עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 10/2010

    ביקורת על ארוחת הערב/ הרמן קוך

    מוכרחים לדבר על הילד

    7

    ספרים  

    6 תגובות   יום שבת, 30/10/10, 11:48

    ''

    כבר שנים שאני מנהל מערכת יחסים סבוכה עם רשימות רבי מכר. מערכת היחסים הזו מעוררת ומעורבת בהרבה אהבה-שנאה-חשדנות-הערכה-עצבים-שמחה. כן, עד כדי כך. כשזה מגיע לספרים, מערכת היחסים הזאת הולכת ומסתבכת עוד יותר. האם הרשימה מעידה על איכות? לאו דווקא. האם היא נקייה מאינטרסים? לאו דווקא. אני תמיד אומר לעצמי, לך תדע אם זה תעלול יחצני שמטרתו היא לקדם אחדים על חשבון אחרים ובכלל...מי אמר שטעם הרוב הוא נכון? ברוב המקרים הוא לא. אבל הציבור כציבור (אגב, גם בענייני קולנוע) מעוניין בעשרת הגדולים ומעט מדי פעמים עוצר לבדוק מה יש בתחתית הטבלה.  שם , לטעמי לפחות, מתרחשים בדרך כלל הדברים המעניינים באמת. כל הפתיח הארוך הזה היה רק כדי להגיד שמדי פעם משתרבבות לתוך רשימות רבי המכר האלה גם פנינים אמיתיות, שראוי להתעכב עליהן. אחת מהן היא ארוחת הערב של הרמן קוך.

    מעט מדי פעמים (בעיקר בזמן האחרון), אני מצליח לפגוש ספר שנשאר איתי עוד הרבה זמן אחרי שסיימתי לקרוא אותו. לא סתם נשאר איתי, כי אם גם מחולל בתוכי דיונים לא פשוטים שמסקנותיהם קשות. ארוחת הערב של הרמן קוך, הוא אחד הספרים הטובים שקראתי בשנה האחרונה ולו רק בגלל כל זה.

    בכנות מכמירת לב, ביכולת לספר סיפור ולקלף אותו שכבה אחר שכבה ולהביא את הקורא לשיא רגשי, תוך כדי פיתולים בעלילה ושליחת חיצים חדים ומדויקים לבטן המלאה של הבורגנות, עד לקתרזיס שאינו מזכך בכלל את נשמתך. להיפך, מדכדכך לחלוטין.

     

    המבנה הדרמטי של הספר מתבסס על ארוחת הערב, מהאפריטיף, דרך המנות הראשונות, העיקריות ועד לקינוח (המר). ארוחת ערב, שהחיים לפניה ואחריה לא יהיו אותם חיים. מה שמתחיל בהתארגנות של זוג באופן אינטימי ומקסים לארוחת ערב במסעדה, מנקדות מבטו של גבר שאוהב את אשתו אהבה עזה, אחרי כל השנים, הופך עם המנות למסמך נוקב על חינוך, הורות, משפחתיות ועל בורגנות ואושר, שאמנם מתרחש בהולנד אך רלוונטי גם לכאן.

    כבר בהתארגנות לארוחת הערב במסעדה שיש להזמין אליה מקום שלושה חודשים מראש, נראה כי פאול (המספר) ואשתו קלייר מנהלים מערכת יחסים אינטימית ומלאת אהבה. היא מתייעצת איתו על בגדים, הוא מקטר על אחיו ואשתו, מנסה למצוא סימנים של אושר בשגרה ושניהם יחד מנסים להבין מה עובר על בנם היחיד, מתבגר צעיר שעליו נהוג לקרוא "בן טובים".

     

    ארוחת הערב עם אחיו המוצלח, פוליטיקאי בכיר המועמד לראשות הממשלה, נחשקת בעיני פאול כמו לצאת למסיבה כשאתה בדיכאון, אבל מוכרחים לדבר. כבר מההתחלה פאול מתחיל לבשל לנו מן תחושה של משהו לא טוב באוויר. אט אט הסיפור נע מתיאור מבריק של ארוחת הערב הפלצנית, תיאור המנות, הסועדים ומנהל המסעדה המלוקק והצבוע, דרך שיחות שמנהלים כשאין ממש על מה לדבר ובמקרה זה שיחה על סרט חדש של וודי אלן (ובתזמון מפתיע, זה הזמן שלכם לקרוא את הספר, בדיוק כשסרט חדש של אלן באוויר) אל המשפחתיות שאי אפשר לברוח ממנה ועד שיחה על הילדים. סרז', אחיו של פאול, הוא מה שנקרא הבן הטוב. הוא מוצלח, עשיר ויהיר, אבל בפנים הוא נשאר איכר גס ואנוכי. הוא מאמץ ילד שחור, על אף שיש לו ילדים משל עצמו, כי זה מצטלם טוב בדרך לראשות הממשלה.

     

    עם התקדמות ארוחת הערב (וזהירות מכאן והלאה, ספוילרים! ), וטפטוף של טיפות שחורות אל תוך הסיפור, מתגלה סיבת המפגש: מוכרחים לדבר על הילדים. ברגע הזה נחשפת המפלצת האנושית החבויה בתוך כל אחד מאיתנו ומרימה מדי פעם את ראשה, אצל מי יותר ואצל מי פחות. סיפור זוועתי שמסעיר את הולנד, בו הומלסית נשרפה למוות על ידי שני נערים אלמוניים, חושף את האמת המרה ומעלה סוגיה קשה מנשוא אל פני השטח. אם היית יודע שילדיך המקסים, שלא פגע מימיו באיש, מעורב בפשע שכזה, האם היית מסגיר אותו וגוזר עליו כלא לנצח או מגן עליו בשתיקה? ובכן, איך אמר מר הכט – מה אתם הייתם עושים?

    הסיפור הולך ומסתבך עוד ועוד ומערים דילמות לבלי סוף (ברשותכם ועל מנת לא לקלקל, לא אגלה). השאלות שהקורא נדרש אליהן הופכות את הבטן. מסתבר, שמישל בנם של קלייר ופאול ובן דודו, הם האחראים על הפשע הנוראי, אך זה לא הסוף. עוד מתברר כי  הם צילמו זאת והעלו כסרטון ליוטיוב. מה עכשיו הייתם עושים? האם זו המשך הנפילה? האם זה היה משנה את החלטתכם? ומה לגבי הקריירה שלכם שעשויה להינזק? ובעיקר- הזהו הילד שלכם? האם מגנים עליו בכל מחיר? איך צומח רוע ולמה?

     

    הרמן קוך לא חוסך בדילמות, שליחת חצים כנים ונוקבים ובטלטול הקורא שלו עד דמעות. מה שקראת עד כה יחזור ויתהפך עליך בהמשך. על הדרך לסגירת חשבון משפחתי, נראה כי הוא סוגר חשבון עם השובע של העולם המערבי, עם הולנד הצבועה, עם תרבות השפע, ובכלל עם העולם. נקודת חולשה אחת לספר והיא כביכול האשמה גנטית שמעט מפחיתה מהאחריות למעשים, אך מעלה דילמות אתיות לא פחותות ולא יותר קלות: אם היית יודע שיש בך גן אלים, האם בכל זאת היית מביא ילדים לעולם?

     

    לא יכולתי במהלך הספר שלא להיזכר בספר אחר, מופתי לא פחות, שקראתי לפני כמה שנים ולצערי לא זכה להד שהיה ראוי לו "מוכרחים לדבר על קווין" של ליונל שרייבר. גם הוא ספר מערער ומהרהר, הבא מנקודת מבטה של אם, שבנה מבצע טבח באנשים חפים מפשע (אך לא מומלץ לקריאה להורים למתבגרים או לנשים בהריון). שניהם מדברים על מקור הרוע ואחריות הורים למעשי ילדיהם ועל אהבה. בין השורות עולה שאלה קשה קשה - האם ממשיכים לאהוב ילד אחרי דבר כזה? האם מגנים ואוהבים בכל מחיר?

    בשפה כנה, חשופה ובוטה ועם כמות פיתולים בעלילה של ארוחת הערב, הופכת אותו בשלב מסויים (ונראה לי שבאופן לא מכוון) ממסך חברתי-הורי חד לספר מותח וקודר, לא קל לקריאה אבל הנקרא בנשימה עצורה.

    פנו לעצמכם כמה ימים, תודיעו שאתם לא בבית ותשבו לקרוא את ארוחת הערב, הארוחה הכי מרה שיש. ספר שלא יקל עליכם ולו לרגע אחד. רב מכר מהמוצדקים שיש כרגע. פשוט ספר בלתי נשכח.

     

    ארוחת הערב / הרמן קוך, הוצאת כתר.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      19 תגובות   יום שני, 25/10/10, 17:31

      ''

      כשמדובר בוודי אלן, העולם מתחלק לכמה קבוצות: אלה שמתים עליו, לא משנה מה ומחכים לסרט השנתי שלו בקוצר רוח וקוצר נשימה, באופן קולי ומודע לעצמו כמובן (כיאה לוודי). הקבוצה הבאה היא כמובן המחנה שממול – אלה שלא סובלים אותו ואת הרוח הכאילו מתוחכמת ויותר מדי מתחכמת. בין שני המחנות הנ"ל ניצבים עוד מחנה – אלה שמזמן כבר לא. הם מעריכים את וודי של פעם. הם רואים בוודי זקן טרחן, פטפטן וחרמן שמקיף עצמו כל פעם בבחורה צעירה, שופעת מחמדים ופתיינית, והסרטים שלו? פטפטניים וטרחנים עוד יותר ממנו והוא כבר מזמן איבד את זה, וגם הם איבדו איתו את הקשר איפשהו בתחילת הניינטיז ומאז אבדו עקבותיהם. אז מאיזה מחנה אתם?

       

      אני? אני ממש מחבב את הבחור הזה, גם כשהסרטים שלו לא תמיד היו הברקת המאה. אני אומר דבר פשוט – מי שהולך לסרט של וודי אלן לא יכול לצפות לדבר מלבד סרט של וודי אלן. זה כמו הקפה השכונתי שלך – אולי הוא לא הכי טוב בעיר, אבל אתה יודע בדיוק מה אתה הולך לקבל. ובמקרה של וודי, גם כשזה לא הכי הכי, הוא שם בכיס הקטן כל מיני אלן וואנאביז.

       

      אז גם השנה, כמו בכל שנה מתרגש עלינו וודי חדש (כן כן, הבחור מקפיד לאורך כל ההיסטוריה שלו, להוציא פעם בשנה-שנה וחצי סרט, משל היה שרית חדד של עולם הקולנוע) והפעם: כשתפגשי זר גבוה ומסתורי. כמובן שגם הסרט הנ"ל זכה לקיתונות של בוז מקיר לקיר והצהרות שהמלך (לשעבר) עירום ולא משהו. בניגוד לכל המלעיזים, אני דווקא חושב שמדובר בסרט פיל גוד חינני, עם ארומה משובחת של וודי אלן – עוקצנית, צינית, מצחיקה, פטפטנית וגם עם מסר חשוב לעולם, פה ושם.

       

      בכשתפגשי (נקרא לו כך ברשותכם) מתעסק שוב אלן בעולם הרוחני, העל טבעי כביכול, שהתחיל אי אז בנקודת מפגש והמשיך גם בסקופ, כדי לתת מבט די מבאס על עולם הנישואין, בגידות בין חברים, חוסר שביעות הרצון של אנשים ממה שיש להם, תהפוכות הגורל, השטויות הרוחניות שאנשים בעת צרה נתלים בהן ובעיקר, כך נדמה, על הדשא של השכן שמכאן הוא נראה מאושר יותר, גבוה יותר, אקזוטי יותר ואדום יותר (והמבין יבין).

       

      ''

      אלפי והלנה נשואים כבר אין ספור שנים עד שאלפי (אנתוני הופקינס), כמו לא מעט גברים בגילו, מפחד לאבד את המוג'ו וזונח את הקן לטובת הפיתויים שבחוץ: כושר, שיזוף וסקס. כמובן שהלנה מתפרקת מכל הסיפור (ג'מה ג'ונס, ממשיכה בתפקיד אמה של ברידג'יט ג'ונס וגונבת את ההצגה). היא מנסה להרוג את עצמה ושוקעת בדיכאון מפואר. בעצת מקורביה הלנה הולכת לקריסטל, מגדת עתידות מפוקפקת (פאולין קולינס, הזכורה לטוב משירלי וולנטיין- התגעגענו!) אשר מבטיחה לה חיים מאושרים ואהבה מעבר לפינה, כשתפגוש גבר גבוה ומסתורי. לאלפי והלנה יש גם בת אחת יחידה – סאלי (נעמי ווטס) הנשואה גם היא, אך לגמרי לא באושר לרוי (ג'וש ברולין, המצויין כהרגלו), סופר שאיבד את המוזה שלו וימי תהילתו הרחק מאחוריו. גם אצלו, כמו אצל כל משפחתו – תקיעות היא מצב קיומי. סאלי מצדה תפתח רגשות לגבר גבוה ואקזוטי (אנטוניו באנדרס) ורוי מצידו ייקח זאת צעד קדימה כשיעבור צד אל השכנה האקזוטית לא פחות.

       

      דווקא נדמה שמי שלא סובל מהתקיעות הזאת הם כל הסובבים אותם, אלה שמבחוץ חייהם נראים מאושרים וזוהרים – החבר מהפוקר שעומד להוציא ספר מופלא, האמנית שזוכה לפתוח תערוכה, השכנה ממול דיה (פרידה פינטו, הזכורה מנער החידות ממובאי) שבאופן סמלי לבושה תמיד באדום כפרי תאווה נחשק וכמעט בלתי מושג ובעיקר – שארמיין (לוסי פאנץ', מתחרה עם ג'מה ג'ונס מי גונבת יותר את ההצגה), זונה בלונדינית שאלפי נושא לאשה ומראה לה את סוד העושר והאושר. המצחיק והמעניין הוא שמרגע כניסתה למשפחה גם שארמיין מרגישה שהיא תקועה.

       

      כרגיל, וודי אלן על תקן הבמאי והתסריטאי בלבד (ואני מעדיף אותו כך) מצליח לארוג מספר סיפורים לכמו אגדה (מילה לא מדויקת, אני יודע) סרקסטית ומושחזת על אנשים מתוסכלים הרודפים אחר האושר, ולא מסוגלים להבחין בו כשהוא נמצא מתחת לאפם, אלא כרגיל רק כשאיבדו אותו. אבל וודי על אף הציניות, אינו מתנשא על גיבוריו כי אם אוהב אותם (בעיקר את דמויות המשנה) ומביא להם ניואנסים מדוייקים ומופלאים ויש כמה רגעים כאלה בסרט, שהם לא פחות ממושלמים. שני רגעים קטנים, צלולים וחדים (מיני רבים) מצטיינים מעל השאר ומוכיחים לכל המפקפקים: וודי הוא וודי הוא גאון- סצנה קצרצרה בה אנטוניו באנדרס ונעמי ווטס יושבים ברכב לאחר בילוי באופרה, שותקים לרגע ובשנייה אחת, במבט אחד ניצת ניצוץ חמקמק ביניהם. קשה להסביר, צריך לראות כדי להבין. רגע נוסף, מבריק ומושלם, הוא כשג'וש ברולין עובר לגור בדירת השכנה באדום, סוג של מוזה (לאחר שהציץ בחלונה ארוכות וממושכות) ולרגע מציץ בחלון, מתוך הרגל, ורואה בדירה שעזב את אשתו לשעבר והיא לפתע יפה ומושכת לא פחות. נו, אמרתי כבר שהדשא של השכן יפה יותר?

       

      מומחיותו הגדולה של אלן, מלבד לספר סיפורים, היא להביא להקת שחקנים מוצלחת ולעשות קסמים קטנים על המסך. כבר נאמר ונכתב רבות וממושכות על כך ששחקני הוליווד קטנים כגדולים (ולא רק הם, תשאלו את קרלה ברוני) משתגעים להכניס לרזומה שלהם איזה סרט אחד לפחות עם האלן הזה, מה שמביא בדרך כלל גלריית כוכבים נוצצת לכל סרט שלו, גרוע ככל שיהיה. גם כאן סוללת המכובדים עושה ברובה עבודה מעולה, אך שתי דמויות משנה כאמור לוקחות את הסרט ביד קשורה מאחורה וכל סצנה עמן משתדרגת בשתי רמות למעלה. השתיים הן ג'מה ג'ונס הותיקה ולוסי פאנץ' הצעירה. השתיים פשוט אחראיות לרגעים הקומיים הטובים ביותר בסרט.

      '' 

      כשתפגשי זר גבוה ומסתורי הוא מוצר וודי אלני מובהק – או שאוהבים את הסגנון, או שממש לא. בעיני, זהו פשוט סרט פיל-גוד האולטימטיבי ביותר שמוקרן כרגע על המסכים שלכם. לפעמים מקסים, זו לא מילה גסה והסרט הזה פשוט וקטן, מהלך עליך קסם. הוא טוב לב, הוא מצחיק סרקסטי ובעיקר מלא הפתעות וודי אלניות, שזה אומר הפתעות די מוכרות. נכון, יש פה ושם קטעים שניתן היה לוותר עליהם, אך הוא לגמרי משאיר טעם של עוד (והסוף בכלל...).

      חובבי אלן וודאי יתעלפו מהסרט החדש ואני אומר, גם כשהוא לא במיטבו אלן יכול ללמד את כל הסת' רוגנים למיניהם למי יש יותר חד.

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        8 תגובות   יום חמישי, 21/10/10, 18:49

        ''

        יש שילובים שעל הנייר הם נשמעים מעולה, ובפועל כשהם קורמים עור וגידים והופכים לשיר/סרט/תכנית טלוויזיה הם כבר נראים הרבה פחות מבטיחים. מפוספסים במקרה הטוב ומאוד כושלים במקרה הרע, אך מה עושים במקרה בו הסיפור נשמע כמו קשקוש מקושקש ולכל היותר חמוד, אבל האחראים על הביצוע הם דווקא צוות לעניין בעל איכויות לרוב?

        התשובה היא  RED- ראשי התיבות של Retired-Extreme-Dangerous (ובתרגום מילולי לעברית גמ"ל – גמלאים מסוכנים לאללה – ככה נכתב בסרט, נשבע לכם). הנה לכם  דוגמה לסרט שאני מודה – לא כל כך ידעתי איך לאכול אותו: פנסיונרים, אקשן, יריות, צחוקים, רוח שטות והלן מירן.

         

         

        הסיפור הוא קומיקסי לחלוטין (ובאמת הסרט מבוסס על רומן מאויר), כשאת הקריקטורות מחליפות דמויות קיצוניות ומוקצנות כהלכה, כמו בסרט מצויר אבל בשר ודם. לפני שכל חובבי הקומיקס יקומו עלי ויגידו, היי יש גם קומיקס רציני, אז אקדים ואומר שזהו קומיקס מהסוג שאינו לוקח את עצמו ברצינות בכלל. הסיפור (שאולי במצב רוח מסויים הוא נחשב מגניב) מספר על חבורה של סוכני CIA בגימלאות, היוצאת למבצע אחרון לטיהור שמם בגין עלילה שהופכת אותם למטרות חיות ועל הדרך חושפת שערורייה סבוכה בממשל האמריקני. ועל הכל שורה רוח שטות והגזמות מפה ועד הודעה חדשה.

         

         

         

        בראש החבורה עומד ג'ון מקליין, הממ סליחה ברוס וויליס (שנשמר יפה עם השנים וחוזר סוף סוף למרכז הרחבה) שאוסף במהלך הסרט חבורה שלראות אותה משחקת יחד בסרט שמוגדר כאקשן קומי צריכה להיות לבדה הסיבה לצאת הערב לקולנוע – לראות כדי להאמין. קבלו ניים דרופינג, תשובת האצולה לבלתי נשכחים של סטאלון: מרי לואיז פארקר, מהעשב של השכן, כדמות הנשית המרכזית ומושא אהבתו של פרנק מוזס (הוא ברוס וויליס, בתפקיד ברוס וויליס), חמודה ומתוקה כתמיד בדמות שבלונית ומעט פיפטיזית ברוחה, כאילו העולם לא התקדם לשנת 2010. אחריה שולט על זמן המסך ג'ון מלקוביץ' שממשיך באותו קו אקסצנטרי מוכר ועם הדמות המטורפת ביותר על המסך, שכל כולה קריקטורה. מלקוביץ' כמובן אחראי על כמות בלתי נדלית של בדיחות ספלסטיק הזויות במיוחד ובראשן: דו קרב מול סוכנת חשאית, סטייל המערב הפרוע. זהו בידור. עוד תמצאו כאן את הלן מירן, כרגיל מלכותית גם כשהיא יורה בבזוקה וזורקת רימונים וכמובן את מורגן פרימן. שניהם בתפקיד קטן, קטן מדי (אל תאמינו לבקרוב ולפרסומות – זה לגמרי לא סרט בכיכובם!). עוד תמצאו פה את ריצ'ארד דרייפוס ובריאן קוקס ובכלל תראו כאן חבורה גדולה ושלמה שמיד תגדרו במצח בתהייה מאיפה, לעזאזל, הם מוכרים לכם (ולא תזכרו בדיוק).

         

        ובכן, RED הוא סרט קיץ שבטעות יצא באוקטובר, חשבתם שהקיץ נגמר? תחשבו עוד פעם. כל כולו רוח שטות קלילה, קולית כאומרת כאן תמצאו הרבה הגזמות, אש ותמרות עשן. רוצים סיפור רציני? לכו לגנב עירוני. רוצים סיפור בו הטובים טובים ומגניבים והרעים רעים ומגניבים? לכו לRED. תחשבו על זה כבאטמן על ספידים או משהו בסגנון. יש כאן כמה קטעים שיוציאו מכם צחוק משחרר, צילומים לא רעים, חבורת שחקנים שממש נהנית מכל רגע ובאמת הרבה אקשן בלתי הגיוני ובין כל הרעש והבאלגן כבר כמעט נשכחה העובדה שזה גם סרט על מבוגרים, אלה שעבר זמנם, אך כוחם עוד במותנם. הא ויש כאן פאן בכמויות, אבל וזה אבל מאוד משמעותי, לא כמו שזה היה יכול להיות. לא יכולתי שלא להרגיש בצד ההנאה גם פספוס – בעיקר בדמויות של הלן מירן ומורגן פרימן- קטנות מדי ומבוזבזות מדי (ואל תקראו לי רציני מדי, אני לא) ובכך שאם כבר הכל מוגזם ובלתי רציני לחלוטין (ומלא חורים בעלילה), החלק האחרון מעט חסר בקטעים מצחיקים של ממש (וארוך מדי) והתנופה של ההתחלה מעט מתפזרת.  

         

        כל מי שמחפש סרט אקשן (מבדח) עשוי כהלכה, אז  RED הוא רכבת הרים מסחררת בלונה פארק הזוי במיוחד, מלא אורות מנצנצים, שמחה וחדווה מגניבה במיוחד. בואו בלי לחשוב יותר מדי (ותשתו לפני זה משהו), ותקבלו יומית כייפית בטעם של פעם עם לוק של היום.

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 3 מתוך 5

          ביקורת על גנב עירוני,

          נסיך הגנבים

          7

          סרטים  

          3 תגובות   יום שני, 18/10/10, 19:42

          ''

          מעניין איך מרגישה התחושה לאכול את הכובע. לא, כי בן אפלק עשה זאת שוב וכל מי שהספיד אותו בגין כישורי משחק מפוקפקים מוזמן לגשת ולבחור לו כובע ללעיסה. כי אכן בן אפלק עשה זאת, שוב. מודה, גם אני הספדתי. אמרתי: "זהו, גמר את הקריירה". אמרתי גם "איפה הוא ואיפה מט דיימון"...ועכשיו תורי להתנסות באכילת כובעים.

           

           

          ובכן, לכל מאוכזבי האמריקאי ולכל אלה שחיפשו מותחן טוב לפתוח איתו את עונת הסתיו (איפשהו בעולם סתיו עכשיו, בדוק!) מגיע בן אפלק עם סרטו השני כבמאי (סרטו הקודם "נראתה לאחרונה", מותחן מפתיע ומצוין בפני עצמו, חפשו בספריות הDVD  הקרובות לביתכם) – גנב עירוני (שם בלתי אטרקטיבי בעליל, במקור the town), מותחן פשע מסוגנן ומותח ממש, שאפלק – הפתעה הפתעה, אפילו משחק בו ממש ממש טוב! ועכשיו קבלו הסחפות קלה – לא יכולתי שמהלך הסרט שלא לחשוב על אפלק לסוג של קלינט איסטווד נוכחי, גם כבמאי אבל גם כשחקן, ולא רק בגלל אווירת מיסטיק ריבר וגם גראן טורינו (אם כי עלילת גנב עירוני רחוקה מאוד מעלילת הסרטים ההם) ואני רוצה להסביר – גם את קלינט בצעירותו לא ממש ספרו בתור שחקן מי יודע מה, אלא הרבה יותר כפרצוף יפה בסרטי אקשן, עד אשר הוכיח את צדקתו בסרטים מופתיים. נשמע מוכר? אני אומר לכם, אם בן אפלק ממשיך בכיוון הזה של מותחנים משולבי דרמות חברתיות, יש סיכוי שאולי יום אחד הוא יהיה סוג של איסטווד. תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה!

           

           

          אם חשבתם שבוסטון היא רק עיר אוניברסיטאית מפונפנת (טוב ככה אני חשבתי) מגיע גנב עירוני וכבר על ההתחלה שובר את המיתוס, בהצגתו את צ'רלסטאון כפרבר ממנו יצאו הכי הרבה גנבים ושודדים עירוניים. מהר מאוד אנחנו נקלעים לשוד בנק ראשון (וממש לא אחרון) בראשות אפלק, סוג של נסיך הגנבים (רמז רמז) העומד בראש חבורה מפוקפקת של ארבעה ילידי הפרבר, שצמחו יפה להיות גנבים עירוניים. השוד מקבל תפנית כאשר אחד הגנבים (ג'רמי רנר, שמוכר לכם ודאי ממטען הכאב, אבל לא רק, שכמעט כמעט גונב את ההצגה בביצוע מעולה!) מחליט לקחת כבת ערובה זמנית את מנהלת הבנק קלייר קייסי (רבקה הול, מוכרת לכם ודאי מויקי כריסטינה ברצלונה, אבל לא רק...).  מנקודה זו הסרט מתפצל לשני קווים המתנהלים במקביל והקשורים זה בזה – בראשון סוג של "שוטרים וגנבים", כאשר אחר החבורה מתחיל מצוד בראשותו של דון דרייפר, הממ סליחה – ג'ון האם (הוא הוא דון דרייפר האגדי ממד מן), כסוכן שמהר מאוד עולה לחבורה על הזנב. מה שיפה כאן, שבניגוד לצפוי, זוהי דמות שאינה חביבה כלל וכלל ועל אף היותה בצד של הטובים, אין שום חיבור רגשי אליה.

           

           

          קו העלילה השני לוקח כיוון שונה לגמרי, אך כמובן קשור בסיפור הראשון באופן הדוק – נקרא לקו הזה הקו הרומנטי, במרכאות. בסיפור הזה אפלק מהלך על הקו האסור, ומפתח יחסים עם מנהלת הבנק החטופה, מבלי שהיא יודעת על "הנסיך". כמובן שהקו הזה הוא המהורהר יותר, בו אפלק נמצא בדיסוננס ולראשונה חושב על פתח מילוט, על חיים אחרים, על לצאת מהבציה הטוענית הזאת שנקראת צ'רלסטאון. בעוד הקו הראשון מאופיין בשודים מצולמים היטב, מרדפי מכוניות ואקשן עטור יריות (ובתום אחד המרדפים מחכה לכם הברקה אפילו מצחיקה), הקו הזה נע בין הרומנטי-דרמטי-מותח. וזה אחד הדברים היפים בסרט, השילוב המוצלח בין שני הסיפורים על אף שכביכול, על פניו, אין כאן שום דבר חדש, אפילו הסיפור יראה לכם מעט נוסחתי ובכל זאת נדמה שהנוסחה הפעם מבוצעת בצורה מוצלחת ובעיקר מלאת נשמה (נו בכמה סרטים באמת ממציאים את הנוסחה מחדש?).  

           

           

          גנב עירוני מציב בקדמת הבמה את אפלק לא רק כבמאי, אלא גם כשחקן ראשי ויש לי תחושה שאפלק הבמאי אהב מאוד את אפלק השחקן, עד כדי כך שגורם לנו להתאהב שוב באיש הרע. זוהי דמות שבוימה באהבה רבה, אך יש לציין כי בכלל אפלק יצר דמויות מלאות חום ורגש ומצטייר כבמאי שחקנים מוצלח מאוד (ומגיע כבוד גם למלהקים, על הברקות הליהוק כמו פרגי, הוא קייזר סוזה מהחשוד המיידי) – יצא לו אנסמבל מעולה שעושה יחד עבודה טובה מאוד.  אם כבר ציינתי את תחושת הקלינט איסטווד שעלתה לי מהסרט, לא יכולתי שלא לחשוב מדי פעם בפעם גם על סרטים אחרים. אפלק כדאג מק'ריי מצטייר לא אחת כסוג של רובין הוד במהלך הסרט, וראו זה פלא – הסרט מבוסס על הספר Prince of Thieves   של הסופר האמריקאי Chuck Hogan, שהרי יותר ממרמז על קשר לרובין ההוא.

           

          ''

          ובכן, בן אפלק שיכול היה להתחרות רק עם קיאנו ריבס על התואר השחקן הגרוע אבל הכאילו נחשב (יש כאלה שהם סתם שחקנים גרועים), יכול בשקט בשקט להסתובב בחזה נפוח מגאווה כי בסופו של דבר יצא לו סרט מוצלח לאללה ואולי מישהו צריך להגיד לו שהוא הבמאי הכי טוב של עצמו. יש לו את הידע, יש לו את החזון ובעיקר מתגלה בו הרבה מאוד נשמה וחום, על אף האלימות הרבה שיש בסרט. אז לכל מאוכזבי האמריקאי שקיוו למותחן אקשן יעיל וראו את ג'ורג' קלוני כמו שאף פעם לא נראה, בואו לראות גם את בן אפלק כמו שאף פעם לא נראה קודם – משחק טוב!

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 4 מתוך 5

            9 תגובות   יום רביעי, 13/10/10, 23:42

            ''

              

              

            לנסוע למקום רחוק, שונה ממה שהכרת. להכיר אותו בפעם הראשונה. לטעום אותו. להתאהב. 

            סרי לנקה.

            קצת קשה לי להאמין, אבל זה יצא בסוף לדרך. אחרי שלא היה ברור מה ומי ואיך ומתי וכמה, ואחרי שכמעט בוטל וחזר ושוב בוטל ושוב חזר ועם התלבטויות עד אין קץ. כי ככה אני, אם זה בלי התלבטויות זה כנראה לא עובד. אז בסוף יצאנו לדרך. וזו היתה חתיכת דרך  - דרך ירדן ודרך קטאר (כן כן), במצטבר קצת יותר מיממה (תודות לכמה המתנות ואיחורים לטיסות) עד שנחתנו סוף סוף בקולומבו, סרי לנקה. אבל מה זה חשוב - אנחנו בחופש.


            ''

             

            מהשמות הכמעט בלתי אפשריים כמו אנורהדפורה ואונהואטונה ועד השמות האקזוטיים, כמו טרינקומלה, סיגיריה ונוארה אליה, מהפירות המטריפים ואננסים למכביר (אני מוכן לחיות רק על זה) ליותר מעשרים סוגים של בננות (לכל סיבה ותבשיל שהוא - לקארי, לאפיה, לקינוח, לאכילה כך סתם ועוד ועוד), לאורז וקארי חריפים אש וטעימים פחד ושונים כל כך מזה ההודי ומזה התאילנדי ומזה הקמבודי (ולחובבי דגים מיובשים כל שוק מקומי הוא חגיגה ריחנית). ומאפים! מי ידע שהסרי לנקים כל כך אוהבים פחמימות? ועוגות? אלוהים, איזה אוכל.

            ''

             

            מהנופים המתחלפים מירוק כהה לירוק בהיר, לירוק עוד יותר בהיר לירוק עוד יותר כהה ושדות תה מאופק ועד אופק וג'ונגלים וגבעות והרים ובאמצע מים רבים, מקדשים לאין ספור, פסלי בודהה מוזהבים או צבעוניים או רק כאלה משיש לבן על כל פסגה של הר או גבעה,  ומשם לאגם כזה ופארק לאומי אחר. מנוף מרהיב אחד לדרך הכי יפה שנסעת בה בימי חייך, לזריחות מרגשות (מתי בפעם האחרונה ראיתי כל כך הרבה זריחות וזה לא היה בצאלים במסגרת אימון במילואים?) לשקיעות הכי יפות שראית בחייך. מעיר סואנת וצפופה באופן בלתי אפשרי ובלאגן שכנראה רק הם מצליחים לראות בו איזה סדר, לשקט מעורר השתאות על פסגת הר ורצון להעתיק את מקום מגוריך לקצה אותו ההר או לקצה האגם ההוא, או לכפר הקטנטן בלב הג'ונגל, מול המפל הלבן. העין לא מספיקה להכיל את הכל. המצלמה לא מעבירה את זה אותו דבר. אלוהים, איזה יופי כאן.

            ''

             

            מחיות הבר כמו דובים (ראיתי דוב! אמיתי! בטבע!), נמרים (ראיתי נמר! מרחוק!), תנינים, נחשים, קופים (כמו חתולי רחוב בתל אביב ככה יש קופים בסרי לנקה), צבאים מנוקדים, עלוקות שנדבקו עליך (טיפ למטייל- לא לטייל בשדה תה עם סנדלים!)  ופיל שמסתובב לך ליד המרפסת. מעופות המים, משפע היסטרי של טווסי בר ועד שפע של חזירי בר. אלוהים, כמה חיות יש כאן.

             

            ''

             

            וים. כמה ים. איזה ים. איזה חופים. במערב הסוער ובמזרח השקט. בדרום לגולשים. בצפון למחפשים את השקט. לתיירים ולמקומיים. אבל לא להאמין שלפני 6 שנים הכל נראה פה אחרת לגמרי. פצע שעוד לא חלף.

             

            ''

             

             

              

            והאנשים. איזה אנשים. באתי לצפות ויצאתי צפוי. ומאוהב.

             

             

            ''

             

            19 ימים מגוונים, סוערים (תרתי משמע), מסעירים, לחים, קרים וחמים, 5 טיפוסים על הרים, 6 זריחות, הרבה שקיעות, מפגשים מפתיעים שלא תשכח בחיים וסרי לנקה אחת.

            יש עוד הרבה מה להגיד, יש עוד הרבה מה לראות (ויש גם 4000 תמונות, אני אחסוך מכם). יש לי תחושה שעוד אשוב לשם.

              

              

              

            תמונות נוספות תוכלו לראות בגלריה שלי כאן תחת השם המתבקש סרי לנקה וכן בדף הפייסבוק שלי

            דרג את התוכן:
              7 תגובות   יום חמישי, 7/10/10, 18:32

              ''

              ב2002 נפל דבר בקולנוע הישראלי. הסרט כנפיים שבורות יצא לאקרנים ולטעמי היה לאחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר שנעשו פה אי פעם ואם מדברים על מהי יצירת מופת סוחפת, זוהי הדוגמה הבולטת. סרט שגם כמעט עשור אחר כך, אתה נפעם ממנו ומהמשחק בו, מהרגישות ומהכאבים המשפחתיים כפי שלא ראינו קודם. אתם יכולים לקרוא לי רגשן או סנטימנטליסט, אבל גם 8 שנים אחרי, "כנפיים שבורות" ממשיך לרגש אותי בכל צפייה מחדש. מלבד החוויה האישית הרגשית שלי, הסרט הציב לראשונה את אורלי זילברשץ כשחקנית ראשית בקולנוע (עד אז בעיקר תפקידי משנה בקולנוע) אבל בעיקר – הסרט הציג לעולם את ניר ברגמן וסימן אותו כאחת ההבטחות הגדולות ביותר של הקולנוע הישראלי, במילים אחרות: סוג של ילד פלא נולד.

              כנפיים הביא לילד הפלא החדש ושותפיו תשעה פרסי אופיר לשנת 2002 והיה לאחד הסרטים הקופתיים של אותה שנה. מאז ועד עתה, הרגשנו אותו בעיקר בסדרות טלויזיה מרשימות ורגישות, כמו חלקו בבטיפול וה-סדרה שלו: להוציא את הכלב. שבעיני היתה רגישה ומלנכולית באותו הקו של כנפיים. שמונה שנים אחרי ולאחר התעלמות גורפת בפרסי הקולנוע לשנה זו (אבל לאחר הזכייה הגדולה בפסטיבל הקולנוע בירושלים) מביא ברגמן סרט עטור ציפיות ועטור יומרות: הדקדוק הפנימי.

              את מד הציפיות שאחרי כנפיים שבורות אתם יכולים להבין לבד, אך על פרק היומרות אחראי הבסיס לסרט והוא ספרו של דויד גרוסמן "ספר הדקדוק הפנימי" (שיש האומרים כי הינו הטוב בין ספריו של גרוסמן). לא רק זה שהוא ספר של גרוסמן ויש לנהוג בו בעדינות, מה שמגביה את סף היומרות הוא בעיקר תוכנו – כיצד להעביר את הדקדוק של הדקדוק הפנימי אל הקולנוע ובכן דווקא בקטע הזה אפשר להגיד – מוצלחינג, אבל לגמרי לא כנפיים שבורות.

              סרט הדקדוק הפנימי (ככה אני קורא לו), אם יורשה לי להגיד, הוא התשובה הירושלמית, הרצינית והקודרת יותר ללהיט ההיסטרי של אבי נשר - פעם הייתי החיפאי. שני הסרטים יחד עם סרט נוסף שיצא השנה - מוקי בוערה, בעלי קווי דמיון לא מעטים – סרטי התבגרות, המתרחשים בשנות ה 60, כשברקע מהדהדים החיים שאחרי השואה.

              החלק הראשון בדקדוק הפנימי מתאר בלוק ירושלמי בשנות ה60, ובו אהרון, ילד מקסים בן 11 בגילום יוצא דופן של רואי אלסברג. הוא שנון, חכם ורגיש. החיים בבית לא פשוטים וכמו המשפחה הלא מתפקדת בכנפיים שבורות, כך גם כאן: אמא שתלטנית, מרירה ודורסנית (אורלי זילברשץ, כרגיל עושה את תפקידה מעולה, בדמות שאינה מעוררת אמפטיה בכלל), אבא ניצול שואה, סוג של ליצן חצר חלשלוש רוב הזמן, שבינו לבין תפקוד אבהי המרחק גדול (יהודה אלמגור, בתפקיד שממשיך בדיוק את תפקידו במוקי בוערה, סרט ישראלי שרובכם לא ראיתם וכנראה גם לא שמעתם על קיומו ולא הפסדתם הרבה, באמת!), סבתא "משוגעת" שעושה בושות ואחות שכנראה היא הדמות השפויה היחידה בבית. החלק הזה הוא מסורבל לעתים וסובל מעודף בסיפורי משנה שאינם מתפתחים באופן מספק בעיני (למשל עם השכנה העדינה, גברת בלום, אותה משחקת אוולין קפלון) ומותירים סוג של חורים בעלילה, אך עיקר בעייתו לטעמי היא שהוא פחות מדי מרגש. מאידך, בחלק הזה אנחנו נחשפים גם לדקדוק הפנימי, באחד הרגעים הקולנועיים היפים בסרט ובכלל. אהרון מסביר לחברו גדעון מה זה הווה מתמשך (אני חושבינג...). הרגע בו המצלמה קופאת לרגע קצר אך מתמשך על כדור הטניס, הוא פשוט רגע מושלם, או מושלמינג. חבל שאין יותר רגעים כמותו.

              החלק השני, הוא החלק הטרגי והיותר טוב של הסרט, בו אהרון מבין כי כל חבריו גדלים ורק הוא נשאר אותו ילדון בן 11, בין אם בגלל שחווה אהבה נכזבת או ובין אם זה בגלל משפחתו הלוחצת, הדקדוק הפנימי משתלט עליו ואז גבולות הדמיון והמציאות מתערבים עד לסוף המר.

              לא פעם בסרט נעתי בין אכזבה להשתאות. בחלק הראשון הרגשתי יותר מדי פעמים תחושה של פספוס וחוסר הידוק בסיפורים או אפילו מעט רישול בכתיבת הדמויות ועיצובן (דבר מאוד מפתיע ביחס לניר ברגמן, שידוע בכתיבה מאוד מדויקת וחדה של דמויותיו). רגע של תהייה: איך בכל פעם שגברת בלום נכנסת הביתה ופותחת את הרדיו אז מתחילה בדיוק רב תכנית לחיפוש קרובים. מצד שני, היו לא מעט רגעים קסומים ויפים של ממש, בהם הסרט הוא פשוט מצוין. יכול להיות שזה גרוסמן (לא קראתי את הספר לבושתי), אך ההישג הגדול בעיני של הדקדוק הפנימי הוא השימוש היפה במילים, שמזכיר שעברית עשויה להיות שפה יפה (למשל כשאהרון מונה מילים נרדפות לגעגוע או בעימות עם אביו על הממלחה). עוד נקודת חוזק של הדקדוק הפנימי (כמו בפעם הייתי, אם כבר הוזכר) זו ההצטיינות היתרה בשחזור התקופתי המוקפד שלו, החל מהשפה (לעתים קצת יותר מדי, עד כדי דידקטיות ובעיקר בתפקידה של אורלי זילברשץ) ועד העיצוב החזותי של הסרט, עד כדי כך שלא גדלתי בירושלים ולא בשנות השישים, אך מצאתי את עצמי נזכר בלא מעט אירועים מילדותי (מה שראיתם על תנועת הנוער, זה אמיתי!).

               

               

              הדקדוק הפנימי מוצלח הרבה בזכות רואי אלסברג, שחקן ראשי הסוחב סרט שלם על כתפיו הדקיקות מאוד ועושה זאת בהצלחה רבה. בניגוד להרבה ילדים-שחקנים אחרים שהמשחק שלהם מעושה מדי ועשוי יתר על המידה, אלבסרג זכה בתפקיד רגיש ובבמאי רגיש שאהב מאוד, כך נראה, את התפקיד של אהרון ויצרו יחד דמות כובשת (ראו לדוגמה את רוני טל המשחקת את יעלי, מושא אהבתו ואכזבתו של אהרון – זו לטעמי דוגמה למשחק מעושה מדי).

              יכול להיות שעודף הציפיות מניר ברגמן, לאור כנפיים שבורות והיומרות בלקחת ספר עטור שבחים של גרוסמן, אולי לא עושה עם הדקדוק הפנימי חסד, אך בבחינתו לבד וללא כל אלה הדקדוק הפנימי, הוא סרט טוב, גם אם לא חף מפגמים. אמנם בפרסי האקדמיה התעלמו ממנו לחלוטין, אך זה לא אומר עליו דבר. הוא יזרוק אתכם לילדות, הוא ירגש אתכם, הוא יזכיר לכם שעברית היא שפה יפה, הוא יזכיר לכם שפעם הייתם ילדים, הוא לא מתחנף ובעיקר יש לו את רואי אלסברג המצוין ואורלי זילברשץ, שאו שאוהבים אותה או שלא אבל אי אפשר להתעלם מיכולות המשחק האדירות שלה. לכו לראות!!

               

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 3 מתוך 5

                ביקורת על האמריקאי,

                האמריקאי השקט

                11

                סרטים  

                12 תגובות   יום שני, 4/10/10, 11:21

                ''

                מי שעוקב אחרי בקביעות יודע שממש לא אהבתי את סרטי הקיץ השנה וחיכיתי בשקיקה לכל מה שנהוג לקרוא סרטי הסתיו, כל אותם סרטים שיוצאים לאקרנים שניה אחרי שהטמפרטורה מעיזה לרדת מ30 מעלות, והם בדרך כלל מאופיינים בדרמות רציניות, איטיות ובכובד ראש לרוב. חיכיתי חיכיתי ומי בא? האמריקאי.

                 על אף השם האמריקאי, זהו בכלל סרט אירופאי מכף רגל ועד ראש ובינינו- לדעתי מדובר פה באחד הסרטים הכי שנויים במחלוקת של הזמן הקרוב – יש מי שיראו בו יצירת מופת מהפנטת (ואני יכול להבין אותם) ויש שיראו בו את אחד הסרטים הכי משעממים שהם ראו בחיים (וגם הם איך לומר, צודקים בדרכם).

                הבמאי אנטון קורבין, שעשה את קונטרול המוצלח, החליט הפעם לעשות שינוי דרמטי בעלילה, להנמיך את הווליום וללכת על מותחן אירופאי עם ניחוח מובהק של פעם עם קריצות רציניות וכבדות ראש לסרטים אחרים באותו הז'אנר, אך בלוק עכשווי ומעוצב למשעי. הסיפור הרזה (שאת רובו צריך להשלים לבד בדרך כלל) מספר על ג'ק או אדוארד, תלוי מי קורא לו (ג'ורג' קלוני, כמו שאף פעם לא ראיתם – בכל מובן), סוג של מתנקש חשאי שתקן ועצוב (במילים אחרות, הוא רוצח שכיר), שרגע לפני הפרישה, עקב משימה כושלת, נשלח למשימה אחרונה וסופית בהחלט באיטליה. באמצע הוא מפתח יחסים עם זונה מקומית שמשבשת לו את התכניות ומתיידד, עד כמה שזאב בודד מסוגל, עם כומר מקומי בעל תובנות רוחניות על העולם. וזה כל הסיפור. באמת. אין יותר. האמריקאי ויוצריו החליטו לשים פחות דגש על סיפור והרבה יותר על אוירה. איפה מתח? כנראה טמון עמוק בקצב ובצילום המסוגנן, החצי אפל לעתים.

                את עברו ואת חיבתו של קורבין לצילום ועיצוב חזותי ניתן בקלות להרגיש בסרט, בשוטים מרהיבים המצולמים להפליא של איטליה ובסצנות מעוצבות ויפות עד כאב. מצד שני, הקצב האיטי והשתיקות הרבות מאוד לאורך הסרט עשויים להביא חלק מהצופים לנמנום קל עד כבד או להשתומם מתי בדיוק יתחיל הסרט ואיפה המתח שהבטיחו בפרסומות. זה הזכיר לי דיון שערכתי זה מכבר עם חברים מביני עניין בדבר סרט אחר, שהיה אחד הסרטים היפים ביותר שראינו, אך היה משעמם להחריד ונטול עלילה קוהרנטית ו/או מעניינת. ואז נשאלו השאלות: האם יופי זה הכל? האם סרט יפה הוא גם סרט טוב? האם סיפור זה כל הסיפור? תשובות סופיות עוד אין לי, אבל אני מוכרח לציין, שדווקא מצאתי שיש משהו בקצב של האמריקאי, בהשלמת הסיפור לבד ובג'ורג' קלוני השתקן, העייף, הרזה, השחוק והמזדקן (כמו שבאמת לא נראה מזמן), שמחלחל אט אט ואם אתה נעתר לסרט אפשר להסחף איתו (במתינות כמובן).

                אז מה לעשות עם האמריקאי? אם אתם חובבי קולנוע אירופאי איטי, סרטי אמנות מסוגננים ומעוצבים במסווה של מותחן ואתם מחבבים את גו'רג' קלוני בכל מצב, אז זה לגמרי סרט בשבילכם. אם אתם מחפשים מותחן כהלכה, תמתינו עוד קצת ותחפשו סרט אחר. את האמריקאי תראו כשיגיע לטלויזיה. ואני? אני מתכונן לסרטי הסתיו.

                נ.ב.

                התמונה המצורפת היא מתוך הבלוג של במאי הסרט אנטון קורביין, למי שממש אהב את הסרט:

                http://focusfeatures.com/profile/anton_corbijn

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 3 מתוך 5

                  פרופיל

                  rotemmon
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  בלוגים אהובים

                  • שמנמנים

                  הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך