עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 3/2010

    ביקורת על "אקסית במצור"

    על טייפ קאסט וקומדיות רומנטיות

    14

    סרטים  

    7 תגובות   יום ראשון, 28/3/10, 06:59

    מצד אחד, אחרי רצף של סרטים קשים מנשוא, כואבים ומדכאים עד עפר, זה היה אך מתבקש שמישהו יעשה קאט וילך לראות איזו קומדיה קלולסית לגמרי. יומית בשקל תשעים פלוס טרופית להקל לנו טיפה את הכובד על הראש. מן סרט כזה שאתה מוציא את המוח בכניסה, רואה, צוחק, הולך הביתה ושוכח שהיית בסרט. לפעמים קולנוע צריך להיות גם בידור, חברים. מצד שני, לפעמים אלו הסיבות שבגללן אני לא ממש שש לרוץ לראות קומדיות שכבר משמן או מעיון קל בתקציר ניתן להבין שהן, איך לומר, קצת מטופשות. בידור? מה לי ולבידור. תנו לי סרט אוזבקי סוחט דמעות, איטי ושתקני ואני פורח. סתם. זה לא שאני חס וחלילה נמנע מקומדיות (דווקא בשנים האחרונות הן הפכו מתוחכמות, שנונות ומגניבות) אבל אני משתדל לברור את הקומדיות שלי היטב...

     

    לא יודע מה קרה לי במקרה של אקסית במצור (שכבר מהשם הייתי צריך לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שהשם הזה לא מבטיח הרבה). היה שם משהו שנראה לי מבטיח. קוראים למשהו הזה ג'ניפר אניסטון. הגיע הזמן להגיד את זה, אני מחבב את ג'ניפר אניסטון. טוב, יותר מדויק להגיד - אני מחבב את רייצ'ל גרין, אבל אני לא יודע עוד כמה קרדיט אוכל לתת לבחורה על ימי החסד הרבים שנתנה לי בדמותה של רייצ'ל, אהובתי שתחייה לעד בין דפי ההיסטוריה של הטלויזיה בסדרה האלמותית "חברים" (אלמותית ואל תתווכחו!). אבל הגיע הזמן להגיד, גנ'יפר/רייצ'ל עד מתי? הרי את יכולה הרבה יותר מזה. אז כן, גם באקסית במצור, ג'ניפר אניסטון ממשיכה את כל השטיקים שראיתם קודם אצל רייצ'ל גרין (פתאום עלתה בי המחשבה- יכול להיות שזה מה שהציבור רוצה לקבל? הציבור דורש, הציבור יקבל...), לעתים זה חינני, לפעמים זה מאוס (שלא לומר פאתטי, שכן מה שחינני בגיל 20 ומשהו עשוי להראות מעט פאתטי בגיל 40 ומשהו).

     

     

     

    הבקרוב הבטיח קומדיית אקשן רומנטית מהסוג של השוד המושלם, רק הפוך. ובאמת ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה והזמינה מלחמת מינים ישר מהסצנה הראשונה.. ובכן, פוטנציאל טוב מאוד, מה גם שמלחמת מינים הוא נושא שכשהוא מוצג טוב - הוא מעולה. ג'ניפר היא ניקול הארלי (איפה האחים הארלי באמת?!), גרושתו העיתונאית של מיילו בויד (ג'רארד באטלר, ג'ורג' קלוני וונאבי, הגיע הזמן להגיד זאת), שוטר שהודח מתפקידו וכעת מתפקד כחוקר פרטי. כשניקול תעלה על איזו פרשיית רצח שמישהו במשטרה ניסה לכסת"ח, מיילו יקבל משימה לצוד אותה. נכון מצחיק? מכאן יתחיל מרדף בין השניים, עם תהפוכות כאלה ואחרות וכדי לא לקלקל יותר מדי, הרי אמרו שזו גם קומדיה רומנטית, נכון? אז צפו לכמה גילויי חיבה/שנאה בין השניים.

    אין ספק, בשעות מסוימות, אני מחבב דווקא את הז'אנר המספק לצד רגעים קומיים מהנים גם קצת מרדפי חתול ועכבר, קצת דרמה פה ושם ודיאלוגים שנונים. כשהמתח המיני מצליח להוציא מהשחקנים ניצוצות, זה בכלל מגניב, אבל כשלא, זה עשוי במקרה הטוב לשעמם ובמקרה הרע לגרום לך להצטער שבזבזת שעתיים מחייך. במקרה של אקסית במצור (ושוב תודה למפיצים על השם המקסים והמפתה מאוד) זה עובד אבל רק באופן חלקי. זה לא סרט טוב, בכלל לא. יש מעט מדי קטעים מצחיקים של ממש ופחות מדי חתול ועכבר ומעט מאוד מתח מיני שמעלה ניצוצות לאוויר, אז שלא לדבר על תחכום (או משהו שלא ראינו קודם). אבל מצד שני, הוא גם לא סרט ממש רע, כי היי, יש בו את רייצ'ל גרין!

    אז אם מתחשק לכם יומית לא ממש מתוחכמת, אבל עם רגעים נחמדים פה ושם, זה הסרט בשבילכם. חובבי רייצ'ל גרין, יאהבו בטוח. אני הרגשתי קצת פספוס. לראות ולשכוח.

    דרג את התוכן:
      9 תגובות   יום שני, 22/3/10, 21:39

       

      לפני שנתחיל כמה וידויים:

      א. הייתי אורח המסעדה (אמנם בביתי אבל עדיין אורח) ובהתאם לכך לא בחרתי את המנות שהגיעו.

      ב. אוכל אסייתי ממוקם גבוה מאוד ברשימת המזונות האהובים עלי.

      ג. אני לא אוהב טייק אווי.
      הרבה זמן ניסיתי להבין מה התענוג הגדול כל כך במשלוח של אוכל הביתה. אתה משלם את אותו מחיר בד"כ, מלכלך את כליך (ובסוף אתה גם זה שמנקה) וגם לא יצאת מהבית. אם כן, תסבירו לי בבקשה מה העניין הגדול בזה?? יכול להיות שזה קשור לעברי הכפרי שבו מיעוט (מה זה מיעוט, אפס)
      אפשרויות לטייק אווי גרם לכך שכל יציאה למסעדה היא סיבה למסיבה, אז גם היום - למה להביא את המסעדה הביתה? הרי הכייף הגדול טמון דווקא "ביציאה" אליה. כן, זה הזמן להגיד בריש גלי, אמנם אנוכי בתל אביב, אך מספר המקומות מהם הזמנתי משלוחים הוא די אפסי, אולי פיצה. אולי (ואני לא מחשיב טייק אווי בעבודה).

      ד. אני אף פעם אף פעם אף פעם לא מזמין את המנה היקרה ביותר התפריט.

       

       

       

       

      קחו את כל הוידויים הנ"ל
      , תערבבו אותם יחד ותקבלו את צהריי יום השישי האחרון עת התדפק שליח על דלתי ועמו משלוח מפנק מצפרה. צפרה היא האסייתית החדשה במשחק של אבי קונפורטי ומסעותיו במטבחי העולם
      (חדשה= כבר יש עליה איזה ותק של שנה +), הוא כבר היה באמריקה והביא משם שלל ניחוחות והבולט בהם היה פיוז'ן לטיני-אמריקאי בצ'ימיצ'נגה היוקרתית עליה השלום וכמובן מוזס הלהיטית. הוא הביא כבר את ניחוחות מזרח אסיה בזוזוברה על תקן מסעדה-מה-זה-מגניבה, אך בפועל סומנה תמיד כמסעדה לכולם. בצפרה (כמו זברה רק עם צ') מנסה קונפורטי לעשות למזרח אסיה את מה שעשה עם צ'ימיצ'נגה (ובעצם כשחושבים על זה גם עם מוזס בזמנו). להביא לרמת אומנות ואיכות גבוהה במיוחד את המטבח המזרח אסייתי עם ט'אץ יצירתי (ויוקרתי) במיוחד האופייני לו (ואפיין גם את שאר המקומות שלו). מסעדותיו של קונפורטי, על אף שתמיד סיקרנו אותי הצטיירו בעיני כיקרות יחסית מהממוצע (בעיקר מוזס וזוזוברה בתחומן), שלא לדבר על צימיצ'נגה וצפרה שהן לגמרי מהסוג שאני לא בטוח שאני יכול להרשות לעצמי כך סתם. אז בטייק אווי??

       

       

       

      ובכן, הגיע הזמן לצלול לטייק אווי הראשון שלי:

      למשלוח המשמח ושבחירותיו נעשו ע"י המסעדה, הזמנתי את חברתי ט' צמחונית ידועה (שיצאה הפעם די בהפסדה ואני הרווחתי ובגדול). פתחנו את השקיות בהתרגשות
      והתחלנו לדלות משם אוצרות. הכל הגיע חם, מסודר ונקי (כן, טייק אווי תמיד נתפש אצלי כמזון פושר שחציו שפוך בשקית). עוד השקיעו שם בכתיבת שם המנה על הקופסא ואפילו הרטבים סומנו בשמם ובשם המנה המתאימה להם. גם מפיות לא שכחו שם וגם לא מגבונים וצ'ופ סטיקס (ידעו למי הם שולחים)...פתיחה מעולה שכבר הורידה חלק ניכר מהחששות. אבל הגיע הזמן להתרכז במה שחשוב באמת- האוכל.

       

       

       

      למנות הראשונות נבחרו בעבורנו שני סלטים. הראשון
      : בודהה בריאות (38 ) שזה במילים אחרות סלט כרוב אדום וירקות, מתוחזק בנענע וכוסברה (לא מורגשים כל כך) ובוטנים. הרוטב הצמוד היה ויניגרט תפוחים. ובכן, סלט הוא סלט הוא סלט. צריך שיקרה בו משהו מאוד מקורי ומוצלח כדי להביא אותו לכדי יציאה מן הכלל (כפי שתראו בסלט הבא), אך זה לא קרה כאן. הסוד כאמור הוא ברוטב. כל ירק עם הרוטב הנכון עשוי להגיע לדרגת שלמות וכאן מדובר בסלט חביב אך בגדול די מאכזב. הרוטב היה אנמי מידי בשביל הכרוב והירקות ולא נתן את הטוויסט הראוי לו. לעומתו, הסלט השני הוא מהסוג שלא היה שום סיכוי שבעולם שהייתי מזמין אותו. באורח פלא, דווקא הוא התגלה כהפתעה משמחת וטעימה, והוגדר בפה מלא (תרתי משמע) כפתיחה מעולה. קבלו את המנה שבחיים לא הייתי מזמין: בודהה משוגע (38 ) ובמילים אחרות: סלט נבטים. הגיע הזמן להגיד את האמת, הנבטים האלה...למה? באמת, למה זה טוב? ובכן, הפעם זה לא רק טוב זה מצויין. סלט הנבטים הגיע עם דייקון (סוג של צנון חריף,
      FYI) ואפונה פריכה, שחוזק ברוטב מושלם (רואים??) שהפך את הכל הקראנצ'י לקצת חרפרף רוטב ויניגרט סומסום וואסבי מוקצף. החריפות השתלבה מעולה עם הנבטים, שטעם האדמה בולט שלהם די נעלם. הרוטב שהספיק גם לסלט הבריאות, שדרג אותו לגמרי (ואולי זה השילוב שבצפרה צריך לעשות). סיכום ביניים: מנה אחת מעולה. מנה אחת מאכזבת.

       

       

       

       

      כמו בזוזוברה גם כאן- ליד האוכל הגיעו שלושה מיצי פירות מיוחדים ומפתיעים: הראשון שנטעם היה נאם פלומאי
      (13 ) הוא מיץ פירות המבוסס על תפוח, סלק, ג'ינג'ר ותמציות של כל מיני פרחים אקזוטיים. הלשון התענגה על מיץ עם צבע מרהיב בזכותו של הסלק ועשיר בטעמים מפתיעים כל פעם. המיץ השני שנטעם היה קרה קרה שמשמו ניתן להבין כי הוא מבוסס על תפוזי קרה קרה שנתנו לו לא רק את הצבע האדמדם, אלא גם טעם עשיר, מפתיע במתיקותו, אך מי ששלטו כאן הם דווקא הפסיפלורה שהיתה דומיננטית ומי היסמין שהורגשו חזק באפטר טייסט.

       

       

       

      המיץ השלישי והמושלם מכולם, זרק אותי הרחק הרחק לאי התאילנדי האהוב עלי מכל ולרצון לחזור לשם עכשיו וזה הפאפואה קוקונט. מיץ קפוא המבוסס על... תנחשו? נכון ילדים, על קוקוס מושלם וקנה סוכר. ובכן, בא לי להתחתן עם המיץ הזה או לפחות להתנחם בו (באין נסיעה צפויה למזרח). וואו, אפשר לקבל אותו על בסיס קבוע?

      כל המיצים האלה רק פתחו לנו את הרעב.

       

       

       

      אם סלט נבטים זו מנה שבחיים לא הייתי מזמין, בעיקריות היתה עוד מנה שבחיים לא הייתי מזמין. את המנה היקרה ביותר בתפריט. למה? ככה! (טובי הפסיכולוגים לא ענו על כך). שתי המנות העיקריות שלנו היו על טהרת הבשר. ט' הצמחונית נאלצה להסתפק באורז ולחזק אותו עם הסלט ולהמתין יפה עד הקינוחים
      . רצית להיות צמחונית? תשלמי על זה . מנות האורז שהגיעו בצד היו ערימות נאות משני סוגים: האחד אורז יסמין (8 ) שהיה טעים, אך לא מפתיע. מנת האורז השניה שהגיעה והיתה אמורה להיות המעניינת יותר בעלילת האורז וסוג של שוס פראי ואקזוטי, התגלתה כאכזבה רבה- אורז הקוקוס. אתם יודעים שאני אוהב קוקוס, מת עליו. מחבב גם אורז. אך שניהם ביחד היוו מנה מתוקה מדי, שלא הלכה טוב עם אף מנה עיקרית. אם היה מנגו בסביבה, אולי היינו הופכים אותו לקינוח. אבל אורז (והקוראת סבתא מוזמנת לדלג שורה), לא משנה איך נגיש אותו הוא בסופו של דבר רק אורז, הוא התוספת לכותרות הבאות:

       

       

       

       

      שתי מנות עיקריות שוות במיוחד נחו להן על
      שולחננו וחיכו יפה לתורן. הראשונה היתה הפתעה גמורה! גהאנג פאד קאי (73 ), מנה יפיפיה בצבעה הכתמתם ומפתיעה כל כך בטעמיה: נתחי פרגית שחו להם חזה בתוך רוטב קארי כתום וחרפרף שמזכיר את תבשילי הקארי המפורסמים והמעולים של תאילנד, עם הבזיליקום המיוחד שנותנת פה פיתול מעניין וסוחף. בנגקוק זה כאן לגמרי. וצפרה לגמרי מפתיעה פה. עונג. מושלם.

       

       

       

      המנה העיקרית השניה נקראת גם היא בשם כמעט בלתי אפשרי
      - בו לוק לאק ( קרוב של לאקי לוק?) והיא מסוג המנות שאני אף פעם לא מזמין ולא כי אני לא אוהב, פשוט כי זה מאוד יקר ובמחיר הזה אני מעדיף כמה מנות קטנות או "להסתפק" בעיקרית "פשוטה" יותר, ככה אני- פשוט פשוט פשוט
      . הלאק הזה מתהדר בקוביות פילה בקר בתבשיל עם בצלצלים אדומים בקרמל ומקבל כאן יופי של צבע חום כהה, ריח מטריף, הבשר מ-ע-ו- ל- ה, הבצלים מתקתקים ומפתיעים והפלפל השחור המיוחד מורגש היטב. הבשר הגיע בתוך רוטב מצוין שהלך טוב עם אורז היסמין ובאמת, זו מנה מוצלחת לכל הדעות, אבל המחיר. המחיר של המנה העיקרית היפה הזאת הוא 98 (!!) ₪. ואם עד כה לא אמרתי דבר על המחיר זה רק כי חיכיתי לרגע הזה. המנה הזאת, כמו כל האוכל היתה מאוד טעימה אבל יש היסחפות קלה במחיר שלה.

       

       

       

       

      אם אתם חושבים שלא נשאר לי מקום לקינוח, הצחקתם לי את הציפור. כי גם בגזרת הקינוחים צפרה יצאה גדולה. התחלנו בקטנה, עם כמה עוגיות שהגיעו בשקית יפה ומושקעת (19 ₪
      ל8 עוגיות) ואלו היו פשוט עוגיות פשוטות, אבל מדהימות. בלטו מכולן, עוגיות גרנולה ושוקולד שאם הן עוגיות בריאות אני מוכן לחיות עליהן כל חיי ובמילים אחרות - גרמו לנו לרצות עוד ערמה מזה ונשאבו כלא היו. הפריכות שלהם, למות ממנה.

       

       

       

      עוגיות הן קינוח חביב במקרה הטוב, אולי. ואם אתם תוהים, מה זה הקינוח, אז חכו רגע. כעת הגיע הזמן למנה הנפלאה ביותר שנטעמה היום ואחד הקינוחים הכי טובים שטעמנו בתקופה האחרונה ובכלל מתברג בקלות לרשימת טופ פייב של הקינוחים הטובים בעיר- שוקולד ארל גריי. ובכן, וואו. אם עד כה הטוויסטים היו חמודים ופה ושם מפתיעים הכל מתגמד לעומת העוגה המופלאה הזאת. משולש שמנמן של עוגת שוקולד עשירה ומלכותית, אך מה שנותן בה את האותות והמופתים זה הארל גריי. פשוט עוגת שוקולד עם ארל גריי (התה, כן?). יציאה מושלמת שאני לא מבין איך לא חוברה עד כה. רצינו לבכות מרוב שהיא היתה מופלאה. מה שלא יאמן זה שהעונג המקסים הזה עולה רק 19 ₪
      . עונג שבת התחיל עכשיו.

       

       

       

      ובכן אז איך אני מסכם את הטייק אווי הראשון בחיי (שהוא לא אוכל לעבודה כמובן)?

      צפרה, כמו מוזס, כמו צ'ימיצ'נגה, כמו זוזוברה, מציעה חווית אוכל טעים מאוד עם פיתולים נאים בעלילה, אבל מתומחרת קצת גבוה מדי. המחיר היקר היה מונע מבעדי להפוך אותה לאסייתית הפייבוריטית כשבא לאכול משהו ולא לקרוע ממש את הכיס או כטייק אווי לערב-פשוט-בבית-מול-הטלויזיה. אבל וזה אבל גדול מאוד, כנראה שזו לא המטרה של צפרה. את צפרה אני אשמור לאירועים מיוחדים. היא ללא ספק מהיצירתיות והאיכותיות שבמסעדות עירנו וזה בא לידי ביטוי ביופי של מנות (ושוב, לא אני בחרתי אז יכול להיות שמה שאני הייתי בוחר לטעום הוא קצת שונה) וממקמות אותה גבוה גבוה בדירוג האסייתיות השוות בעיר. ועכשיו אחרי הטייק אווי הראשון שלי (שאמנם לא ימנע ממני להכות במסעדות העיר) אני יכול להגיד שאני עירוני.

       

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "Samson And Delilah "

        עלובי החיים

        14

        סרטים  

        11 תגובות   יום רביעי, 17/3/10, 13:49

        לפעמים אני רוצה שתהיה לי חברת הפצה לסרטים, או לפחות בית קולנוע קטן בו אוכל להקרין את מה שבא לי: סרטים שרוב הסיכויים שלא נזכה לראותם בבתי הקולנוע, בטענה כי אינם מסחריים דיים למשוך את הקהל הרחב. אבל למה כל סרט צריך למשוך את הקהל הרחב? הפתרון הכי טוב שמצאתי לעניין  (או שמא התחליף הזמני, עד שאהיה מליונר ואוכל לקנות חברת הפצה ובית קולנוע) הוא פשוט לגשת לספריית ה-DVD  הקרובה לביתי לקחת סרטים ולהמליץ לחבריי.  

         

         

        סרט כמו שמשון ודלילה הוא בדיוק מהסוג הזה שגורם לי לרצות להיות חברת הפצה. רוב הסיכויים שלא יגיע לאקרנים כי  כשאומרים "סרט לא מסחרי" מתכוונים אליו. האמת, לא מסחרי זה ביטוי עדין  לידו. בואו נגיד ככה: השם שלו זה הדבר הכי מסחרי בו, עד כמה ששם תנ"כי יכול להיות מסחרי. אבל בואו נתחיל מההתחלה...   

         

        מעט מאוד סרטים מגיעים אליו מאוסטרליה, לא כל שכן סרטים העוסקים באבוריג'ינים. נסו לחשוב ולהיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע סרט כזה?התשובה היא ככל הנראה: מזמן (ולא, אוסטרליה לא נחשב סרט על אבוריג'ינים). הפעם האחרונה שאני ראיתי סרט כזה, שעסק כל כולו בילידים האוסטרליים, הייתה בתחילת העשור הקודם עם ארוכה הדרך הביתה. סרט מרגש ומכאיב (ומומלץ) עד מאוד, שלא היה קל לצפייה...   

         

         

        כן, כך גם שמשון ודלילה. סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי האוסטרלי ווריק ת'ורנטון, הוא סרט לא קל לצפייה ולהגדיר אותו כסרט מאתגר לא תהיה הגזמה גדולה. כל כולו מאה דקות מונוטוניות, ארוכות ושתקניות של כאב מוחץ לב, על שני צעירים אבודים בצד העזוב, המאובק והעלוב של ה-    Outback  האוסטרלי: שמשון ודלילה, האוהבים זה את זו בדרכם הייחודית ומכמירת הלב. סמסון הוא נער אבוריג'ני צעיר מאוד (רק בן 14), החי בקהילה מבודדת בשםWarlpiri. סוג של פרחח משועמם, שמעביר את רוב ימיו בהרחת חומרים שיעזרו לו להעביר את השעות, כתחליף זמין לסמים. כשהוא לא מריח משהו, הוא סתם עסוק בלהרוס דברים, לזרוק אבנים, לגנוב ולהפריע ללהקה המקומית.

        סמסון שם עינו על דלילה, צעירה החיה עם סבתה החולה בקרוואן עזוב ועלוב. שתיהן מנסות להתפרנס בדוחק רב מציור אבוריג'ני על בדים, מה שיימכר אחר כך כ"תמונות של מקומיים אותנטיים" בגלריות נבחרות של "לבנים" בעשרות אלפי דולרים. כשסבתה מתה, יוצאים סמסון ודלילה לסוג של מסע מייאש יותר מהחיים שחיו עד כה, במטרה לברוח מהעליבות הזאת. המסע הזה, כאמור, הוא לא מסע של תקווה, אלא יותר של בריחה ובפועל - מסע של הישרדות. אין עתיד, אין תקווה, אין חלום.   

         

         

         

        לאורך 100 הדקות כמעט ואין דיבורים (אם תסכמו את כל המילים בסרט תגיעו אולי ל-10 דקות, ואפילו הן לא באנגלית. ללמדכם אתגר מהו), אך גם אם הדיאלוגים מועטים, זהו סרט מהפנט שלא צריך הרבה מילים בשבילו והוא לא משעמם לרגע: השתיקות בו חותכות כל כך, אך שימוש מעולה ויעיל בפסקול (לא רק מוזיקה), שחקנים עוצרי נשימה ששפת הגוף שלהם אומרת הכול, צילום מרהיב וסיפור מרגש, שהוא יותר בכיוון של עלובי החיים מסיפור שמשון ודלילה הידוע. לא מעט סצנות חזקות מאוד יש בסרט ובולטות בהן שתי סצנות עצובות של חיתוך שיער, אולי הסמל הכי גדול של שמשון התנכ"י, אך כאן זה מגיע כאות אבל. מערכת היחסים המיוחדת בין סמסון לדלילה, מזכירה לפעמים את הצייד והמלקטת הקדמוניים, ויותר מכך מזכירה סוג של אחים אבודים ומבודדים אל מול עולם שמסמן אותם כל הזמן כאחרים וכמוכי גורל ומצריך מהם לדאוג זה לזו. שלא תבינו לא נכון, זה בכלל סרט מחאה לא שקט בכלל ועוצמתו בכך שהוא שם מראה לא רק מול פניה של החברה האוסטרלית, אלא גם מפנה מבט ביקורתי פנימה, אל החיים האבוריג'ניים המוכים והחבולים והמיעוט שמבין שאינטגרציה לא תהיה כבר.    

         

         

        פעם בכמה זמן מגיע סרט אחר, שאתה לא יודע למה לצפות ממנו ולבסוף יוצא ממנו נסער ונרגש, אפוף תחושות של חווית צפייה אחרת, יוצאת דופן ובלתי נשכחת שנובעת בעיקר  עבודה בימוי אדירה ומיומנת מאוד שמצליחה לספר סיפור בלי דיאלוגים כמעט, הישג לא מבוטל בכלל. זאת יחד עם שני השחקים הראשיים של הסרט, מריסה גיבסון ורואן מקנמרה, שפשוט עושים מלאכת מחשבת של משחק נוגע ללב, עתיר ניואנסים ומבע. לא בכדי זכה ת'ורנטון בפסטיבל קאן האחרון בפרס מצלמת הזהב לסרט הביכורים הטוב ביותר. באוסטרליה, הסרט היה קוטל קנים וזכה בכל פרס אפשרי. וכל פרס אכן מגיע לו. זהו ללא ספק אחד הסרטים החזקים והטובים שאני ראיתי השנה. כמה חבל שכנראה לקולנוע שלנו הוא לא יגיע. עליבות זה לא דבר מסחרי.

         

         

        לדף הסרט באתר האוזן השלישית: http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=52323

        הסרט הוקרן באדיבות האוזן השלישית.

        דרג את התוכן:
          7 תגובות   יום שני, 15/3/10, 12:21


          מכירים את התחושה הזאת של שעת לילה על הגבול בין מאוחר-מדי-לאכול-משהו-כבד לרעב-מציק-אבל-בכל זאת-חייבים-משהו-לנשנש? לא מכירים? טוב נו, כבר אמרתי שאתם מיוחדים... מדי פעם בפעם תוקף אותנו רעב לילי שכזה ולמרות הסיכוי הרב ללכת לישון כי כבר ממש מאוחר ותאכלו אתם סלט בשעה כזאת, אנחנו נכנעים לכל זה והולכים לחפש מקום להחיות בו את נפשותינו בג'אנק מהיר, ראוי ומבורך. 

          כבר הרבה זמן שמשולש הרחובות הרצל-לילנבלום-יהודה הלוי (ושוליו) מסומן כאזור האולטימטיבי בעיר למאנץ' לילי, לכל אותם אנשים מוזרים שרעב תוקף אותם אחרי עשר בלילה (ולאנשים עוד יותר מוזרים שחוזרים מבילויים קצת אחרי חצות). ובאמת אפשר למצוא פה הכול: מבורקס (ב-רור), דרך לאפות (אה.. אוקיי, טורטיות, ב-ס-ד-ר), עבור בפסטות מהירות ועד המבורגר (הרי תל אביב בלי המבורגר, זה כמו...) וכבר עכשיו אפשר להגיד וזו לא תהיה כזאת שטות: חברים, נקניקיות הן ההמבורגרים החדשים.

          שחקן חיזוק חדש שהגיע זה עתה למתחם הלוהט הוא החבר שהואיל בטובו לרדת מהצפון הישן לחיק הדרום החם ולפתוח גם כאן סניף: פרנק. מן דוכן נקניקיות משודרג ששמעו יצא כבר מזמן למרחוק, ולכן זה אך מתבקש שנגיע לטעום הכצעקתה.  מה שהיה בעבר נחלתם של ילדי הקייטנות או מחנות הקיץ, המאכל ההוא שאכלנו במסיבת כיתה, או מקסימום כשלאמא אין כוח לבשל (שזה דבר והיפוכו, עם אמא הסליחה), ואחד המאכלים המושמצים ביותר במתחם הג'אנק, נדמה שחווה בשנה האחרונה סוג של עדנה רבתית. לעשות ניים דרופינג אולי יבאס את מי שלא הוזכר אך רק נגיד ששרקוטרי הפכה להיות סוג של הדבר הנוכחי (בסדר בסדר הם לא רק נקניקים, נודניקים) ואחד המקומות הלוהטים, כך גם שטרן אחד על נקניקיותיו, הטרקלין וכמובן נורמה ג'ין. ובאמת עם כל השאר הסליחה, אבל אני פה כדי לדבר על פרנק.   

           

           

           

           

          פרנק, הצעיר מאוד (רק כמה שבועות בשכונה החדשה), יושב לו ברחוב הרצל ומציע בגדול כמה סוגי נקניקיות: הברטוורסט – נקניקיות ארוכות וצרות עם קרום קשיח שדורש פצפוץ, שכמו שכבר הבנתם משמן, מקורן בגרמניה (וליתר דיוק בוואריה), ובנוסף להן יש כאן גם נקניקיות מבשר לבן, לא עלינו (בשני גדלים: 19 לרגיל ו 25 ל XL), נקניקיה פיקנטית, נקניקיית עגל רגילה ונקניקיות עוף. בעוד הנקניקיות מתפצפצות להן לאיטן על משטח ברזל לוהט (פלאנצ'ה בשבילכם), שמחנו לגלות גם בירות זולות ב 13 ₪ לשליש ו-17 ₪ לחצי (ותודה לאלוהי המאנץ' על בירות זולות בשעת לילה מאוחרת, ומה נסגר איתי לאחרונה עם כל הבירות האלה, הדרום החם הפך אותי לחובב בירות!), שכמובן לא חמקו מלבלות את הלילה האחרון של חייהן איתי.   הנקניקיות בינתיים מוכנות ומתיישבות להן בנחת בלחמניה טעימה (אך מעט קטנה, תוגדל לאלתר!) ועם האפשרות לשלב כל מיני רטבי קטשופ וחרדל מיוחדים, ובעיקר את השוקרוט, אותו כרוב כבוש מעולה (האם כבר אמרתי די לכיבוש, מושחתים נמאסתם?).  

          א' הלך על הברטווטסט הקלאסית עם הבשר הלבן, אך מיד נחל אכזבה. נקניקיה קשה מדי לפיצוח ופשוט לא טעימה, לדעתו. המוכר הסביר בנועם כי לאחרונה שינו מתכון וכדאי לבוא בשבועות הבאים כי יחול שינוי בנקניקיה. במקומה לקח א' נקניקיית עוף וגם  ממנה לא התעלף, בלשון המעטה. נקניקיית העוף לא בלטה בייחודה בשום צורה (אני חוסך לכם את הדימוי שנתן לנקניקיה הנ"ל) וניצלה רק בזכות הרטבים המעולים והכרוב. אילו רק הייתה הלחמניה ארוכה יותר...

           

           

          אני הלכתי על הנקניקייה הפיקנטית שהייתה מוצלחת מאוד מאוד (א', להבא תקשיב לי), והחרפרפות הלכה מצוין עם החרדל החריף ועודנה מאוד על ידי הכרוב. חיזקנו את הכול עם צלוחית קטנה וחמודה של צ'יפס מעולה, מחוזק בשבבי בצל טעימים.   

           

           

          עכשיו, אחרי שטעמנו את מה שהרבה אנשים דיברו עליו, אפשר להגיד שהנקניקיות של פרנק הן נחמדות, אבל לגמרי לא מצוינות. נקניקיות בוטיק? עוד לא.  בנוסף, אם אתם במצב של רעב כבד, כנראה שתצטרכו פה יותר מנקניקיה אחת, או לחזק אותה באחת האפשרויות שמסביב. יכול להיות שצריך לתת למקום עוד קצת זמן ואולי יש אמת בפרסום ושינוי המתכון אכן ישפר את טעם הנקניקיה. למרות הכול, אם מתחשק לכם משהו קטן וטעים, ואתם בסביבה (והיי, אנחנו תמיד בסביבה J), הנקניקיות של פרנק יכולות להיות פתרון מצוין. אנחנו עוד נשוב.             

          דרג את התוכן:
            ביקורת על "השליח"

            המודיע (או סרט מלחמה אחר)

            12

            סרטים  

            8 תגובות   יום שישי , 12/3/10, 01:07

             בתוך כל המולת עג'מי והאוסקר, לא כל כך שמנו לב לעוד ישראלי (לשעבר לשעבר, אבל בכל זאת כולנו ישראלים עד לקבר J...) שהיה מועמד לאוסקר ולא בסתם קטיגוריה איזוטרית או זניחה, אלא באחת החשובות יותר שאפילו טרנטינו היה הורג בשביל לזכות בה שוב. הגיע הזמן לעשות תיקון. אני מדבר כמובן על פרס התסריט ועל אורן מוברמן, (הוא הוא הישראלי לשעבר) שכתב גם את התסריט  לסרט אני לא שם שהביא את סיפור חייו הבדיוני של בוב דילן (ובינינו הביא אותה אז בתסריט מעט מקושקש). השנה הוא אחראי כבמאי, לראשונה בקריירה שלו, על הסרט השליח.  

             

             

             

            השליח הוא בעצם סוג של מקבילה אמריקאית לקציני הנפגעים שלנו. אלה שנושאים באחד מהתפקידים הקשים יותר והעצובים יותר: להודיע למשפחות על מות יקיריהם. להיות זה שמביא את הבשורה הקשה, הבלתי נתפסת והבלתי נסבלת. הבשורה שכל מי ששומע אותה, חייו ישתנו ללא היכר. חייו אינם חיים. 

             השליח מתחיל בחזרה הביתה משדה הקרב העיראקי. חזרה הביתה מצולקת וקשה של חייל אמריקאי בשם וויל (בן פוסטר, כמו שאף פעם לא ראיתם). וויל נשלח חזרה למולדת להתאוששות, באופן אירוני ההתאוששות היא בתפקיד שאין בו ולו קורטוב של אופטימיות, הוא מתמנה להיות השליח החדש, בעודו בעצם חייל פצוע פיזית ונפשית.. כך מתחיל וויל מסע של חניכה עגום ועצוב עם קפטן טוני סטון (בהופעה מוחצת ומועמדות מוצדקת לאוסקר של וודי הארלסון), אחד שעבר דבר או שניים בחייו והמציאות הנוכחית הביאה אותו לחבב קירבה יתרה לטיפה המרה, סקס מזדמן וקשיחות, שתסתיר כאב רב ונפש במצב שביר.  

             

             

             

            השניים עוברים מבית לבית וכנביאי זעם מביאים בשורות כתובות מראש, בעלות נוסח קבוע. כן, מסתבר שגם להודעות כאלו יש נוסח שאין לסטות ממנו. לעתים נדמה שפחות עבור בני המשפחות ויותר עבור המודיעים. הרבה חוקים יש לשליחים בתפקיד. אסור לגעת, אסור לחבק, לא כל שכן לפתח יחסי קרבה עם המשפחות והאלמנות. בבית אחד קורה השינוי. וויל שבא לבשר בשורה בא לנחם ויוצא מנוחם על ידי אלמנה בשם אוליביה (בביצוע מאופק ונוגע ללב של סמנטה מורטון, פעם הבטחה גדולה) שבניגוד לכל קודמיה, רואה עד כמה הבשורה קשה גם לשליח. נראה שהפעם הולך להיות שליח שעומד לחצות כמה קווים.  

             

             

             

             

            כשיש סיפורים על מוות ובשורות איוב, קל להפוך את הטרגדיה לטלנובלה וליפול למלכודות של קיטש אמריקאי סוחט דמעות, אבל בסרטו הראשון כבמאי מביא מוברמן סרט שקט מאוד, מאופק מאוד (לעתים מדי) וקטן עד כאב. הוא משרטט בקווים עדינים את התפוררות נפשם ושפיותם של השליחים ומטפל בהם בחמלה ובהערכה. זהו סרט שמעבר לסיפורו הכואב והתסריט המאופק, נשען על שלושת שחקניו העיקריים העושים עבודה מרתקת ונוגעת ללב כל כך. בן פוסטר (שהיה ראוי לפחות למועמדות אם לא למעלה מזה) הוא מצויין ומרגש וסומן כתגלית הסרט, אך מי שבולט מעל כולם בתפקיד עוצמתי ומגלה כמה הוא שחקן אדיר זה דווקא וודי הארלסון, שעושה לטעמי את תפקיד חייו כחונך קשוח, אך עם נפש פריכה שהולך ומתפרק אט אט.  

             

             

             

            כשתשבעו מלשבח (ובצדק) את "מטען הכאב" לכו לראות מטען כאב אחר לגמרי. כן הרבה קשר יש בין שני הסרטים האלה ונראה שבמקום בו נגמר מטען הכאב, מתחיל השליח. עם הרבה פחות יחסי ציבור ועם פחות פרסים (אבל עם פרס התסריט בפסטיבל ברלין המכובד), מציע השליח נחמות קטנות ושבירות בסרט מלחמה אחר. לכו לראות.  

            דרג את התוכן:
              9 תגובות   יום חמישי, 4/3/10, 06:32

              משהו טוב עובר על גזרת הברים/ פאבים בשנים האחרונות. אם נדמה שבעבר הדבר הכי טוב שהיה יכול לצאת מערב בבר זה פסטלים, פלטת גבינות וצרבת, נדמה שבעניין זה קפצנו כבר כמה כיתות למעלה. מיטב הברים בעיר מצוידים בשפים או לפחות נעזרים בשף בכיר כזה או אחר לטובת יעוץ בתפריט הקולינרי, ופסטלים וסיגרים הם כנראה נחלת העבר הרחוק. אי לכך, לשפוט בר רק לפי משקאות האלכוהול שהוא מציע הרי זה פספוס, כי הברים של היום יכולים בשקט בשקט להתחרות בלא מעט מסעדות. ועל כן, בעוד אחרים באים לבר בשביל לשתות, אני גם למקומות האלה מגיע קודם כל בשביל לאכול צוחק.


              אז לכל מי שמצפה לביקורת אלכוהול, צר לי, זה לא יקרה כאן.

               


              בעיר שכל יומיים נפתח בה הדבר הבא, את נורמה ג'ין נדמה שאין צורך להציג (ולא, אני לא מתכוון לגברת מונרו, עליה השלום). אני מדבר על נורמה ג'ין, הגרסה רווית האלכוהול מייד-אין פלורנטין. בדיוק כמו הנורמה ההיא, גם הנורמה הזאת היא כבר אגדה של ממש. דהיינו, אחד ה-מוסדות האלכוהוליים עם הכי הרבה כבוד בשכונה, ולא רק ליודעי דבר. כן, הבנתם נכון: נורמה ג'ין הוא אחד המקומות שמגיעים אליו גם מרחוק (ובינינו, חלק מחבריי הטובים מקנאים בי על מגוריי בשכנות לגברת) לבירה או לוויסקי מרחבי העולם, שמובאים לכאן ביבוא בלעדי. ריספקט.

              וויסקי איכותי ונדיר ובירה גלובלית זה כייף ונותן לנורמה לא מעט נקודות זכות, אבל נורמה היא גם, ולא פחות מזה, ביסטרו. כבית בירה וויסקי היא זוכה לכבוד רב בקרב מעריציה, אבל האם היא נותנת פייט גם בתחום המזון? מיד נגלה.

               

              התפריט בנורמה ג'ין הוא מסוג התפריטים שבמצבי רעב בא לי להזמין מהם כל מנה בערך. במצב כזה הייתי בשבת בצהריים. פשוט עם חשק לאכול הכל. שבת בצהריים + רעב מתקדם + בר פתוח = ארוחה עם שתיה (ולא קלה)!!! התפריט, שמתכתב היטב עם מאגר הוויסקי והבירות, מבוסס בעיקרו על מנות בשר די כבדות (לצמחוניים שביניכם - יש כמה מנות גם בשבילכם). תחליפו את הנוף האורבני שנשקף מהחלון ביער עבות ותקבלו בקתת ציידים מושלמת.

               

              את הארוחה בחרנו לפתוח (לא בלי לבטים רבים) בשתי מנות קלאסיות מהסוג שאנחנו אוהבים במיוחד: פטה כבד וקרפצ'יו סינטה בג'ים בים (סבלנות, מיד תגלו מה זה). עם הגעת המנות התגלה שבנורמה ג'ין הגודל קובע ועוד איך. שתי צלחות גדולות מאוד התאימו בדיוק למפלס התיאבון שלנו. בצלחת הפטה נחו שתי רצועות שמנמנות מאוד של פטה כבד (36 ₪) שלוו מהצד בערימה של טוסטוני בגט. יחד איתם הגיעה פנכה קטנה עם ריבת שרי. על אף שזו מנה אהובה עלינו בד"כ, משהו כאן לא עבד. הפטה היה מעט מאכזב והיה חסר את הפיתול המעודן שמפתיע כל פעם מחדש. לעניות טעמי, גם ריבת השרי לא בדיוק התאימה. הלו, פטה כבד זה לא עם ריבת בצל?

              מה שכן זכה לריבת בצל היה באופן מפתיע הקרפצ'יו. כן כן, באמצע הקרפצ'יו המיוחד נחה לה גבעה קטנה של ריבת בצל. למה דווקא בקרפצ'יו ולא בפטה? לנורמה הפתרונים (מיותר לציין שהרשיתי לעצמי לערבב). ואם התעוררתם אתמול בלילה שטופי זיעה ושאלתם את עצמכם (בהנחה שאתם לא שתיינים גדולים) מה זה לעזאזל ג'ים בים, בשביל זה אני כאן. ג'ים בים, לידיעתכם, זה ויסקי. עכשיו אפשר לחזור לקרפצ'יו? יצירתיות היא מילה שמאוד מתאימה לקרפצ'יו הזה (44 ₪): צלחת גדולה ויפה, שמלבד רצועות הסינטה הטעימות ביקרו בה גם צנוברים ובזיליקום חתוך דק דק, וביחד עשו את המנה לטובה מאוד ומלאת טוויסטים. את ריבת הבצל המעולה הזכרתי? אגב, את הג'ים בים כמעט ולא הרגשנו. ליד הקרפצ'יו, חשוב לציין, הגיעה לחמניה חמימה שסגרה טוב את שלב הפתיחה והכינה אותנו היטב למנות העיקריות.

               

              גם בגזרת העיקריות נורמה ג'ין חזקה ולא מרפה ממנות גדולות ובשריות במיוחד. א' הלך על מנת המבורגר נורמה ג'ין קלאסית (54 ₪). קלאסיקה זו קלאסיקה וכאן נורמה מציגה המבורגר שמנמן שווה במיוחד. כן חברים, עזבו אתכם מהרשתות ההן, אפילו א', אחד שלא פראייר בענייני המבורגר, התלהב. לצד ההמבורגר הגיעה ערמה של פירה חצילים נימוח במיוחד וטעים (א' יקר, ליד המבורגר אוכלים צ'יפס!).

               

              אני, שכל היום הייתי בחשקים לשניצל (כאילו לא אכלתי בליל אמש את השניצל של אמא), הלכתי על שניצל קורדון (58 ₪), שבמלים אחרות היה שחיתות כולסטרולית מוגזמת מאוד מבחינתי ובפועל: חזה עוף מגולל וממולא בגבינה ובבייקון. גם במקרה זה מדובר במנה ענקית (שני אנשים לא כ"כ רעבים יכולים בקלות לחלוק אותה) שהכילה שני שניצלים נוטפי גבינה, בשרניים מחד וקריספיים מאידך. מכיוון שא' נטל את הפירה לחיקו, אני בחרתי בוודג'ס, שזה רצועות תפוחי אדמה (או במילים אחרות, צ'יפס) מתובלות וכל כך טעימות. למות. מפצצת שומן. כן, זו היתה מנה מהסוג שסוגר כל אפשרות לתנועה אחר כך. מיד למיטה לנמנום עמוק. מזל שהבית פה ממש ממול...

               

              מיותר לציין שגם בירה היתה שם לאורך כל הדרך, חצי ליטר של קרוסוביצ'ה בהירה (28 ₪), שהייתה טובה וטעימה אך עוררה אצלנו געגועים לגולדסטאר. כאלה אנחנו, פשוטים. נבוכים מכמות האוכל הגדולה, לא העזנו אפילו לחשוב על קינוח. מושחתים, הביתה.

               

              אז נורמה ג'ין, שלרוב מתפקדת כאחד הברים השווים בעיר בכלל ובפלורנטין בפרט, שלא לומר שהיא כבר מזמן סוג של מוסד בתחום הבירה והוויסקי, מתגלה גם כמקום ששווה לפקוד לא רק לצורך שתייה (אגב, כמה שקלים פחות בעלויות הבירה והייתי הופך אותה לשכונתית הקבועה שלי, אבל מיתון, אתם יודעים). עם תפריט כזה, נורמה ג'ין היא לגמרי ביסטרו, ולא סתם ביסטרו, אלא טוב מאוד. עם מנות ענקיות וטעימות ברובן, ולא פחות חשוב גם יצירתיות (בפעם הבאה יידגמו הנקניקיות המפורסמות, מנה קלאסית שהפכה בינתיים לטרנד), היא יכולה בשקט בשקט להכריז על עצמה "נעים מאוד, נורמה ג'ין. לא רק בר".

              דרג את התוכן:

                פרופיל

                rotemmon
                1. שלח הודעה
                2. אוף ליין
                3. אוף ליין

                בלוגים אהובים

                • שמנמנים

                הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך