עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 11/2010

    7 תגובות   יום שלישי, 30/11/10, 08:31

    ''

     

    המצב מדאיג. כלומר, הכל יחסי כמובן. אולי זה אני, אולי זו התקופה, אבל צריך להגיד את זה בריש גלי והסתכן בסקילה רצינית באבנים (אבל אני אמיץ)- הסרטים היותר טובים בשנה האחרונה בקולנוע (המיינסטרימי) הם סרטי האנימציה. אם מסתכלים לרגע על השנה האחרונה הסרטים המהנים באמת והיותר כייפים, חדים ומעבירי מסר לעולם היו באופן מפתיע – סרטים מצוירים. צעצוע של סיפור 3 המעולה, גנוב על הירח המקסים ועכשיו הפתעה הפתעה – מגה מוח. אולי משהו בטעם שלי הולך ומתקלקל?

     

     

    אז בואו נתחיל בשורה התחתונה – במבול סרטי הילדים (ושלל קשקושים המתיימרים להקרא הצגות) שנוחתים בכל שנה בחנוכה, מגה מוח הוא הסופגניה הטעימה, המתוקה, החכמה והמענגת ביותר שתמצאו בסביבה, השנה.

    ביננו, זה ממש, אבל ממש לא רק סרט ילדים. להיפך, אני חושב שאת הקריצות הרבות שבו דווקא העיניים והאזניים הרגישות והפתוחות של המבוגרים יוכלו לקלוט בקלות. ההנאה? מובטחת גם אם עברתם את גיל שמונה. אתם יודעים מה? אולי בעיקר אם עברתם את הגיל הזה.

     

     

    מעבר לאפקטים בתלת מימד, האנימציה המרהיבה, הדיבוב (בין אם בחרתם בגרסה הלועזית הנוצצת ובין עם בחרתם בגרסת העברית המוצלחת מאוד) מה שעושה את מגה מוח לכזה סרט מוצלח, אלו הדמויות ובעיקר התסריט. הז'אנר מוכר – גיבורי על. הפרשנות? מגניבה. מגה מוח הוא הלוזר הנצחי, האנטי גיבור המובהק, החנון הזה שאף אחד לא רואה, הלא מוצלח שמתאמץ להיות גבר גבר אבל זה לא ממש הולך לו. נו, אתם בטח מכירים כמה כאלה מסביבכם. מולו, עומד חזק ואיתן, הגרסה הרזה יפת הבלורית והתואר לאלק בולדווין (ובאנגלית דווקא בדיבוב של בראד פיט) – מטרו מן. המטרו מן הזה הוא כל מה שלוזרים כמו מגה מוח שונאים. הוא יהיר, הוא מוצלח ובעיקר הוא מדכא. כמובן שבין השניים קיים מאבק ארוך שנים, כי ככזה – גם אם אתה סופר הירו, אתה צריך אנטי גיבור שיעצים אותך עוד קצת. הטוב והרע נאבקים פה, משהו משהו. במאבק הזה, מגה מוח נלחם את מלחמת הלוזרים והופך מהילד הטוב לילד הרע, עד שיום אחד זה מצליח לו. הוא מנצח והורג את מטרו מן. כעת עם היפוך התפקידים והעליה לכס המלכות צריך שוב אנטי גיבור שיעצים אותך. מגה מוח, ממציא אויב חדש בשם טיטאן, אך הגולם הזה עוד יקום על יוצרו ויבקש להחריב את העולם. אח, איך שגלגל מתהפך לו. מכאן תתחיל שרשרת ארוכה של היפוכים, מהפכים וטוויסטים מצחיקים ומפתיעים בעלילה וכן – גם הפן הרומנטי לא נפקד ממנה. כמו אצל סופרמן, כמו אצל ספיידרמן ואתם יודעים מה אפילו כמו בקינג קונג – כל גיבור כזה, צריך לידו איזו אשה. אך הפעם לא מדובר בסתם אשה-צל, אלא צלע מרכזית במשולש.

     

    מזמן לא נראתה, לא כל שכן בסרט אנימציה, דמות של גיבור כל כך מורכבת. מגה מוח הדמות, נעה ובודקת את מהות המילה גיבור ומהות הטוב והרע בעולם. מגה מוח הסרט, הולך ובוחן את המושג גיבור ומעמת אותנו עם כל מה שחשבנו כטוב ורע, על הגבולות ביניהם, על המקור שלהם, על מלחמות בהן לא תמיד הטוב מנצח, על רצון החלש לנקום בחזק וגם אמירה מאוד חשובה ומעניינית על אגו וקנאה כמניעים מאוד חזקים בחיים. עוד אמירה אחת נוקבת היא על העייפות ממאבקים שכל כולם אגו גברי נפוח ומנופח. כן, גם גיבורי על לפעמים מתעייפים. כמובן שגם כאן יש קריצות לרוב לעידן אובמה, אך הסיסמאות הפעם, כיאה לאנטי גיבור הם בעיקר – no we cant. אאוץ'. אני בספק אם הילדים יבחינו בניואנס הנ"ל (אחד מני רבים), אתם בטוח.

    שלא תחשבו שמגה מוח הוא כזה סרט רציני, על אף המסרים הרבים בו, הוא בעיקר סרט מבדר וכייפי. וכמו שהילדה שלצידי אמרה: אחד הטובים צוחק. תמצאו כאן פאנצ'ים ובדיחות בקצב, אקשן-פיצוצים-מרדפים השואבים השראה כמובן מכל גיבורי העל המוכרים – באטמן, ספיידרמן וסופרמן, אבל גם מקינג קונג.  

    את הגרסה העברית מוביל על כתפיו יחזקאל לזרוב עתיר הניואנסים בקולו והוא עושה את זה טוב, את רוקסן מדבבת הילה זייתון, אך כאן כמו גם בדמותו של מטרו מן היה צריך ליהוק קצת יותר מדויק, אם כי עדיין ביצוע היה מצוין. אני מציע את עלמה זק ומי המקבילה הישראלית לבראד פיט?

    אם אתם ילדים גדולים, לכו לראות את הגרסה הלועזית השנונה יותר (כן, ראיתי גם אותה!) בה לכל ליהוק יש משמעות והקריצות קורצות יותר – מגה מוח הוא ויל פארל המעולה ורוקסן העיתונאית מגולמת על ידי טינה פיי מלכת הכיתה. מטרו מן הוא בראד פיט. אתם צריכים עוד סיבה?

    אם כן, מגה מוח הוא סרט מגה חמוד. לביבה עתירת אקשן, בדיחות וגיבורי על כמו שמזמן לא ראינו. לפעמים הילדים הם רק תירוץ. רוצו לראות.

     

     

    הסרט הוקרן באדיבות אולפני אלרום

    _________________

    רוצים להשאר מעודכנים? אל תהססו להצטרף לעמוד בלוג בפייסבוק

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      ביקורת על מארינה מקסימיליאן בלומין,

      על כשפים מענגים - עמוק בטל / מארינה מקסימיליאן בלומין

      3

      מוזיקה  

      4 תגובות   יום שני, 29/11/10, 07:46

      ''

      אתם יודעים, לרוב אני לא נוהג לפרסם פוסט בעבור ביקורת על סינגל בודד (במקרה שלא שמתם לב, אני נוהג באיפוק וממתין בשקט לאלבום המלא), אבל דבר כזה מזמן לא קרה לי. פשוט לא יכולתי להתאפק.

      מה קרה? על שולחני נחת הסינגל החדש של מארינה מקסימילאן בלומין ונפלתי. כלומר לא האמנתי למה שאני שומע. לרגע הייתי צריך לבדוק שוב שזה הדיסק הנכון.

       

      טנא מלא כוכבים? דשאים דובבים? רביבים?? לא יתכן. מתי בפעם האחרונה שמעתם כאלו מילים ברדיו שלכם וזה לא היה במסגרת סופשבוע עברי ב 103FM? מארינה, כמו תמיד, עושה את זה אחרת. חריג, יוצא דופן, תיאטרלי, אדיר.

       

      הבחירה ללכת על ז'אנר שירי המשוררים היא מעניינת, אבל הפרשנות הו הפרשנות. המילים של לאה גולדברג, מקבלות לחן מכשף מאת מארינה ועיבוד ממסטל, סמיך, מכשף וקודר של תמיר מוסקט האלוף. תוסיפו לזה גם שירה ברוסית ותקבלו גברת עם ביצים מה זה גדולות. ענקיות.

      כבד, לא ממוסחר, לא קורץ לפלייליסט, נשמע קצת כמו שיר עם רוסי ובכל זאת כל כך ישראלי. הכי ישן ויחד עם זאת טרי ומרענן. אמיתי והולם את מארינה ומידותיה. מענג. ככה צריך לעשות מוזיקה.

      להגיד שאני ממתין כבר לאלבום הבכורה של מארינה זה אנדרסטייטמנט. אבל גברת בלי לחץ, קחי לך את הזמן. אני כאן.

      רוצים לשמוע? בבקשה!

      והנה המילים היפות של לאה גולדברג:

       

      טנא מלא כוכבים

      ריח דשאים דובבים

      עמוק בטל

      פועם לבבי

       

      הנה פעמיך קרבים

      הרעידו ריבוא רביבים

      עמוק בטל

      פועם לבבה

       

      איזה קסם. איזה יופי. לשמוע שוב ושוב ושוב. השיר הכי טוב כרגע ברדיו שלכם.

      __________

      רוצים להשאר מעודכנים? אל תהססו להצטרף לעמוד הבלוג בפייסבוק

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 5 מתוך 5

        ביקורת על לא ניתנת לעצירה,

        לא ניתנת לעצירה - ביקורת סרט

        6

        סרטים  

        2 תגובות   יום חמישי, 25/11/10, 17:45

         

        ''

        או שנגמרו כל השחקנים השחורים בהוליווד או שדנזל וושינגטון הוא השחקן האהוב ביותר על טוני סקוט. אחרת איך תסבירו את כמות שיתופי הפעולה בין השניים? כנראה שהשניים גם פיתחו חיבה עזה לרכבות, אחרת איך תסבירו את זה שהסרט הקודם של השניים היה חטיפת הרכבת התחתית 123, בו דנזל שיחק וטוני היה הבמאי. וואו, מקורי. סביר להניח שזו מקריות ואולי מצב של היצע התסריטים בשוק, אבל האם שמתם לב שלדנזל וושינגטון יש רצף של סרטי פעולה בלבד (בדגש על רכבות)? הלו, סוכנים יקרים, נגמרו התסריטים? נגמרו הסרטים שבהם הוא יכול לבוא לידי ביטוי? אחרי הכל מדובר בדנזל וושינגטון, שחקן עם שני פרסי אוסקר בבית.

        הפעם בלי קונצים יותר מדי גדולים ותוך שימוש בסיפור אמיתי ומצלמה תזזיתית (עד כאב ראש), מגיע בשעטה עזה "לא ניתנת לעצירה", סרטו החדש של טוני סקוט. כאמור, סרט נוסף בשרשרת הסרטים המשותפים עם דנזל וושינגטון (שנראה כאן דהוי מתמיד), הפעם משלב בין אמירה חברתית (דלה) לסרט אסונות. אם ראיתם פעם סרט אחד של טוני סקוט אתם יודעים בדיוק מה אתם הולכים והכינו את האקמול: הרבה תנועות מצלמה, הרבה רעש, פיצוצים קשים ובין לבין סיפור אנושי קטנטן שילבלב מעל לכל הסיפור, בדרך כלל על גבר שהוא קצת זאב בודד מחוספס.

        הפעם מתהדר טוני סקוט בסיפור אמיתי, שכל הסממנים מראים שיש בו מספיק חומרים לבערה של ממש, למתח, ועניין (אם לא לכם, אז לפחות למדריכים בבית ספר לרכבות, שצריכים להעביר שיעור נהלי בטיחות): קחו מהנדס רכבות ותיק (דנזל) ותצרפו אליו עובד חדש צעיר  ומצודד (כריס פיין, וורי פיין) בעל קשרים במקומות הנכונים (כשברור שמתחת לפני השטח החיים שלו קשים הרבה יותר, נכון?) ותזרקו אותם למשימה בלתי אפשרית, של עצירת רכבת ללא נהג ועם חומרים מסוכנים. לתוך הסיטואציה הזו תזרקו מעט כשלים ורשלנות מצד גורם שלישי, בוס תאוותני וקפיטליסטי ומירוץ נגד הזמן. וואו, כזה דבר לא ראינו, או שכן?

        הבעיה המרכזית עם טוני סקוט שהוא יכול לקחת את הסיפור המעולה ביותר, האמין ביותר, האמיתי ביותר ולקשקש אותו ככה זה יראה גם לא אמין וגם בדיוני. יש כאלה שיראו בזה מחמאה. טוני סקוט מגיש כאן אקשן חביב, אך אינו חורג בסנטימטר מכל שבלונה של סרט פעולה (מישהו בקהל כבר אמר בקול רם – ספיד על רכבות) ותוך כדי מסרס כל פוטנציאל למשהו טיפה מעבר. כמו מה? כמו מסרים חברתיים וכמה חומר יש כאן לאמירה חברתית נוקבת (אני רואה אתכם מעקמים את האף, מה לסרט פעולה ולאמירה חברתית): מבוגרים נגד צעירים, שחיקת מעמד הפועלים, יהירות, נפוטיזם, קפיטליזם דורסני ועליבות האזרח הקטן מול התאגידים הגדולים. אך יחד עם זאת פה ושם רואים כי זה לחלוטין סרט של עידן אובמה. לא יאמן כמה פעמים לאורך הסרט נאמר בדרך כזו או ממש במפורש הביטוי האובמאי - yes we can, אגב תנחשו מי אומר את זה.

        אם מתעלמים מכל אלה, בלתי ניתנת לעצירה הוא סרט אקשן די יעיל, הקצב שלו טוב ויש מספיק אפקטים ותמרות עשן למכביר. אמנם דנזל וושינגטוןמציג כישורי משחק חיוורים מאוד, ונראה עייף ולגמרי לא בעניין, אך אל תתנו לזה להפריע לכם. מי שעושה פה את הסרט הוא כריס פיין. יפה זה לא מילה וגם משחק בסדר (ואם התעוררתם באמצע הלילה וניסיתם לתהות מאיפה לעזאזל הוא מוכר לכם, אז התשובה היא מסטארטרק האחרון ואי אז בעמוק באדמה בכמה פרקים. לפיין עוזרת יפה רוסאריו דוסון, אמנם לא בתפקיד מרהיב כמו בשעה ה25 או בעיר החטאים, אבל היא בהחלט נותנת חיזוק נשי יעיל לעלילה. עוד תמצאו פה את גם אחיו רפה השכל של ארל מהסדרה קוראים לי ארל – איתן סופליי, כמי שאחרי על רשלנות ברכבת ובעצם אתם צריכים להאשים אותו בכל הסיפור...

        לסיכום, לא ניתנת לעצירה, אם לא מחפשים בו יותר מדי משמעויות ובאים אליו כמו שהוא, יכול לאפשר העברת שעה וחצי בהנאה (מסוימת), הצילום עושה אחרי הכל את העבודה (ואחרי כאב הראש הראשוני) והקצב, בזכות הרכבת המשתוללת הוא די קולח. חבל שעל הדרך פוספסו האפשרויות להגיד את האמת בפנים. לא נורא, גם אקשן זה בסדר. אם ראיתם את ספיד, סביר להניח שנהנתם יותר.

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 3 מתוך 5

          5 תגובות   יום שבת, 20/11/10, 12:40

          פסטיבל הפסנתר הופך להיות אחד מסממני הסתיו בתל אביב. בכל שנה בסתיו, עם בואו של נובמבר זוכים חובבי המוזיקה הישראלית לטעום, לשמוע, להרגיש את האמנים שלהם קצת אחרת. הפסטיבל הוא גם הזדמנות מעולה להתוודע ליוצרים צעירים בתחילת הדרך ולשילובים מקוריים שלא רואים בשוטף. איכשהו הפסטיבל והופעותיו מצליחים גם ליצור איזה נופך אינטימי. אולי זה העירום היחסי של האמן מול הקהל, בלי יותר מדי כלים ובלי להקה גדולה ואולי זה השירים שלפתע מתקלפים ומעטיפות מוזיקליות ורואים מי הם באמת. אולי זה הכל, אבל זה כל הקסם.

          והשנה היתה התלבטות קשה. לאן ללכת ואת מי לראות. ההחלטה הסופית לראות את אסף אמדורסקי נפלה , מלבד האהבה הגדולה אליו, בעיקר בזכות העובדה שאסף הוא אשף העיבודים. בשמיעת אלבומיו או בהופעות שלו בכלל, אי אפשר שלא לחשוב על העושר הרב בכל שיר ושיר. כמעט ואין לו שירים "רזים". תוסיפו לכך את העובדה שזהו מן ערב טעימות לקראת האלבום הבא שלו צד א' (שם מבריק!), שייצא בינואר וזו בכלל סיבה מעולה לראות אותו. ואכן, אם לקפוץ לשורה התחתונה לרגע – היה מעולה, מסקרן, מפתיע ועושה כבר חשק לשמוע את צד א', גרסת האולפן.

          את הערב פתח א"א לבד על הפסנתר עם שיר חדש, עירום ומקסים. מהר מאוד הוא צרף גם את תום דרום וקרני פוסטל. שתי בחורות אלוהיות, מוכשרות ושחקניות חיזוק מעולות. תום דרום חזק עכשיו באלבום ובהופעות החדשות של אפרת גוש, תוכלו לטעום ממנה גם שם. דרום היתה על הפסנתר רוב הזמן ונתנה חיזוק יפה בקולות. את קרני פוסטל יש צורך להכיר? אשפית הצ'לו, סולנית ביקיני, עליה השלום, המתנשפת של יקירתי והבחורה הכי שווה/קולית בסביבה. סוג של מלכת אופל מהממת ובלתי מושגת.

          כשא"א עובר לקדמת הבמה ולגיטרה החשמלית, קרני על הצ'לו ותום על הפסנתר מתחיל הערב, שבקלות ניתן לחלק אותו לשני חלקים. החלק הראשון היה אפוף אווירת בי-סייד (כלומר צד ב' וזה תזכורת למי שלא מכיר: פעם בימים שעוד שמענו תקליטים ותקליטונים, בצד א' היו כל הלהיטים ובצד ב' היו השירים ה"מיוחדים" יותר והלהיטיים פחות). החלק השני היה, במילה אחת: הלהיטים.

          מתוך שירי צד א' בלטו כמה שאני כבר לא יכול לחכות לשמוע אותם שוב. הרחובות ממריאים לאט, שיר שכתב דוד אבידן, בו אסף חוזר לפסנתר (ודרום לקסילופון). שיר תל אביבי במהותו (כיאה לאבידן) וכנראה תשובת האלבום החדש לגולשים, מהרי את. השיר הבא אחריו, רעידת אדמה, בו קרני וא"א משתפים פעולה למן דואט שלהגיד עליו קורע לב, זה הכי לא א"א, אבל הוא פשוט מרגש, איזו רעידת אדמה. שיר פרידה מדמיע ומצמרר ושורה שחוזרת בו כל הזמן- מה להציל, אותי או את הזכרונות...אחח, איזה יופי.

          חרב דמוקלס של לו ריד, זכה לא מכבר לתרגום עברי מרשים באלבום המופת "עזרה בדרך" של נועם רותם. גם א"א נתן פרשנות משל עצמו לחרב, בשיר שנקראמלאך שחור. עצב, כאב, אופל בכמויות. הבנות נתנו כאן ביצוע קולי מושלם. לכו חפשו את כל הגרסאות לשיר המעולה הזה.

          אחרי מלאך שחור החל צד הלהיטי של הערב ובאמת טעימות מכל הגדולים היו כאן – אהבה חדשה, שהתחיל רזה רזה וקודר והסתיים במבול תוקפני וסוער של גיטרה חשמלית וצ'לו. אחריו יקירתי, כולל חרחורי הגסיסה (או להיפך – התנשפויות של זה שקיבל אוויר סוף סוף) שלו בסוף מאת קרני פוסטל (כאן עשה א"א חסד עם אביו ועם האקדמיה ללשון והגה את המילה יקירתי כמו שצריך). ביצוע מופלא ויפה קיבל גם השמיים הכחוליםמנועים שקטים ורכבת לצפון, שירים שבינם לבין עיבוד רזה אין כלום, סקרנו מאוד עוד לפני ההופעה וגם כאן לא זיכנו בעיבוד שכזה אלא לעושר רב בזכות השילוב המעולה עם הקלידים (ועיבודי מחשב) והפסנתר. את ההופעה חתם זוג משמיים, שיר ארוך מאוד מתוך צד א', שכאן הושמעו תופים מתוך טייפ סלילים. מבריק.

          בהדרן זכינו לארבעה שירים באחד ההדרנים הכי טובים שאני ראיתי בהופעות של א"א ובכלל, וגם פה שני חלקים. החלק השקט שנפתח עם בראשית. המנון הפרידה הגדול של חורף 2008 (ואצל חלקנו רלוונטי גם לסתיו 2010) ואחד השירים הגדולים של א"א. רק א"א והפסנתר. מרגש זה לא מילה. כואב גם. אחריו הגיעחרש (ביבבה) הואלסי והמענג. את החלק השמח יותר פתח החדר האינטימי שלי (וזכה בסיפור משעשע) וה-להיט הנוכחי, הסינגל הראשון מצד א' – איפה את היום. קרני על הקלידים, תום בקיסלופון ואסף על הפסנתר, חגיגה. איזה כייף!

          מי שהיה כבר בהופעות של א"א בעבר יודע שלהוציא ממנו מילה זו משימה קשה. לרוב רק אחרי כמה שירים הוא מדבר עם הקהל. הערב, אולי בגלל השם של המופע קטעי קישור ואולי זה הפסנתר, שבזכותם זכינו לטעום עוד צד אחר של האמדורסקי. המדבר. המצחיק. שובה הלב. כך הפך את השירים לסיפורים קטנים, אינטימיים ויפים, גם בעיבודים גדולים ועשירים. בכלל לפעמים נדמה היה שהפסנתר הוא רק תירוץ בערב הזה. אומרים שגברים רגישים זה הכי 1995, אני אומר זה הכי חורף 2011. צד א' כבר מעורר בי תיאבון שיגיע כבר ינואר. איזה ערב.  אין כמו אסף.

          ''

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 4 מתוך 5

            ביקורת על הארי פוטר ואוצרות המוות,

            נו אז איך - הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1 ?

            7

            סרטים  

            6 תגובות   יום חמישי, 18/11/10, 17:30

            ''

            אומרים שהנוער של ימינו עסוק רק בפייסבוק ובעצמו. אז אומרים. חצי מהילדים ובני הנוער בעולם עוצרים ברגע זה את נשמתם ואצים לבתי הקולנוע לראות את ה-סרט הכי חשוב, הכי גדול, הכי מרגש והכי מסקרן (מבחינתם, כמובן) של התקופה הנוכחית – הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1. ובכן האם היה שווה לעצור את הנשימה? התשובה: תלוי את מי שואלים.

            אף פעם לא הייתי חסיד גדול של קוסמים בכלל ולא ממש הבנתי את ההייפ ההיסטרי סביב הארי פוטר בפרט. נכון, כנראה שכל דור צריך את ספרי הפנטזיה ההם שיהוו בריחה הולמת ולא מסוכנת, מהמציאות בגיל העשרה (וכאן כמובן מתעוררת תהייה חסרת תשובה – האם הארי פוטר הוא שר הטבעות של ימינו?!). כמובן שמעולם הילדים והנוער זה זלג, כמו במקרים רבים אחרים, אל ההורים ועולם המבוגרים.  ואני נשבע שאני מכיר לפחות שלושה אנשים מבוגרים שאפילו לא חיכו לתרגום לעברית והשיגו עותקים באנגלית, ביום שהספר יצא. כבר אמרתי שאני לא מבין את ההייפ? אז את הספרים לא טרחתי לקרוא, פנטזיה זה לא ממש אני. את הארי פוטר ואבן החכמים (הסרט הראשון בסדרה) דווקא ראיתי והיה בסך הכל סרט הרפתקאות די חמוד עם אפקטים מגניבים..אחריו עוד ראיתי את הסרט (ורק בשביל במאי אלפונסו קוארון, שעשה את ואת אמא שלך גם...תודו שכל חובב קולנוע באשר הוא צריך לראות מה יעשה במאי כזה עם חומר כמו הארי פוטר) ובכן..גם פה זה היה די נחמד, אבל לא נפלתי. באופן כללי אז נפרדו דרכנו הלא כל כך קרובות.

            לכבוד הסרט אחרון הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1 (חלק 2 צפוי בקיץ, הכינו את הארנקים) החלטתי לעשות ניסוי ולהקריב את עצמי, גופי ומוחי ונתתי שעתיים מהחיים לטובתו. הניסוי= האם מישהו שלא ממש עקב אחר הסדרה ולא קרא אף ספר, יכול לראות את הסרט האחרון בסדרה, להבין אותו ואפילו להנות? התשובה היא ככה ככה, אבל זו לא תשובה סופית, כי הנוער מסביבי חשב אחרת לגמרי.

            החדשות העיקריות עם בואו של הארי הזה הוא שהילדים גדלו. כן, הארי וצמד חבריו הטובים – רון והרמיוני (היא תמיד היתה כל כך מהממת?), כבר לא ילדים. זה בא לידי ביטוי בכל דבר ועניין בסרט, שהפך לפחות מצחיק והרפתקני והרבה יותר קודר, אפל, עצוב ועם מתח מיני (!), לפחות ממה שאני זכרתי מהארי פוטר (וכאן עולה תהיה נוספת, אתם בטוחים שזה סרט שמתאים לבני עשרה צעירים?). לזכות הסרט יאמר כי לא מעט פעמים הוא מנסה לתת הסברים קטנים לצופים שהצטרפו זה עתה, מה היה כאן קודם ובעיקר מי הוא מי. כנראה שהפרק הזה מתחיל במקום בו הסתיים הקודם - בתזכורת למותו של דמבלדור האהוב. כעת עם מותו של המנהל, הארי פוטר הופך ל"מבוקש" על ידי וולמורט וכך גם האנשים הקרובים אליו. מכאן תצא החבורה למסע הצלה מרובה תלאות, תוך כדי קריצה יותר ממרומזת למערכות היחסים ביניהם.

            ההתבגרות שעוברת על הקוסם הצעיר מורגשת היטב בסרט הלפני אחרון, שהפך לרגעים לסוג של דמדומים (כשהוא לא שר הטבעות ויש לא מעט קטעים שממש מזכירים ברוחם את הטרילוגיה ההיא). המתח המיני בין שני הגברברים הצעירים להרמיוני (והילדים האלה פיתחו גוף!) בולט כאן ביוצר מקריצה, אך גם הרצינות התהומית שפושה בכל והפכה את הסרט למשעמם ומייגע (וא-ר-ו-ך). מזל שכמה רגעים קומיים מצילים את העסק מלקחת את עצמו ביותר מדי רצינות. רוצים דוגמה? בבקשה - באחד הקטעים המבריקים בהתחלה שותה כל חבורה שיקוי שהופך את כולם להארי פוטר, נשים וגברים, נערים ומבוגרים. זה נשאר גם אחד הקטעים המשעשעים היחידים לאורך כל הסרט (נו הארי עם כל של בחורה וחזיה, מצחיק מאוד!). גם הקטעים בהם דובי משתתף, סוג של יצור טוב לב אך רפה שכל מעט, גרם לקהל להריע בשמחה והתלהבות. חוץ מאלה יש שתי סיבות אמיתיות לראות את הארי פוטר בגרסה זו: הראשונה והבולטת מכל היא הרמיוני. הגברת אמה ווטסון הצעירה, הפכה לברבור קסום שממלא כל סצנה באש, עונג ועומק (ובמילים אחרות, גונבת את ההצגה). היא מתגלה כשחקנית מצויינת, שממש מסקרן לאן תפנה את הקריירה שלה. אני ממש רוצה לראות אותה כבר בסרטים אחרים. תזכירו לי מי זה דניאל רדקליף?

            סיבה שניה לראות את הסרט טמונה בשמו – אוצרות המוות. למשך 3 דקות מספרת הרמיוני את סיפור אוצרות המוות, ואחרי נפילת מתח ארוכה מאוד ומייגעת, הסצנה הזו מעוררת לחיים את הסרט ונותנת לו תנופה שמחזיקה מעמד יחסי עד הסוף.  בשביל סצנה כזאת שווה לצלוח דקות ארוכות משמימות.. ככה מספרים סיפור, ככה יוצרים קסם, ככה עושים קולנוע. להט, יצירתיות ויכולת לספר סיפור. כמה פשוט. איזה עונג. 3 דקות מושלמות, שמצדיקות שעתיים ארוכות ומייבשות.

            הרשו להסיט רגע את הדיון ולדבר על הקהל. מה שנראה בהתחלה כלב המאפליה המחוצ'קנת התגלה בהמשך כסוג של חוויה. נכון, להתיישב בין בני נוער צעירים ולצפות לראות סרט בשקט אולי זו בקשה מוגזמת, אבל החברה האלה פשוט הפתיעו אותי. הם אמנם לא שתקו לרגע (לרגע!) אבל הם מחאו כפיים, הריעו, צחקו, התרגשו, נתנו פרשנות משל עצמם לדברים, ביקרו והשוו, ובעיקר הופתעו - על אף שהם קראו כבר את הספר. אתם יודעים מה, אני חושב שאני מעדיף אותם ככה.

            הארי פוטר הצעיר הפך לגברבר קטן בן 17 וכבר לא מתעסק רק עם קסמים. הוא מתעסק עם מוות, קנאה ויצרים (שימו לב הורים יקרים, הבונים על סרט ילדים) אז מלבד רוח רצינית מדי, שנושבת ממנו הוא לא מחדש הרבה מבחינה קולנועית וחבל. רוצה לומר, אין פה יותר מדי אפקטים בלתי נשכחים. הא, וגם פאן אין פה יותר מדי. מזל שיש פה את הרמיוני. יכול להיות שיוצרי הסרט כיוונו לדעת המעריצים בלבד (בכל זאת סרט שביעי, זה לא הזמן להצטרף) ואולי בכלל זה לא סרט בשביל "סתם" ללכת לקולנוע, אלא לחובבים בלבד. כל השאר, כמוני, די ישתעממו. לחובבי הארי פוטר, אם לא ברור, אסור להחמיץ.

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 3 מתוך 5

              4 תגובות   יום שלישי, 16/11/10, 09:00

              '' 

              תהילת עולם היא דבר חמקמק. תשאלו את דובר קוסאשווילי. אחרי שהוכתר כמלך החדש של הקולנוע הישראלי, בזכות סרט בכורה אדיר, שובר מוסכמות (ולהיט היסטרי, לא קטן) בשם חתונה מאוחרת, נבעט כעבור שנתיים מאותו כס ממש, בגנות מתנה משמיים, סרט בעייתי  קמעה (אך הרבה פחות נורא בצפיות חוזרות). כן, כאלה אנחנו – אוהבים להמליך מלכים ואוהבים להוריד אותם היגון שאולה. חובביו, לעומת זאת, קיוו בשקט ובציפייה דרוכה כי הוא עובד על יצירת מופת חדשה שתשיב אותו למעמדו הרם כי דובר הוא דובר והוא תמיד יודע מה הוא עושה, גם אם זה נגד הזרם. זו גם הסיבה שהורמו לא מעט גבות, כשנודע שהפרויקט הבא של קוסאשווילי הוא רב המכר של יהושע קנזהתגנבות יחידים. מה לדובר ול1956 ובכלל- איך ייתכן שאין פה אף גרוזיני? והאם היה שווה לחכות?

               

              ובכן, אפשר לנשום לרווחה – לא מדובר פה בעוד פלופ מסוג מתנה משמיים. אך מצד שני התגנבות יחידים הוא גם ממש לא חתונה מאוחרת, רחוק מכך. התגנבות יחידים הוא איפשהו במקום טוב באמצע.

               

              כמעט עשור אחרי חתונה מאוחרת, חוזר קוסאשוולי עם התגנבות יחידים, סרט שונה לחלוטין ממה שראינו ממנו עד כה. את מדורת השבט ההיא, הוא נוטש לטובת מדורת שבט מעט יותר רחבה – השבט שנקרא החברה הישראלית, עת התגבשה והותכה לכור בעייתי אחד. כן, בסרטו השלישי מתרחק קוסאשווילי מהטייפקאסט שכמעט הולבש עליו, עוזב את הבלוק השכונתי המוכר ועובר אל הבסיס צה"לי ולא מתבייש לפשפש בקרביים המדממים של ה"מיקרוקוסמוס" של החברה הישראלית ולא רק זאת, אלא גם לגעת בקלאסיקה מודרנית.

               

              השנה היא 1956. המקום הוא בה"ד 4, הימים הם ימי טירונות והחיילים הם מחלקת "הלבבות השבורים". שם רב משמעות כשמדובר בחבורת חיילים עם יותר לקויות בריאותיות מאשר בעיות באהבה. ואת מי נמצא שם? בעצם את כולם: את נציגי ארץ ישראל היפה ואת נציגי ארץ ישראל הבעייתית, את נציגי ההתיישבות העובדת וגם את נציגי ההתיישבות האובדת. עולים חדשים וצברים, אשכנזים ומזרחים, חזקים וחלשים, יפי בלורית ומקורזלי הבלורית. תוסיפו לכל זה גם את הקלחת הצה"לית, הלא פשוטה ממילא ותקבלו מתכון בערה נפיץ ותחושה של אסון מתקרב.

               

              בתוך כל המחלקה בולטים סמלים מובהקים מאוד, ועל כתפיהם מונח ייצוג של פלחים פלחים בחברה, למשל: אלון, קיבוצניק חסון, שעליו נכתב "יפה הבלורית והתואר". אלון טוען כל הזמן שהגיע למחלקה בטעות ובאמת נדמה שלא ברור מה הוא עושה שם, עד שאובססיית הצנחנים בה דבק מבהירה היטב מדוע הוא שם. צופים בוגרי ההתיישבות העובדת יזדהו בקלות עם הקושי הגדול של אלון ו"מה יגידו בקיבוץ". לעומתו, בקצה הרחוק של סקאלת הגבריות ניצב זה שלא אכפת לו מה יגידו וזהו בן-חמו, בחור נשי ועגלגל, יוצא עדות המזרח שאינו מהסס לפצוח מול כולם בריקודי בטן ולהיות "החלש" שבחבורה. זוהי דמות קריקטוריסטית כביכול, אך כמראה לחבורת הגברברים היא טומנת בחובה לא מעט קונפליקטים ושאלות. בין אלון לבן-חמו נמצא קשת של סטריאוטיפים מפה ועד הודעה חדשה: את שובר הלבבות בעל הדעות המוצקות, את המזרחי חמום המוח, את האשכנזי השחצן המנגן בכינור, את העולה מרומניה שחולם להיות צבר ומגשים זאת דרך תינוקו, את המזרחי טוב הלב ועוד ועוד, כשגם בפיקוד המחלקה בעצם עומדים מ"כ האשכנזי והמ"מ המזרחי, בתפקיד השוטר הטוב והשוטר הרע.

              כך התגנבות יחידים אמנם מעביר אותנו טירונות יחד איתם, כאומר בעצם: תסכלו עליהם ותראו אותנו. אך כמו הקצוות בהם מאופיינות הדמויות כך הסרט נע בין הקצוות. בין הניסיון להיות דרמטי וקודר, לבין הניסיון להצחיק ולבדר, כמעט באופן בורקסי. לפעמים זה עובד ואז זה מצויין (בעיקר בזכות אסף בן שמעון בתפקיד בן חמו ומיכאל אלוני בתפקיד בני המ"כ), אך לפעמים המתח בין הדרמטי לקומי יוצא בהפסדו והדמויות נתפסות יותר כקריקטורה המפספסת את האמירה. אגב, גם כרזת הסרט (הכעורה משהו) קורצת מדי לסרטי ה"ספיחס" למיניהם ופחות ל"אחד משלנו", נגיד. מתווסף לכך גם הפסקול שנראה כאילו נלקח מסרט בורקס נשכח בשנות ה 70 ולא תמיד מופיע במקומות הנכונים, מזמין איזו בדיחה תמידית ומשהיא לא מגיעה הצופה נשאר וחצי תאוותו בידו. זה השלב בו הסרט הולך מעט לאיבוד כלא יודע מה להחליט- האם אני משל ביקורתי על החברה הישראלית או שמא אני סרט בורקס להמונים? לא תמיד התשובה גם וגם היא מספקת ולא נראה שקנז כיוון למקום הבורקסי ההוא. מה גם שנראה כי ריבוי הדמויות וקוצר היריעה גורם גם ללא מעט חורים בעלילה ויותר מדי סצנות שמוטב היה לוותר עליהן.  

               

              מצד שני יש בהתגנבות יחידים גם כמה רגעים יפים וצלולים, כמו סצנת חצי הנשיקה בין גיא אדלר וליאל דניר (שמצילה סצנה ארוכה ומיותרת לגמרי), או רגעים חדים כתער המסובבים עמוק את הסכין בלב (אין מספיק רגעים כאלה, לצערי), בעיקר לקראת סוף הסרט בו יש חזרה לפסים הדרמטיים ובעיקר במתח המתמיד בין אלון (הוא עוז זהבי, שעושה עבודה יוצאת דופן) לבין בני המ"כ. אך מעל לכל, אם יש שתי סיבות מרכזיות ללכת להתגנבות יחידים הן: המשחק והנראות של הסרט.

              המשחק המעולה רוב הזמן, של האנסמבל הכי גברי שנראה כאן בשנים האחרונות מציל לא מעט פעמים את המצב. בראשם בולטים כמובן עוז זהבי שמפתיע בדמות מכמירת לב כאלון הקיבוצניק היפה ובמשחק מדויק וחד, גם אסף בן שמעון כבן חמו, שאחראי על הסצנה החזקה ביותר בסרט, בעת ביקור המשפחות. מעל כולם מרחפת דמותו של בני המ"כ, דמות חצי מסתורית ולא פתורה עד הסוף, בביצוע מוחץ ומושלם של מיכאל אלוני.

               

              בצד הנראות של הסרט חוברים כמה אלמנטים: העיצוב המדויק של כל פרט ופרט, ממשיך את סרטיו הקודמים של קוסאשווילי שנראו מדויקים מאין כמוהם ומוקפדים עד רמת הטפט. גם כאן ההקפדה ממשיכה עד רמת הגרב, אך לא רק בתלבושות עסקינן, כי אם גם במראה האותנטי של השחקנים עצמם ובעיקר במבטא שלהם שבתחילה נשמע מוזר ומזוייף, אך לבסוף עושה את העבודה. חובה לציין גם את הצילום המושלם של אמנון סלומון (זוכה מוצדק בפרס אופיר).

               

               

              אם נביט על שנת 2010 בקולנוע הישראלי נזהה עובדה אחת בולטת מאוד. תקראו לזה טרנד, תקראו לזה מקריות, אבל לא מעט סרטים השנה מבוססים על ספרים (וחכו זה עוד לא נגמר). כולם אגב, לקחו סיכון ונגעו בנכסי צאן ברזל של ממש. דובר קוסאשווילי יוצא מהסיפור בשלום, אם כי לא בהצטיינות יתרה, אך יש להעריכו על האומץ בלקחת את התגנבות יחידים, לנער אותו וכרגיל להמשיך לבעוט. רוב הזמן הוא עושה את זה טוב, אך אם היה טיפה מקצץ היה יוצא לו בונבון.

               

              נ.ב.

              הבלוג "הרושם של רותם" קורא לכם לצאת מהבית וללכת לראות קולנוע ישראלי. אם לא אנחנו נתמוך בו, אז מי? 

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 3 מתוך 5

                ביקורת על דנה ברגר - עשור לאלבום "עד הקצה",

                אמביציה בלונדינית - עשור לאלבום עד הקצה

                7

                מוזיקה  

                4 תגובות   יום שבת, 13/11/10, 12:53

                ''

                 

                כמה דברים קורים בעשור אחד. פשוט לא יאמן. אנשים מתחילים קריירות, נעלמים, ממציאים את עצמם מחדש. נעלמים שוב, חוזרים, מתאהבים, מתגרשים. וואו כמה דברים קורים בעשור אחד. אז, איפה הייתם ומה שמעתם לפני עשר שנים בדיוק? אני, אני טחנתי כמו כולם כמעט, את עד הקצה... עשר שנים אחרי, מפוכח יותר, בוגר יותר ובעיקר שומע קצת דברים אחרים, הלכתי לבדוק האם הקסם של עד הקצה עוד עובד עלי ומה יותר טוב, אם לא מופע לציון עשור לאלבום שהציב (לזמן קצר) את דנה ברגר במרכז הבמה. אתם יודעים מה? הקסם עוד עובד.

                 

                בשנת 2000 אי אפשר היה לברוח מעד הקצה. לאן שלא הלכת שמעת איזה סינגל ממנו. שירי אהבה ופרידה מתקתקים עם לבוש אלקטרוני מהפכני לאותם ימים, שלא רק את דנה הציב בפרונט אלא גם עשה את עופר מאירי, אבי אבות מטרופולין ואת ורד קלפטר כמלחינה וכותבת נשית מעולה. מאז זרמו כבר הרבה אפרת גושיות בירקון וכל מיני דנה ברגר וונאביז נגסו לה בכתר וכאמור – כמו שאנחנו ממליכים ככה אנחנו מורידים בקלות, אבל תמיד ידענו, בלונדינית כזאת – אין.

                 

                מופע העשור לאלבום עד הקצה נתן הזדמנות לדנה ברגר להשיב אליה לכמה רגעים את הלפיד, לחזור לימים שהרדיו עוד פרגן והשמיע (מה זה השמיע, טחן) ולפני שבאו כל מיני זמרות שנכנסו למשבצת הזמרת התל אביבית המה-זה מגניבה וסקסית והאש ההיא דעכה. המופע הזה הזכיר דבר די עגום-  כמה זמרות רוק בנות 40 אתם מכירים כאן? מעט, מעט מדי. גברים לעומת זאת יש ויש. המיינסטרים שלנו, כמו שהוא נשמע עכשיו, צריך אותה בחזרה. אי אפשר לחיות רק על יהודית רביץ וקורין אלאל ואני לא רוצה בכלל לדבר על חבורת רימון.

                 

                למופע הזה היה אפשר בקלות לקרוא דנה ברגר –גרייטסט היטס, כי פשוט מאוד היה כאן כמעט הכל. ומסתבר שזה לא מעט בכלל. את הערב היה ניתן לחלק לשני חלקים – חלק א' שכלל את שירי עד הקצה וחלק ב' שאפשר היה לקרוא לו – המסיבה. חלק א' נפתח עם אותו צליל שהביא אז עופר מאירי, קולות הדולפינים של יש בזה טעם. ביג שוט שהלהיט את הקהל כבר על ההתחלה. מיד אחריו באו עוד שבעה שירים מהאלבום המוצלח ההוא, כשהרעיון היה לשמר את השיר הכי דומה לאלבום רוב הזמן (והיה רעיון מעולה לוותר על שני השירים החלשים באלבום ההוא – האל עם החיצים וממני אי אפשר לברוח). לומדת לעוף ואהבה, נטחני גלגלצ עד היום, כמובן שהיו וגם עוד שני סינגלים שדווקא לא היו להיטי רדיו, אבל היו הרצועות הטובות באלבום, אולי כי דווקא הנושא שלהם לא היה אהבה. היה מאוד מסקרן לדעת איך יתרגמו את  2007 ובומביי למופע הבימתי. 2007 הוא שיר אפוקליפטי מצוין וקודר שקיבל עוצמה על הבמה בצלילו המיוחד, הדחוס יותר והאפל רק חבל שדנה קישטה אותו בשירה מתיילדת ומתפנקת (רגעי החולשה של הערב זו השירה ככה. ממתי את שרה ככה גברת?). בומביי, שבאלבום הוא ממתק טרנס אלקטרוני ביותר עם מילים לא פשוטות (אך רלוונטיות גם לימינו אנו) קיבל כאן עיבוד רוקרי עם גיטרות לוחצות. ביצוע מקפיץ וטוב, אבל אני פינטזתי על מסיבת הטבע ההיא.

                 

                לכבוד שיר הנושא גילתה דנה רוחב לב והזמינה את ורד קלפטר לדואט. הקהל? שאג את עד הקצה ובי עלו תהיות שהשתיים מוכרחות להמשיך לעבוד יחד. יוצאים להן פנינים. את פרק עד הקצה חתם ביצוע קטן וזעיר לשיר האחרון באלבום – סוף סוף ההתחלה, הגרסה הברגרית לאצלי הכל בסדר של ג'וזי כץ והזכיר כמה השיר הזה קטן, נשכח ומענג.

                 

                בקטע מעבר (מעט ארוך) ירדו דנה והלהקה מהבמה והשאירו אותנו עם מיני מיקס מרקיד של תוך כדי תנועה, האלבום שדווקא הוריד את דנה מכס המלוכה. ואז, בשמלה שחורה צמודה ומהממת, עלתה דנה לבמה ופתחה את המסיבה. צרור יריות בלתי פוסקות של להיטים בשרשרת ואורחות נכבדות. החלק הזה בהחלט היה אפשר להגיד עליו, נתן ברוק. הרבה גיטרות מנסרות וביצועים קצת פחות חמאתיים ללהיטים אהובים. מיד אחרי תוך כדי תנועה המעולה, עלתה קרולינה לבמה. מחמאות הוא אחד השירים האהובים עלי באלבום של קרולינה, אך נראה שדווקא הוא היה בחירה שלא עשתה טוב לאף אחת מהן וגם לא לקהל, שפשוט לא אוהב שירים שהוא לא מכיר. מרגיז. ברוח הערב והקהל, אני חושב שדווקא happiness או אף אחד לא בא לי היו הולכים יותר טוב. הפיצוי בא בביצוע כובש של השתיים למחכה לו. דנה על הבוסה נובה וקרולינה על הסול החם והמרגש שלה, נתנו ביצוע כובש ללהיט די שחוק. הבוסה נובה המשיכה בלי קרולינה גם לבא והולך, שסימן את פתיחתו של החלק השקט של הערב. שלב הבלדות הברגריות. ושוב עלתה קלפטר לבמה לשיר שלה. תמיד מצליח, שיר ורד קלפטרי מובהק ולא בלתי מוצלח. חבל, חבל שאתם לא מכירים אותה.

                ואז הגיע יום-יום, נציג יחידי מאלבום בעייתי ונשכח שהרחיק את ברגר מהקהל ולהיפך והביא אותה בביצוע שהצליח להוציא מכולם פליאה ובעיקר גילה שבעטיפה נכונה אפשר לעשות פנינה. החלק השקט של הערב מסתיים עם גן מאיר, שיר פרידה קשה ועצוב שהתחיל באקוסטי ובקטן ונגמר בסערה גדולה ומרשימה, להדגיש את השבר. אוי הלב הלב.

                 

                המסיבה חזרה עם עלייתה של אפרת גוש לבמה. זו בחירה מעניינת להביא את גוש ולא רק בגלל שיתוף הפעולה במטרופולין, אלא בעיקר כי כבר נאמר הרבה פעמים שזאת היא היורשת של זאת. ואני אומר למה יורשות אם אפשר את שתיהן. וואו – מה שהן עשו יחד. אש אש ועוד אש. קרב אגרוף של גוש הביא אותה ברוק דחוס לפנים, אך השיא היה בביצוע משותף ללישון בלי לחלום ומלך. לישון בלי לחלום מתוך הפרויקט של עופר מאירי –מטרופולין, הוא  שיר אורבני מושלם (ואח איזה קליפ יש לו). גוש החליפה את רוני אלטר וביחד מדובר בפצצת מימן, מהסוג שגרם לי לחשוב על כך שדנה ברגר ועופר מאירי חייבים גם הם לחזור לעבוד יחד. חייבים. מלך מתוך האלבום הראשון והבועט של ברגר, התלבש כשמלה רטרואית מרהיבה על גוש והיה יכול להכנס בקלות לאה אה אה, האלבום החדש של הגברת. הקהל היה בעננים והגג ברידינג 3 עף מהמסיבה שהיתה על הבמה.

                 

                את הרוק הבועט המשיך שיר חדש של דנה, מה שאמרת, מתוך אלבום שמיני שבדרך, מעורר סקרנות כי אם הוא מסמן את הכיוון אזי דנה זונחת את בלדות המתקתקות מאת איתי פרל וחוזרת לרוק. מעניין איך זה יישמע בגרסת הסינגל. מעניין איך הקהל יקבל את זה. את החלק הזה של הערב סיים ה-להיט הראשון של ברגר כזמרת וזה היה חמימות חולפת, מתוך האלבום פשוט להיות, האלבום הטוב ביותר של דנה עד כה ואני אומר - ואולי עוד שנתיים נחגוג לו 15 שנה?

                 

                בהדרן הפך האולם למועדון שירה בציבור. פשוטו כמשמעו. כל זמר חייב שיהיה לו בארסנל איזה להיט פיגועים או יום זיכרון ואפילו לדנה יש אחד כזה. שקט, נציג ימי באלגן הערב (ומה עם גברים מקצוענים וחוצלארץ?) הזכיר שהוא שיר מצוין עם לחן חזק ומילים עוצמתיות, כשלא שומעים אותו בהקשר של אסון. שיר חתירה לשפיות, בלי כל קשר לתופת שמסביב. את השירה בציבור המשיך הלהיט האחרון מהשותפות עם איתי פרלהנה באתי הביתה, שאז עלה הגברבר לבמה והבנות נהרסו כלא היו. העיבוד הערב היה טוב יותר מאשר באלבום המשעמם ההוא. הקהל, היה בעננים. לסיום עשתה דנה מעשה ריטה וירדה לקהל ושרה שוב את עד הקצה. הפעם לבד ועם ליווי רזה. הביצוע היה טוב, הירידה לקהל? מיותרת. זה היה רגע מוזר שאפשר היה לוותר עליו.

                איזה ערב כייפי זה היה. דנה הפעילה את מכונת הלהיטים שלה והוכיחה שזה בסדר גמור לא לחשוב יותר מדי ורק לרקוד ולצרוח בכל הכוח. נשתה ונחיה ונשתה ונחיה.

                אח דנה דנה, אמביציה בלונדינית יקרה שלי, שמתי עליך עין עוד בימיך בלהקה הצבאית הנשכחת ובעיקר עם הפריצה הסקסית של באלגן. הערב הזה הוכיח לי סופית שאת שייכת למרכז הבמה. אני מציע שתרימי טלפון לדן תורן, יובל מסנר, ורד קלפטר ועופר מאירי ותגידי להם, יאללה עושים אלבום. אם צריך לסכם את הערב בשתי מילים (מעט פרחיות אבל גם לי מותר): אחלה הופעה.

                 

                נ.ב.

                גן עדן עירוני של באלגן, אחד האלבומים האהובים עלי EVER ואם צריך סיבה למופע – אז אני פונה מכאן לדנה, דן תורן, יובל מסנר, רע מוכיח ושות'- מה דעתכם על מופע 20 שנה לגן עדן עירוני? איזה כייף היה בשנות ה 90. 

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 4 מתוך 5

                  6 תגובות   יום שבת, 6/11/10, 10:50

                  ''

                  צפייה חלקית בעונה האחרונה של כוכב נולד והאזנה לאלבומים של בוגרי התכנית לדורותיה, שיצאו בשנה החולפת  (והיו לא מעט כאלה, רוצים דוגמה? קבלו רשימה חלקית ביותר: נינט טייב, שי גבסו, מאיה רוטמן, הראל סקעת, בועז מעודה, מיי פיינגולד ועוד.. במאמר מוסגר אגיד גם שרובם כשלו במכירות) הביאו אותי למחשבה ולתהייה –האם כוכב נולד זו משקולת או מנוף? אני אסביר - משקולת, כי בעצם אתה לא יכול להשתחרר מהתווית הזאת ולא משנה מה תעשה. לנצח תיזכר כהוא מכוכב נולד, אי אפשר יהיה לברוח מזה, ולא משנה לאיזה מקום הגעת. תוסיפו לזה שהאנשים הנכונים בתעשייה יסמנו אותך באות קין שכמעט בלתי ניתנת להסרה (תשאלו את נינט), אגב -גם עורכים מוזיקליים, לטוב ולרע שומעים אותך עם הרבה דעה קדומה. למשקולת יש עוד צדדים רבים, אם לא ניצלת את המומנטום בזמן- אז כולם יספידו אותך בטרם נולדת. בקיצור, מסובך, לא?

                  המנוף הוא דווקא ברור בהחלט. אותו קיצור דרך מפורסם והאגדה על 15 הדקות של התהילה. אני מניח שבמציאות התשובה נמצאת איפשהו באמצע וגם תלוי את מי שואלים.

                  כל הפתיחה הארוכה הזאת היתה כי התהייה בדבר המנוף והמשקולת עלתה שוב כששמעתי לראשונה את הדיסק של אדיר והילדות. במקרה הזה נראה שכוכב נולד היא הרבה יותר משקולת ממנוף. הילד שהגיע למקומות די גבוהים בעונתו (5 אם אינני טועה) "נמוג" לעבר השכחה ולא הכה בברזל בעודו לוהט, נאלץ עכשיו לכתת רגליו ולהתחיל מחדש (אולי מכאן ההשמטה של האוחיון?). ואתם יודעים מה, במחשבה שנייה אני חושב שזה לא דבר רע כל כך. עכשיו שלב העבודה הקשה מגיע ומי שבאמת רוצה ומתאים יעשה את זה ואין ספק שלאדיר אוחיון, כמו שנראה אז וכן עכשיו – יש את זה בגדול.

                  אם המיינסטרים שלנו נשמע לאחרונה עבש, מיובש והכי מנותק ממה שקורה בעולם, מגיע אדיר אוחיון עם הלהקה שלו – הילדות (אל דאגה, מדובר בגברברים צעירים) ומביא אלבום שמתכתב עם לא מעט דברים שקורים עכשיו בעולם וזה יופי. כולם מדברים על השפעות של רדיוהדוכו' אבל אני מוכן לשים את ראשי שאדיר שמע לא מעט גם את TV ON THE RADIOוגם את האלבומים הראשונים של KINGS OFLEON ואתם יודעים מה, אולי הוא גם שמע את קרח תשע ואת נועם רותם. אגב, כל אלה באים דווקא להחמיא לאדיר אוחיון שלא התבייש להוציא מוצר הכי רחוק מערוץ 2 והכי לא שמנוני שיש. אדיר נותן ברוק.

                  רבות דובר, כבר אז, על קולו הייחודי של אדיר, קול הפלצט שנשבר לעתים ועולה לגבהים וצובע גם את האלבום הזה בצבע מיוחד ומרשים, אבל אדיר לא מסתפק בו בלבד. בפלצט הוא משתמש בחכמה ובמקומות הנכונים בלבד. נכון, זה לא אלבום מושלם. בכלל לא. יש בו הרבה נגיעות בוסריות שמאפיינות אלבום ראשון, בעיקר בתחום הטקסטים (חמודים למה אתם מתעקשים לעשות הכל? יש לא מעט כותבים מוכשרים שהיו עושים לכם את העבודה, לא פחות טוב), אבל לשיר ולהלחין אין ספק שאדיר יודע.

                  האלבום שמצריך האזנות חוזרות על מנת להיסחף איתו, נפתח עם מסך גיטרות עצבני בלא יכול בלי, פשוט שיר גיטרות בלתי מתפשר ופיתחה רועמת מעוררת תיאבון לבא אחר כך.

                   לאט לאט, היה סינגל הבכורה שיצא לרדיו שהושמע להרף עין, אך לא השאיר אחריו חותם וחבל. הרי ברדיו שלנו שדוגל בחמאה רכה, נעצים הם לא משהו שקל לעכל והיי מדובר בשיר לא רע בכלל, עם אתנחתאות מבריקות באמצע. שיר שמרפרף להרבה דברים ששמעתם, רק עם יותר אנרגיה.

                  זוכרים את הימים שהייתם קונים תקליטים בזכות שיר אחד ואחר כך מתאהבים ביתר? קבלו את שיר מספר 3 – סילביה. זהו המנון האצטדיונים של אדיר והילדות. נשבע לכם. אם היהודים הצליחו להתפלק אי אז לפלייליסטים, לא ברור איך השיר הזה לא. מדובר בלהיט.סילביה, פסגת האלבום ולחלוטין השיר הכי טוב בו (שאם עד עכשיו הייתם צריכים סיבה לרכוש את האלבום, הנה היא). בלדת רוק גדולה מהחיים עם הפקה עשירה מצויינת ומצוחצחת היטב. בואו נאמר שתום פטרובר היה הורג בשביל שיר כזה. והשורה המנצחת: אני אדמה לרגליך. מתי אמרו לכם את זה לאחרונה?

                  גם ההמשך לא טומן ידו בצלחת – אסופת שירים לא רעים בכלל, מפוצצים באנרגיה ובקצב טוב (סוף סוף צעיר שנשמע צעיר ולא זקן בן מאה) כמו שני השירים הבאים  – לא היית מוכרחה וכל מה שרציתי להיות, נראה לי שאלו השירים בהם אדיר נותן טעימות לכל מה שהקול שלו מסוגל לעשות. תגבירו ותהיו מוכנים להזיז את הראש בקצב. כל מה שרציתי להיות הוא התשובה של שנת 2010 לקרח תשע ויותר ממזכיר (לטובה) את נועם רותם.

                  זה לא הסוף, עוד שיר לא פחות מעולה עם פזמון שעושה את העבודה ומשתמש ביעילות בקולו של אדיר, מזכיר מעט את הרוח הסבנטיזית של רוקפור (ושוב, זו מחמאה, רק אילנות גדולים הולכים פה). פשוט שיר מצוין.

                  סוגרים את האלבום עוד שני שירי גיטרות אנרגטיים. הקצר ביניהם (באופן יחסי) הוא גם בעל קצב לא רע בכלל, חושך, שזוכה בסיום הכי פומפוזי באלבום. האלבום נחתם בלב אל לב. לא זה לא שיר הפסטיגל ההוא, אלא תשע ומשהו דקות של שיר. תגידו יומרני? אז תגידו. מדובר בשיא של ממש שנותן לא מעט כבוד לא יוצרו.

                  בשורה התחתונה אפשר להגיד שאדיר אוחיון מעורר בי סקרנות לקראת הבאות. האלבום הראשון שלו פשוט מפתיע – תצוגת תכלית עשויה היטב, מופקת מצוין ועדכנית, גם אם מעט בוסרית. אדיר הוא ילד והוא בוגר, הוא שבור והוא אנרגטי, כמו שמזמן לא נראה כאן מישהו. לחובבי השקט, זה ממש לא אלבום בשבילכם. למי שלא פוחד מרוק גיטרות, שיודע יפה מה הולך עכשיו בעולם, זה לגמרי אלבום בשבילכם. האזינו בלי דעות קדומות.

                   

                  אדיר הילדות/היי פידליטי

                  ''

                  דרג את התוכן:

                  הציון שלי: 4 מתוך 5

                    ביקורת על המדריך למהפכה,

                    המדריך למדריך למהפכה

                    13

                    סרטים  

                    6 תגובות   יום רביעי, 3/11/10, 10:03

                    המדריך השלם והמפורט למדריך למהפכה:

                    '' 

                     

                    לפני צאתכם לסרט המדריך למהפכה, עליכם להצטייד במדריך הבא שיעזור לכם להתכונן לסרט:

                     

                    א. מהפכות זה לא לכולם.

                     מאז ומתמיד מהפכה היתה שמורה למתי מעט. על אחת כמה וכמה עניין במהפכה. ובמהפכה הנוכחית לא כולם ימצאו עניין, אתם יודעים, ערוץ 1 לא נחשב לדבר סקסי כבר שנים ובכלל, מי יוצא לסרט על ערוץ 1? תתפלאו, אתם הולכים לצאת לסרט על ערוץ 1.

                     

                    ב. אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

                     כי זה אמנם סרט על רשות השידור, אבל זה סרט על כולנו בעצם. אתם בקלות יכולים להחליף את רשות השידור בעירייה או בביטוח לאומי, או בכל מה/מי שאמור לתת שירות לאזרח ולהתעצבן.  זהו מאבקו של האזרח הקטן (מי קטן יותר ומי פחות) בגוף ציבורי, בשחיתות הפושה בכל, בקורי העכביש הנטווים מסביבנו, בסתימת פיות מייאשת. בכלל, תמצאו עצמכם מיואשים לא מעט במהלך הסרט. הזוהי מדינתנו? כנראה שכן. ולא, זה לא סרט לשמאלניים בלבד. אתם מבינים עכשיו למה לכם פוליטיקה?

                     

                    ג. מניפולציה היא לא מילה גסה.

                     בכלל לא. המדריך למהפכה הוא סרט לוהט, חדור להט ומלהיט. וכדי לעשות זאת נדרשת הרבה אמונה ולהט מצד המהפכן, אבל גם לא מעט מניפולציות והסרט משופע בהן. אמירות וצילומים סרקסטיים של מיטב הפוליטיקאים ו"האמנים" המובילים המוצגים כולם באור אבסורדי, קריקטורי כמעט, עושים את העבודה (מיכל זוארץ, שרית חדד ויהורם גאון מתבקשים לא ללכת לסרט, ראו הולעגתם).

                     

                    ד. רגע, עלילתי או תיעודי?

                     זה גם וגם וגם וגם. אבל למה הכל צריך להיות תחת הגדרות? בגדול, זה יותר סרט תיעודי מעלילתי, אבל באשיר כבר הראה לנו איך אפשר לעשות סרט מופתי ושיהיה גם תיעודי וגם  קולנועי עם עלילה ומתח וכאב. אותו דבר בדיוק במדריך למהפכה – קצב של קומדיה, לב חם ופועם של דרמה, תפניות בעלילה כמו במותחן ומציאות כמו שאף תכנית ריאליטי לא תראה. ושימו לב לפתיחה המהממת ביופיה, עושה חשק לראות סרט שלם שנראה בדיוק ככה. צברי, אני מחכה.

                     

                    ה. וזה בכלל סרט על אהבה.

                     כן, המדריך למהפכה הוא בכלל סרט על אהבה. על אהבה ולהט (פעם שניה במדור) למקצוע. מזמן לא ראיתי אדם כל כך חדור אמונה ואהבה למקצוע שלו, גם כשהוא נשאר עומד אחרון. ולא, לא קוראים לזה דון קישוט, קוראים לזה אהבה ולו קוראים דורון צברי. ואולי רעב? כי ככה זה כשאוהבים, מגינים על הנאהב בחירוף נפש. אגב, צברי הוא לא האדם האוהב בלהט מגונן היחידי בסרט זה, רמז – עברו לסעיף הבא.

                     

                    ו. אמא יש רק אחת.

                     כל מהפכה צריכה מהפכן שידליק את נס המרד (ועוד נגיע אליו), יוביל אותו גם כשכולם כבר מיואשים ובוחרים לנטוש לטובת איזור הנוחות. אבל גם המהפכן צריך אמא. ועוד איזה אמא. כוכבת הסרט (או מי שגונבת את ההצגה בכל פעם מחדש) היא בעצם אמא של דורון צברי. כמו מצפן, כמו עוגן, כמו מראה. היא אוהבת את בנה אהבה עזה, היא מאמינה בו אך מתקשה עם בחירותיו בחיים, אך גם היא כמו בנה ממש, חדורת להט ועם לב עצום.

                     

                    ז. דורון צברי זה לא רק מחוברים.

                     פרובוקטור עם פה שלא כדאי ליפול עליו, איש יוצא דופן וטראבל מייקר לא קטן, אבל עם לב מפה ועד הודעה חדשה. וכמו שאמא שלו אומרת: מה יהיה איתך בסוף? עוד יום אחד ייצא ממנו משהו. וברצינות, מדורון צברי יצא כבר מזמן משהו. ואני לא מדבר רק על מחוברים (הגחל הכי לוהט כרגע) אלא כבר מאז בית שאן סרט מלחמה (סרט תיעודי פורץ גבולות, בחיי!) ודרך הבחור של שולי והאח של דריקס, דורון צברי הוא יוצר עם לב חברתי ענק וגם עם חוש קולנועי שמתי מעט זוכים בו – היכולת לספר סיפור ישראלי בלי לייפות מציאות, בלי קישוטים ובקצב מהיר. האמת לפנים. המדריך למהפכה אמנם מתהדר בשני יוצרים אבל הוא לגמרי סרט של דורון צברי (ואורי ענבר, חייבים לציין כסוג של אנטיתזה משלימה ושקולה) על כל המשתמע מכך, פרובוקאטור, מניפולטור, ילדותי, שחצן, אבל גם קולנוען חברתי.

                     

                    ח. המהפכה מתחילה, אתם באים?

                     אין מה לעשות. חשוב לראות את המדריך למהפכה. חשוב. היאוש והאופטימיות מעולם לא נראו צמודים כל כך בסרט אחד. גם אם זה לא הסרט הכי גדול שיש (אבל לבטח שהוא סרט טוב מאוד) הוא הסרט החשוב שמוקרן כרגע בבתי הקולנוע. ואם אתם מתכננים מהפכה בקרוב, תתחילו קודם במדריך למהפכה, סרט שיעשה לכם חשק לשרוף את המועדון, לחבל בעירייה או סתם לא לשלם אגרה. אל תחמיצו.

                     

                     

                    נ.ב.

                     עיון במדריך הסרטים מעורר בי מחשבה שאולי מעולם לא הוצגו בבתי הקולנוע כל כך הרבה סרטים ישראלים בבת אחת (חדשים יותר ופחות), כמו בימינו: ארץ בראשית ופעם הייתי הותיקים עוד נמצאים על מסכים פה ושם, הדקדוק הפנימי הזוכה הטרי בפסטיבל טוקיו, שליחותו של הממונה על משאבי האנוש הזוכה הגדול של פרסי אופיר (יפים שניהם!), בנא הקטן על תקן האלטרנטיבי, המדריך למהפכה החשוב וממש מחר מתחיל גם התגנבות יחידים. וואו! לכו לראות קולנוע ישראלי, זה מה שהולך היום בעולם!

                    דרג את התוכן:

                    הציון שלי: 4 מתוך 5

                      פרופיל

                      rotemmon
                      1. שלח הודעה
                      2. אוף ליין
                      3. אוף ליין

                      בלוגים אהובים

                      • שמנמנים

                      הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך