא לכולם. נמרוד ברגמן שוחט את אחת הפרות הקדושות יותר בעולם התיאטרון והספרות ובמשך שעה שוחט את מחזותיו הגדולים של שייקספיר ומעט מוציא מהם את האויר והנפיחות. מי אמר ששייקספיר הוא רק משעמם? הוא יכול להיות מצחיק. ברגמן מגלה  את כל האמת שהוא הוא מצא בקריאת מחזותיו של שייקספיר - המלט, חלום ליל קיץ, אותלו, רומיאו ויוליה והנרי החמישי. בין יתר התגליות שלו תגלו שהמלט עושה סמים, יוליה היא קטינה שמתעללים בה מינית וזה בכלל פורנו ושאותלו מחזיק במכנסיו את הסיבה לכך שהוא האפריקאי היחידי באיטליה. נמרוד ברגמן עושה זאת בחינניות רבה ומעביר שעה בקלילות ובצחוק, לעתים זה מאולץ מדי וקלישאתי ולעתים זה באמת חדשני ואמיץ. הייתי מעלה את המופע בבתי ספר, מה יש? להנגיש קצת את שייקספיר.

                   

                   

                   

                  השורה התחתונה:

                  התיאטרונטו הציג השנה תוצרת מוצלחת במיוחד של מחזות גבריים בעיקר, כואבים ומאוד לא פשוטים. רוב ההצגות שנצפו היו טובות מאוד ואפילו למעלה מזה. כל הכבוד למארגנים על כרטיסי הכניסה המוזלים ויפו...איזה יפו.

                  תצלומים: שלו מן

                  דרג את התוכן:
                    5 תגובות   יום שבת, 3/4/10, 17:05

                    יפו רותחת בימים אלה והפעם מסיבות אחרות לגמרי.

                    איך יודעים שבא אביב? אחת הסנוניות היפות יותר שמסמנות את בוא האביב לתל אביב, היא התיאטרונטו. אפשר היה גם לקרוא לו פסטיבל לתיאטרון אחר, אבל  פסטיבל עכו כבר קיבל את השם. לא נורא, השם תיאטרונטו מזקק בדיוק את מהות הפסטיבל- פסטיבל של הצגות יחיד. למי שאינו מכיר את התיאטרונטו רק נזכיר כי מדובר במונולוג אחד של שחקן אחד, שעושה את ההצגה לבד, כן -נטו. אם לרוב יכול שחקן להיעזר ולהסתמך על אנסמבל של שחקנים (או על שחקן נוסף לצידו), במקרה של הצגות יחיד, המינימליזם שולט ואתם כבר מבינים לבד, אין לשחקן על מי להישען מלבד על עצמו. וזה לא קל. כמעט שעה ארוכה ולא פשוטה של מונולוג, לרוב בבמה חשופה עם תפאורה פשוטה ושוב מינימליסטית.

                     

                     

                     

                    לא מעט אנשים הגיעו לחגוג את יום הולדתו העשרים של הפסטיבל המיוחד, שהעניק השנה כמה מתנות יפות יפות ואני לא מדבר רק על כרטיסי כניסה במחיר מוזל, מה זה מוזל? 10 ש"ח לכרטיס (שאפו על הרעיון, מארגני פסטיבלים יקרים, אנא צאו ולמדו- ככה עושים תרבות לעם!), אלא בעיקר על מקבץ מוצלח מאוד של הצגות טובות מאוד. במסגרת התחרות משתתפות תשע הצגות, שכולי תקווה שנזכה לראותן גם בתיאטרון הרפרטוארי, כי אם לא, ההפסד כולו שלנו.

                    מלבד הצגות התחרות, במתחמים שונים ברחבי יפו העתיקה (שהיא בעצם הכוכבת האמיתית של הפסטיבל הזה) מתארחות גם הצגות ילדים (אבא אחר ופיצ'פקעס, שעליה נדבר בפוסט אחר) וגם הצגות למבוגרים (לורה וכל האמת על שייקספיר, שגם עליה נדבר בפוסטים הבאים), שהן מחוץ לתחרות. אגב, ידעתם שיפו העתיקה יפה כל כך בלילה? למה להרחיק עד ברצלונה? קומו, קומו ולכו עכשיו לראות.

                     

                     

                    רגע לפני שנצלול אל ההצגות עצמן, כדאי להפנות זרקור קטן אל מה שקורה דווקא בחוץ, ברחבת הפסטיבל. בכל שנה בפסח, מציג בית הספר לאומנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, נושא אקטואלי אחר שעומד על סדר היום בחברה הישראלית וזאת בסדרה של מיצגים ומיצבים מיוחדים. השנה חבר הפרויקט המיוחד אל התיטארונטו והציג את הנושא הנבחר (והלא פשוט) הפליטים. אסופה גדולה של תחנות קטנות (אם אני לא טועה ספרתי כ 16) הנוגעות לעתים באופן ישיר ולעתים בעקיפין, לעניין ההגירה, הזרות והפליטות בכלל ולעניין הפליטים מארצות אפריקה בפרט- הבעת מחאה קטנה, פנס קטן כגדול, לפעמים ברמיזות ולפעמים בהשוואות מאוד לא פשוטות. התחנות מבקשות להזכיר לנו שגם אנחנו, משפחתנו, שורשינו היינו פליטים או לפחות מהגרים, שלא נשכח זאת. המופע הבולט מכולם הוא של רקדני הדינקה מסודן שכבשו לחלוטין את הרחבה המרכזית. עוד בלטו תיאטרון הצללים ששילב יפה בין ההליכות במדבר אז ועכשיו, החיילים המשחקים פינג פונג בין גדרות התיל, עובדות הניקיון הקשורות המסמלות את העבדות החדשה, תא המעצר, הגעגוע שבלט מהטלפונים הציבוריים ומהמכתבים והציניות ששרתה בקרקס הנודד וב"מחאת היפאים התל אביביים" (אאוץ') אבל התחנה המרגשת מכולם היתה של השחקנית/זמרת בשם נצנת שמלבד שירתה היפה גם הציגה על גופה ושמלתה תמונות של פליטים. לא שכחו לאזכר פה גם את משה בתיבה, יציאת מצרים, ההליכה במדבר וכמובן את סדר הפסח.

                     

                     

                    שלא תבינו לא נכון, על אף הנושא הקשה, אי אפשר היה להתעלם מהאווירה החגיגית בקרב באי הפסטיבל הרבים וכמו שמכר ותיק שפגשתי בכניסה אמר: "אתה מרגיש? יש פה משהו אחר באווירה", צודק. באמת הופתענו (ושמחנו לגלות) שאף מותג של תאגיד ענק עוד לא התשלט על הפסטיבל הקטן והצנוע הזה. אז למה רק שלושה ימים? אי אפשר להספיק הכל.

                    המשימה: 9 הצגות  בסוף שבוע אחד, כעת כל מה שנותר הוא לדבר עליהן (ואת הרשמים מהן ניתן לקרוא בפוסט הבא).

                    דרג את התוכן:
                      ביקורת על "הדרך"

                      הדרך- הספר או הסרט?

                      11

                      סרטים  

                      7 תגובות   יום חמישי, 1/4/10, 08:48

                       

                      הדרך הוא אחד מספרי העשור שלי. אם לומר ליתר דיוק, הוא אחד הספרים האהובים עלי בכלל. זהו ספר מהסוג שגורם לך לשוב ולהרהר בו, גם אם עברו לא מעט ימים אחרי שסיימת לקרוא בו...

                      גם במקרה של "הדרך" כמו בכל ספר כמעט, תוך כדי קריאה יצרתי לי סוג של סרט בראש בו אני הבמאי, המלהק ומעצב התפאורה. לכן, ההיסטוריה (והניסיון) לימדה אותי שיש לגשת בחשש מה לסרט שהופק על בסיס של ספר ועוד אחד שאהבת. בדפדוף קצר באינדקס הסרטים שבראשי אני יכול להיזכר בקלות בלא מעט ספרים מעולים שהפכו לאסונות של ממש עם הפיכתם לסרט וזיכרון הספר נרמס לבלי שוב.

                      לפעמים הפער בין מה שדמיינת, הפסקול שהשמעת בראשך, השחקנים שליהקת, התפאורה שעיצבת, שונים לחלוטין ממה שאתה רואה מולך. פתאום יש להם ביטוי ממשי, הפיוטיות נעלמת ונשאר רק שלד סיפורי כלשהו כזיכרון עמום מסיפור שאהבת. לא פעם הפער הזה הוא הוא האכזבה הגדולה..

                       

                      כך, ניגשתי בחשש אל מדף הסרטים ובחרתי לי את הדרך, גרסת הDVD. לאור הצלחת הספר בארץ (מקורות יודעי דבר מספרים שזהו אחד הספרים הזרים הנמכרים ביותר פה בשנים האחרונות), זה היה נראה לי אך טבעי שבקרוב נזכה לראותו על מיטב מסכינו, שהרי אם כל כך הרבה אנשים אהבו אותו יש סיכוי רב למשוך אותם אל בתי הקולנוע, אך לצערי, לא כך הדבר. לכו תבינו דרכם של מפיצים. רגע לפני השאלת הסרט עברה במוחי המחשבה:

                      אם הם לא מביאים את הסרט ארצה, יש לזה כמה סימנים:

                      א. הסרט נכשל בארה"ב כישלון חרוץ (מה זה 8 מיליון דולר, בוטנים!) ובהתאם לכך בטוח ייכשל גם אצלנו.

                      ב. זהו נושא מדכא לגמרי ודיכאון לא מוכר כרטיסים.

                      ג. זה פשוט סרט גרוע, שכדאי לחסוך מהקהל אותו.

                      עם כל המחשבות הנ"ל צעדי הביתה, נחוש ודרוך, אך גם מלא חששות. האם הספר האהוב עלי נפל קורבן לעוד עיבוד כושל? כולי תקווה שלא.

                      ובכן גבירותיי ורבותי, אפשר לנשום לרווחה. הסרט הדרך, הוא אמנם לא סרט העשור אבל הוא לגמרי סרט חזק ומצויין. ובעצם, עכשיו אפשר להתחיל לצאת לדרך.

                      הבמאי האוסטרלי ג'ון הילקוט, כנראה צריך להתרגל לכך שסרטיו לא יוקרנו בארץ. הוא יצר כבר לפני חמש שנים את הסרט ההצעה (לא, לא זה עם סנדרה בולוק, אלא זה עם התסריט הנוקב של ניק קייב) שגם לא זכה בהקרנות מסחריות בארצנו, אבל היה למין מערבון מודרני קודר ואלים, ייחודי ומפתיע, עוכר שלווה, פסימי וחד פעמי. הפעם הוא קיבל לידיו את התסריט של אחד הספרים הכי מדוברים בארה"ב ובעולם בעשור הקודם, ספרו המופתי (וזוכה הפוליצר) של קורמאק מקארת'י - הדרך.

                      למי שלא שמע על הספר רק נעדכן כי מדובר בסיפור אפוקליפטי על מסעם השקט, המדכא ושובר הלב של אב ובנו הצעיר (ללא שם), בעולם שעבר אסון. העולם המוכר לנו חרב, אמריקה המוכרת לנו נחרבה, התאריך הוא זכרון עמום, ההרס שולט, האלימות גם. אין אהבה ואין חמלה. המעטים ששרדו רעבים ומאבדים צלם אנוש, בכל מובן שהוא. בתוך שבילי הגהינום, נפרסת מערכת היחסים הנוגעת ללב בין האב לבנו. סוג של שרידים אחרונים לאנושיות, כפי שאנחנו מכירים. אתם כבר יכולים להבין שהדיכאון אכן חוגג פה.

                      כמו בספר, כך גם הסרט: עצוב, קודר, מדכא עד עפר. ברגעים שלמים תרגישו צמרמורת בגבכם לנוכח סצנות שאין דרך לתארן מלבד שברון לב. תוסיפו על כך צילום מסויט בגווני אפור ערפילי וקפוא ו את הפסקול של ניק קייב ותרדו היגון שאולה. האכזבה אם יש פה ושם היא דווקא מהעלמות הפיוטיות שכל כך ייחדה את הספר.

                      מן הסתם, את הסרט כמו בספר, נושאים על גביהם (שוב, תרתי משמע) שני שחקנים מרכזיים שעושים את הסרט לחזק כל כך ומטלטל כל כך: האב והבן (רוח הקודש התאבדה). את האב מגלם בסרט ויגו מורנטסן, שכבר בסרטיו האחרונים הולך מחזק את מעמדו כשחקן אופי יוצא דופן (ראינו אותו כמובן בשר הטבעות), אך הוא לגמרי הבריק ולהט בסרטיו האלימים (אך המעולים) של דיוויד קרוננברג: סימנים של כבוד והיסטוריה של אלימות (לא ראיתם? זה הזמן!). נראה כי אין שחקן אמריקאי בימינו שיכול היה לעשות את התפקיד הזה טוב יותר והוא כולו מלא ניגודים: שומר האש אך גם אדם נואש, רגישות מצד אחד ואלימות כבושה מצד שני, אי של שפיות גובל בשיגעון, כוח וחולשה, חמלה וניצוץ של טירוף בעיניים. כמה כישרון בויגו אחד.

                      את הבן עדין הנפש, המחפש את הטוב אך מגלה בגילו הצעיר את אכזריות נפש האדם ועושה את זה בצורה כל כך נוגעת ללב הוא קודי סמית-מקפי. לכמה רגעים קצרים מופיעים גם שרליז ת'רון כאמו של הילד, רוברט דובאל וגאי פירס.

                       

                      ובכן אם תשאלו אותי מה הייתי מעדיף את הספר או הסרט אני אומר גם וגם. מצד אחד, אם משווים את הסרט לספר יש לציין כי הוא טוב, אבל לא כמו הספר. השפה הייחודית של מקרת'י לא משוחזרת כאן כראוי וקטעים חזקים מהספר הולכים מעט לאיבוד בעיבוד (וברור שלא ייזכר כעיבוד הכי טוב שנעשה לספר), אך מצד שני, אם בוחנים את הסרט בפני עצמו הרי מובטחת לכם חוויה מטלטלת ומדכאת עד עפר, חונקת את הגרון ומצמררת ובמילים אחרות סרט טוב מאוד, אם לא מצוין. תוסיפו על כך את הופעתו המעולה של ויגו מורטנסן, בתפקיד שנדמה כאילו נתפר למידותיו ואת המוזיקה של ניק קייב, אז בכלל...כעת די ברור למה ההמון האמריקאי לא עט על הסרט האסונות השונה הזה.

                       

                      לאתר הסרט באוזן השלישית:  http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=52856  

                      הסרט הוקרן באדיבות האוזן השלישית.

                       

                       

                       

                      דרג את התוכן:

                        פרופיל

                        rotemmon
                        1. שלח הודעה
                        2. אוף ליין
                        3. אוף ליין

                        בלוגים אהובים

                        • שמנמנים

                        הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך