עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 2/2010

    ביקורת על "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות"

    פיזיקה למתקדמים (או על ילדות פלא מבטיחות במיוחד)

    11

    ספרים  

    7 תגובות   יום חמישי, 25/2/10, 15:04

     הרשו לי לפתוח בשורה התחתונה, כבר בשורה העליונה. זה לא קורה לי הרבה פעמים, אבל כשזה קורה צריך להגיד את זה: אם יום אחד אכתוב ספר, ככה אני רוצה שהוא ייכתב. כלומר לא בסיפור (כי כבר יש אחד, קוראים לו פרקים נבחרים בפיסיקה של אסונות) אלא בסגנון ולמרות שאני לא אוהב להכתיר כתרים כבר אחרי הספר הראשון, אפשר להגיד שמרישה פסל היא לגמרי אחד מהדברים הבאים בספרות (ויכולה בשקט לעמוד לצד זיידי סמית', ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס). במילים אחרות, פסל היא אחד העפרונות היותר מחודדים שיצא לי לפגוש לאחרונה (לא פנים אל פנים , כי אם פנים אל ספר).

    עכשיו אפשר להתחיל.

     אומרים הרבה דברים על הנוער של היום: שהוא רדוד ושטוח כשטיח דק במיוחד, שהמשפט הכי ארוך שלו בנוי מ140 תווים וידע כללי הוא לומד מ"אחד נגד מאה". הנה אחת ששוברת את כל מה שחשבתם על נוער בכלל ואמריקאי בפרט. כן, בלו ון מיר היא נערה יוצאת דופן בכל מובן. כל כולה תחכום וחכמה (ושם הספר הוא אחרון התחכומים, תאמינו לי). עולם התוכן שלה מורכב מקלאסיקות ספרותיות וקולנועיות הבאים לידי ביטוי בחיבה יתרה עד מאוד לסוגריים (כמוני J) ובעיקר לציטוטים ומראי מקום מספרים שקראה (ולא סתם קראה, אלא יודעת לצטט בדיוק ברגע הנכון מילה במילה את המקורות). לעתים נדמה שהביבליוגרפיה שקראה בימי חייה הקצרים יכולה להכיל בשקט את בית אריאלה על כל מפלסיו.


    אומרים שהחינוך בא מהבית, במקרה של בלו ון מיר אין תיאור מדויק מזה: אביה, גארת, הוא מרצה בכיר ומצודד באוניברסיטאות וקולג'ים יוקרתיים במיוחד בחורים נידחים במיוחד (אלמן, במקרה שתהיתם, האוסף לחיקו נשים רבות המכונות בפי בלו "חיפושיות יוני"). כיאה לאנשים משכילים במיוחד, גארת מעט עסוק בעצמו, אבל זה לא מונע ממנו להיות בעל דעות מוצקות, מתנשאות וחדות גם אם בלתי שיגרתיות על העולם בכלל ועל חינוך בתו בפרט.


    המושג בית הוא די נזיל בעבור גארת ובלו הנעים ונדים ברחבי היבשת הצפונית מדי כמה חודשים, אם אנשים רגילים עוברים אולי 4-5 בתים במהלך חייהם דמיינו מה זה לעבור שלושה בתים בשנה אחת, כל שנה. אין ספק שגם לזה יש השפעה רבה על בלו, עולמה ודרכיה ליצור קשרים עם העולם, שלא לומר עם בני נוער בגילה. אפרופו גיל, כעת היא בשנה האחרונה ללימודיה, רגע לפני הרווארד. כן, בלו ון מיר גם היא עפרון חד במיוחד.

    פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות (ואל תטעו בשם המטעה, החצי מתחכם וחצי מתוחכם), מתאר את שנת הלימודים האחרונה כפי שבלו מספרת לנו ומחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מהווה את קורות היקלטותה בבית הספר סט. גלווי, פגישה מקרית עם האנה, מורה לקולנוע יפה ומסתורית שתיכנס מיד לליבה (מה שלא ימנע מבלו לנסות ולפצח אותה בצורה מתמדת) וכניסה לחבורת "כחולי הדם", אותה חבורה נחשקת שאין סיכוי ולא הקל שבקלים להתקבל אליה.

    בחלק הראשון והמבואי ייזרעו הזרעים לטוויסט עוצר הנשימה והמטלטל בחלקו השלישי. בין לבין מתארת בלו בלשון חלקלקה, חכמה, חדה, מלהיבה ושנונה כמו שאף פעם לא שמעתם בן נוער (ושלא תטעו, מדובר גם בסופרת צעירה מאוד כיום בת 32 ובת 28 כשפרסמה את הספר)את עולמה ובעיקר את קשריה עם החבורה, שמנהלת קשר סבוך, מוזר ומטריד עם המורה (היא מצידה רואה זאת כאפשרות לקידום הנוער). כמו כל תלמיד שפוגש את המורה שלו ברחוב ומגלה לתדהמתו שיש לה חיים מחוץ לביה"ס, כך תנסה החבורה לתהות מה יש מאחורי החומה הבצורה ששמה האנה.

    שיאו של הספר מגיע בחלק השני, אז יוצאת החבורה בראשותה של האנה לטיול סודי בהרים. כל זה טוב ויפה אלמלא היה שם מבוגר אחראי באמת.  במהלך הטיול תמצא האנה את מותה ותתגלה על ידי בלו תלויה מאחד העצים (זה לא ספוילר זה אפילו כתוב בגב הספר J). האם התאבדה? האם נרצחה? בלו, שכל הזמן היתה בספק לגבי האנה לא מניחה לפרשה ומחליטה לחקור את מותה של מורתה האהובה (היו סמוכים ובטוחים שזה לבטח לא הפיתול האחרון).

    מכאן ואילך מה שהתחיל כעוד ספר נעורים אמריקאי של נערה מתבגרת וחכמה במיוחד, המתארת כביומן את שנת ההתבגרות היפה בחייה, מסעותיה ברחבי אמריקה, יחסה עם אביה ומאהבותיו, קשריה עם הבנים וחוויות מהלימודים, מבהיר מהר מאוד שהתבלבלתם בספר ובלי ששמתם לב, זה הפך להיות סוג של ספר מתח מאוד מודע לעצמו, אבל רק סוג של, האם הוא בכלל ספר על קונספירציות? זה בכלל לא משנה, כי רגע לפני הסוף יגיע הספר לשיא חדש שיהדהד כסטירה מצלצלת...

    הבחירה (המופלאה והחכמה) של פסל לקרוא לכל פרק בשם של יצירה ספרותית קלאסית, החל מאותלו ואנקת גבהים עבור דרך פיגמליון, מאדאם בובארי, מובי דיק וכלה בסוד הגן הנעלם היא לא רק ניים דרופינג שבא להשוויץ בידע הכללי של בלו (והמחברת), כי אם תמצות מדויק וחד של הפרק. תחפשו היטב בכל פרק ותמצאו את בין השורות את ההקבלה למקור הספרותי. הברקה.

    כאמור, אין ספור ציטטות ואין ספור אזכורים (שעם הזמן מבינים שחלקם בדויים), הופכים את העלילה המפותלת גם ככה למעט מסורבלת. כמו עם הרבה מתבגרים העסוקים בעצמם, לפעמים מתחשק להגיד לה טוב הבנו, הלאה...שכן לעתים עם כל המבריקות והשנינות, זה טיפה מנג'ס יותר מדי. אז הקריאה בפרקים נבחרים עשויה להתיש. אבל רק קצת. מצד שני, לא מעט פעמים תרצו לקרוא את אותה פסקה שוב ושוב ולהשתאות נוכח כשרון הכתיבה המבריק והאירוני באופן מעורר קנאה (על אף עודף הערות ביניים בדרך על מנת להבין הכל).

    על אף השם המתוחכם, אך הגיקי מעט (שלא לומר חנוני, כי למי יש כוח לפיזיקה עכשיו) פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות הוא אחד הספרים הטובים של השנה האחרונה ובלו ון מיר היא אחת הדמויות מהסוג שנכנס מיד ללב. מרישה פסל מציבה לעצמה רף גבוה מאוד לאחר שהציגה לראווה ספר ביכורים גם אם יומרני ומעט ארוך, הוא מושקע במיוחד, חזק ואינטנסיבי, אירוני וחד, שקריאה בו גם אם לפעמים מתישה הופכת למשתלמת (תלמדו משהו) ומקבלת בכל פעם כפל משמעות. מבין הספרים הרבים לאחרונה שנכתבו על ידי מבוגר אך מובאים מנקודת מבטו של מתבגר, בלו ון מיר מקבלת בקלות  (שוב) את תואר התלמידה מצטיינת בכיתה.

    פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות מאת מרישה פסל, בהוצאת מודן

    דרג את התוכן:
      11 תגובות   יום שני, 22/2/10, 18:00

      כנראה שאפשר להכריז שהטרנד של 2009 בקולנוע (וזה רק כי סרטי 2010 עדיין לא ממש כאן) הם לא סרטי הראווה המושקעים כי אם דווקא סרטי המשפחה, או אם לדייק - יחסי הורים ילדים. לא משנה איך עוטפים את זה, זה פשוט היה שם (או ליתר דיוק בסרטים הבולטים של השנה). ראינו את זה בצורה מובהקת במחוץ למים, בסרט לבן, בפרשס, בלחנך את ג'ני, וזה עוד בלי להזכיר את אלה שהעניין היה בהם רק חלק קטן ומשני בעלילה. ברוב הסרטים שהזכרתי עלתה תמונה די עגומה של משפחות רווייות מטענים הדדיים, שלא לומר הטחת טענות כאב ואשמה קשות ובעיקר אכזבות, לרוב של הורים נגד ילדיהם.

       

       

      כעת מגיע תורו של סרט נוסף בז'אנר סרטי המשפחה (לא, אל תתבלבלו עם סרטים לכל המשפחה, זה בדיוק הדבר הכי רחוק ממשפחתיות נעימה), אך הוא משלים את התמונה מהצד השני, הצד של הילדים שהתבגרו ועזבו את הקן והגיע זמנם לסגור חשבון עם ההורים. זהו פריחת הדובדבן.

      הרבה שמות אחרים אפשר היה לתת לסרט פריחת הדובדבן, למשל: "החמצות" או "פרידות" אולי גם "פריחה מאוחרת" (חוץ מזה ש"פרידות" כבר היה גם תפוס וגם זכה באוסקר). אך נדמה שדווקא השימוש בשם פריחת הדובדבן מזקק את מהותו ומשמעותו של הסרט, שכן הדובדבן ביפן פורח לשבועיים בלבד, אבל אלו השבועיים הכי יפים בחיים אם נזקק זאת עוד יותר, נגלה שעצי הדובדבן ביפן הם זכרים ברובם (על אף שיש בפריחה הורודה הזאת משהו מאוד נשי). הקבלה יפה מאוד לגיבור הסרט החצי גרמני-חצי יפני הזה.

       

       

      בחציו הראשון, והמופתי ממש, נטווים חוטים דקיקים ועדינים, אשר יצבטו את ליבנו בחצי השני (אך המעט חלש בהשוואה לראשון). החלק הראשון, המשמש כאקספוזיציה ארוכה לחלק השני, מתרחש כולו בגרמניה ומציג את רודי וטרודי, זוג מבוגר שהעביר חיים שלמים בכפר קטן ושלו. הילדים כבר בגרו ועזבו לערים הגדולות (לא מדובר בת"א, יש עוד ערים בעולם. למשל ערים קטנות כברלין וטוקיו) ולהם נותר הרבה זמן לבד. ברגעים כאלה מתחילים עם החשבונות והפנקסנות, אבל מגיעה גם ההשלמה עם ההקרבה ועם החלומות שכבר לא יתגשמו. מן הבנה מאוחרת שאלה החיים שלנו ומה שעשינו מהם. כל אחד עם מה שנתן והחלום שעליו ויתר בשביל (ההצלחה) של האחר. טוב, אולי לא כל אחד, אלא בעיקר טרודי. פעם היו לה חלומות גדולים, אך החיים, יו נואו, מובילים אותך לאן שהם מובילים. כך ויתרה טרודי על חלומה להיות רקדנית בוטו ביפן, לטובת גידול הילדים וליווי הקריירה האפורה של בעלה. האם מישהו מעריך זאת?

      הפתיחה מכינה אותנו לקראת מחלתו של רודי והקושי של טרודי לספר לו עליה. כך עושה לנו הסרט הכנות לפרידה. כחלק מהכנות אלו, יוצאים השניים למן טיול לברלין, לביקור אצל הילדים (מה זה ילדים, הם כבר אנשים ממש, הורים בעצמם). אז מבינים רודי וטרודי, שבשלב זה בחייהם יש להם בעיקר את עצמם והפער והמרחק בינם לבין הילדים כמעט בלתי ניתן לגישור. הרגעים האלה בסרט הם כל כך עדינים בחמיצותם ומכינים את ליבנו היטב ליצירת סדקים קטנטנים, שיהפכו בהמשך לשברון לב גדול.

       

       

       

      כשטרודי הולכת במפתיעה לעולמה, רודי המתאבל לא יכול לשאת את הכאב וההחמצה, ויוצא להגשים את חלומה של אשתו, לראות את הר הפוג'י ביפן ולרקוד בוטו. כאן מתחיל החלק השני של הסרט שאפשר היה לכנות אותו גם - אבוד בטוקיו (על אף שאמרו מי שאמרו כי כאן דווקא מזכיר הסרט את למעלה המצויר, כן כן). כן, שוב מגיע איש מהמערב אל העיר הזאת והולך לאיבוד בתרגום, רק שכאן (בניגוד לאבודים בטוקיו, סרטה המהמם של סופיה קופולה) זה נעשה בעדינות ובלי התנשאות על היפנים ותרבותם, אלא בדיוק להיפך, מתוך הערכה רבה ויראת כבוד.

      בחלק זה, לאחר מסע ארוך ולא רק לצד השני של העולם, מבין רודי את מה שהיה צריך להבין 30 שנים קודם, שמישהי יקרה במיוחד הקריבה את חייה. בשבילו. ללא ספק בשלב הזה, רודי, כמו הדובדבן, יוקיר תודה, יפתח ויסגור מעגל. בחלק הזה הסרט מתעסק באבל ובמשמעות החיים, כמו פריחת הדובדבן ממש, המסמלת דברים רבים אך בעיקר את חמקמקות החיים וזמניותם, סגירה ופתיחה של מעגלי חיים הכוללים גם נימים עדינים של אבל, אך גם הכרת תודה.

      רודי מתארח אצל בנו, איש עסקים העובד בטוקיו, שברח הכי רחוק שאפשר מהוריו ומשפחתו. דמיינו לעצמכם מה זה אומר שאביכם (זה שברחתם ממנו) מגיע להתארח אצלכם בקצה העולם במפתיע. שני הצדדים יודעים שקצר ושמח זה לא יהיה. גם לא קל. קרל הבן מנהל עם אביו יחסי פנקסנות מעיקים ומעציבים וברגעים צובטים במיוחד יטיח באביו האשמות שוברות לב ממש..

      רודי מקבל כל זאת בהבנה, ורק דבר אחד מניע אותו: הגשמת חלומה של אשתו. הוא לובש את בגדיה ומראה לה את כל צדדיה של טוקיו ואת פריחת הדובדבן.  

       כך הוא מכיר נערה יפנית מקסימה והזויה, רקדנית בוטו המתקשרת עם אמה המתה ומכה אף היא על חטא. היא חונכת אותו, מתרגמת לו את העיר ותרבותה ומתלווה אליו (כאן שוב עולה הדמיון הקל לאבודים בטוקיו, מבוגר ובחורה צעירה, שני אבודים בעיר גדולה) והופכת את הייאוש לקצת יותר נוח.

      לראות שני סרטים גרמניים בשבוע זה לא דבר של מה בכך. סרט לבן ופריחת הדובדבן הם שונים מאוד, אך גם דומים במקצת ולא רק בגלל השפה. שניהם מציירים על הדרך תמונה משפחתית עגומה ועצובה. אך בעוד סרט לבן שקוע עמוק בויזואליות המרהיבה שלו ומציג תמונה קודרת של החיים ביחסי הורים ילדים, באכזבתם של הראשונים מהשניים, פריחת הדובדבן הצנוע בהרבה בכל מובן, מציג אף הוא תמונה משפחתית, אך שונה בתכלית: כאן הילדים מאוכזבים מהוריהם, מהקרבותיהם ומחייהם. בעוד סרט לבן עוסק בשורשי הרוע ולכן הוא חסר חמלה ואהבה, פריחת הדובדבן נגוע בהרבה אהבה ומתעסק בסוג של כפרה ובקשת סליחה.

      פריחת הדובדבן הוא לא סרט השנה. רחוק מכך. הוא אולי מזכיר כמה סרטים שראיתם, אבל הוא כן סרט קטן עד מאוד, שכל כולו עדינות, צניעות ושקט המכיל ערב רב של סצנות חמוצות, הצובטות חזק מאוד את הלב. חזק כל כך שתרצו לצאת מהסרט ולהתקשר להוריכם או ליקירכם ולהגיד שאתם אוהבים אותם. מתי זה קרה לכם לאחרונה?

      דרג את התוכן:
        13 תגובות   יום חמישי, 18/2/10, 21:32



        יש סרטים שלפעמים עדיף לך לא לדעת עליהם כלום לפני שאת/ה הולך/ת לראות אותם (כן, אני יודע שברגעים אלה ממש אני יורה לעצמי ברגל, טוב תודה). כלומר, אני מתכוון לסרטים שאם הייתם קוראים עליהם משהו עוד לפני שראיתם אותם, סביר להניח שלא הייתם רצים לצפות בהם ובטח לא בקולנוע - זה יכול להיות מכל מיני סיבות, למשל: בדיוק השחקן ההוא שאתם לא סובלים, או אם המפיק הוא X סימן שהסרט הוא Y או שהסיפור נשמע לגמרי לגמרי טלנובלה בע"מ. נכון, בעולם אחר אפשר לקרוא לזה דעות קדומות. מודה, בכל ענייני הקולנוע פריק פריק אבל גם לי יש כמה גבולות.



        פרשס הוא בדיוק מסוג הסרטים האלו, שאם הייתי קורא עליהם משהו מראש, רוב הסיכויים שלא הייתי הולך לקולנוע לראותם (סליחה, אבל נראה לי שמישהו ממש יורה פה בעצמו). ודאי תרצו לדעת למה, הרי אם זה סרט שכל כולו באזז אוסקרים ופרסים, אז איך ייתכן שאני אדלג על סרט שכזה? אם אתמצת את התשובה לארבע מילים (או שני שמות), אני משוכנע שגם חלק ניכר מהקוראים יגיד "אכן זה לא הטעם שלי", וכך יוותרו על סרט נוגע ללב, מטלטל כמו חקירה בשב"כ (ועוד עם לחץ פיזי לא מתון בכלל על בלוטות הדמע), מעורר מחשבה כמו מערכת החינוך שלנו, עצוב (אך מעורר תקווה) ועוד סופרלטיבים. ארבע המילים (או שני השמות) הם: אופרה ווינפרי ומאריה קארי. מילא זה שאופרה ווינפרי מפיקה, זה מבטיח לרוב סיפור גדול מהחיים בד"כ מהצד השחור של המתרס, שמתחיל רע ומסתיים בהפי אנד מתוק מדבש. נניח שזה עוד איכשהו עובד. אבל האם הייתם הולכים לסרט ששמעתם שמאריה קארי משחקת בו (ולא משנה אם בתפקיד ראשי או במשני)? הרי אנחנו זוכרים היטב עד היום איך הסתיים הניסיון הקודם שלה לשחק. במילה אחת: פלופ. בשתי מילים: כשלון מהדהד. מודה, זה אני, המסתכל בקנקן. זה בדיוק המידע מהסוג שהיה גורם לי להישאר בד' אמות הדעות הקדומות שלי וכרגיל לפספס לא מעט דברים טובים.


        כנראה שזה הרעיון של פרשס. מלחמה (בין היתר) בדעות קדומות, שהרי פרשס כל כולה היא כל מה שלא הייתם מצפים מכוכבת ראשית של סרט קולנוע מיינסטרימי. כן חברים, לא מעט פעמים (ולא רק במקרה קארי את ווינפרי) תמצאו את עצמכם נלחמים בדעות קדומות, כמו פרשס עצמה. סיפור חייה, עולמה, והאנשים הסובבים אותה.


        אבל בואו נתחיל מההתחלה:
        יותר מרגש מחמדת, יותר אקטואלי מתלוי באויר, יותר אלטרנטיבי מאווטאר, יותר עצוב מסרט לבן וחינוכי יותר מלחנך את ג'ני, קבלו את פרשס.



        פרשס היא נערה שחורה גדולת מימדים, אנ-אלפביתית (אבל אלופת במתמטיקה, למישהו אכפת?) החיה עם אמה (הממורמרת בעצמה וגדולת מימדים לא פחות) בדירה עלובה בגטו של הארלם מודל 87, וחולמת על היום בו תהפך לזמרת גדולה (האם מכאן ההומאז' לגברת קארי?). ככה זה, כשהחיים שלך בזבל, הכי זול זה לפנטז ובחלומות הכול אפשרי. אפשר לברוח לכל מקום. אפשר גם להיות כוכבת אדירה ואפשר גם שמישהו יאהב אותך. ובחזרה למציאות - מהר מאוד נזרקת פרשס מבית הספר, לאחר שההנהלה מגלה לתדהמתה שהיא בהריון. שני. כן, רק בת 16 וכבר בהריון שני. מערכת החינוך הציבורית, ככל מערכת חינוך טובה ויציבה, כשהיא לא יודעת איך לסייע ל"חלש" היא מחליטה לזרוק אותו בטענה "שמישהו אחר יתמודד עם זה". הפתרון - בי"ס טיפולי אלטרנטיבי (וכמה טוב שמישהו מכסת"ח גם שם את מערכת החינוך).



        בסרט אין ולו מידה אחת קטנה של איפוק, הכול ישיר ומתפוצץ בפנים, גם ובעיקר, במערכות היחסים בין הדמויות. פרשס נאנסת על ידיה אביה והוא האחראי להריונותיה. כן, כמו שאתם מבינים, גם בבית המצב לא יותר טוב. בנוסף, מערכת היחסים של פרשס עם אמה (מוניק, קומדיאנטית בד"כ, בתפקיד קשוח, מהמם ומטלטל) מלווה בהרבה שנאה, תסכול וזעם. בסצנות מחוספסות במיוחד מתגלה קשר סבוך, טעון ומאמלל. עם הזמן הופכת אותה אמה למן משרתת נרצעת שלעולם לא תספק את תאבונה של הגברת, בכל מובן. בקיצור, פרשס מגלמת בדמותה אחד לאחד את תוצאת הביטוי הידוע - אבות אכלו בוסר. ואין ספק שהיא משלמת על החטאים האלה. את בתה הבכורה של פרשס, ש"זכתה" לכינוי המזעזע מונגו (כיוון שהיא לוקה בתסמונת דאון), מסרה לסבתה, שמספקת לנו הבנה מצוינת איך הדג מסריח מהראש והנה אנו בדרך לעוד פרשס חדשה.


        האם מצידה, דואגת לענייניה בלבד, ושולחת את בתה להסדיר את בירוקרטיית הקצבה אצל עובדת סוציאלית דהויה, עכברית ומדוכאת (כן חברים, לקח לי זמן לזהות, מדובר בגברת קארי! במפגן משחק קטן ובעיקר מפתיע!) שזוכה באחת הסצנות הכי מדמיעות ומצמררות בסרט.
        נקודות האור הבודדות בחייה העגומים של פרשס מתגלות דווקא באותו בי"ס אלטרנטיבי. שם מגלה פרשס אהובתי שיש חמלה בעולם, שיש אנושיות, שיש עוד אנשים כמוה ובעיקר- שיש אנשים טובים בעולם. כאן מתחיל "פרשס" להראות כמו סרט בית ספר שכבר ראינו (מי אמר סיכון מחושב ולא קיבל את הגרסה השחורה למישל פייפר), כולל חלק ניכר מהקלישאות המוכרות של "תאמיני בעצמך ותצליחי" או "קשה לך? תכתבי...". וברצינות, בבי"ס האלטרנטיבי (אלטרנטיבה לחיים?) פרשס נחשפת לעולם הכתיבה וכתיבת היומנים בעידודה של מורתה. המפגש יוביל את פרשס לשינוי של חייה ועל הדרך יעזור לה לשבור עוד כמה דעות קדומות על העולם.


        אני מודה, לקח לי זמן להיעתר לפרשס. סרטי אסונות של אדם אחד עשויים לרוב מלא מעט קלישאות וקיטש (לפעמים על גבול הטלנובלה) וכך גם פרשס, סרט שלא חף מבעיות. אך בסיום הסרט (שוב אני מודה ומתוודה), נראו לי הפגמים (וקלישאות) כמדויקים וראויים, כיוון שהם משרתים היטב את העלילה.



        נכון, כמות הטוויסטים המסחררת (והכמעט בלתי אפשרית) שתיפול על ראשנו במהלך הסרט תעבור לפעמים את גבול ההגזמה (ומכיוון שכולכם עוד עתידים לשמוע רבות על פרשס, אמנע מגילויים נוספים אודותיהם) ולמרות שמישהו שם לוחץ טיפה יותר מדי על הכול ובעיקר על בלוטות הדמעות שלנו (כן ידידיי, חצי סרט ראיתי מבעד לדוק הדמעות). אבל, וזה אבל גדול מאוד, פרשס הוא סרט סוחף ומסחרר - החל מהסצנות החרוכות (והחורכות נשמה), החצי קליפיות, על הבריחה לעולם הדמיון הצבעוני והנקי, עבור דרך סצנות מלאות הומור (בתוך כל העצב), וכלה באנושיות הבלתי נגמרת וכאמור, במפגן משחק מרטיט וקורע לב של גבורי סידיבי כפרשס ובכלל אנסמבל שחקנים מוצלח. ברור לגמרי מדוע זכה בכל מקום אפשרי לאהבת הקהל ולתואר חביב הקהל בפסטיבלי הקולנוע ברחבי העולם (סאנדנס למשל...).



        וברוח התקופה, נראה שאי אפשר לדבר על סרט מבלי להזכיר את האוסקר ההוא. פרשס מועמד לשישה פרסים (ביניהם לסרט הטוב ביותר, אל חשש הוא לא יזכה) וכמו שנראה כרגע, יש לנו כמעט בוודאות זוכה בטוחה וזו דווקא מוניק, שזכתה בכל פרס אפשרי כמעט בתפקיד המשנה כאמא השטנית של פרשס. נכון, מוניק מעולה, אך בעיני זו שמגיע לה יותר מלכולם ועושה כאן עבודה נפלאה וקורעת לב היא גבורי סידיבי, שזו לה הופעת בכורה בקולנוע ואיזו בכורה היא מביאה לנו. אך אל חשש, גם כאן נראה שגיבורתנו תחזור הביתה רקעם ההישג של להיות מועמדת.

        אם הגעתם עד לכאן, אני מקווה שהחלטתם כן ללכת לפרשס, כי על אף פגמיו וחסרונותיו ולמרות מטען הכאב העצום שיש כאן, זהו סרט שצריך לראות. פרשס שלנו היא יקרה מפז, ומאחורי החזות גדולת המימדים מסתתר לו לב שביר כל כך, רגיש ועדין, הדורש רק אהבה וחום והסרט, על אף כל הסבל והרוע בו, שופע גם הוא בכל זה. למרות היותו סרט מדכא, חזק ומטלטל הוא גם סרט שלא פוחד לשבור דעות קדומות (אל תסתכל בקנקן? לא נכחיש), מוליך אותנו צעד-צעד בשבילי תהליך החניכה שעוברת פרשס וחונק לנו את הגרון בלא מעט רגעים.. כן, פרשס הוא סוחט הדמעות הכי איכותי שתראו כרגע בקולנוע.

        דרג את התוכן:
          ביקורת על "סרט לבן"

          סרט שחור שחור

          15

          סרטים  

          13 תגובות   יום חמישי, 11/2/10, 22:11

          מיכאל הנקה לא עושה לנו את החיים קלים, אף פעם לא עשה ואיך לומר זאת בעדינות - כנראה שגם לא יעשה. זה לא התפקיד שלו. מבחינתו, תפקיד הקולנוע הוא לתת לנו סטירה מצלצלת, ואם לא סטירה אז לכל הפחות להניח הנחה, לרוב מטרידה וקשה, על חיינו האלימים. אמירה שאומרת: לא באתם ליהנות פה (וכנראה לא תהנו). מחפשים הנאה? לכו לאווטאר. הנאה היא בכלל בסרט אחר.

           

           

          כל מי שראה לפחות סרט אחד של הנקה יודע שכשאני אומר חיים קשים ומאתגרים, לא מדובר רק בסיפור הקשה (תהיו רגועים, גם כאן מובטח לכם סיפור קשה, שחור משחור ומיד נדבר גם עליו), אלא גם בשימוש בטכניקות לא פשוטות כדוגמת התמונה הסטאטית שפותחת את מחבואים, סרטו הגדול ביותר (ועטור השבחים) עד כה, ונמשכת דקות ארוכות ומורטות עצבים, ובעיקר הסופים הקצת פתוחים, המשאירים אותך עם לא מעט שאלות ועם מעט מאוד תשובות (אגב, כאן זה מוצהר כבר בסצנת הפתיחה). הפעם, כנראה, בחר הנקה להקל עלינו (אבל רק קצת) כשבחר לעשות "רק" סרט בשחור-לבן, מעוצב ומושקע בכל פריים ופריים, שיחד עם הסיפור (הקשה קשה) יוצרים סרט איטי, אכזרי, עוכר שלווה ולעתים קשה מנשוא עד להתיש. כן, הנקה זה הנקה זה הנקה.

           

           

          הסיפור של סרט לבן ממשיך ומתכתב עם סרטיו הקודמים של הנקה ועוסק גם הוא באכזריות בלתי נתפסת, באלימות וברוע הרוחשים, לרוב מתחת לפני הקרקע, ורק מחכים שמישהו יגרד טיפה בשביל שכל המורסה הזאת תצא החוצה... הפעם, ממקם הנקה את סיפורו בכפר גרמני קטן, פסטורלי ודי מבודד בשם אייכנוולד, בימים של טרום מלחמת העולם הראשונה. מה שמתחיל כזך, טהור, יפה, הרמוני ושלו יהפוך למלוכלך, אלים, גס ואכזר.

          תאונת רכיבה מסתורית של רופא הכפר, המתגלה כמעשה זדוני, פותחת שורה של מעשי אלימות מסתוריים, מטרידים ומזוויעים הגוררים את הכפר כולו לקלחת רותחת במיוחד, בה כולם אשמים וכולם כמעט נרדפים. אם לרוב קשה לנו כצופים לראות אלימות הלכה למעשה על המסך, מצטיין הנקה באיפוק הויזואלי של מעשי האלימות וסוגר אותם מאחורי דלתות, נותן לנו רק לשמוע וכך מעצים את מימדי הכאב.

          מילים ודיאלוגים, לעומת זאת, הוא דווקא לא חוסך מאיתנו והם מצידם מצטיינים בקור עז - עד אלים במיוחד, הנושב מהחינוך הנוקשה וחסר הרגשות ומציג באור עגום, אך גם ציני מאוד, יחסי אהבה-שנאה בין הורים-ילדים, גברים-נשים ואפילו יחסים בין-מעמדיים ובין אדם לחברו. ולאור כל אלה - שנתפלא שקרה מה שקרה כמה עשרות שנים אחר כך באותה ארץ?

          הסמל המובהק של הסרט (שתרם לסרט את שמו) הוא, כאמור, הסרט הלבן שהורים היו קושרים לידי ילדיהם בעבר כשעשו מעשה רע על מנת להזכיר להם את התום והטוהר בעולם. הווה אומר "שימו לב כולם - יש כאן ילד שלא התנהג יפה".. כן, הסרט הלבן הוא בכלל אות קלון, אך נדמה כאילו לא הילדים הם אלו שצריכים לענוד את הסרט כדי להיזכר בתום ובטוהר, כי אם הוריהם.

          כך, מעמיד הנקה באור ציני את משמעות הסרט -  שהרי אין בכפר הזה לא תום ולא טוהר ואם אלו ההורים, זה רק עניין של זמן עד שהריקבון יפשה גם בילדיהם... הלבן הופך מרגע לרגע לשחור משחור, כמעשה חוסך שבטו שונא בנו, וכמה שנאה יש בסרט הזה. כאילו מישהו שכח לפזר מעט אנושיות מעל הכפר הזה. שימו לב לסצנות החינוך המצמררות של הכומר וילדיו ולסצנה חותכת קרביים במיוחד בין הדוקטור לאומנת של ילדיו. לא תמצאו פה חמלה (אלא רק בדמויות שהגיעו מחוץ לכפר ובדמות המספר), שלא לדבר על אהבה. אם חשבתם שהפעם הנקה הקל עליכם את החיים, כעת אתם מבינים שגם הפעם ישלח אתכם לעמוד בפינה ולחשוב שוב על מה שעשיתם.

          אי אפשר לדבר על סרט לבן מבלי להתייחס לפן העיצובי שלו: כאמור, הצילום המרהיב בשחור לבן (ויזואלית מדובר באחד הצילומים היפים והאמנותיים ביותר שתראו השנה בקולנוע, שירה של ממש) מועצם עוד יותר לנוכח כל האירועים הקשים שקורים, כאומר - אין חמלה, אין אנושיות, אין אהבה, אין חום. והרי זהו עולם נטול צבע, חיוור ובעיקר עצוב, קר, חסר רגש ומנוכר. לתחושת הקיפאון הזאת יוסיפו גם סצנות השלג הרבות השזורות במהלך הסרט.

          אבל, ויש כאן אבל, לעתים כל הגודש הזה פשוט מתיש, שכן איך אומר השיר ההוא - כמה רוע אפשר לבלוע? השתיקות מחד והאמירות הקשות מאידך, כמו גם הקצב המיוחד של הסרט, מאתגרים, מדכאים ובפירוש לא מתאימים לכל אחד.

          לא באמת חשבתם שנדבר על סרט לבן ולא נדבר על האוסקר, נכון? ובכן, נישא על גלי התהילה כמנצח הגדול של פסטיבל קאן, פרסי האקדמיה לקולנוע באירופה וכמובן כזוכה בגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, מגיע סרט לבן לטקס האוסקר על תקן של סוס מנצח. צריך לקרות איזה נס ממש גדול כדי שסרט אחר יצליח לחטוף ממנו את הפרס (או שאולי יקרה לו סימפטום ואלס עם באשיר ודווקא עג'מי ייקח?!), כי סרט לבן הוא סוג של "סרט מבקרים". יש בו את כל מה שמבקרים אוהבים ובעיקר הוא מזכיר שהקולנוע הוא בכלל אמנות. כן, סרט לבן הוא סרט אמנותי שאין דומה לו כרגע בקולנוע.

           

          כן, כמו שאתם מבינים, סרט לבן הוא סרט מאתגר למיטיבי סרט. העושר הויזואלי המרהיב שלו, יחד עם סיפורי הכפר הוא בכלל משל יפה וכואב על עולמנו העכשווי, שרק נלקח לימים אחרים וזמן אחר. מיכאל הנקה שוב משקף לנו מראה עגום של חיינו ומבקש לבחון את מקור הרוע בחיים ולהזכיר לנו כמה כוח ועוצמה (לטוב ובעיקר לרע) יש לחינוך ולמילה (ואנחנו לא לומדים כלום). בסצנות מופתיות ובקצב איטי סרט לבן הוא חוויה אמנותית מטלטלת, שמפצירה בנו לחשוב פעמיים, כל הזמן. לכו תראו .

          דרג את התוכן:
            ביקורת על "קרולינה - מה אעשה עכשיו?"

            המלכה קרולינה הראשונה

            12

            מוזיקה  

            9 תגובות   יום שני, 8/2/10, 08:37
            אנ'לא ציפיתי שכל הלילה אני ארקוד, אבל קרולינה לא נתנה לי לעמוד... טוב, תודו שזה היה אך מתבקש. מאז הפציעה לחיינו עם "לא ציפיתי" של סוליקו, נדמה שבכל מקום בערך רואים את קרולינה. ראינו אותה עם הבנות נחמה - במה שהתחיל כמשקה הכי מרענן בקיץ 2007 והפך להיות אחד הדברים המנג'סים באותה שנה (וכן, תודה לכן תחנות הרדיו שלא נזכיר את שמן, שלקחו שיר רוחני חמוד וטחנו לו את הצורה עד רצון קל להקיא) אפילו עד לארץ נהדרת היא הגיעה.

             


            זה היה רק עניין של זמן עד שהוד מלכותה הגברת קרולינה הראשונה (קרן אברץ בשבילכם) תוציא סוף סוף אלבום סולו משלה (וכן זה עם פאנ-סט לא ממש נחשב). והנה זה כבר חודש וחצי מסתובב לו בעולם האלבום מה אעשה עכשיו ועוד לא דיברנו עליו. איחור אופנתי זה יפה, אבל צריך לתקן את המעוות - קבלו את הביקורת השלמה על האלבום שהוא סוג של גלידה חמה או בעצם השמש המחממת בחורף הזה.

            האמת? אחרי פרויקט הבנות נחמה חששתי מהאלבום החדש של קרולינה. נכון, היא נוגעת בכל המקומות הנכונים במוזיקה והיא מקושרת לאנשים הכי נכונים בתעשייה (ע"ע סוליקו וקותי, התשובה הישראלית והמזרח תיכונית למארק רונסון. תזכרו איפה שמעתם את ההשוואה הזו בפעם הראשונה), אבל אפעס נדף מכל הפרויקט ההוא ריח חזק מדי של רוחניקיות מאוסה בשקל (דמיינו את להיות/so far - כפול 13 פעמים, בוורסיה זו או אחרת). אבל איפה הוא ואיפה זה. האלבום הזה, על אף נגיעות רוחניקיות פה ושם (ועוד מיד נדבר על זה), הוא אחד הממתקים הנוצצים והמושקעים שהופקו כאן בשנים האחרונות ומגע הזהב של סאבו וקותי מורגש בכל צליל ותו. הצמד, יחד עם קרולינה, רקחו כאן מרקחת טעימה המשלבת קצת נגיעות רגאיי, דיסקו ורוק ושילבו עם קורט ים תיכוניות, לא מעט סול ובעיקר הרבה הרבה גרוב.

             

            כמו שאתם בטח יודעים העשור האהוב עלי הוא שנות ה70, והנה כאילו קרולינה ידעה זאת היטב, היא הוציאה אלבום המתכתב כולו עם העשור ההוא. בואו נגיד ככה - אם קרולינה היתה מוציאה את הדיסק הזה בשנות ה70, סיכוי גדול שהיתה מלכת מועדוני הקצב של מתחם רמלה והמסגר (ויש מצב שאבא שלי, גרסת האפרו, היה קונה את התקליט). כן, האזנה למה אעשה עכשיו היא סוג של טריפ במנהרת הזמן אל עבר שנות ה 70 העליזות, גם ברוח, גם בקצב וגם קצת בתמימות ובחום.

             

             


            האלבום נפתח כמו שכל אלבום צריך להיפתח - בהמנון כובש. ולכן הבחירה גם לפתוח ב happiness היא מהמוצדקות והחזקות. כן, אני יודע שלא מעט אנשים נרתעים מנהמת הכאב בפתיחה (שהיה סיכוי רב שתהפוך למנג'סת) ומהשילוב בין אנגלית לעברית, אבל יא חביבי איזו פתיחה ממכרת. איזו הפקה. זהב. החצוצרות והכינורות, למות מהם. שיר שאני יכול לשמוע בלופים אין סופיים.


             

            מיד אח"כ מגיע אל תלך כל כך רחוק. הקוראת רותי נבון מוזמנת להרים טלפון עכשיו לסאבו וקותי ולהגיד להם - "אני רוצה כזה". כנראה השיר הכי טוב שרותי נבון לא הקליטה מעולם והיתה יכולה לבנות ממנו קריירה (שלא לומר קאמבק). אתם יודעים מה, גם צילה דגן היתה יכולה מעולה לעשות ממנו מטעמים (חכו, יש עוד שיר במיוחד בשבילה). אוירה חולמנית סבנטיזית, בעטיפת סול הכי 2009.

            שיר מס' 3 הורס אותי כל פעם מחדש. על אף שתוכלו לשמוע אותו בתחנת הרדיו הקרובה לביתכם - אף אחד לא בא לי, הוא לא כמו שהוא נשמע. תעשו טובה, תשמעו אותו לבד ותגלו את המנון הבדידות לחורף 2010. אילו מילים קורעות לב (אצל זמרת אחרת זה היה נשמע כמו בדיחה עצובה מדי). איזה ביצוע מושלם. שימו לב ללחן העגמומי המורכב. פנינה.


             

            שיר מס' 4 - צר לי צ'רלי (כן כן, ככה קוראים לשיר המגניב הזה) הוא השיר שמארק רונסון היה הורג בשבילו. עד כדי כך. שיר גרובי מגנובי, מחוזק בכלי נשיפה מהממים, מקפיץ, מלא שמחת חיים ומשחרר. איזה יופי של דבר, מי אמר שלא יודעים לעשות פה פופ מושלם... קרולינה מלכת הרחבה.


             

            אחרי 4 ממתקים הגיע הזמן לשיר החלש בעיני באלבום - מצפן ליבך. דווקא הלחן הוא מהמצטיינים לסוגו, בלדה סבנטיזית רכה שמתאימה לשישי אחר הצהריים על הערסל בגינה שאין לי (או התכתבות עם נואיבה של גרוניך), אבל בסופו של דבר כול כולה רוחניות מעט משעממת (שאפשר היה לחתוך ממנה לפחות דקה).


            מיד אחריו מגיע שיא האלבום - הבלדה על אביר החופש ובת גלים (כן, נשבע לכם שככה קוראים לשיר הזה). כל אלבום שמכבד את עצמו צריך או גרסת כיסוי או דואט (או גם וגם) וכאן זה דואט מהאגדות עם אורי כנרות (ואם השם הזה נשמע לכם מוכר, אז מר כנרות הוא חבר הבלקן ביט בוקס). שיר שמתחילתו ועד סופו אומר הצדעה לרוק הסבנטיזי. כן חברים, יחי הרטרו. בהמשך לכל מי שהבלדה הזו לא הספיקה, מגיעה אח"כ עוד דקה וחצי של תמצית אינסטרומנטלית (לקריוקי?!).


            מחמאות שבא אח"כ הוא פשוט שיר גדול. שימו לב לפתיחה המהממת והדרמטית הגדולה מהחיים, מלא נגיעות ים תיכוניות (כן, להקות הקצב של רמלה היו מתות על זה) וכמה נפח ועומק בשיר אחד. ריספקט על המילים.

            בקיצור רב, אני יכול לטחון פה עד דק שיר שיר, אבל למה לי? מיד אחרי מחמאות מגיעה

            אסופת שירים מתוקים, נעימים וקלילים ובשיר מס' 13 מסתיים האלבום הקסום עם שיר הנושא מה אעשה עכשיו, סוג של שיר פרידה מינימליסטי מהאלבום הזה ומהיצירה. קוסם, קטן, מכשף ועצוב (שימו לב לחליל המרגש של שלומי אלון) ובתמצות אפשר לומר שזהו השיר הכי טוב שלא נכנס לאלבום של הבנות נחמה.


            מה אעשה עכשיו, הוא אמנם אלבום שיצא בחורף, אך ברוחו הוא לגמרי שמשי, מלא חיים ואפילו מואר (אוי ואבוי, יצא ממני רוחניק), שבה בעת גם נשמע כאילו 1977 מסביב וגם כאילו קרולינה היא אחותן הצברית תוצרת 2010 של דיוות הסול והR-N-B. אם היו מקצצים ממנו שיר אחד, הוא היה אלבום מושלם (וגם טיפה פחות ארוך). ההפקה כאן היא מלאכת מחשבת של אמנות (שחבל שמעט מזמרינו משקיעים כך). אז מה אעשה עכשיו? אשמע את הדיסק הזה שוב. ושוב. ושוב. עד שיבוא הקיץ, או לפחות האביב.

            (נ.ב. לא אמרתי מילה על העטיפה המושקעת - כל שיר כתוב על סוג של קלף מקסים, מעוצב למשעי). לכו לקנות.

            דרג את התוכן:
              ביקורת על אנדרדוגס

              כלב נובח לא נושך

              9

              סרטים  

              2 תגובות   יום שישי , 5/2/10, 16:28
               

              ובכן בואו נדבר רגע על מה זה פרובוקציה. פרובוקציה (אם היה לי מילון והייתי צריך לנסח הגדרה) היא מעשה  (או נגיד אמרה) שבעצם עשייתו (או אמירתו) יש ערעור על הסדר הטוב והמקובל נגיד, מן קריאה ל"הפרת הסדר הנורמטיבי" וברוב המקרים פעולה זו גם גוררת אחריה תגובה. פרובוקציה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני אופנים- שימוש בוטה (אולי בוטה זו פרובוקציה?) במין , אלימות חריגה, בדעות קדומות ובכלל ניפוץ פרות קדושות ושבירת טאבואים. הם כל אלה אולי מגדירים איכשהו פרובוקציה (מעולם לא הייתי טוב בהגדרות).

               

               

              כן, גם אנדרדוגס רוצה להיות סרט פרובוקטיבי, לצאת כנגד תרבות המיינסטרים ששוטפת אותנו ואנחנו רוצים עוד, לקרוא תיגר על התבניות שאנחנו ניזונים מהן ומזינים אותן, ובא לבדוק גבולות. כן אנדרדוגס הוא כאילו סרט פרובוקטיבי. כיאה לשמו, עושה זאת עם הרבה נביחות (תרתי משמע) אך האם הוא גם נושך? התשובה היא לא מספיק. יותר מזכיר ילד קטן שרוצה לעשות דווקא.

               

               

              על הנייר יש כאן את כל המרכיבים לסרט מטלטל, חותך כתער, שובר מוסכמות ובעיקר חומרים לסרט ישראלי שכמוהו עוד לא נראה כאן. הרוב, אגב, נשאר כנראה רק על הנייר.

               

              הסרט נע בפלאשבקים קדימה אחורה (דווקא מבוצעים היטב וביחס לדלות התקציבית הם גם נראים טוב וגם נשמעים מעולה) בין עבר צבעוני להווה קודר (המצולם בשחור לבן בדירה תל אביבית הנראית כזירת פשע) בה נחקר דן תורן כפות ואזוק בעוון איזה פשע שכנראה ביצע זה עתה. תורן הוא טכנאי מקררים ערס, גבר שבגברים- מנבל את הפה, לובש דגמ"ח, לא מגולח ועטור קעקועים (אגב תורן, במבטא לא אמין ומרושל שנעלם באמצע הסרט כלא היה) העונה לקריאה על תקלה בביתה של בחורה מצודדת (נועם אדרי, שלאורך כל הסרט אנחנו לא יודעים את שמה), אך מעט מוזרה ומסתורית. כשהוא מגלה שאין לה כסף הוא מחליט לגבות את התשלום דרך הגוף. לא, היא לא מציעה לו את גופה. הוא פשוט אונס אותה. היא מצידה לא מאוד מתנגדת. מכאן והלאה ישאבו השניים למערכת יחסים "מסוכנת", אשר תגיע לשיאה כאשר יהפוך אותה ל"כלבה" שלו. לא, לא באופן חד פעמי, אלא קבוע (במקום אחר קוראים לזה BDSM). מן משחקי מין של שולט ונשלט. מכאן ועד כמעט סוף הסרט תסתובב "הכלבה" עירומה וזמינה תמיד למאווייו של אדוניה.

               

               

               

               

              כלבה זו כלבה זו כלבה. במלוא מובן המילה- היא נובחת, היא הולכת על ארבע, היא שותה ואוכלת מקערות על הרצפה ואפילו ישנה על השטיח. על הדרך מתברר שאותו טכנאי מקררים גם מסובך בחובות על הימורים. אט אט עם הפלאשבקים והחקירה נחשפת תמונה המערערת כביכול על חווית הצפיה שלנו. יש גופה, עוד לא יודעים של מי ואז עוד גופה וחדר שאסור להכנס אליו. בקיצור, הסרט מנסה בשלב הזה לערער על תפיסותינו ומקובעותינו ולשתול בנו ספקות. חשבת שידעת? מה שידעת לא ידעת. אין ספק, "הטל ספק בכל" נאמר על רגעים כאלה ממש.. אבל השטיק הזה מתמצה מהר מדי (כן מי שראה איזה סרט או שניים בחייו, מבין שיש סודות מאחורי הדלת הנעולה. ממש חכמה גדולה, איך אומרים הילדים היום: כאילו דא?).

               

              גם משחקי השליטה יקבלו תפנית עם כניסת אנשים נוספים לבית- גובה החוב וזונה (שיואו כמה אנחנו פרובוקטיביים היום שזה משהו). כולם, איך לומר, מקבלים את עניין הכלבה די בשוויון נפש. אף אחד לא עוצר לרגע ואומר "הלו, מה קורה כאן?! יש מישהו בבית?!" הייתם מצפים מהאישה (אני ציפיתי) שלפחות היא תחוש מעט הזדהות עם רעותה ותנסה להושיע אותה, אך לא- גם היא משתפת פעולה (שתעלה לה ביוקר). ככה ימשיך הסרט עד הטוויסט הבלתי נמנע.

               

               

               

               

               

              הסרט (ויוצרו יוסי אוחיון), מנסה לדון בעניינים חשובים ומעניינים מאוד וכך לעורר ולנער אותנו, בדרך הוא משתמש בכל הנשקים הפרובוקטיביים שיש בנמצא- מסטריאוטיפים מזרחיים (להרגיז את המזרחיים? פחח, הרגיזו אותנו יותר בסרטים אחרים), מיניות או בעצם "השפלה" נשית ועירום נשי למכביר להרגיז את הקהל הנשי (ואגב, רצית להרגיז כל כך ולהיות בוטה אבל אין אף לא פיסת עירום גברי, להבדיל), דרך שימוש בתפילין לחניקה (להרגיז את הקהל הדתי?). אבל בסופו של דבר אם זהו משל על קיומנו, על יחסי שולט נשלט, יחסי גברים נשים, על כך שאנחנו הופכים אדישים לאלימות (יש בזה משהו) הרי הוא מפוספס וגם מעט צפוי.

               

               

               

              אין פה סצנות בועטות למוח כמו שראינו כבר באין ספור סרטים פרובוקטיביים אחרים שעשו את העבודה הרבה יותר חזק והרבה יותר יעיל (למשל סצנת האונס בבלתי הפיך, שהפכה ל"קלאסיקה" בתחומה מעוררת צמרמורת רק מלהיזכר בה) ובסופו של דבר על אף הכוונות הטובות, דלות התקציב, האינדיות שצועקת מכל פריים ופריים, כמה סצנות מעניינות ואפילו חזקות, משחק טוב של אורי אברהמי ושימוש מעולה בפסקול, יותר מדי חורים בעלילה ושימוש שחוק בסטריאוטיפים לא הופכים את אנדרדוגס ליצירה המטלטלת שרצתה להיות. וכשעושים סרט רק כדי להרגיז, זה לא מספיק ...

              אם נסכם זאת בארבע מילים- כלב נובח לא נושך.

               

               

               

              הסרט הוקרן באדיבות האוזן השלישית ועכבר קפה

               

              דרג את התוכן:
                7 תגובות   יום שלישי, 2/2/10, 08:41

                 

                לא עושים פה מספיק קומדיות. אולי זה המצב הכלכלי, אולי זה המצב הפוליטי. אולי מלחמות מצטלמות טוב יותר (או מצוירות טוב יותר). אולי שכחנו איך לצחוק וזה מוזר, כי אם נפנה מבטנו אל העבר, נראה שדווקא הקומדיות הישראליות הן אלו שהפכו לסרטי קאלט גדולים ולאו דווקא הדרמות.

                קומדיות רומנטיות? על אחת כמה וכמה - לא עושים פה בכלל. כן, תנסו להיזכר מתי ראיתם פה קומדיה רומנטית ישראלית כמו שצריך. אולי שכחנו איך להיות רומנטיים? או שאולי הוליווד עושה את זה מתוק יותר, גדול יותר ושבלוני יותר עד שאין אפשרות להתחרות בה בכלל?

                 

                 

                בשיטוט בין מדפי הסרטים החדשים באוזן השלישית (לתת לי לשוטט בתוך המקום הזה כדי לחפש סרט אחד לצפייה זה יותר גרוע מלהכניס ילד שמן בדיאטה לחנות ממתקים), התגלה לפני פתאום סרט שמוקרן כבר כמה שבועות בשקט בשקט, אבל רק בסינמטק ורק בחצות (נו באמת, אני בגיל של סרט חצות?! אגב, מסתבר שבפורים הסרט יוקרן פעמיים ובשעות נורמאליות יותר). ולא סתם סרט, אלא סרט ישראלי, גם להיות קומדיה רומנטית וגם סרט אינדי המבקש להגיד משהו על מהות היצירה. מסובך? הרבה יותר ממה שאתם חושבים. הכירו נא את נימפות בערפל.

                 

                 

                 

                אם השם נימפות בערפל נשמע לכם מוכר, זה לא פלא. הסרט מבוסס על הצגת פרינג' בעלת אותו שם, שהועלתה בתחילת העשור הקודם בצוותא, בגילומו של כמעט אותו הקאסט, והפכה לסוג של הצגת קאלט. רק שהפעם, יורם זקס, ששיחק בהצגה כחלק מהקאסט המקורי, תופס את כיסא הבמאי והתסריטאי.

                הסיפור של נימפות הוא אותו סיפור מוכר לעייפה עוד מימי אמריקן פאי (אלוהים, מאיפה הבאתי את ההשוואה הקלוקלת הזו): בחורה עוזבת בחור, בחור לא רק נכנס לדיכאון עמוק, אלא גם יראה את הבחורה בכל מקום (טוב, זה לא רק סיפור מוכר אלא סיפור חיינו בת"א, לאן כבר אפשר לברוח בעיר הזאת??). תמיד זה בא בתוספת של חבר טוב ומחופף קלות שינסה להוציא אותו מזה בדרכים ביזאריות. לבסוף יימצא הפתרון שישתלט על חיי הבחור עד שהוא בכלל ישכח את הבחורה. כאן, זה מתחיל כסרט רומנטי והופך לסרט על סרט. מכירים? ברור שכן.

                 

                 

                 

                בנימפות בערפל מדובר ביניב, שליאת חברתו עוזבת אותו והוא שוקע בדיכאון עמוק. חברו הטוב, אך המחופף קלות, יודה (או יהודה בשבילכם, אני אקרא לו יודה ובמציאות - בני אבני הגדול!!), מנסה, כאמור, לעשות הכל רק כדי שיניב ייצא מהדיכאון. לטעמו, הדרך הטובה ביותר להכיר בחורות שוות במיוחד זה לעשות סרט ולזמן בחורות לאודישן (חכו חכו מי תגענה אל האודישן, מטובות בנותינו!). רק כך יוכל יניב לשכוח את אותה ליאת ארורה. מה שמתחיל כגלולה נוגדת דיכאון (כשכמובן בדרך יניב שלנו יסרב לבלוע אותה ואח"כ יתפכח, או יתייאש מלהתווכח), יהפוך להיות עשייה קולנועית של ממש (ראינו גם ראינו, תזכרו אתם איפה...).

                 

                 

                 

                ההתחלה של הסרט לא הבטיחה רבות, על אף שוט המצולם יפה: כתוביות שבמקרה הטוב נלקחו כנראה מאופיס 97 ומוזיקה של שוטי הנבואה בחדר מג'ויף של דירה רוחניקית. הכי אווירת סרט סטודנטים-דל תקציב-שנת-1993. מה שנקרא, אבוי ואבוי. כל מה שאני לא אוהב בדקה אחת של סרט. אם ככה זה מתחיל, מה יהיה בסוף? אף אחד לא הזהיר אותי מסרט סטלנים. אבל אל דאגה, הסוף כבר היה יותר טוב.

                הסרט עטוף בסצנות  בהן יניב (רועי שגב) מדמיין את ליאת (אפרת כהן) בכל מקום (וכן גם את זה ראינו קודם,

                למשל בעמוק באדמה עשו את זה טוב יותר) ובכל דבר שהוא עושה, החל משיעורי היוגה  בהם הוא מכיר את גלי (שיר אידלסון המקסימה, פעם היא היתה הבטחה גדולה!), מורה ליוגה בלילה ושליחה על טוסטוס ביום (איך הזיהום מסתדר עם הרוחניות המכבדת את הטבע של היוגה?), ועד הדייטים עם אותה הגלי, שמתחילים להשכיח את הצל מהעבר. ליאת, כמובן, עושה לו סצנות קנאה, כרוח רפאים ראויה... הוא מדבר איתה, הוא כותב עליה סרט (סצנה חיננית וחמודה וחפשו בהמשך גם בסצנות שיצאו בעריכה) והיא, בתמורה, רודפת אותו ומשגעת את חייו.

                מנגד, יודה, חברו הטוב אך המעט ילדותי, שעוד גר אצל הסבתא וחי מעבודה כמפעיל/ליצן בגני ילדים ובמסיבות יומולדת (בני אבני הגדול, האם הוא התשובה הישראלית תרתי משמע לג'ים קארי בפרצוף של ג'ק דניאלס?!), מנג'ס לו לעשות סרט שיביא את המכה ויביא גם את הבנות, אבל לא לוקח בחשבון שבעצם הניג'וסים הוא יוצר מפלצת (קולנועית). בשלב זה עובר הסרט לדון במהות היצירה בכלל והתאהבות בפרט (וכבר אמרו לפנינו שהתאהבות היא סוג של יצירה עצמית):בתוכן, בתוצר, באדם. כן, כן. אל מול עינינו נרקמת לה ממש פילוסופיית יצירה עטופה במגניבות (כמה עמוק).

                נימפות בערפל, כמו שאתם מבינים, מתכתב עם לא מעט סרטים (כן, גם עם סופרמן. לא מגלה, תראו בעצמכם! טוב גם עם חכמת הבייגלה, בסדר.) אך נראה כי הוא בעיקר חותר להיות סרט קאלט. אך בתור שכזה, הוא  חסר משפטים ואמרות שעשויים להכניס אותו לפנתיאון, אם לא ליד דור המייסדים אז לפחות ליד הכוכב הכחול או אהבה קולומביאנית, נגיד. מצד שני, לא כולם צריכים להיכנס לפנתיאון - מספיק לפעמים להיות סרט פיל-גוד בלי יותר מדי יומרות (ופה סובל מעט מעודף יומרות).

                מצד שני, אם הסרט רוצה להיות משל על יצירה, הרי שהוא  פספס גם בפן הזה. אבל אם מניחים לצדדים אלה, אפשר לראות (וגם להגיד, למה לא לפרגן קצת?) זאת מיד: נימפות בערפל הוא סרט חינני להפליא. אחרי כל המשפטים השחוקים וההתכתבויות, שלעתים הן בעוכריו, (אם כי  בדלות התקציבית הזו צריך להגיד שאפו) אפשר להגיד שיש פה סרט חמוד ביותר עם כמה סצנות משעשעות, וכן פה ושם אפילו תזכו למשפטי מחץ קורעים שתרצו לאמץ, כמו "אם היה לי כסף לטיפול פסיכולוגי, נראה לך שהייתי בדיכאון...?". בניגוד למה שיוצריו אולי קיוו, הוא לא יזכה כנראה באיזה פרס גדול או חשוב, אבל גם להוציא עם חיוך ולתת טוויסט מפתיע בסוף זה המון בימינו.

                 

                בגרסת ה DVD תוכלו לראות סצנות חמודות שיש להצטער על כך שירדו מהעריכה (בעיקר עם הסבתא של יודה) וגם לשמוע את הסרט עם הערות הבמאי, המפיק והעורכת (ואגב, הם קורעים יותר מהסרט עצמו).

                אגב, סתם שתדעו שבצפייה שנייה, הוא חמוד אפילו יותר. תנו לו צ'אנס. כמה קומדיות ישראליות ראיתם לאחרונה שעושות את זה? מקסימום תתאהבו (נו, מאיזה סרט זה?).

                 

                נימפות בערפל באוזן השלישית (ותודה להם על ההקרנה)

                דרג את התוכן:

                  פרופיל

                  rotemmon
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  בלוגים אהובים

                  • שמנמנים

                  הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך