עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 9/2009

    ביקורת על "מאיה רוטמן"

    קדימה אחורה

    3

    מוזיקה  

    3 תגובות   יום רביעי, 30/9/09, 12:57

    כנראה שהמשיח הסתובב אתמול ליד קפה ביאליק, כי אחרי שלוש שנים וקצת מוציאה סוף סוף מאיה רוטמן אלבום בכורה ויוצאת בהופעה חדשה בעקבותיו. הרבה זמן חיכינו לזאת שסומנה כהבטחה גדולה, בעונה הנחשבת לאיכותית שבעונות.


    אבל האם ההמתנה השתלמה? ובכן בואו נראה...מבחינה קולית, אין ספק שלמאיה רוטמן יש את זה ובגדול. כשהיא פותחת גרון זה מהמם. היא נותנת ביצועים קוליים מרשימים ויש לה יופי של מנעד, וכשהקול שלה נשבר זה בכלל מרגש.

    מעל השירים מרחפים כל הזמן צילם של האבות המוזיקליים הרוחניים, המשפיעים על השאיפה של מאיה להיות סינגר סונגרייטר (דהיינו זמרת כותבת ומבצעת)- שלום, בוב, ג`ניס ומיטשל. הגיע הזמן שגם אנחנו נתחדש באחת כזאת ויש מספיק מקום ליד רונה קינן, תמר אייזנמן ושות`. כשהמאיה שרה את השירים של אבותיה הרוחניים זה יוצא לה פשוט אדיר. נראה שדווקא בלחנים ההם היא מרגישה בבית, יותר מאשר בשיריה שלה. הביצוע של מאיה לRIVER של ג`וני מיטשל הוא פשוט רגע מדויק, מרגש ויפה. גם "גשם כבד עומד ליפול" האלמותי של דילן, שסימן את מאיה כהבטחה וכשרון גדול כבר מהאודישן של התכנית ההיא, הוא כמעט בלתי נמנע וכמובן שהביצוע הערב עם המפוחית הוא מפיל צנוע, יפה והורס. אביב גפן יכול להביט בצד ולקנא. שוב, כשהיא שרה את "בובי מקגי" של ג`ניס עולה התחושה שהרבה יותר יפה לה לשיר שירים של אחרים מאשר את הלחנים שלה, למה? כי חלקם טובים רק באופן חלקי ואפילו בוסריים (ויש לציין שאקוסטי באופן כללי יפה/מתאים לשיריה יותר מאשר עיבודי האלבום). יוצאי דופן הם שלושה שירים שבולטים לטובה מעל כולם, גם במילים וגם בלחנים- "לא בסביבה" המבריק, "ממשיכים אחורה", ששוב- העיבוד האקוסטי עם גיטרה בלבד עשה לו רק טוב- רגע צלול מרגש ויפה. השלישי והמשובח- הוא ה-להיט של מאיה עד כה- "ליפול". אין ספק, ניסוי הכלים שערכה אמש בקפה ביאליק- היה מוצלח ביותר.

     

     

    צריך לומר זאת כעת, למאיה רוטמן יש את הפוטנציאל להיות הילדה המצליחה והמוצלחת בכיתה. כמי שהיתה ממש קרובה לפסגה, ההחלטה לעשות אחורה פנה ולשבת בשקט ולהכין שיעורים (אם מרצון ואם מחוסר ברירה) היא אמיצה ויפה אך לא תמיד מספיקה ומספקת. אג`נדה מוזיקלית בריאה ומוצקה יש לה גם יש, צניעות וחיוך כובש גם כן. אני מקווה מאוד שהקהל יפרגן, כי יש על מה. הכשרון נוטף ממנה בכמויות. היא צריכה לעבוד קצת על לחנים מוצלחים יותר ואז אין ספק שזה יקרה. בכל מקרה, מאיה רוטמן במופע האקוסטי עושה טעם וחשק ובעיקר סקרנות להקשיב לאלבום שלה. מגיע לה- קדימה.

     

    האלבום "ממשיכים אחורה" עכשיו בחנויות. בקרוב סיבוב הופעות.

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "אילי ובן"

      שיעור באזרחות נוסח אילי ובן

      4

      סרטים  

      2 תגובות   יום שלישי, 29/9/09, 11:37
       

      רגע לפני שהוא עוזב את המסכים ולרגל חופשת הסוכות שבפתח, קבלו סרט ילדים- נעורים קצת אחר אבל משלנו ממש. אילי ובן. לא סרט מצויר חנפני, לא דרמה מתקתקה אלא רק דרמה אנושית קטנה ואפילו מפתיעה.

       

       

      אילי (יובל שבח המקסים) הוא הבן של בן (ליאור אשכנזי). בן מעריץ את אילי, אילי מחובר בנימי נפשו לבן. בגיל 12 בוילה בהרצליה פיתוח , החיים מעולם לא נראו מושלמים יותר. אתה פופולארי, אתה מקובל בכיתה, אתה בחבורה הנכונה בבית הספר, אתה עושה שטויות עם אבא שלך, סבא שלך עומד לקבל פרס ישראל, מה רע לך בחיים? לא רע בכלל (חוץ מזה שמלכת הכיתה לא ממש שמה עליך, נו מי סופר אותה בכלל).

       

      אבל כשבן, מהנדס העיר הרצליה, מסתבך בפרשיית שוחד ושחיתות, החיים כפי שהכיר אותם אילי משתנים.  העולם מתחיל להסדק. אמות המידה משתנות, כן, גם כשאתה ילד בן 12. כשאתה רואה את אביך נעצר מול עיניך, קורא על כך בעיתון ורואה את זה בכל מהדורת חדשות- עולמך מזדעזע. אתה לא מאמין לכל מה שכתוב, אתה לא מאמין למשטרה ואתה מאמין רק לאדם אחד- לאבא. אתה תעשה הכל על מנת לשחרר אותו, אפילו "תעבוד" על המשטרה ועל הקצין האחראי על החקירה (צחי גראד בתפקיד אופייני אבל מצוין!). אבל כשאתה מגלה שאביך משקר לך ולעולם, זה הזמן לחשבון נפש ולבחינת עולם הערכים האישי שלך. מכאן יוצא אילי למסע של גילוי האמת, גם בתשלום מחיר אישי ומשפחתי כבד מאוד. האם אילי מוכן לזה בכלל?

       

       

       

      הסרט מפתיע מאוד בשאלות והדילמות שהוא מעלה, בעיקר כשהן מכוונות לצעירים (הייתי אומר מגיל 11 ומעלה) לגבי דבקות באמת, שחיתות, שקרים, התנגשות בין ערכים, נאמנות, משפחה,  ובכלל חזק מול חלש, יחיד מול רבים ועוד. ברוב המקרים זה פועל ביעילות, אכן שאלות לא קלות למבוגרים בכלל ולילדים בפרט.. אבל אני סבור שגם הצעירים יוכלו להזדהות בקלות עם לא מעט קטעים.

       

       

      יחד עם כל הנאמר עד כה- יש לומר זאת בכנות, הסרט סובל מלא מעט בעיות ואינו מושלם. החל מעודף תוכן שיווקי מטריד (אוקי, אז ידיעות אחרונות נתנו חסות...ובכל זאת), עבור בסצנות שהן מעט מרושלות ולא מדוייקות המאפיינות יותר מדי סרטים ישראלים (כמו למשל שלט על הדלת בו ניתן לקרוא בבירור את שמות האנשים אך הם אינם הדמויות המדוברות) ומשחק קצת עצי של חלק מהשחקנים. לקראת סיום כשאילי מוכה וחבול ופוגש את אביו ואת קצין המשטרה, אף אחד מהם לא שואל אפילו ממה המכות או שמא מתעניין בכך. זה יפה ככה?

       

       

      אבל מה שכן יש בסרט זה שני דברים מאוד חשובים. האחד, כמו שאמרתי קודם,  הנושא החשוב ומפתיע לסוגו, אם ילדיכם לא יוכלו לראות את שיטת השקשוקה אז שיראו לפחות את אילי ובן.  אין ספק שהדילמות הן מטרידות ואינן פשוטות כלל. 

       

       

      הדבר השני שיש לסרט זה את שני השחקנים המובילים שלו- יובל שבח כאילי, חמוד ומקסים, נוגע ללב ומפתיע בכך שהוא סוחב על גבו את כל הסרט ועושה זאת טוב מאוד. השחקן השני שעושה עבודה אדירה הוא צחי גראד, שאמנם התפקיד נראה כמו כל תפקידיו, אך כאן זה פשוט מצוין. ליאור אשכנזי הוא ליאור אשכנזי ויעל הדר, שחקנית גדולה בד"כ, מעט אנמית כאן וחבל. נוגע ללב גם ניסן נתיב בתפקיד קטן (ואחרון) כסבו של אילי ואביו של בן.

       

       

       

      הרשו לי מילה אישית - רגע אחד שתפס אותי חזק מאוד ואולי עשה לי את הסרט, הוא הקטע בו הילד החנון והחלש רותם, ילד הכאפות הכיתתי, נוקם את נקמת החנונים החלשים (הזדהיתי? לא אכחיש- חלום חיי כילד, בפירוש כך). ברור לכם כבר- צמרמורת אחזה בי.

       

       

       

      לסיכום, אילי ובן מציגים דרמה אנושית חמודה, עם רגעים חינניים ורגעים נוגעים ללב, אך גם לא מעט רגעים מפוספסים, בעלת נושא חשוב מאוד לדיון, כן כבר בגילאים אלה (שיעור באזרחות, לא פחות). שווה ולא רק לילדים, בעיקר ובזכות יובל שבח וצחי גראד, וסצנת הנקמה של רותם.

       

       

      ואיך קושניר אמר בסוף טקס פרסי אופיר- "לכו לראות קולנוע ישראלי, זה מה שהולך היום בעולם"- אילי ובן סרט משלנו ועלינו.

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "בראנז'ה"

        אז איך החיים בבראנז'ה?

        9

        אמנות ובמה  

        10 תגובות   יום שבת, 26/9/09, 12:53


        מה יש שם באור הזרקורים הזה שכולם נמשכים אליו כמו אל אור גדול? מה יש שם שכל מי שטעם טעימה קטנה רוצה לטרוף את הכל ולא יכול להגמל מזה?

         

        לפי ההצגה בראנז'ה, הצגתו החדשה של בועז גאון, לא קלים חיי הבראנז'ה. הם לא נוצצים כמו שזה נראה מבחוץ. עובדים שם קשה מאוד. אין חיי משפחה, אין חיים בכלל. תחרות מתמדת. אדם לאדם זאב, אם לא כריש. התחרות עם צעירים, שיצאו השניה מגל"צ וחושבים שהשמש זורחת להם מה...,היא קשה ובלתי אפשרית ואם את אשה אז על אחת כמה וכמה-את נתונה כל הזמן לביקורת- מהבוס, מהבת, מהבעל, מהמגישה הראשית, מתחקירנית כזאת או אחרת, מהבמאי. ממי לא. 

         

        ההצגה החדשה מספרת על מיקי נדב, אשת טלויזיה מצליחה, המגישה תכנית אקטואליה לילית אך נשכנית ולא מתחנפת. בסיפורה חושפת את המתרחש מאחורי הקלעים של עולם העיתונות הטלויזיוני (לידיעתכם במדרג הנחשבות: טלויזיה מקום ראשון, אח"כ עיתונות כתובה ובתחתית המדרג- אלו שלא הצליחו לכתוב ולבלוט בשום מדיום אחר- הכותבים באינטרנט). תוך כדי שיטוט באחוריים של הבראנז'ה מעלה ההצגה כמה דילמות לא פשוטות בכלל, שבטיפול נכון יותר היו הופכים את ההצגה לחריפה בהרבה ממה שהיתה: מהו מחיר האישי שמשלמים בין ניהול הקריירה וניהול משפחה? מה תעדיפו תכנית לילית עם אג'נדה משלכם אבל עם אפס רייטינג או דקה אחת כל יום בלב הפריים טיים, אבל על תקן ברבי? מהו המחיר שאתה מוכן לשלם על מנת שבן זוגך יטפח קריירה מצליחה? האם העולם הזה הוא בעצם חיידק שאי אפשר להשתחרר ולהרפא ממנו שגורם לך למכור את נשמתך?

         

         

        כאמור, לא מעט שאלות נוקבות עולות מן ההצגה ורק לחלק קטן מהן יש תשובה ממש מובהקת (וזה בסדר גמור להציף תהיות ולשחרר את הקהל הביתה לחשוב עליהן), אך מכל זה עולה בעיקר תחושה של פספוס. הרבה מאוד אמירות שמתפוגגות מהר מדי ודווקא התסריט הוא הצד החזק של ההצגה. בעז גאון, אחד שמכיר היטב את עולם הברנז'ה כעיתונאי- עשה הצגה חצי ארסית וחצי צינית, אך לפעמים הרגשתי שלא הלכו עד הסוף. נכון היו רגעים מזעזעים ומקוממים (יחסית, כן...) לדוגמא, כאשר ביתה של הגברת נדב נעלמת, אמה לא מפספסת הזדמנות לחגוג בפסטיבל התקשורתי סביב זה ומנחה תשדיר חדשות מיוחד להעלמותה. רגע חזק ומפוספס כאחד. עוד רגע עוקצני היה כאשר הבת רואה איך חיי המשפחה שלה מתפרקים אך נגועה אף היא בחיידק, רוצה להיות אף היא ב"בראנז'ה". ככה זה, אי אפשר באמת לברוח מזה.

         

         

        כאמור, המחזה (תסריט) הוא חזק, אם כי היה אפשר להיות שפיצי יותר וצפוי פחות, אבל תחשות הפספוס החזקה היא דווקא מהשחקנים. הדס קלדרון בתפקיד הראשי, כמיקי חיימוביץ' וונאבי היא הפספוס המרכזי, במשחק צעקני מדי ופחות מדי מרגש ואמין. דווקא דודו בן זאב כבעלה ובת חן סבג כבת המתבגרת (עם כל השטיקים האפשריים) מצליחים לעשות עם זה משהו. עמי ויינברג ושמעון מימרן, היותר מוכרים מבין השחקנים, אף הם מפספסים קצת. גם משהו בשילוב הוידאו לא ממש עבד. אך יחד עם זאת, ההצגה מאוד מעניינת ואפילו גרמה לי אח"כ לחשוב לא מעט, וזה כבר הרבה בימינו.

         

         

        ההצגה, בראנז'ה מציגה בבית ציוני אמריקה במהל חודש אוקטובר, מבית תאטרון בית לסין.

        דרג את התוכן:
          16 תגובות   יום שלישי, 22/9/09, 09:29

           

          באחד מערבי השבוע, לאחר שלא אכלנו כלום כל היום (כן, קורה גם לנו דברים כאלה), בשמונה בערב הבטן כבר קרקרה לגמרי וביקשה אוכל עכשיו. כאדם רגיש לסביבה החלטתי הפעם להקשיב לה. אין ברירה. לאחר הנוהל הקבוע אצלנו - מה בא לנו לאכול ואח"כ מציאת המקום הבא לאכול בו (אזהרה- הנוהל עשוי להיות מתיש לעתים), הוחלט שהפעם הכיוון הוא בשר. כיוון שאנחנו קרניבורים דמיקולו (נו, שני גברים שמעדיפים פסטות? בושה!) הרבה מסעדות בשר טובות חמקו לנו מהראדאר וככה יצא שפספסנו אותן. סטפן בראון הוא אחת הדוגמאות. גם כשכבר תכננו להגיע לשם העדפנו להכנס בסוף לרדיו רוסקו השכנה, מה גם שהדימוי היקר יחסית גרם לנו לחזור בנו בכל פעם.

           

           

          כששמענו על העסקית החדשה של סטפן בראון, הרגשנו שזה ממש בשבילנו ולא סתם, מדובר בעסקית כל יום (כן גם בשישי שבת) כל היום (כן, גם בשעה 16.00) וכל הלילה (נכון מאוד, גם בשעה 21.00). אין ספק- חגיגה!  תפריט העסקיות מתחלק לשני סוגים- 71 ₪ ו 97 ₪ (עם יותר אופציות בחירה כמובן), כאשר כל עסקית מלווה גם בשתיה קלה או יין, לחם, מנה ראשונה ועיקרית. שווה? מאוד!

           

           

          אנחנו החלטנו ללכת על האופציה הזולה יחסית, על העסקית של 71 ₪ (מיתון יו נואו...). לאנשים כמונו, שקצת קשה להם לבחור, עדיף לצמצם אופציות בתפריטים למינימום ההכרחי, אם אנחנו רוצים לאכול עוד היום. את הראשונות נתתי לא' לבחור (כזה אני, ג'נטלמן) והוא בחר בחציל קלוי עם צנובר, המלצרית סייעה בבחירת המנה הראשונה הנוספת- סלט ירקות קצוץ קצוץ, עם אופציה להגדלה של ממש תמורת 10 ₪ נוספים. שאנחנו לא נגדיל? ברור. בעיקריות, ברור שגם הפעם התלבטנו, תאמינו או לא, בין שני סוגי פסטות (! כן פסטות! אוף איתנו, מי שם פסטות במסעדת בשרים?) עד שהמלצרית חתכה עניין מהר מאוד ואמרה- לכו על הבשר. אז מבין האופציות הרבות בחרנו בהמבורגר של סטפן בראון (ששמו יצא למרחוק) ובקבב עם צנוברים וירקות בגריל.

           

          עכשיו אפשר להתחיל לאכול סוף סוף? בטח!

          היה ערב נעים בגינה של הסטפן. הרעש של אלנבי לא מגיע לכאן ובמחי סמטה נראה כאילו עברת למקום אחר לגמרי. אין כמו החצרות הפנימיות של תל אביב, כאופציה שפויה לערב נעים ושקט. עכשיו נותר לחכות למנות.

          לשולחן הוגשה ראשונה סלסלה עם לחם, יותר נכון עם פוקצ'ה. פשוטה אך יעילה (א' חשב שהיא פשוטה מדי), בעיני היא היתה ספתח טוב מאוד. את החמאה שכחו. תזכורת קטנה למצרית, שגרה את החמאה יחד עם שמן זית ובלסמי וגם עם שתי המנות הראשונות. הסלט ירקות היה פשוט ונפלא. מה כבר יכול להיות כל כך נפלא בסלט ירקות קצוץ קצוץ? ובכן, לסלט המוכר והגדול התווספו סומק ונענע ששדרגו את כל העסק מעלה מעלה. החציל הקלוי שהגיע אף הוא היה גם פשוט בטעמו אך מוצלח מאוד בזכות השום הרב ועלי הזעתר מעל. גם בלחם, גם בסלט וגם בחציל הורגש חסרונו של המלח. אבל יופי של פתיחה לארוחה. דיווח ישיר מהבטן- חצי מלאה.

           

           

          לאחר כמה דקות מתום החלק הראשון, הגיעו בעצם הסיבות להתכנסותנו במקום. במבט ראשון העסק נראה מאכזב קצת. מנות לא גדולות (האם רק בעסקית?). אבל כמו שאני טוען כבר שנים, הגודל לא קובע. כי כשסיימנו את העיקריות הרגשנו מפוצצים למדי. אבל למה להקדים את המאוחר? ההמבורגר הגיע במידת MW לבקשת א' והונח יפה יפה על לחמניה חפה מרטבים. לצידו הגיע חופן צ'יפס לא מרשים במיוחד (לא בכמות ולא בטעם) וירקות טריים. את הרטבים גם כאן שכחו. תזכורת למצרית, גרמה להגעת הרטבים כמעט בסוף הארוחה. לא נורא. לקחנו עגבניה מהגריל שהגיעה במנת הקבב והכנסנו ללחמניה יחד עם מלפפון חמוץ מצוין, יחד היה ההמבורגר מצויין! בשר מעט יבש (באשמת ה MW בלבד) אך טעם הגריל בלט מאוד ושדרג את המנה לגמרי, טעים מאוד!!

           

           

          מנת הקבב שחלקנו כללה 4 קציצות, מהטובות שנטעמו לאחרונה. קבב עם הטעם של הבית, עשוי מצוין ועם הרבה צנוברים (איזה כייף!) קלויים היטב ושוב טעם הגריל רק הוסיף לתחושה שמדובר (ואל תהרגו אותי) במנת מנגל משודרגת ומצוינת. לקראת הסוף כבר לא היה פשוט לסיים את הארוחה בלי להרגיש מחנק.

           

           

          הפתעה חיכתה לנו גם בתחום הקינוחים- עסקית הערב מקנה אופציה לקינוחים זולים ממש!! כן כן, מה זה זולים- 17 ₪ לקינוח (אולי שמיטב מסעדותינו יאמצו את האפשרות הזו? די לקינוחים ב 37 ₪!). אנחנו, כאילו גידלנו לנו קיבה חדשה, הזמנו פאדג' שוקולד. גם כאן, מדובר בעוגת שוקולד פשוטה ואוורירית מעין כמוה, עטופה בשוקולד חם וגלידה בצד. סיום מוצלח מאוד לארוחה שווה במיוחד.

           

           

          לסיכום, סטפן בראון הפתיע אותנו מאוד. קודם כל בפשטות המנות- לא מתוחכמות ולא נעליים. אוכל (ואל תהרגו אותי שוב) שהייתם מוצאים גם בשיפודיה, אך כאן מקבל טוויסט משודרג ואיכותי- אם ברמת חומרי הגלם ואם ברמת ההגשה ובטעם. ההפתעה השנייה היתה במחיר- כל אחד מאיתנו שילם 85 ₪ לפני טיפ על ארוחה שלמה וטעימה. עסקית ערב בסטפן בראון? לא רק לציפי לבני ומדונה!

          דרג את התוכן:
            ביקורת על "סיטי איילנד"

            סודות ושקרים גרסת סיטי איילנד

            7

            סרטים  

            9 תגובות   יום שני, 21/9/09, 11:15


            אני אוהב סרטים משפחתיים. אני אוהב סרטים קטנים וצנועים. אני אוהב מאוד סרטים על חיים בשולי העיר (אני חושב ששם מתרחשים הדברים המעניינים באמת ואולי קל יותר להזדהות איתם). אי לכך (ובהתאם לזאת) אני חיבבתי את סיטי איילנד. סרט משפחתי, קטנטן, לא מופתי, לא גרנדיוזי, צפוי מאוד ומאוד פשוט.. הרי כל המשפחות צפויות ודומות בדרך זו או אחרת.

            כנראה שחיים בפרברים, יפים ככל שיהיו, טומנים בחובם הרבה אכזבות, החמצות, סודות ולא מעט שקרים. סיטי איילנד הוא סוג של פרבר יפיפה אך מנומנם מאוד- אמנם הוא שייך לרובע ברונקס, אך ללא רוח חיים J. במשפחת ריזו לקחו את עניין הסודות והשקרים המשפחתיים טיפה רחוק- אבא וינס ריזו (בביצוע מרנין של אנדי גרסיה שעוד נדבר עליו) הוא קצין שיקום אסירים (הגדרה יפה לסוהר) שלוקח שיעורי משחק בסתר, מעדיף לספר לאשתו על משחקי פוקר, מאשר על חלומו להיות מרלון ברנדו. וינס מסתיר כבר שנים סוד גדול עוד יותר.  אשתו (ג'וליאנה מרגוליס, זוכרים אותה?) מזכירה ממורמרת ומתוסכלת, שמתגעגעת להרגיש. מתגעגעת לתשוקה. מתגעגעת למשהו אחר, מסעיר. הבת- ויויאן, מסתירה ממשפחתה שהיא עובדת כחשפנית לאחר שהועפה מהלימודים בקולג'. הבן, ויני, מסתיר ממשפחתו את חיבתו לפורנו ואת משיכתו לנערות שמנות במיוחד. כולם מסתירים מכולם את העובדה שהם מעשנים. רק חסר איזה הומו שיצא מהארון J.

             

             

            וינס מגלה בבית הסוהר אסיר  צעיר בשם טוני (אטרקטיבי יש לומר), שמיד נודע לנו ורק לנו, כי הוא בעצם בנו של וינס, מרומן קצר ימים. כשטוני יגיע למשפחת ריזו "כאסיר בשיקום" הוא יטרוף שם את הקלפים ויביא אט אט לחשיפת כל הסודות. כמו בהרבה סרטים משפחתיים שהכרתם, המשפחה המתכנסת סביב שולחן האוכל, סוג של מדורת השבט הקטנה שמוציאה מכולם הרבה אמוציות, מרמור ותסכול. כמובן שבחלק מהמקרים זה יהיה מלווה בהרבה צעקות והטחת עלבונות. מזכיר לכם את עצמכם? שירים יד מי שבמהלך כל ארוחות החג לא זכה לראות עקיצות משפחתיות, שלא לומר ויכוחים ורכילויות.  

             

             

             

            כאמור, בסיטי איילנד, אין שום דבר שלא ראיתם בשום מקום אחר: כולם מרגישים תקועים, כולם ממורמרים וכולם רוצים לעשות שינוי. מזל שבא מישהו מבחוץ לעשות את השינוי. הכל צפוי ודי ברור, הרי סודות שהוסתרו במערכה הראשונה יתפוצצו לכולם בפנים במערכה האחרונה. 

            אבל מה שיש כאן, כיאה לסרט קטנטן סרט שחקנים קלאסי. פשוט אחד אחד מהם וכל אחד בדרכו- עושים את הסרט, אך אחד בולט מאוד מעל לכולם- אנדי גרסיה. מי שסומן בשנות ה 90 כרוברט דה נירו הבא אבל לא ממש עמד בסימון (ובאופן אירוני ומודע לעצמו משתתף באודישן לסרט חדש של סקרוסזה ודה נירו ) עושה כאן סוג של תפקיד אחר ממה שהורגלנו, מלא רגישות ועוצמה. שימו לב לסצנת האודישן- בית ספר למשחק ממש!  

             

             

             

            אז סיטי איילנד, כפי שהבנתם, הוא סרט שחקנים קטן. מה זה קטן? פיצי. מן קומדיה שהיא קצת דרמטית או לחילופין דרמה שהיא גם קומית, צפויה מאוד , אנושית מאין כמוה אבל חמודה באמת ולא מתוחכמת. סרט שמתאים בול להקרנות יומיות אחר הצהריים. 

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "ממזרים חסרי כבוד"

              קוונטין באק אין טאון בייבי

              16

              סרטים  

              18 תגובות   יום חמישי, 17/9/09, 10:00

               

              אז מה אתם אומרים על קוונטין טרנטינו. גאון או מטורף? בדיחה שנמשכת קצת יותר מדי שנים או במאי רציני, נועז וחדשני? פרובקטור בשקל או מר תחכום מהלך? או גם וגם וגם וגם....מבחינתי כל סרט חדש של טרנטינו הוא סוג של חגיגה, כי גם אם הסרט הוא לא מי יודע מה,משהו חדש ואחר ודאי תראה כאן. במקרה שלו אתה יודע שחצי מהקהל יתעלפו עליו וחצי השני לא יבין על מה המהומה הגדולה. מה שכן תמיד אפשר לדעת שכאן- זה מתחיל בדם ויגמר בהרבה דם. מה תגידו כשטרנטינו פוגש את השואה? אין ספק פוטנציאל לבקבוק תבערה.

               

               

               

               מי צריך עובדות כשאפשר לשכתב היסטוריה ולסדר אותה טיפה אחרת. והפעם- מלחמת העולם השניה, לה מציע טרנטינו תסריט קצת אחר. יש שיגידו מופרך, יש שיגידו יומרני, יש שיגידו מגוחך. אז שיגידו. בדיוק על כל אלה (ועל היסטוריונים) הוא שם קצוץ כאומר: בואו תראו איך כל זה היה יכול להראות אחרת. כשאתה מוצא את עצמך צוחק (בסרט על מלחמת העולם השניה? שחיטה של פרה קדושה, השם ישמור!) מחד ומזדעזע מצד שני סימן שזה עובד. אין מה לעשות חברים, תצקצקו עד מחר- סימן שהאיש הזה, שנראה לעתים מטורלל במקצת, הוא פשוט גאון.

               

               

              הסרט, הנפתח באחד השוטים היפים ביותר שנצפו לאחרונה (ללקק את האצבעות מרוב יופי), נע במרחבים שבין צרפת לגרמניה בזמן מלחמת העולם השניה, ומשלב בין סיפורה של שושנה (מלאני לורן המהממת בכל מובן), צעירה יהודיה יפיפייה שמשפחתה נטבחה כשהוסתרה אצל מר לה-פדיט חלבן צרפתי. היא מצליחה לברוח לפאריס, משנה את שמה וזהותה ופותחת, למראית עין, בחיים חדשים בבית קולנוע קטן. באותו קולנוע, עתידה להתקיים הקרנת הבכורה של הסרט "גאוות האומה" מבית היוצר של קצין התעמולה- גבלס. שושנה יכולה להחליף את זהותה, את שמה ואת דמותה, אבל לא תשכח ולא תסלח לצייד היהודים- הנס לנדה (בביצוע פנומנאלי אדיר, שגונב את ההצגה לחלוטין, מכולם! קבלו את זוכה פרס השחקן בפסטיבל קאן- כריסטופר וולץ הגרמני).

               

               

               

              במקביל, חבורת "ממזרים חסרי כבוד" הם התשובה האמריקאית כנראה לחסמב"ה (רק בלי הבנות), צוות של שמונה לוחמים יהודים ידועים לשמצה בחוסר עדינותם. יהודים חלשלושים, מסכנים ורפויים? תשכחו מזה. מדובר פה בחבורה של לוחמים מסוקסים, לא נחמדים בעליל, שבראשם עומד בראד פיט (בתפקיד הטוב ביותר שלו מזה זמן רב!) שהוא משהו בין קאובוי קשוח למאפיונר עילג. הממזרים נשלחים לאירופה למשימה פשוטה- להרוג כמה שיותר נאצים ואם אפשר לקרקף אותם.  שלבו בין שתי הנקמות הפרטית והדתית ותקבלו את מבצע- כח שושנה (סתם, לא קוראים למבצע ככה באמת :))).

               

               

              כיאה לקוונטין טרנטינו, תסמכו עליו שהסרט הזה, שאמנם מדבר על מלחמת העולם השניה, לא דומה בכלום לסרט אחר שראיתם על המלחמה- ואני לא מדבר רק על שכתוב ההיסטוריה, שבטח יהיה שנוי במחלוקת. נכון, לפעמים אתה נע בכסא מחוסר נוחות לגבי העובדה שאתה צוחק בסרט על המלחמה. אבל ללא ספק הסרט שנפתח כסוג של מערבון, הן בצילום המרשים והן בפסקול המקסים, מהר מאוד  עובר דרך השטיקים המוכרים של טרנטינו (ועלי הם מאוד אהובים- אם זה בכותרות, בקריין המלווה, בהומור החד והגרוטסקי לעתים) אל עבר הסצנות הטרנטינואיות הטיפוסיות, דהיינו- דם, אש ותמרות עשן.  אחד הדברים הגדולים בעיני של הסרט (מלבד הפנטזיה איך היתה יכולה המלחמה להסתיים) הוא היפוך התפקידים ההיסטורי- הקצינים הנאצים מוארים באור מגוחך, כנוירוטים, עצבנים, שלא ברור איך הם מנהלים את המלחמה ואילו היהודים יוצאים כשידם הגיבורה על העליונה.

               

               

              לא תשימו לב איך שעתיים פלוס חולפות לכם מהר כל כך (למעט נפילת מתח באמצע הסרט, שאז עוברים ליותר מדי דיבורים ופחות מדי מעשים) ובאמת מוגש לכם כאן מוצר טרנטינואי למשעי, כך שאם אתם אוהבים את קוונטין מובטחת לכם הנאה גמורה, מהומור מתוחכם וצוות שחקנים מוצלח מאוד (ושוב- כריסטופר וולץ גונב את ההצגה בענק מכולם, כל סצנה שלו היא מופע וירטואוזי של אמן), סצנות אקשן מופתיות (ויש לא מעט), צילום מרהיב (להזכיר לכם שוב את שוט הפתיחה?) פסקול מרשים ובעיקר- תסריט ובימוי חכם. נראה כאילו כל מה שאנחנו יודעים על קולנוע בסרט הזה עולה מדרגה - הן ברמת הבימוי המיומן והן ברמת הלוק הסופי של הסרט.

              קוונטין, התגעגעתי.

               

              נ.ב.

              הכותב לא הוזמן על ידי קוונטין לסרט (וחבל).

              דרג את התוכן:
                9 תגובות   יום שלישי, 15/9/09, 12:34

                לפני ארבע- חמש שנים בערך התפשט לו טרנד כייפי מאוד בתל אביב, מסעדות מעוצבות, אך עממיות המציעות מנות שכולם אוהבים במחיר זולים מאוד. מן אנטיתזה שפויה לכל מסעדות הגורמה היקרות, בטענה שאפשר לבלות בלי לקרוע לגמרי את הכיס. מה הטריק? שימוש בחומרי גלם לא הכי הכי ומנות שלא פונות לחיך האנין במיוחד, אך בהחלט מתאים לכל מי שבא לו ארוחה סבירה במחיר שפוי. כמו שהבנתם לבד למי מתאים הטרנד, אם לא לשני גברברים שאוהבים לאכול בחוץ? שלא תבינו לא נכון, אנחנו מאוד אוהבים מסעדות שף "פלצניות" אבל יודעים להעריך גם מנות רגילות ולא מתוחכמות. מבולבלים? גם אנחנו.

                 

                 

                חלוצת הדור היתה השדרה 34 שיש לה לא מעט מעריצים שרופים, שמחפשים אוכל טוב ולא ממש מתוחכם. אחריה קמו גם קינג ג'ורג' ובמקרה שלנו- ZINC ואנחנו תוך ימים ספורים היינו שם (ממש בין הראשונים, נשבעים!). מכירים את זה שאתם מוצאים מקום ופשוט לא מפסיקים לבוא אליו? ככה היה אצלנו. חוזרים מהעבודה רעבים ואין כח לבשל? יאללה לזינק. אנחנו ליד הסינמטק? יאללה לזינק. חוזרים מהים? זה לא בדרך אבל בואו נעבור בזינק. ככה אנחנו. מתלבשים על מקום עד שהוא מאכזב אותנו ואז...חרם. לא מגיעים אליו בעד שום הון שבעולם. ככה היה גם עם זינק. אחרי שנתיים בזינק צברו מעריצים והמקום אט אט החל להתמלא ואפילו היה צריך להזמין מקום! מה זה השתגעו? טוב אט אט החלה להתארך גם רשימת האכזבות ובאמת- מיצינו.

                 

                 

                מאז השתדלנו למעט את ביקורינו במקום ואף שכחנו חסד נעורים. לא יפה מצידנו. מודים. אחרי הרבה זמן שלא היינו, יצא לנו לבקר שם שוב, וכמו בברוגז טוב כבר לא זכרנו על מה החרם והיה ממש בסדר, בשישי בצהריים חזרנו לשם שוב, לארוחה קלילה.
                הקונספט בזינק הוא פשוט- מנות ראשונות מעדות הכנפיים, חציל בלאדי וכו' בתמחור של כ 30 ₪, סלטים בתמחור של 38 ₪, כך גם הפסטות. בשר ודגים בין 38 ל 48. כפי שאתם רואים יש כאן מכל וכל. לפעמים תפסת מרובה לא תפסת, לפעמים זה דווקא בסדר. ובכן כמו בפעם הקודמת כך גם הפעם- היה בסדר.

                 

                 

                למנה ראשונה הזמנו כנפיים וקיבלנו 12 כנפונים מתוקים חריפים וחביבים מאוד. לא עילוי, לא הכי טובים שאכלנו בחיים, אבל אחלה פתיחה. עוד לפני שסיימנו את הכנפיים הגיעו המנות העיקריות (מה שעצבן קצת את א', רגע למה להלחיץ?!). לעיקריות הזמנו פסטת פירות ים עם עגבניות ושניצל עם פירה. הפסטה הגיעה בצלחת ענקית ובאמת מדובר במנות גדולות מאוד מאוד ונדיבות מאוד ביחס לממוצע. והטעם? בסדר. א' שהוא מומחה גדול (באמת) בתחום המזון וזה תפקידו בחיים (בין היתר ) טען כי העגבניות ברוטב הן מקופסת שימורים וזה מאוד מורגש, אבל בסה"כ סיכם את המנה כסבירה מאוד.

                 


                אני הזמנתי שניצל ופירה כמו במקרה הפסטה, גם כאן- צלחת ע-נ-ק-י-ת עליה נח לו בבטחה שניצל חמוד וגדול לא פחות (דווקא פירה היה מעט..מוזר). שניצל הוא שניצל הוא שניצל ודי קשה ליפול בו, בעיקר כשהוא יוצא הרגע מהאש ובאמת היה חביב.

                לגבי הקינוח התלבטנו והתלבטנו והתלבטנו (כרגיל אצלנו) ובסוף החלטנו על קינוח במקום אחר (על אף הקינוחים הזולים- 25 ₪, אך המאוד (!) סטנדרטים). המלצרית החמודה הביאה לנו כדור גלידה וניל חביב, ששילח אותנו לחינוואי השכן לקניית קאווה לשבת, מדושנים כראוי.

                 

                לסיכום, בבואכם לזינק אל תצפו לגדולות ונצורות ולא להפתעות- לא בטעם ולא במנות. בראסרי זה לא, אבל לא כל מקום צריך להיות בראסרי וטוב שכך. האוכל בסדר, השירות בסדר, הכל בסדר. בזינק מציעים את אחד המקומות הנותנים אוכל פשוט ובכמות גדולה והעיקר- בתמחור זול, המתאים לכולם. בימים של מיתון, גם בתל אביב, זה לא עניין של מה בכך.

                 

                ZINC -קרליבך 29, תל אביב

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  ביקורת על "נינט טייב"

                  נו אז איך החדש של נינט טייב?

                  15

                  מוזיקה  

                  24 תגובות   יום רביעי, 9/9/09, 11:34

                   

                   

                  תכירו, נולדה זמרת חדשה בעיר. זמרת רוק, סמי-גותית. היא צורחת, היא נוהמת, היא כועסת. היא בועטת. קוראים לה נינט טייב. זמרת חדשה כאן. טוב, ככה לפחות היא היתה רוצה- שתמחקו כל מה שידעתם על נינט טייב ההיא שבינה לבין הנוכחית אין דבר משותף מלבד העטיפה החיצונית (שגם היא בתהליכי שינוי). אבל לצערה של נינט, אי אפשר לראות אותה ולשכוח את כל מה שאנחנו יודעים עליה ואולי גם לא כדאי...היא היתה רוצה להיות נערת רוק, אבל אין דבר כזה...

                   

                   

                   

                  אז בואו נתחיל מהתחלה, אחרי שעה ועשר דקות איחור, משל היתה מדונה, עלתה נינט לבמה. הבארבי היה מלא כמעט עד אפס מקום בקהל הטרוגני מאין כמוהו. כולם אוהבים את נינה. אני אוהב את נינה. כולם עוטפים אותה בחום אבל לפחות בתחילת המופע קור עז נושב מהבמה לקהל. בליל לא מובן של מילים, גיטרות שנשמעות חזק מדי, המון רעש, מעט מדי רגש, נביחות וצרחות- לא עוזרים לשני השירים החדשים מתוך האלבום החדש להסעיר. נינט טייב? לא מה שחשבתם! נראה שהיא עסוקה מדי לשבור את הסטיגמה. להיות קצת יותר רעה ולהרוג את המאמי הלאומית. אבל אז הגיע השיר השלישי- מדברים וסופסוף אפשר היה להתחיל לשמוע את נינט, ההיא, של פעם. ביצוע קולי מושלם בשיר מושלם, מילים לא פשוטות ושיר חזק למדי הפיחו חיים בפתיחה החלשה הזאת. היא אפילו מחייכת ואני נמס. ושוב מיד אחר כך, שוב חוזרים לצרחות ונדמה שכל ההופעה הזאת לא ממש ממריאה לכיוון טוב. יותר מדי קישקושים ופחות מדי שירים. לכל פליטי כוכב נולד שהיו בקהל, הנה לכם שיעור חשוב- הנה זמרת אדירה עם קול ענק הולכת ומתפזרת ובעיקר מתבזבזת על בחירת שירים בעייתית במקרה הטוב וגרועה במקרה הרע (לא סתם רוני דלומי, שעמדה מטר ממני, נראתה רוב ההופעה מבוהלת).

                   

                   

                  בחלק השני של המופע הקצר ניכרת השתפרות של ממש, משהו נרגע בה קצת והיא מתחילה לפתוח גרון. בשקטים היא הורסת, בנביחות (פשוט אי אפשר להסביר את זה אחרת) היא פשוט מזויפת ומזייפת. מתחשק להגיד לה: כן את מגניבה ואת מה זה תל אביבית, אבל זה מה זה מסריח מזיעה. תרגיעי קצת, את לוחצת טיפה יותר מדי על כפתור הרוקרית להביך, וזה עובד רק באופן חלקי. שמישהו יסביר לה שגם לרוקרים יש נקודה שבה הם מפסיקים לחיות את הדימוי ומביאים את עצמם ופחות את הסצנה- ופה שוב הולכת לאיבוד הנינט הזאת וזה כל כך חבל. כי כשהיא שרה, ממש שרה ולא עסוקה בלהגניב כל הזמן ובלכעוס כל הזמן זה קסום ומרגש. אגב, מי שחיפש את ים של דמעות קיבל כתחליף זהה את הללויה בגרסת ג'ף באקלי וכל הבארבי שואג איתה. נדמה לי שהקהל הכי אוהב אותה ככה, אבל מה זה הקהל...רק אנשים שמדברים ומדברים ומדברים...

                   

                   

                  אחרי הדיסק הראשון שרוב הביקורת עליו היתה שנינט נשמעת יותר מדי אביב גפן ופחות מדי נינט, נדמה שגם כאן המגמה הזו קצת נמשכת, זה לא נשמע כמו נינט זה נשמע יותר מדי רוקפור בלחנים ויותר מדי נינט בטקסטים (אבל סחתיין על האומץ, רק על זה מגיע לך כבוד! אני תמיד בעד חיפוש הדרך ולמידה). אבל אם מניחים רגע למוזיקה של חברי רוקפור ומקשיבים למילים,  (במקרה שזה מתאפשר, כי לרוב אי אפשר היה להבין מילה ממה שהיא שרה) גם אם היא לא תהיה המשוררת הלאומית הבאה, נדמה שמשהו מאוד לא טוב עובר על נינט: הרבה בדידות, יותר מדי אנשים דעתנים, כעסים, אכזבות וכאבים והרצון לחזור לשלווה ולשקט. גם כשהיא מצהירה שהיא מאושרת, זה לא עובד. אפילו הקהל מרגיש שעבדו עליו. מאמי את שוב מנסה למכור לנו פוזה? די עם זה.

                   

                   

                   

                  אני מעריך אותה מאוד ואני בטוח שזה מאוד לא פשוט לעשות את כל הבדיקות הפנימיות האלה וזה צעד חשוב ומבורך להמשיך וללמוד ולהתפתח. להתנסות ברוקנרול בועט, לשבור מוסכמות (אם כי גם זה מרגיש שבלוני מדי, כמו בספרים), אבל לפחות ממבט מבחוץ, זה עדיין לא נשמע אמין ואמיתי. לכן, לאחר שהדיסק השני ייכשל (כי מי יקנה אותו מחוץ לתל אביב), סביר להניח שנינט תתכנס פנימה ותעשה בדק בית ותחקור שוב ותמצא את השביל הנכון לה, את אמצע בין הדביקות האביב גפנית לרוקנרול הבועט של רוקפור. אז אז היא תוציא את יצירת המופת שכולם מחכים לה. אבל גם במדברים, תנסו לשמוע אותה בלי דיעה קדומה ותבינו- היא לא אמרה את המילה האחרונה.

                  לסיום, אפשר להגיד שגם לנינט יש ביקורת עלי:

                  "אנשים לא באמת יודעים
                  מהי משמעות מילה
                  הם מבקשים להשמע חדי לשון
                  יודעי דבר שמבינים
                  ומדברים ומדברים..."

                  אבל מה אני מבין? אני רק יודע שאני אוהב את נינט ואומר לה - בואי חזרי אלי.

                   

                   

                  צילום: שני קוג'מן

                  דרג את התוכן:
                    ביקורת על "רובן/Ruben"

                    מקום קטן, טעם גדול

                    7

                    מסעדות ואוכל  

                    5 תגובות   יום רביעי, 9/9/09, 07:32

                    ביום שבת נפל דבר. א` יצא בהצהרה- תשמע, אני אוהב סנדוויצ`ים. מאיפה זה בא? לא ברור. אחרי הצהרה כזאת לוקח קצת זמן להתאושש, אבל היה צורך לעשות מעשה. אם כבר לחם עם משהו, אז שיאכל משהו איכותי. כבר כמה זמן מסתובב לו בעיר איזה דיבור על הסנדוויצ`יה החדשה - רובן. לקח לנו טיפה זמן להגיע, אבל בסוף זה קרה.

                     


                    תפריט של מקום הוא בעיני סוג של הצהרת כוונות. אני תמיד מתייחס בחשדנות למקום שהתפריט שלו עמוס לעייפה ואורכו כאורך הגלות. מצד שני מקום שיש בו תפריט מצומצם מאוד לרוב מתיימר להכריז- אני לא עושה הרבה אבל במה שאני עושה אני אלוף. מקום שיש בו רק שתי מנות בתפריט עשוי להיות מאוד יומרני או מאוד יהיר, אלא אם כן באמת יודעים שם את העבודה.

                     

                    אז אפשר לומר זאת, ברובן Ruben, הסנדוויץ` בר החדש ביהודה הלוי 112, יודעים מה הם עושים. יש פה "רק" שתי מנות בתפריט, אבל כל מנה סוגה עילית- כריך שמנמן של בשר הודו (26 ₪) וכריך שמנמן של בשר בקר (26 ₪). יש עוד שתי אפשרויות המאפשרות מיקס של שני הבשרים (28 ₪) ומנה כפולה (400 גר` בשר לעומת 200 ברגיל, 44 ₪). גם את הלחם תוכלו לבחור- שיפון או לחם לבן ורך.

                    קשה לעשות עלי רושם עם כריך, כאילו- כולה כריך, לא? אבל כאן זה פשוט מהמם. קחו לחם (יצויין כי הפרוסות לדעתי טיפה קטנות- א` חושב שזה בול), תמרחו עליו חרדל עם סילאן (אויש אתם התל אביבים, עד מתי?!) שימו קצת כרוב כבוש, עגבניות, בצל לנועזים וגולת הכותרת- הבשר. הבשר נפרס ממש מול העיניים להרבה נתחים קטנטנים וטעימים רצח. את הכל עוטפים יפה ועל צלחת נייר יניחו לכם גם מלפפון חמוץ כמו של פעם. אפשר לבכות.

                     

                     

                    שוס נוסף ומגניב לא פחות הוא תחום הבירה. יש לכם כאן שתי אופציות זולות, שירפדו את הקיבה היטב- שליש בירה ב 13 וחצי ב 15 ₪. זיל הזול!

                    אחרי/בזמן האוכל אפשר היה לשים לב גם לעיצוב המוקפד של המקום הפיצי משהו, משל היתה זו כריכייה אירופאית, שלא לומר ברלינאית (רק חסר רגליים של איזו חיה תלויים מהתקרה), עם ים צנצנות מלפפונים חמוצים, כמה כיסאות ובר קטנטן וספסל עירוני בחוץ. אוכל טעים ובירה טעימה. איזה חיים יפים, מי צריך יותר מזה.

                     

                     

                    אתמול בערב עם כל הסתיו הזה, הישיבה על הבר הזכירה לנו קצת את ברלין וכאחד שלא ממש אוהב חורף, פתאום רציתי שירד כאן מבול. לא יודע מה אתכם, אבל אני מצאתי את המקום שלי לחורף.

                     

                    דרג את התוכן:
                      ביקורת על "עג'מי"

                      עג'מי- זוהי יפו?

                      10

                      סרטים  

                      8 תגובות   יום שלישי, 8/9/09, 11:27

                       

                      אפשר להפסיק את התחרות כבר עכשיו, נמצא המנצח של השנה. בלי כוכבים, בלי שמות מוכרים, בלי חבורת שמנמנים, בלי להצחיק בכלל- קבלו את סרט החובה של השנה- עג'מי. מהפתיחה המטלטלת ועד הסוף המר, הסרט שיתפוס אתכם בגרון, ישסף לכם את הנשמה, יחרוך לכם את הלב, יבאס לכם את הערב ויישלח אתכם הביתה מדממים נפשית, כועסים, מוטרדים, מיואשים ובעיקר- עצובים.

                      אם יש צדק בעולם (ולפי הסרט, ממש אין) הסרט שכנראה הולך להיות ה"ואלס עם בשיר" של השנה הבאה הוא עג'מי. אז למי שלא שמע עדיין במה מדובר, אסביר זאת כך: אוסף של סיפורים ואנשים מהשכונה היפואית האלימה, הנשזרים אט אט לסיפור אחד- כואב, עצוב ומטריד.

                       

                       

                      זה מתחיל מאכספוזיציה מטלטלת המציגה סיפור של נקמת דם ויחולק לחמישה פרקים מדממים. בעג'מי כמו בעג'מי שוברים את החוקים- אקדח שמופיע במערכה הראשונה ימשיך ויירה בכל שאר המערכות, אבל הטרגדיה תישאר אותה טרגדיה- החל ממאליק, נער צעיר תושב שכם, שבשביל להציל את חייה של אמו חולת הסרטן נוסע לעבודה במסעדה יפואית, ימשיך בעומר שניצל מהתנקשות בחייו עקב טעות בזיהוי וימשיך לחיות בצל נקמת הדם של משפחתו. נאסרי, אחיו הצעיר עוד יותר של עומר, שחי אף הוא בצל אותה נקמת דם ונסחף אליה בעל כורחו ומשמש כסוג של נביא זעם צעיר. בינז', שבקלות הייתם חולפים על פניו בשדרות רוטשילד וחושבים שמדובר בעוד תל אביבי מגניב, מנהל מערכת יחסים עם בחורה יהודיה ורק רוצה חיים נורמליים. דנדו, שוטר יהודי שאחיו החייל נעדר והוא ומשפחתו סובבים סביב האירוע הזה. אט אט ובהליכה קדימה ואחורה בזמן, יצטרפו כל הסיפורים לנקודת רתיחה שתבער לכם בפנים, ברוכים הבאים לעיר האלוהים, גרסת יפו.

                       

                      אני מכין אתכם מראש, לסרט שרובו דובר ערבית מתובלת בעברית, סרט שלא ירחם עליכם בכלל, שאין בו שמץ של תקווה להתקרבות וסליחה, שכל כך מרענן לראות את שחקניו האנונימיים חסרי הניסיון- שאחד אחד עושים עבודה

                      א-ד-י-ר-ה! (אפילו א' הקשוח התרגש מאוד).

                       

                       

                      תנו כבוד לסכנדר קובטי (שהוא גם משחק את בינז') וירון שני, שזה כמו השחקנים, סרטם הראשון ואם זה סרט ראשון, אני כולי ציפייה לסרטים הבאים שלהם.  אני מאוד מקווה שהקהל ינהר בהמוניו לסרט החשוב הזה, שמזכיר לכולנו שחמש דקות מנווה צדק יש חיים אחרים לגמרי ויפו זה ממש כאן. הגיע הזמן להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי. לא תל אביבים שמאלנים בלבד!

                      דרג את התוכן:
                        ביקורת על "אמורה מיו"

                        טעימות איטלקיות טעימות

                        10

                        מסעדות ואוכל  

                        11 תגובות   יום ראשון, 6/9/09, 12:55

                         

                        כשאני בחשקים למשהו, אף אשה בהריון מתקדם לא תוכל לנצח אותי. אני מנג'ס, אני מפנטז, אני אפילו יכול להרגיש את הטעם בפה. ככה אני . זה לא שהחשקים שלי הם לאיזה דברים מטורפים בלתי ניתנים להשגה- זה יכול להיות לקינוח מסויים, זה יכול להיות למנה מסויימת וזה יכול להיות להרבה דברים בבת אחת. ביום שישי כל היום התחשק לי פחמימות איטלקיות, לא יודע מה, רק שיהיה בזה ניחוח איטלקי. אם אני לא נוסע לאיטליה, אז לפחות בראש. התמזל מזלי (אפשר לראות את זה גם ככה) ובתיאום מעולה עם החשקים שלי, אחת המסעדות הבודדות שנותר בה מקום פנוי (לאחרי שעה 22.00) היתה אמורה מיו.

                         

                         

                        רק זכרונות טובים יש לנו מהמקום. זכרונות של פסטות פשוטות, לא מתוחכמות יותר מדי אבל טעימות טעימות. פיצות דקיקות ומוצלחות וקינוחים מאלפים. משום מה, על אף הזכרונות המוצלחים (כמו שקורה לא פעם) היא לא הצליחה להשאר בתודעה שלנו, כשאנחנו מחפשים מקום לאכול. לא עוד. מעכשיו היא תשאר צרובה היטב בזיכרוננו.

                         

                         

                        אז כאמור, יום שישי עשר בערב מידת הרעב שלנו היתה בינונית עד גבוהה ושוב התלבטנו מה אנחנו רוצים. פתאום התחשק לנו ה-כ-ל. מצד אחד רצינו פסטה, אבל גם פיצה ואולי בשר? ומה עם פתיחים? יואו לפעמים אי אפשר איתנו. מזל שנזכרנו שלאמורה מיו יש ארוחת טעימות. כששאלנו את המלצרית, היא קראה למלצר שמבין בארוחת טעימות (מעולם לא התחלפו כל כך הרבה מלצרים כמו שהתחלפו לנו בארוחה הזאת- ספרנו 7 מלצרים...זה משהו בנו??). המלצר הזכיר לנו שמדובר בשתי אופציות- צמחונית ובשרית. מיד הלכנו על האופציה הבשרית שאומרת כך: בעבור 140 ₪ לאדם תוכלו לקבל- טעימות (דהיינו- מנות טיפה מוקטנות מהרגיל) מכמה מנות פתיחה ( מעדות האנטי-פסטי וכו), פיצה אחת, שתי פסטות ושתי מנות בשריות ופלטת קינוחים וכמובן שתיה אחת (קלה, בירה או יין). הרהור קטן גרם לנו לחשוב שזה בול מה שאנחנו צריכים עכשיו.

                        מרגע זה ואילך החל מצעד ארוך מאוד של מנות שהגיעו לשולחן, אז מהר מהר נספר שפתחנו עם צלחת גדולה שהכילה  קצת מכל דבר- אנטי פסטי טעים, גלילות חצילים מהממות, קצת קפרזה (= פיסות מוצרלה ועגבניות וביניהן עלה בזיליקום). ליד כל אלה הגיעה פוקצ'ה מהממת שמצידי אפשר היה לעצור כאן ולהמשיך רק איתה. אוהב פחמימות יחיה!

                         

                         אחרי מנת הפתיחה המוצלחת ופותחת התיאבון הזמנו פיצת ארבע גבינות (אתם חושבים שהיה כזה קל לבחור?) ובכן מדובר בפיצה דקיקה עם טעם דומיננטי של רוקפור, כמו שאנחנו אוהבים. אט אט הרעב החל להרגע (באמת יפה מצידו) וביקשנו להאט את קצב הגעת המנות. לאחר מספר דקות של מנוחה קלה המשכנו עם מנות הפסטה ובכן כאן בחרנו שתי מנות- האחת- ציו קלאודיו, שזה פסטה (הזמנו פנה והגיע ספגטי) עם חזה אווז, נתחי פרגית, וטפנד עגבניות. לפי המלצר זו היתה אמורה להיות ה-פסטה. אבל לצערנו הרב, היה חסר בה את הטוויסט שיעיף אותנו ובכלל עוד קצת טעם היה עושה פה רק טוב. הפסטה השניה היתה מוצלחת בהרבה, מה זה מוצלחת- מעולה! סופסוף מקום שעושה קרבונרה כמו שכתוב במתכון. זהירות מדובר פה בחלמון כמעט חי. מדובר במנה משובחת ממש!

                         

                         

                        אם אתם חושבים שכאן סיימנו עם כל הטוב הזה, אתם טועים! עוד שתי מנות(!) בשר לפנינו. שתי מנות הבשר שנבחרו לטעימות היו- טליאטה די מנזו, שזה בעברית- פיסות בקר קצת יותר עבות מקרפצ'יו וחצי מדממות (א' לא אוהב דם ולכן לא מאוד אהב)  עם הרבה רוקט ולימון על צלחת רותחת! וואי וואי וואי כמה שזה טעים! המנה השניה היתה מנזוני, שזה בעברית-  נתחי פילה עם שקדים קלויים על מצע בצל מטוגן, בטטה קלוייה בגריל ורוטב וינגרט מושלם בצד. ובכן חברים, רציתי לבכות! איזו מנה! חבל שהיו כבר כל כך כל כך מפוצצים מאוכל (אנחנו בשלב הזה אוכלים כמעט שעתיים!). מדובר במנה הכי טובה שהגיעה הערב לשולחן והיתה פשוט מענגת (אבל כבר לא יכולנו לגמור מהצלחת, שזה שווה ערך  לנס אצלנו).

                        לקיבה שלנו יש מקום מיוחד לקינוחים וטוב שכך. לשולחן הגיעה פלטה חמודה ועליה שלושה קינוחים. שניים מעולים ואחד ממש לא. במעולים היו אלף עלים, שזה עלי בצק עלים שבורים בשכבות עם קרם פטיסייר מהמם ושקדים קלויים. רוצה להתחתן עם הקינוח הזה. או לפחות להציע לו חברות. עונג זו לא מילה גסה. המעולה השני היה נונו אלברטו, שזה בעברית בסיס פאדג' שוקולד אדיר ועליו מוס שוקולד לבן. הפחות טעים היה פנה קוטה (אך חייב לציין שא' ואנוכי בכלל לא מחובבי הקינוח הנ"ל) ונשאר כפי שהוא בצלחת.

                         

                         

                        ובכן, שוב אמורה מיו לא הפתיעה והגישה תצוגת תכלית מרשימה (אם כי לא תמיד אחידה) של מה שהיא יודעת לעשות ואם בהתחלה התבאסנו מכך שהמנות קטנות לעומת מה שמגישים בשוטף (נו ככה זה טעימות) בסופו של דבר מדובר בארוחת טעימות ע-נ-ק-י-ת שחובה לבוא אליה רעבים מאוד, אפילו לא חצי רעבים ששווה לגמרי את 140 השקלים. לרגעים ספורים, מזוית מסויימת ועם הרבה אוכל בבטן, אבן גבירול זה הכי קרוב לאיטליה שיצא לי להיות בזמן הקרוב.

                        דרג את התוכן:
                          ביקורת על "The Trees and The Bees"

                          The Trees and The Bees נעים מאוד להכיר...

                          4

                          מוזיקה  

                          0 תגובות   יום שבת, 5/9/09, 11:24


                          בשבוע החולף, יצא לי להיות בשלוש הופעות (לפני שאתם מצקצקים תירגעו- זה לא קורה לי הרבה). שתי הופעות היו גדולות מהחיים, מופקות לעילא, עטורות אפקטים בניחוח ח"ולי, באחת היו 3500 איש ובשניה 50 אלף, הן היו טובות מאוד אבל לא היה בהן שום דבר אינטימי ומעל הכל היה חסר את כל מה שההופעה השלישית נתנה- רגש.
                          ההופעה השלישית שהייתי בה השבוע: The Trees and The Bees (בלבונטין) היתה הדבר הכי רחוק שאפשר לדמיין ממדונה, שלא לומר האנטיתזה- קטנה, צנועה, פשוטה (במובן הכי טוב של המילה), אינטימית והכי חשוב- מרגשת.


                          הטריז (ככה נקרא להם כאן בקיצור), הם להקה ישראלית קטנה, בראשות (תזכרו את השם ותחקקו אותו היטב בזכרון ואל תשכחו איפה קראתם את זה לראשונה): רן שבתי- הוא גם כותב (את רוב השירים) וגם מלחין, אך בעיקר הוא מנגן ושר ואין מה לעשות הבן אדם עם איכויות של כוכב (אינדי, כן, שלא תטעו...) משהו במשולש של עמית ארז-גבע אלון-אסף אבידן.

                           


                          במיטב המסורת האחרונה בעולם האינדי/האלטנרטיב, גם הטריז, אינם שרים בשפת הקודש ומנגנים פולק רוק אמריקאי, שאם היית עוצם לרגע עיניים ורק מקשיב היית יכול לדמיין את עצמך נוסע במרחבי ארה"ב, כששדות תירס מתפרסים לצידך והרכב (עם גג פתוח- ברור!) מנגן את הדיסק החדש של הטריז...תענוג.

                           

                          אז נחזור הישר ממרחבי ארה"ב למרחבי הלבונטין- השבוע הופיעו הטריז בהופעה חגיגית (כבר יצא לי לראות אותם בצוזאמן) והכל היה מאוד ראשוני וחגיגי ומתלהב. הקהל שהורכב גם מקומץ מכרים חיבק ועטף אותם בחום, מה שאפשר לכל ולקול להיות קצת יותר משוחרר. את הערב פתחה וחיממה עם גיטרה אקוסטית חמה- רותם אור- מלאכית קטנה ויפה, עם קול שעושה שמות בלב. היא אח"כ עוד תחזור ותשיר עם רן והעינים שלי יבריקו (=רגע מושלם)- אין ספק הכיבוש משחית.


                          מצליל האינטרו שפתח ועד הסוף המענג, הפליאו  הטריז וניגנו שירים שנשמעו כמו שירי מסע מרשימים ומרגשים, הרמוניים (במובן הכי טוב ויפה של המילה) ובעיקר נוטפים פסטורליות של עץ ירוק בשדה (כמו השם המרענן שלהם לא פחות). כאמור, אי אפשר להמנע גם מקאוור, אבל גם קאוור צריך לדעת לבחור ולעשות. להסתכן ולקחת את הביטלס, יש כאלה שיאמרו שהיו כאן יומרות גבוהות, אך העיבוד החדש והמפתיע שעשו ללוסי אין דה סקאי רק גרם לי לרצות כתף ולבכות עליה. שקט, קטן, עוצמתי, חולמני, עוקצני ובעיקר כואב. דנה לוטרמן תעשי לי ילד!

                           


                          אז מלבד שבתי האליל, היו לצידו כאמור, דנה לוטרמן- סולנית אף היא וגם כותבת חלק מהחומרים. אם הגברת אור מלאכית בלונדינית אז זו מלאכית עם שיער שחור עז, עם קול מרפרף והרמוני, שהיווה ניגוד מרהיב לארציות של שבתי, והזכיר לי לפעמים קצת את הקול של הופ סנדובל סולנית מאזי סטאר ולפעמים קצת את קרן אן ולפעמים קצת את נטלי מרצ'נט.. שניהם יחדיו תוחזקו היטב עם נגנית צ'לו מהטובות והמרגשות- שני בר, שהעמיקה את השירים ונתנה להם נופך קאמרי. עוד יצויין לטובה מתן בן צבי על כלי ההקשה שעשה עבודה מענגת והיווה ניגוד טוב לכל האקוסטיקה של הגיטרות.

                           


                          כשהמיינסטרים שלנו נשמע כל כך עייף ומיושן, כמה טוב שבאלטרנטיב אנחנו פורחים ומיישרים קו עם העולם. הטריז בקלות יכולים לעשות את זה גם שם (רק לעבוד על המבטא- אחת הבעיות הרווחות בתחום הזמר הישראלי באנגלית) ולהתברג היטב באותה משבצת יחד עם דבנדרה דנהארט וברייט אייז, כעת רק ניתן לומר- טריז אנד ביז- תעשו לי כבר דיסק!

                           

                          נ.ב. הירושלמים שבינכם יכולים להתענג עליהם ב 7.9 בהופעה חינמית באוגנדה. לאנשי המרכז צפויה הופעה ב 30.09 בקפה ביאליק. לכו לשמוע עכשיו ותזכרו איפה שמעתם את השם בפעם הראשונה. העונג עליהם.

                          והנה שלל טעימות:

                          מתוך ההופעה: http://www.youtube.com/watch?v=nEgFhdd-3A0 

                          מייספייס: http://www.myspace.com/thetreesandthebees

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך