עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 1/2010

    ביקורת על "מחוץ למים"

    כמו דג מחוץ למים

    12

    סרטים  

    7 תגובות   יום שישי , 29/1/10, 11:26
     

    יולי, פסטיבל הסרטים בירושלים. היום האחרון. עוד כמה סרטים שחייבים להשלים.  טוב אז יצא ארבעה סרטים ברצף. בראש מתחילים להתערבל כל הסרטים שראיתי (מי אמר שזה קל להיות "מבקר" סרטים), אבל רק אחד תפס אותי בגרון ועם החספוס שלו, באמת שרט את נשמתי מהתחלה ועד הסוף. כן יש סרטים שמהדהדים בראשך, הרבה זמן אחרי שהם נגמרים. ואז עוד קראו לזה fish tank.

    מחוץ למים הוא פשוט דוגמה מושלמת למושג less is more. כאן לא תפגשו יצורים כחולים, כוכבי ענק ושמות מפוצצים, אלא רק סיפור קטן-קשה יום- משפחתי ועגום, כמו שהבריטים יודעים להגיש היטב- בלי פילטרים ובלי מסכות (שלעומתם אתה מרגיש שהחיים שלך הם נופת צופים). סרט שגורם לך לפרפר חסר נשימה. ככה זה מחוץ למים. וכן, כבר שמעתי על אלו שטענו בדיוק להיפך ממני על הסרט הזה ממש.

     

     

    אסקס, בריטניה. סוג של שכונת מצוקה מודרנית. צפופה, עלובה ומוזנחת. מיה (קיטי ג'רוויס בהופעת בכורה הורסת) היא רק בת 15, אבל מהסוג הזה  שעבר איזה דבר או שניים בחיים - היא אלימה, היא כועסת ויש לה פה שמוטב לא להיכנס אליו, כי אז אין מצב שתצא מזה טוב. היא דעתנית ובעיקר ממורמרת מחייה העלובים. היא בודקת ללא הרף את הקצוות של עצמה ושל חייה, מסתכנת ובועטת, חיה בדופק גבוה ובעוצמות רגשיות גבוהות במיוחד. רק שמישהו ישים לב, רק שמישהו יראה אותה. הנחמה היחידה בחייה ומה שמשאיר אותה שפויה זה סוג של ריקודי רחוב, שיש סיכוי שיוציאו אותה מהחור הזה. מיה חיה עם אחותה הקטנה שגם בה כבר לא נשארו אלמנטים ילדותיים ותמימים (במילים אחרות, פה גדול, מאוד!). שתיהן חוסות בצילה של אם חד הורית לא מתפקדת, ווייט טראש נוסח אנגליה. המילה אמהות מקבלת אצלה פרשנות אחרת ולאהוב את בנותיה זו משימה קשה מדי, בעיקר כשיש אלכוהול בסביבה. 

    החיים של מיה, כמו גם של אמה ואחותה ישתנו יום אחד עם כניסתו של קונור לחייהן. קונור (מייקל פאסבנדר המעולה!!! מוכר לכם ממזרים חסרי כבוד, בין השאר) הוא בעצם ה"חבר" החדש של אמא. הוא נותן להן תקווה שאפשר שייצא מהמשפחה הזאת משהו יום אחד ושאפשר להעביר פה כמה שעות בלי צעקות. הוא גם מעודד את מיה להתחרות בתחרות ריקודים. פרט קטן ושולי שלא ציינתי זה שהוא גבר צעיר ומאוד מושך. קונור הזה, בניגוד לאמה של מיה, פשוט נותן לה קצת תשומת לב. הרי בסופו של דבר, זה מה שכולנו צריכים - על אחת כמה וכמה אם את נערה בת 15, כועסת ומרדנית. כמו שהוא מעודד אותה, כך הוא גם מערער אותה. היא מתאהבת בו ומסתבכת והחיים שנראו לרגע אפשריים, הופכים לסבוכים וקשים... העולם מתערער והסערות חוזרות. כן, החיים שוב ושוב תלויים על בלימה במיכל הדגים הצפוף הזה.

     

     

     

    אנדראה ארנולד, שהביאה אלינו לפני 4 שנים את הסרט "דרך אדומה" וגם בו עשתה לנו את החיים קשים, מביאה שוב סרט קטן, דומה להרבה סרטים מסוג זה (כן, כבר היו דיבורים על כך שזו הגרסה הנשית והטובה יותר ל 16 מתוק), שאין הרבה עלילה אלא דגש חזק על יותר רגש ובעוצמות גבוהות. ובכל זאת, מה עשה את הסרט הזה למסעיר כל כך מבחינתי? אני חושב שהתשובה היא פשוטה - מיה. פשוט הורסת את החיים. חדה ושורטת כמו נייר זכוכית גס במיוחד. את מיה מגלמת קייטי ג'רוויס שעל ההופעה שלה אפשר להגיד שהמילה חספוס קטנה עליה. היא מורכבת, היא סוערת, היא נעה בין ילדה קטנה ואמוציונאלית לאשה פתיינית עלובה. הדמות של מיה היא אחת הכובשות שראיתי לאחרונה בקולנוע. אין ספק, זו כנראה הופעת חייה עד כה (בעיקר בגלל הסיבה שזהו סרטה הראשון). פשוט מלכת הביבים, שבכל רגע נתון בא לי לחבק אותה (אבל סיכוי גדול שהייתי חוטף ממנה מכות).

     

     

    בעוד התותחים הגדולים התחרו להם על אהבת השופטים בפסטיבל קאן האחרון (כן, עקפה בסיבוב אפילו את הממזרים של טרנטינו, את אלמודובר ואת עג'מי שלנו) התגנב לו הסרט הקטנטן הזה והיכה שוב את השופטים בתדהמה ובפעם השנייה, ארנולד זכתה בפרס חבר השופטים היוקרתי. משום מה, בכל פסטיבל האוסקר והגלובוסים שמסביב הוא נעדר במפתיע, אבל תמיד טענתי שפרסים זה לא הכל.

     

     

     

    לכו למחוץ למים. רוצו. רק הכינו את לבכם לשברונות לב קטנים כגדולים. היכונו לצאת הביתה אח"כ מבואסים ועצובים, אך בתחושה שראיתם סרט מרגש כל כך, אמיתי כל כך, עגום כל כך, אנושי כל כך. כן, החיים יכולים להיות מסריחים כמו מיכל דגים, קטן וצפוף.

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "תלוי באוויר"

      הכל תלוי בקלוני

      15

      סרטים  

      12 תגובות   יום ראשון, 24/1/10, 22:34

      בשנת 2007 העולם עצר את נשמתו לרגע, וקומדיה מסוג חדש הגיחה לאויר העולם, לקומדיית האינדי  הקטנה אך המתוחכמת (בדגש רב על מגניבה ושנונה), הראתה לאולפנים הגדולים איך עושים בלוקבסטר רציני ובאמצעים די דלים, לקומדיה ההיא קראו ג'ונו. אחר כך כולם רצו להיות ג'ונו. כל קומדיה שניה ניסתה להיות כזאת מיוחדת וחצי אינדית שזה כבר גבל בניג'וס. שלוש שנים אחרי, הגיע הזמן להוציא את האוויר מהבלון הזה שנקרא ג'ונו. היום אפשר להגיד בשקט שזו בסך הכל קומדיה חמודה מאוד עם פסקול משובח ואלן פייג' היא מתוקה לגמרי, אבל מפה ועד קומדיה-מה-זה-מגניבה-ששינתה- את-פני-הקולנוע, המרחק מה-זה-גדול! אמנם ג'ונו ניסה להראות שיש הוליווד אחרת, אך המסר בו היה האם אמא של לב הוליווד, כלומר הכי שמרני שיש. מה שכן, בתוך ים המגניבות, ניתן היה לזהות בקלות את הכשרון החבוי בבימוי- ג'ייסון רייטמן.

       

       

      אם ג'ונו סבל ממחלות ילדות, הרי שניתן להגיד כבר עכשיו- בסרטו החדש "תלוי באוויר" ג'ייסון רייטמן עלה כיתה. לא רק שהוא עלה כיתה, שהרי כבר בסרטו השלישי הוא יכול להגיד לעצמו בשקט "עשיתי את זה". האמת, במבט חוזר על תלוי באוויר, הוא כמעט ולא דומה לסרט הסנדויץ' ג'ונו, אלא יותר לסרט הבכורה שלו "תודה שעישנתם" החמוד בפני עצמו. כלומר, אם אקפוץ לשורה התחתונה לרגע, אפשר להגיד בריש גלי- תלוי באויר הוא אחד הסרטים המהנים של התקופה האחרונה. כן, פשוט ככה. סרט מהנה. הווה אומר- עשוי למופת, אקטואלי מתמיד (מיתון מיתון מיתון), משוחק טוב (צפו לשלל מועמדויות לאסקר), דינמי,  קצת צפוי, מאוד שנון, מצחיק לפרקים, מרגש לפרקים, חכם ונוגע בכאבים. כן, כל מה שאני אוהב בקולנוע- בידור חכם ומתוחכם.

      אבל אולי אפשר להתחיל מהתחלה? אין בעיה.

      כמו כמלחמה, כך בזמן מיתון ופיטורים של חצי עולם, יש מי שמרוויח מזה. הכירו נא את ריאן בינגהם (הוא הוא ג'ורג' קלוני, בתפקיד... ג'ורג' קלוני!) כמפטר סדרתי. כלומר בזה הוא מתמחה וזה עיקר עיסוקו.  כן, אם לא ידעתם (וכנראה שלא ידעתם) יש מקצוע כזה, ריאן פשוט נותן שירותי פיטורין לחברות שלא מסוגלות לפטר עובדים בעצמן. אגב, מישהו מכם היה מוכן להתנסות לתפקיד? רוב האנשים שהוא פוגש הם אנשים שהוא עוד רגע יפטר, ורואים בו את ההתגשמות הארצית של השטן חסר הלב (ואלו רגעים נוגעים כל כך, השמועה אומרת שמדובר באנשים שהובאו לסרט לאחר שפוטרו במציאות ולא, ורובם לא שחקנים) וכן מסמל בעצם את כל מה שחשבתם על תאגידי ענק קרים ומנוכרים שלא ממש רואים את העובד הקטן. חייו עוברים רוב הזמן בטיסות במחלקה ראשונה (ואת ארה"ב הוא מכיר בעיקר ממעוף הציפור) ומלונות יוקרתיים- 270 ימים בשנה הוא מחוץ לבית, והנה המילה בית מקבלת משמעות שונה- מלונות, טיסות בפירסט קלאס ומזוודת טרולי קטנה ויעילה, הם סוג של בית. כרטיס מועדון יוקרתי הוא החברות החדשה ומסגרת הרבה יותר מפתה מאשר מוסד המשפחה. נוסע המתמיד? זה לילדים קטנים. פה מדובר במאסטר למרחקים ארוכים. אז למי יש זמן לטעת שורשים, ואהבה היא מושג שכנראה קורה רק בחיים של אחרים. לא רק שלמר קלוני אין בעיה עם אורח חייו, הוא לא מבין איך אפשר לחיות אחרת. על זה נאמר בדידות מרצון- יש חיה כזאת. תעשו לו טובה מקשר מחייב, הוא ניזון אך ורק ממפגשים אקראיים בנמלי תעופה ומלונות. זה אנחנו העיוורים. תודו, גישה מעניינת וחתרנית ביחס למי שדי קידש את מוסד המשפחה ויהי מה בג'ונו ובכלל בקולנוע האמריקאי ההוליוודי.

       

       

      כל זה טוב ונחמד עד שלחייו מגיחות שתי נשים. שני עולמות מנוגדים, שמתנגשים בחייו ובתפיסותיו שיתהפכו אט אט. שתי הנשים, כל אחת בדרכה תעשה לו שיקוף של מצבו נכון להיום. האחת, אלכס, שדווקא די דומה לו באורח חייו, תבלבל לו את הלב (אח, ורה פרמיגה המקסימה ואיזו כימיה ביניהם! יש להם ביחד כמה סצנות מעולות, לדוגמה סצנת השוואת הכרטיסים: למי יש יותר גדול, פשוט מושלמת).

      השנייה, שדווקא דומה לו בתחום העיסוק, תבלבל לו את הג'וב (אנה קנדריק המעולה לא פחות, עושה תפקיד הגובל באנאליות כפי שדורשת הדמות).  שתיהן, מאיימות עליו בקרקוע. עם שתיהן יש אלמנט של חניכה ועם שתיהן האלמנט יטשטש- מי החונך ומי הנחנך? עם שתיהן, כך נראה, יש גם לא פעם היפוך תפקידים על רקע ג'נדרי תוך מודעות עצמית מאוד גדולה לסטריאוטיפים.

      אז מה בעצם הסרט רוצה להגיד? האם אין כמו בבית? אין כמו המשפחה ברגעי משבר? כסף וכרטיסי VIP זה לא הכל בחיים? האם מוסד הנישואין פשט את הרגל? האם זה בכלל סרט תאגידי אנטי-משפחתי או להיפך- זהו סרט משפחה במסווה אנטי-תאגידי? והאם בכלל יש אלטרנטיבה למרוצי החיים? והתשובות חברים תלויות באוויר. תלוי מתי ותלוי באיזה שלב, כמו בחיים ככה בסרט. ובכן, עד לנקודה מסוימת נראה כאילו הסרט הולך עם הקו של קלוני ומגחיך את שאר אורחות החיים המתגלים בעליבותם וריקבונם, אך לקראת הסוף (ושוב זה לא ספוילר) הוא מעט מערער את התפיסה הזאת ומהרהר על כך. מה נכון בעצם, מי צודק? זה שבורח מהחיים האלה או זה שנמצא עמוק בתוך החיים האלה? לעתים הרגשתי שחבל שהסרט לא הולך עד הסוף עם האמת שלו. מה המסר בסוף? הפרשנות בעיני המתבונן כנראה.

       

       

      ג'ורג' קלוני ששופע ניצוצות, מראה בכל סצנה וסצנה איך משחק כוכב קולנוע קלאסי שאופס, הוא לא רק יפה- הוא גם יודע לשחק - אך האם ייקח שוב פסלון אוסקר הביתה? עד הגלובוס היה נראה שכן, אך מאז הכל פתוח ונראה שדווקא חברו לסרט  חדש אחר- (גברים שבוהים בעזים) ג'ף ברידג'ס עשוי לקחת על crazy heart. עזבו אתכם מפרסים- מר קלוני מציג הופעה כל כך מקסימה, מצחיקה, מרגשת ויחד עם זאת פגיעה, עדינה ורגישה- נעה בין קור שחצני לחום ידידותי. לפעמים הוא כמו ילד קטן שמגלה סוכריות במחבוא, ולפעמים הוא חומל כמו אב או לפחות המבוגר האחראי. גם השחקניות שלצידו עושות עבודה מעולה וחיננית שיש מצב שתזכה את שתיהן במועמדות. ורה פרמיגה כאשה מהסוג החדש ואילו אנה קנדריק כמייצגת עולם הערכים הישן, שתיהן- גם אם אינן מושלמות, נותנות בראש ממש.

       

       

      לסיכום, תלוי באוויר, כמו ג'ונו בזמנו, כנראה לא יזכה באוסקר על הסרט הטוב ביותר. מול התותחים הכבדים של אווטאר אין לו הרבה סיכוי (אולי כמו ג'ונו יזכה בתסריט? אני מאוד מקווה שכן). אך מדובר בסרט האקטואלי ביותר שהוא גם מקסים, מהנה, כייפי, עטור בפסקול משובח כמו תמיד בסרטים של רייטמן, עשוי במיומנות רבה וגבוהה (אוף, אני כל כך אוהב סרטים שעשויים ככה- voice over זה אני לגמרי, כמו גם הקפאת תמונה ופאנצ'ים חדים בצד), כשמאחורי החזות המעט קלולסית הסרט אינו חושש לגעת בכאבים ולהעביר מסרים מאוד לא פשוטים על ריקבון התאגידים, פשיטת רגל של ערכי המשפחה האמריקאית, על דמות הגבר הנסדקת, דיון על מהות הבית- לא קליל בכלל (סתירה? לא אכחיש!). בינתיים כולנו, ידידיי, תלויים באוויר.

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "להתראות"

        שלום ולהתראות

        8

        סרטים  

        2 תגובות   יום חמישי, 21/1/10, 12:00
         
        מה היינו עושים בלי המלחמה הקרה? אין ספק שהמלחמה ההיא בין ארה"ב לרוסיה, השאירה אחריה מלבד משמעויות פוליטיות גם לא מעט מזכרות תרבותיות- בשירים (Russian של סטינג הוא נציג בולט ומוכר), בספרים (ג`ון לה קארה בנה מזה קריירה) וכן, גם בקולנוע לא נפקד מקומה של אותה מלחמה (ד"ר סטרנג`לאב והמרדף אחר אוקטובר האדום הם הבולטים לטובה, והיו עוד כמה סרטים שניסו לעשות להריסון פורד קריירה). איכשהו תמיד הסרטים והספרים האלה מתמצים בריגול ובגידה, כאילו אלו הסוגיות היחידות שבערו באותה עת.

        הנציג התורן לעסוק במלחמה הקרה והפעם בזוית הצרפתית, הוא הסרט "להתראות". הסרט מבוסס על אותה פרשיה נודעת שכונתה, איך לא, בשם- להתראות. או ליתר דיוק farewell. אז לטובת כל אלו שנרדמו בשיעור היסטוריה נזכיר מהי אותה פרשיה ששינתה את פני המלחמה הקרה: קולונל  סרגי גריגורייב (במציאות ולדימיר וורטוב, לא ברור למה אם זה סיפור אמיתי יש צורך לשנות את שמות הדמויות, אבל ניחא ) מהנדס בכיר בק.ג.ב שהעביר בתחילת שנות ה80 מסמכים סודיים בעלי חשיבות אסטרטגית יוצאת דופן (כן, לא תאמינו באיזו דרגת חשיבות) לשירות הביון הצרפתי. יחד עם המסמכים הפליל וורטוב גם מרגלים סובייטים שהזרימו מידע אל אמא רוסיה. הקולונל הבוגדני כונה בצרפת ובבית הלבן farewell- להתראות. האינטרס לבגידה אם רציתם לדעת, הוא רצון להבטיח חיים שלווים בצרפת ולברוח מרוסיה המאיימת והחונקת, האח הגדול גרסת שנות ה80 במלוא עוצמתו. בסרט (שאפשר לכנותו כעיבוד חופשי לעלילה שהיתה באמת, ע"ע ממזרים חסרי כבוד) הדגש הוא על הידידות ההולכת ונרקמת בין סוכן הביון הצרפתי במוסקבה לבין גריגורייב. הסוכן הצרפתי, כמו גם ידידו הרוסי יתחבטו מלבד בסוגיות הריגול הסבוכות, גם בשאלות בגידה, מחויבות ומוסר: כמה אתה מוכן להקריב ולהשתנות למען האחר? עד כמה אתה עומד על עקרונותיך?  מהי המחויבות של המדינה לאנשיה? האם מי שבוגד במדינתו יבגוד גם במשפחתו? האם בגידה במולדתך שוות ערך לבגידה במשפחתך ולהיפך? האם סיכון משפחתך לטובת המדינה הוא בגידה?

        אכן שאלות מרתקות, נכון? בדיוק המטעמים שעושים מהם סרט מצוין, ואכן על הנייר יש לסרט הזה את כל המרכיבים להיות מותחן ריגול עוכר שלווה ועצבים עם דיון משמעותי וביקורתי. אבל משהו טיפה לא עובד בסרט הזה, או בעדינות ניתן לומר שיש כמה חורים לא ברורים בעלילה. אז נכון שלקחת סיפור אמיתי ולעבד אותו מחדש זה מותר ולגיטימי וכבר הזכרתי את "ממזרים" של טרנטינו ששטח מחדש את המציאות והציע סוף אחר למקרה שקרה באמת, מה היה קורה אילו. כאן זה פשוט פחות עובד וגם לא ברור למה לשנות גם את השמות וגם חלק מהעלילה, כאשר זה לא משרת ממש את הסרט, להיפך זה אפילו פוגם בו.

        כאמור, על פניו יש כאן את כל הרכיבים לסרט מוצלח באמת ונתחיל בעיצוב האמנותי המושלם. הבמאי כריסטיאן קאריון, שעשה בעבר את חג שמח האוסקרי (והביא לטעמי גם שם דיון שטחי ביותר על מלחמת העולם השנייה) עשה כאן פשוט סרט יפה. צילומים מרהיבים, פריימים מקוריים וכמו שאמרתי קודם- עיצוב אמנותי פשוט מדויק ומושלם. אבל כמו שאני טוען שנים, יופי זה לא הכל בחיים. מה עם עלילה ומתח? חבל מאוד שהסרט מזדחל לו לאט לאט בחוסר אחידות בין סצנות מעניינות, מותחות ואפילו משעשעות לעתים, לבין סצנות ארוכות מדי ומשעממות עד מוות. רק לקראת הסוף מישהו שם נזכר שזה גם סרט מתח והחליט להכניס קצת עניין ורוח חיים בעלילה. לא שאני הורס משהו, אבל הסוף עשוי מצוין ממש. ממש.

        חוץ מזה ניחן הסרט בשני שחקנים בולטים ובלא מעט שחקני משנה. שני השחקנים הבולטים של הסרט, באופן מפתיע הם דווקא במאים. את קולונל גריגורייב משחק לא אחר מאשר הבמאי האהוב עלי אמיר קוסטוריצה. קוסטוריצה (יאללה רוצים סרט חדש!!) שמשחק בגמלוניות חיננית, נשמע לעתים מדקלם את הטקסט אך בדרכו הגמלונית הזו הצליח בסופו של דבר להתחבב עלי ונראה שהתאים לתפקיד. אצל חברו הצרפתי הדברים עובדים ביתר קלות. את תפקיד הסוכן הצרפתי פייר מגלם בטבעיות רבה ובצורה הרבה יותר משכנעת גיום קאנה (הבמאי של אל תגלה למשל). אולי כדאי שכל אחד מהם יתרכז במה שהוא טוב בו באמת- קוסטוריצה בבימוי וקאנה במשחק. מסביבם באים והולכים לא מעט שחקנים- אמריקאים (וילם דפו למשל ופרד וורד כרונלד רייגן הקריקטורי), צרפתים ורוסים, אך רוב רובם מגלמים דמויות די שטוחות.

        אז להתראות הוא קצת כמו שיעור היסטוריה טיפוסי (ונא לא להעלב אם במקרה אתם מורים להיסטוריה)- מעניין רק לפרקים. יש כאן דיון אך הוא שטחי מדי, שמגיע לשיאו בסוף מצוין, מותח ומעניין אך הדרך אליו מעט מייגעת (אם כי מעוצבת לעילא ועילא). כסרט ריגול מותח, הוא עובד חלקית בלבד ואינו הכי טוב שראיתם בתחומו. דווקא כשיעור היסטוריה הנותן מושגים וכמעביר רוח של תקופה (המלחמה הקרה) הוא יעיל יותר. ומילה אחת לקוסטוריצה: תחזור לתפקיד הבמאי. דחוף. 
        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום שלישי, 19/1/10, 08:47

          כמו שהתחלתי לספר לכם זה מכבר, פלורנטין הולכת ומסתמנת באמת כאוצר בלום של ברים קטנים ומיוחדים, עם סגנון שכונתי קסום, אך גם בתחום הקולינרי השכונה אינה טומנת את ידה בצלחת. קולינרי קולינרי, אך כמעט ולא תמצאו כאן מקומות מפונפנים כמו באחות הצפונית נווה צדק, או מקומות יוקרתיים כמו בשדרה ההיא המרוחקת מכאן רק כעשר דקות הליכה (ודקה ברכב, לא כולל חניה), אך מנטלית הרבה יותר מזה. אולי זו הקרבה לשוק לוינסקי עם הגבינות והתבלינים והנקניקים ואולי זה הריחוק ממרכז העיר וההתמקמות בלב השכונה, שמאפשר ליותר מקומות כאן להיות פשוטים, אך כל כך טעימים.

           

          הנה מקום שבקלות רבה מאוד יכול להתחרות בארוחות הבוקר התל אביביות, ואפילו להכנס לליגת העל של המקומות המועדפים לארוחת בוקר מקסימה, חמימה, מושקעת, טעימה ובעיקר- לא סטנדרטית שיש כאן. נעים מאוד להציג- מתושלח (חידה- נראה אתכם מפשפשים בזכרון ולא בגוגל- מי היה מתושלח? התשובה בסוף הביקורת).

           

          על אף שמו המטעה, מתושלח נולד רק לפני כשנה במסגרת טרנד ברי היין ששטף את העיר (והותיר אחריו מקומות חמודים בעיקר באיזור נחלת בנימין). ברי היין האלה לא הביאו רק תצוגת תכלית של יין לסוגיו, כפי שניתן לחשוב בטעות משמם, אלא גם מנות אוכל משודרגות (ובעיקר מיני מעדנים) במחירים יחסית שפויים (מיתון אתם יודעים, זה כזה 2009). בית היין הנוכחי מתפאר גם במטבח שלא היה מבייש את הטובות שבמסעדות. חלק מהמנות כאן הן מנות קטנות, מבוססות גבינות ונקניקים וחלק תבשיל ממש. כלומר, גם חנות ובר יין, גם מעדנים וגם אוכל. חגיגה של ממש. ותודה לאלוהי הטרנדים.

           

           

          אוריאל אקוסטה הוא אחד הרחובות הכי יפים ומיוחדים של השכונה (שלא לומר בעיר בכלל), מן רחוב הולנדי קטן עטור מרפסות קטנות וצבעוניות, שזור עצי הדר נושאי פרי משל היינו באמצע איטליה או ספרד (חברים, מי צריך חו"ל כשיש לנו מקומות נפלאים כל כך?!) והרי זה רק מתבקש שימצא בו בית מרזח שכזה שיציע בשבת שמשית (או חורפית לחלופין) איזה אוכל ומשקה להחיות את הנפש הדואבת משבוע עבודה מתיש.

           

           

          כך יצא שכבר הרבה זמן אנחנו זוממים על המקום ועל ארוחות הבוקר שלו ששמן יצא למרחוק כבר מזמן. במקום יש שלושה סוגי ארוחות בוקר. האחת, הסטנדרטית יחסית, זו שאי אפשר בלעדיה- ארוחת הבוקר הישראלית המוכרת לכם מכל מקום שמציע ארוחות בוקר. אנחנו כהרגלנו כוונו דווקא לשתי הארוחות היותר מעניינות והיצירתיות בתפריט (הקרטוני):

          א' הלך לחפש את שורשיו והזמין ארוחת בוקר רוסית המתהדרת בצלחת עמוסה בארבעה בְליני (בלין ביחיד, Blini), שזה סוג של פנקייק רוסי ובמילים אחרות- לביבה, שהגיעה ארצה ממזרח אירופה. על הבליני החמודים כאן יש ארבע תוספות מענגות: גבינת קממבר, גבינת רוקפור, שמנת וסלמון ואיקרה. כיוון שאנחנו נוהגים לחלוק מנות (ואני אינני אוכל דגים, מבקר בלאי, אני יודע) התמקדנו בתוספות הגבינה ואלו התגלו כפרוסות גבינה שמנמנות ומעולות שנחו להן על הבליני והמילה מעדן קטנה עליהן. עוד נכלל בארוחת הבוקר הזו סלט רוסי שכלל פיסות מטיאס יפות (א' מוסר- טעים, מאוד טעים), פרוסות קבנוס וירקות, שוט וודקה (לבוקר רוסי שמח במיוחד, לנו היו עוד תכנונים להמשך היום אז המרנו לעוד מיץ תפוזים) ושתיה נוספת. ליד כל זה הגיע גם לחם. ואתם יודעים כבר ומכירים את חולשתנו ליופי, סליחה ללחם. אחח אלוהים איזה לחם. זו כיכר שמנמנה מאוד שנעה בין פוקצ'ה ללחם מרוקאי שנאפה על אבנים, כאשר הוא חתוך בצדדים ולשם הוכנסו גמבה ושמן זית. מי ימלל גבורות מתושלח, מי. ברגע זה ממש, כאשר לחם כזה מגיע לשולחן, יש משהו שיכול לקלקל את היום? בחיים לא. אגב, תענוג הבוקר הזה יעלה לכם 55 ₪, בדיוק כמו ארוחת הבוקר הכפרית שאני בחרתי.

           

           

          אני לא יודע מאיזה כפר הגיע מתושלח, אבל בכפר שלי ארוחות הבוקר הצטיינו בעיקר בקוטג', עגבניה שנחתכה זה עתה, ביצים מהלול של השכן ולחם לבן מהצרכניה. אז אנחנו שנינו לגמרי לא מאותו הכפר. כי הכפר של מתושלח הזכיר לי דווקא יותר את ארוחות הבוקר הכפריות באיזה חבל באסקי נגיד מאשר את עמק חפר. בארוחת הבוקר הכפרית התענגתי על חביתה עבה שנעשתה היטב עם המון קבנוס וחתיכות בשר והיתה חביתה מליגות אחרות לגמרי. כמה פשוט ככה טעים. באמצע הצלחת נחה לה צלוחית עם צ'ילי קון קבנוס, שכללה אף היא (תנחשו תנחשו) חתיכות קבנוס מבושלות בתבשיל ספייסי, עטור בעגבניות טעימות ובצל. למה מגיע לי כל האושר הזה. עוד בצלחת הגיעו חתיכות קממבר נפלאות שפגשנו כאן קודם ואין ספק שמפגש כזה לא רואים כל יום ועוד נצפו בצלחת ירקות חתוכים ומתובלים וכן חתיכות קבנוס טעימות. גם לארוחה זו נלווה אותו לחם אגדי הי"ד שנטרף כלא היה. יצויין לטובה גם מיץ התפוזים שנסחט במקום והזכיר שאחרי הכל זה תל אביב כאן.

           

           

          הביקור במתושלח היה הפתעה קולינרית טעימה, שסימנה אותו כבית אוכל טוב מאוד (את היין לא טעמנו, אבל נחזור גם נחזור, ראו הוזהרתם) שעושה חשק לשוב לשם גם בשעות הערב ולא רק בשביל היין, אלא גם לטעום את שאר המנות המסקרנות שבתפריט העץ שעל הקיר (ועוד לא אמרתי מילה על העיצוב המתושלחי, כמו המחסן של סבא). אין ספק שארוחת הבוקר המעולה היתה פתיח מוצלח ביותר לסופשבוע שמשי שבא אחריה.

           

           

           

          נ.ב.

          מתושלח (אני אוהב שמות עבריים למקומות, זה ישראל כאן!) לידיעתכם הרבה, היה בנו של חנוך, אביו של למך וסבו של נח, בונה התיבה. הוא דמות הנזכרת בספר בראשית (פרק ד) בסדר הדורות שבין אדם לנח. מתושלח הוא סמל לאריכות ימים, חי 969 שנים, משך הזמן הארוך ביותר במקרא. אני מאחל זאת גם לחבר הפלורנטיני.

           

           

           

           

           

           


          דרג את התוכן:
            ביקורת על "התחתית"

            תחתית עילית

            15

            מסעדות ואוכל  

            7 תגובות   יום חמישי, 14/1/10, 18:32
             

            נדמה לפעמים שתחת השתלטות רשתות בתי הקפה על תל אביב לא נותרו עוד בתי קפה עצמאיים שישמרו את רוח בתי הקפה של פעם. כן, אומרים שהיה פה שמח לפני שהגעתי (לעיר). גם היום תוכלו למצוא בכל פינת רחוב שניה בעיר בית קפה, אבל סביר להניח שהוא יהיה שייך לרשת כלשהי. יש כאלה שיברכו על כך. נכון, יש בזה מן צמצום הפערים בין מרכז לפריפריה (נכנסת לאחד נכנסת לכולם, לא? רוצה לומר - סניף ארומה בקרית שמונה יראה בדיוק כמו סניף ארומה בירושלים, חיפה ותל אביב). אני דווקא מצר. השבלוניות באה על חשבון אופי וחדוות בתי הקפה הייחודיים. אני אוהב את בתי קפה העצמאיים, יש בהם משהו שמזכיר לי קצת את תל אביב של פעם, כפי שסיפרו לי עליה מדורי הבילויים. אופי, זה כל הסיפור.

             

             

            כן, פה ושם עוד נותרו בתי קפה עצמאיים, לא לדאוג, וכבר הרבה זמן אני מתלבט האם לכתוב על אחד האהובים עלי. מצד שני, בקריאת סימנים אני טוב, כך שאם מזדמן לך לשבת פעמיים באותו מקום, אתה מבין שאין לך ברירה אלא לכתוב עליו. ולכן הפעם קבלו את  אחד האהובים עלי בעיר: "התחתית".

             

            התחתית נע על התפר הדק במשולש הכמעט בלתי אפשרי של בית קפה מגניב-קיוסק מגניב-מסעדה/בר מגניב. כן, כמו שהבנתם מיד, מגניבות היא מילת המפתח וכן, אני יודע שאצל חלק לא קטן מהאוכלוסייה היא ממחוללי האנטגוניזם האנטי תל אביבי. אבל אין מה לעשות, התחתית הוא ממגניבי המקומות בתל אביב: קודם כל, הוא פתוח 24 שעות ביממה, מה שמציע זמינות שהופכת אט אט נדירה בעיר ללא הפסקה, והיא גם אחד ממקורות המשיכה למקום. מאוד שמח כאן, מאוד עמוס, מאוד רועש. רוצים מקום אינטימי להחזיק בו ידיים בלי שתהיו מוקפים בהרבה אנשים? אז זהו, זה בדיוק לא המקום. כאן המוזיקה בולטת, המלצרים/יות מעט עסוקים בעצמם ובלהגניב את המגניבים, השולחנות צפופים והשמחה רבה.

             

             

            אבל מה שהכי מפתיע בכל ביקור מחדש בתחתית (מלבד העובדה שתמיד יש בו אנשים. תמיד!) הוא דווקא האוכל. כן כן, האוכל. תגידו, מה כבר יכול להפתיע באוכל של בית קפה? ובכן אין מה לעשות, בסופו של דבר אוכל של בית קפה הוא אוכל של בית קפה, וכבר שמעתי לא מעט השמצות על האוכל בתחתית (ואולי מישהו התאמץ לכבודנו? לא נראה לי), ופה אפשר לקפוץ רגע לשורה התחתונה - יש כאן את העוגות של הקופי בר. זה אומר הכל, לא?

            אבל בואו נתחיל מהתחלה. בשני הביקורים השבוע נחשפנו למנות טעימות ומפתיעות ובעיקר משמחות מאוד ומשביעות. בביקורנו הראשון (בשתי הפעמים זה היה יחד עם חברתי הטובה ט') חלקנו את סלט צביקה (כן צביקה) המפתיע מאוד. ההפתעה באה לא רק מהגבינה המצוינת שפוזרה בנדיבות על הסלט, אלא דווקא מהרוטב (מסתבר שעניין הרוטב יחזור על עצמו שוב בביקורנו השני). כן, הרוטב זה כל הסיפור- שילוב מוצלח בין דבש ולימון עשה את כל ההבדל. בדיוק. רק דבש ולימון. זה נשמע פשוט מדי בשביל להיות כזה מרשים, אני יודע. אבל אני אומר לכם - כל סלט היה שמח להשתכשך ברוטב הזה. ילדים, נסו את זה בבית.

            עוד הזמנו כהרגלנו שקשוקה (34 ₪, ויש גם אפשרות לזוגית) שהגיעה במחבת רותח והייתה עשירה וטעימה ומלאה בעגבניות, בצל וביצים. בצד הגיעו גם לחם לבן של פעם וטחינה פשוטה אך מעולה וסלט ירקות קצוץ. על מנת השקשוקה שורה אווירת אוכל של פעם פשוטה, מפתיעה ובלתי מתאמצת בעליל וזה פשוט טעים.

            כמובן שלא יכולנו להימנע ממדור הקינוחים, בעיקר אחרי שהופתענו לגלות את עוגת הגבינה האהובה מאוד מבית הקופי בר (אהובנו אף הוא). נראה לכם שאפשר לדלג על יצירת האמנות הזו הנקראת עוגת גבינה של הקופי בר? ט' ואנוכי התוודינו על חיבתנו ההדדית העזה לפחמימות ומתוקים, ובכלל, אנחנו לא מבינים אנשים ש"לא אוהבים מתוק". אנחנו כן אוהבים מתוק. מאוד אוהבים! טוב לכם? אז הזמנו עוגת גבינה. נתח יפה הגיע עם שני מזלגות ולא נותר לנו אלא להמהם איזה משהו בכל ביס שנלקח לפה. אמא, בבקשה תדלגי מכאן לשורה הבאה. זו עוגת גבינה נפלאה. אחת הטובות.

            בביקורנו השני השבוע כבר נוספה אלינו א' וככה יצא לנו לטעום 3 מנות חדשות שעוד לא טעמנו כאן - א' הלכה על סלט קינואה (שאני מאוד חשקתי בו) והתגלה כערימה נאה של קינואה ומעליה סלק אדום וגבינה ושוב.. תיבול מושלם. צאו ולמדו כולם, לפעמים לא צריך יותר מזה.  מנה יפה, גדולה ומשביעה. ט', לעומתה, הלכה על קרוק התחתית וקיבלה את המנה הידועה (רק בגרסתה הצמחונית ללא הנקניק): טוסט שעליו נחות להן שתי ביצי עין. בנוסף הגיע גם סלט ירוק קטן וחמוד.

            אני לקחתי סלט בורגול משה (שחשקתי בו עוד מהביקור הקודם). ואם חשבתי שאקבל סוג של טאבולה, התבדיתי מיד: הבורגול המוכר התערבב לו עם עדשים שחורות וחמוציות מעולות, אבל מה שעשה את העבודה גם הפעם היה לא אחר מאשר ... התיבול והרוטב (אני לא מקבל מניות מאיגוד כורי הדבש. מבטיח. הוא באמת היה מופלא). כנראה יש שם משהו בדרך שבה מכינים את הרוטב שמשדרג את המנות והופך אותן מרגילות למעולות.

            אז נכון, בסופו של דבר סלט הוא רק סלט ושקשוקה היא רק שקשוקה, אבל בתחתית יודעים לעשות את זה ולעשות את זה טוב.

            והאווירה? על חשבון הבית.

            אז אם ברצונכם לפקוד מקום שמזכיר קצת את בתי הקפה השמחים של פעם, אלו עם האופי והנוכחות, מקום כזה שגם אנשים מחוץ לגבולות השכונה מגיעים אליו במיוחד והופכים לקפה הבית שלהם (שלא לדבר על תושבי החוץ המאוהבים במקום), וכן גם לטעום מנות בית קפה טובות מאוד, במחירים שפויים, ואת קינוחי הקופי בר (בלי צורך להזמין מקום רק בשביל לטעום עוגת גבינה J ולהיחשד בפלצנות).

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "שטרן 1"

              על נקניקיות ובירה

              14

              מסעדות ואוכל  

              8 תגובות   יום שני, 11/1/10, 14:06

               

               

              כתושב חדש בפאתי השכונה (פלורנטין) גיליתי עם המעבר אוצר די בלום של מקומות בילוי חדשים (כלומר שאני עוד לא הייתי בהם, לא אתם, אתם בליינים אני כבר יודע) שנעלמו מעיני כשהייתי תושב מרכז העיר. ככה זה כאן, אתה מבקר לרוב במה שבמרחק הליכה מהבית (וחבל) . נו, אז אם הייתי צריך סיבה אחת לשמוח בגללה על המעבר לפלורנטין הנה היא לפניכם- אפשרויות הבילוי הגלומות בה. היפ היפ הורייי!

               

               

              אחד המקומות הלוהטים פה בשכונה (לאחרונה, כי בכל זאת מדובר במקום חדש) ומהמדוברים בעיר הוא שטרן 1, שנמצא איך לא על הפינה של שטרן וידידיה פרנקל. מרגע פתיחת המקום יש סביבו באזז חיובי וזה היה עניין של כמה דקות עד שנגיע לבדוק הכצעקתה.

              בתור אחד שמצד אחד מחבב בירות (אך בהם אני לגמרי עממיקו, במילים אחרות שותה גולדסטאר) אבל מהצד השני מתנזר בד"כ מבירות (כי תמיד אעדיף לקבל את הפחמימה שלי מאיזה מאפה ולא משתיה) שמחתי לגלות מקום שהוא בדיוק מהסוג שנע בין בר שכונתי אינטימי לבר אוכל משודרג ושמח כי תוסיפו על כל הבירות גם נקניקיות של השרקוטייר אלן טלמור ותקבלו את ה-מקום שלי בשכונה (כלומר לא שלי, אלא מקום שאליו אני אשמח לצאת באופן קבוע).

               

              אז מה יש לנו כאן?

               

              אם יש כאן חובבי בירה מבין הקוראים רוצו מיד- יש כאן כ 150 סוגי בירה (תחשבו כמה ביקורים צריך לבקר במקום כדי לטעום מ-ה-כ-ל) וכמו כן תמצאו עוד סוגים רבים של וויסקי (אבל בזה אני ממש חלש) מכל העולם. כמי שאינו מומחה גדול בבירה אני יכול להגיד שאני אוהב דווקא את החזקות (וא' את הקלילות יותר). היופי כאן שתוכלו לבקש ולקבל טעימות בכוסיות בירה קטנטנות וכך גם להיחשף לטעמים חדשים שעוד לא הכרתם ולהחליט אם אתם הולכים על זה בגדול (בחלק מהסוגים יש שלושה גדלים של כוסות, למעט אלו המגיעים בבקבוקים). בערב נעים זה אנחנו הלכנו על בירה Bass בגדול שליש (22 ₪) ועל אוסטרית אחת אדלוויס כהה בגודל רבע (14 ₪). האדלוויס היתה ההימור המוצלח יותר של הערב והתגלתה כבירה עשירה, עמוקה, חזקה ובעלת נוכחות ונתנה פייט טוב למנות האוכל. גם הבאס היתה טובה יותר כשהגיעו הנקניקיות, והגיע הזמן לדבר על מה שחשוב תמיד- האוכל.

               

               

              ובכן, נקניקיות. בואו נדבר עליהן רגע. קודם כל, לרוב הדימוי שלהן כמזון מהיר ירוד הוא בעוכריהן כי כאן מדובר ביצירות מופת קטנות מעשה ידי אמן, להתפאר. בתפריט המזון המצומצם של שטרן 1 תוכלו למצוא כמה מנות מבוססות על נקניקיות בצלחת (עם תוספת) או בלחמניה (ללא תוספת). לכל שונאי הנקניקיות (חכו חכו, תטעמו אחת ותשנו את כל מה שחשבתם עליהן) יש כמה מנות בשר אחרות סטייל המבורגר, צלחת נקניקים וקרפצ'יו של קורדוברו (שאותו טעמנו בקור דוברו כבר והוא תענוג קטן בפני עצמו).

               

              כיוון שהיינו מעט רעבים, החלטנו ללכת על המנות המגיעות בלחמנייה. כדי שכל אחד יטעם שני סוגים החלטנו לחצות כל מנה לשני חצאים ולהתחלק. מעשה נבון מאוד (אם כי המלצרית לא ממש הבינה את הרעיון) ! הנקניקיה הראשונה שטעמנו היתה מרגז עצבנית (25 ₪) שזה עונג פיקנטי המכיל בשר בקר וכבש מתובל היטב (יותר פיקנטי מחריף) ויחד עם הרטבים בלחמניה לא היה צריך יותר מזה כלום! חצי הלחמניה נגמר כלא היה מהר מאוד. המרגז היתה פחות עצבנית ממה שאני מכיר בד"כ אך היתה פשוט מושלמת. הנקניקיה השניה שהוזמנה היתה טולוז מונאמור (29 ₪), ובכן זה הזמן להגיד לה- טולוז את אכן מונאמור! אם המרגז היתה מושלמת, אין מילים כדי לתאר את הטלוז הזו. מי היה מאמין שנקניקיה בלחמניה (הכי 1983-מסיבתכיתה-במושב) עשויה להיות עונג חושני מושלם שכזה. הטולוז הזאת מכילה (אוכלי הכשר יפרשו כאן כנראה) בשר חזיר עם פיקורינו ובצל ירוק, שכולם יחד היוו נקניקיה שמנמנה ומעולה, ושוב לא היה צריך להוסיף כלום ללחמניה. אח, אילו רק היה אפשר להציע חברות לנקניקיה.

               

              ליד הנקניקיות הזמנו גם הום פרייז בבירה (כן, בכל מה שאפשר יש פה בירה) וצ'ילי (14 ₪), שהיה גם הוא עשוי היטב וישב בול כסוגר לארוחה. הבירות התגלו כמלוות נעימות ומתאימות מאין כמוהן לנקניקיות (ויש לי על הכוונת עוד כמה סוגים לטעימות בפעם הבאה!). סה"כ יצאנו ב104 ₪ לשנינו. סביר מאוד!

               

              לסיכום, שטרן 1 התגלה כמקום שנשמח לפקוד שוב ושוב לבירה ונקניקיה (ושוב, מי היה מאמין שנקניקיה יכולה להיות כה מושלמת), לספוג אוירה חו"לית עם שירות מעולה. מה שכן, הייתי טיפה מגדיל את התפריט בעוד מנות קטנות לנשנוש וקינוחים, כי מי יכול לצעוד עכשיו עד אניטה בשביל גלידה. בעונת המיתון הנוכחית, יש מצב שזה הכי קרוב לברלין שאגיע בחורף הקרוב.

              דרג את התוכן:
                ביקורת על "דלאל - מסעדה"

                הכל בגלל בריוש קטן

                14

                מסעדות ואוכל  

                9 תגובות   יום חמישי, 7/1/10, 07:48
                 

                סופשבוע בפתח וזה שוב הזמן הטוב ביותר לפנטז על בראנץ' טעים, חמים ומנחם. הרי כל השבוע עבדנו כמו...רק בשביל להגיע לרגע הזה בסופ"ש: לשבת רגל על רגל, לשתות קפה טוב ולהתנחם בפחמימה איכותית ואנינה. נכון? נכון!

                 

                ובמסגרת החיפוש אחר הבראנץ' הזה, שיעשה נעים בלב ובבטן ויפתח בטוב טעם את השבת (וגם במסגרת הכרות עם השכונה השכנה) טיילנו לנו שוב בנווה צדק השכנה היפה, זאת שתמיד אנחנו שמים עליה עין אבל היא משחקת אותה יקרה ויוקרתית. מה שנכון נכון. תוך כדי שיטוט בשכונה ותחושות הרעב בבטן הגענו למסקנה שבוקר כזה לא יכול להסתיים בלי ארוחה טובה. אם נודה על האמת, התעורר בנו חשק עז למאפים משובחים ואיכותיים. כאלה אנחנו המכורים לפחמימות. ואם כבר מאפים ופחמימות, אז חייב לטבול אותם במשהו. חשבנו על בראסרי אבל היא בשכונה אחרת (ומה? כל שבוע?) והרעב כבר מציק מציק. התחליף הכי קרוב ששמחנו לחזור אליו והוא מכיל בחובו את המאפים הכי טעימים ויפים (כן יפים) בשכונה, כך שתוך כדי כתיבת שורות אלו בא לי לקום, לעזוב הכל ולרוץ לקחת לי איזה בריוש. ואני מדבר על דלאל.

                 

                 

                כאחת השוות  והיפות יותר בנווה צדק, מתהדרת דלאל (המסעדה) בתור ארוך בכניסה (אם לא הזמנת מקום כמונו נגזר עליך

                ל-ה-מ-ת-י-ן) ובמארחת חמוצה שמשחקת אותה הרד-טו-גט. אם לא היינו מכירים את המאפים המהוללים ששווים כל דקה ארוכה של המתנה כבר מזמן היינו הולכים, אבל חשק זה חשק זה חשק ואף המתנה לא תרחיק אותנו מהבריוש המקסים שלנו.

                 

                 

                כך הגענו לנו לשולחן רעבים עד מוות ומוכנים לקבלת המאפים שלנו. הבראנץ' בדלאל (כל סופשבוע בין 12-17) שייך אף הוא לטרנד הדי המעצבן תרכיב-אותו-בעצמך (מזל-שלבשל- עוד-לא-נתנו), כלומר יש את הארוחה הסטנדרטית נוסח עדות הביצים-לחם-גבינה-סלט ושתיה ב55 ₪, אבל אני מאמין שבמקומות האלה חובה עליך לחרוג מהנורמה ולהתרכז במנות המעניינות באמת בתפריט. כך יצא שאם אתה רוצה מנה מעניינת/יצירתית וגם לחם (להזכירכם-בגללו אנחנו פה) וגם שתיה אתה מרכיב בעצמך ארוחה שהיא טיפה טיפה יקרה מהממוצע.

                 

                 

                כאמור, אנחנו חרגנו מהשגרה, אבל לא יכולנו בלי המאפים האגדתיים. אי לכך ובהתאם לזאת הזמנו ארוחת בוקר קונטיננטלית (34 ₪) שמקנה לנו סלסלת מאפים מאלפים/מעלפים/ממיתים, חמאה נימוחה, ריבה ושתיה.  בואו נדבר רגע על המאפים האלה- מדובר בסלסלה המכילה גם לחם (טעים טעים אבל הוא ממש לא העיקר) אבל הדבר הכי חשוב בה הוא המאפים המיוחדים הכוללים עוגות קטנות ובעיקר- את הבריוש הזה ימח שמו. אוף! איזה תענוג, איזה טעם. נצחון מוחץ באליפות העולם בבריושים למרחקים קצרים לפה שלי.  בבריוש הזה הסתתרו כל מיני תופינים שעזרו לבצק המרגש גם ככה להיות שירה של ממש. מעשה אומנות בבריוש אחד. ובקיצור- למות. כיוון שהמאפים האלה חוסלו די מהר, הרבה לפני הגעת המנות העיקריות ביקשנו תוספת. במקרה הזה התברר כי הלחם הוא חופשי אבל עוד בריוש קטן אך קסום יעלה לך 3 ₪. אין ספק, החיפזון מן השטן.

                 

                 

                הא מרוב דיבורים על מאפים שכחתי שגם אכלנו אוכל של ממש:

                א' כהרגלו הולך על מנת הבוקר המועדפת עליו אחרי הקרוק מאדאם וזה- אגז בנדיקט (42 ₪ לא כולל כלום) ולו רק בזכות הרוטב ברנייז (שהוא אחיו התאום כנראה של ההולנדייז). בצלחת גדולה ומבהיקה נחו להם שני בריושים ועליהם ביצים עלומות מקסימות וחינניות. וכמובן- הרוטב. אז אולי זה הברנייז הזה, שאולי הוא התאום של ההולנדייז (כך נשבע המלצר) אבל הוא נופל בהרבה מזה הבראסרי והיה מעט מיימי. זה לא מנע מא' לסיים זאת יפה ולבקש עוד אחד J. למרות ששוב נפלתי מהבריוש, א' חשב שזאת מנה טובה וחביבה אך לא תכתב בספר דברי הימים של בנדיקטוס.

                 

                 

                אני הזמנתי את השקשוקה של ויקי שהבטיחה וקיימה גם זיתי קלמטה האהובים עלי וגבינת פטה. השקשוקה (42 ש") שהיתה רותחת התגלתה כחרפרפה, עוקצנית וטעימה. היא קיבלת נפח, עומק וייחוד בזכות הזיתים ומליחות נעימה גם מהגבינה ושכחתי- בליבה שחו להן שתי ביצים עשויות למחצה שאפשרו לחלמון להתערבב שם יפה יפה. שקשוקה טובה וטעימה, וגם אם לא מסעירה (טוב כמה אפשר להסעיר בשקשוקה) היא חוסלה יפה באמצעות מספר פרוסות לחם מעולות.

                את הכל שטפנו בעזרת קפה הפוך מהמשובחים וטעמנו (רק בשביל המתיקות, כן) מהריבה שנלוותה לסלסלה והתגלתה כנפלאה ממש.

                 

                לסיכום,

                 

                דלאל היא בעצם מלכת השכונה החדשה ובהתאם לכך הקהל הבא בשעריה. בערב נראה לי שמאוד יקר בה אך הבראנץ' שלה שעלה בסופו של דבר 118 ₪ לזוג הוא טוב מאוד. הוא אולי לא מציע שום דבר חדשני שלא תמצאו בשום מקום, אבל המקום יפה ונעים, האוכל טעים ואיכותי ומי צריך יותר מזה בשביל להזדחל אחר כך שמנמן וטוב לב מעודף פחמימות... אבל אם יש סיבה אחת ששווה המתנה של חצי שעה ושירות מתנשא זו סלסלת המאפים המושלמת והחלום על מנוי חופשי חודשי לפריז.

                דרג את התוכן:
                  ביקורת על "אווטאר - תלת ממד"

                  נו אז איך האווטאר הזה?

                  11

                  סרטים  

                  12 תגובות   יום ראשון, 3/1/10, 23:53

                  נו, אז מה אתם אומרים על אווטאר? היה שווה לחכות את כל השנים? האם זה הסרט הכי גדול של ימינו או סתם נפיחה שיצאה מכלל שליטה?

                   

                  חברים יקרים, כבר שבועיים מסתובב בינינו הסרט הכי מדובר של העת האחרונה. יש האומרים שאחריו הקולנוע כבר לא יראה אותו דבר, אגב גם המתנגדים לסרט אומרים בדיוק אותו דבר. כחובב של סרטים קאמריים קטנים ואינטימיים, אווטאר הוא הניגוד המושלם והקיצוני אליהם ועל כן נעתי בין רצון עז לראות על מה כולם מדברים לבין החשש מכל העומס הויזואלי הזה. יעני לס איז מור...איף יו נואו וואט אי מין. אז התבדתי.

                  אכן באווטאר הזה אין שום דבר קטן (טוב, חוץ מיצורים  קסומים אגדתיים), אבל נדמה שכל פריים וכל סצנה נועדה לעשות רק דבר אחד- לגרום לך להגיד "וואו. דבר כזה עוד לא ראיתי בקולנוע" או לחילופין "וואו זה הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם" וכן הלאה (בכל זאת מדובר ב160 דקות של סרט, אז תחשבו כמה פעמים אתם הולכים להגיד וואו). גבירותי ורבותי, אווטאר הוא הספקטקל הכי יפה, הכי גדול, הכי גרנדיוזי, הכי לוהט וגם הכי מושקע שתראו בימים אלה ובכלל נראה לי בזמן הקרוב בקולנוע.

                   

                   

                  אבל בואו נתחיל מהתחלה. 12 שנים אחרי טיטאניק הבמאי ג'יימס קמרון חוזר ובענק עם המופע המממ סליחה, הסרט הכי מושקע בהיסטוריה של הקולנוע (אתם מוזמנים לתקן אותי אם אני טועה). בתחילה הגיעו הקדימונים (הטריילרים) שלא ממש עזרו להבין לקראת מה אנחנו הולכים, אבל אז הגיע הטיטאניק הזה והיה כבר חשש שכמו הספינה ההיא ששקעה למצולות כך יהיה גורלו של האווטאר הזה. אבל איפה הוא ואיפה שקיעה במצולות. תגידו תרגיל מבריק בקידום מכירות וביחסי ציבור, תגידו הכל, אבל על השקעה כזאת ועל מופע זיקוקים כזה באמת אף פעם לא ראינו. אני, אני רותם מימון, מודה ולא אבוש- נהניתי כמו ילד קטן ברכבת הרים של ריגושים. ושוב, במקום לספר קצת על מה הסרט גלשתי שוב לדבר שהכי מפתה לעשות עם הסרט הזה- להתלהב מהאפקטים. אבל האפקטים זה בכלל לא הכל כאן.

                   

                   

                  עיקר מבקרי הסרט רעמו על שני דברים מרכזיים בעייתיים לדעתם, האחד האורך ועם זה אני מסכים לחלוטין. כמה שהסרט הזה יפה, מומלץ לא לבוא אליו עייפים מדי. העין צר לה מלהכיל את כל הגודש הזה ויש מצב שמצמצתם פספתם איזה יצור מרהיב עין ושובה לב. אבל בחייאת, הסרט טיפה ארוך. קצת עריכה לא היתה מפחיתה מעוצמת החוויה. נראה לי, לא?


                  הביקורת השניה על הסרט היתה דווקא על הסיפור. כבר שמעתי טענות על רמת הפיגור של הסרט בתחום הנ"ל ואני שואל-האם אף אחד ממליוני הצופים בארה"ב לא שם לב שהסרט הזה מביא להם את האמת המרה בפנים? הכיבוש, כמו שאמרו פה כבר שנים- משחית! שאם מגרדים טיפה את האפקטים והמציאות המדומה, מסתתר לו סיפור פציפיסטי אנטי מלחמתי, נגד הקולוניאליזם בכלל ואנטי אמריקאי בפרט! במילים אחרות, הסרט הזה הוא בעצם פוקהונטס- הדור הבא. תוך כדי צפייה לא יכולתי שלא להיזכר גם ברוקד עם זאבים עטור האוסקרים של קוין קוסטנר, האם בקרוב אצל קמרון? וגם חשבתי על סרטו של טרנס מאליק- העולם החדש עם קולין פארל (סרט איטי מאוד ויפה יפה יפה).

                  כמו אצל פוקהונטס ההיא ובסרטים הארוכים ההם, כך גם באווטאר הזה - (וזה הקיצור של הקיצור) חייל (כאן- מארינס לשעבר) מתחזה לבן שבט כחלחל ( סאם וורתינגטון הכובש שתראו אותו בקרוב בגרסה האמריקאית גם לסרט הישראלי החוב) על מנת לכבוש ולהביא מינרל יקר שהשבט במקרה יושב עליו. עם הזמן הוא יפגוש נסיכה מקומית (זואי סלדנה המעולה שאותה ראינו השנה גם בסטאר טרק), יתאהב ויעבור צד. ולא סתם יעבור צד, אלא גם יצא להלחם נגד עמו שלו, שבכלל יתגלה כמקור הרוע עלי אדמות ועלי ירחים. נשמע מוכר לא? תודו, יחסית לסרט אמריקאי מיינסטרימי מדובר בחתיכת מסר ובחתיכת אמירה!

                   

                   

                   

                  אז נכון שכל הסיפור הזה נמתח לאורך 160 דקות אבל ברגע שמתמסרים לסרט נטול הכוכבים כמעט (אם לא מחשיבים את סיגורני ויבר כמושכת קהל ואת ג'ובאני ריביסי) נשארים עם יצורים מדהימים מקיר לקיר (לראות רק בתלת מימד ושלא תעיזו להוריד, לא חבל?!), עם סצנות קולנועיות בלתי נשכחות וסצנת קרב מפוארת הנמשכת קרוב ל40 דקות ובמקרה הזה מדובר בנס- בחיים לא ראיתי 40 דקות שחולפות בשניה! חברים, לכו לאווטאר אם לא בשביל הסיפור אז לפחות למופע הכי יפה, מבדר וכייפי בעיר (או בעצם להיפך).

                   

                   

                  דרג את התוכן:

                    פרופיל

                    rotemmon
                    1. שלח הודעה
                    2. אוף ליין
                    3. אוף ליין

                    בלוגים אהובים

                    • שמנמנים

                    הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך