עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 8/2009

    ביקורת על "פורטרהאוס"

    מסעדה אחת מחוץ לעיר

    8

    מסעדות ואוכל  

    10 תגובות   יום שני, 31/8/09, 19:26

     

    אין הרבה אנשים שמצליחים לגרום לי לצאת ככה באמצע השבוע מהעיר, ועוד למסעדה במרחק של יותר מחצי שעה מתל אביב ואח"כ עוד לחפש חנייה. אין הרבה אנשים כאלה, אבל יש את ד' וד' חבריי האהובים משכבר הימים (16 שנה אבל מי סופר...). בהתחלה קבענו להפגש בהרצליה (ד' וד' מגיעים ממושב בגליל התחתון, צריך להתפשר...), אבל משלא מצאנו מסעדה שתספק ממש את רעבנו הרחבנו קצת את מעגל החיפוש. לבסוף לאחר שכנועים רבים מצדם הסכמתי להרחיק עד לתל מונד- לפורטרהאוס.

     

    לרבים מתושבי לב השרון והסביבה (אל תשכחו מאיפה אני בא...) מדובר במקבילה השרונית נגיד לNG התל אביבית, דהיינו מסעדה משובחת, המתמחה בבשרים הכי טובים באזור ובהתאם לכך התמחור הגבוה יחסית (לאיזור ובכלל). בזמן שאכלתם בNG/דוריס קצבים מסתבר שפורטרהאוס צברה בשקט מעריצים רבים וכאלה המוכנים להשבע שמדובר באחת המסעדות הטובות ביותר שאכלו בה. אגב, אם ד' וד' אומרים שהיא טובה מאוד משמע באמת מדובר במסעדה איכותית (שכן מדובר בזוג אנין, שלא קל לספק!).

    ובכן, עיון מהיר בתפריט לא נתן מקום לטעויות- פורטרהאוס זה לגמרי מקום של בשר, נכון שיש כמה פתיחים בשביל הדאווין, אבל שלא תעשו טעויות- הבשר משחק כאן תפקיד ראשי. אז ד' הוא קרינבור ידוע אך לא היה מאוד רעב J אז הוא בחר בראמפ סטייק, שזה למי שלא יודע נתח סיבי, אך דל שומן מהמותן (89 ₪). ד' שנכנסה בדיוק לחודש התשיעי הסתפקה במנת קבב הטלה (70 ₪) האהובה עליה מאוד. ואז הגיע תורי לבחור. הממ... כל כך הרבה אופציות בשריות וגם ככה אני מתקשה בקבלת החלטות. התלבטתי קשות ובסוף הלכתי על מה שהתחשק לי כבר מההתחלה- המבורגר (65 ₪). כן, זה מה שהתחשק לי מכל היכל הבשרים הזה.

     

     

    לפני כל אלה, הזמנו לפתיחה סלט רוקפור עם רצועות סינטה (40 ₪), שיהיו קצת ירקות בין כל הבשרים הללו. לאחר המתנה קצרה בה כילינו את המשקאות, הגיע לשולחן לחם ריחני טעים טעים, עם פטה כבד, קונפי שום וממרח איולי שהיוו מתאבן טוב לפתיחת התיאבון. כשסיימנו עם הלחם והפנכות חיכנו לסלט ובליבנו חשבנו טוב אולי זו מנת ביניים, אך משהגיעו מנות הבשר הבנו- הסלט נשכח...כשהערנו זאת למלצר הנבוך הוא רץ למטבח להביא את הסלט. לזכותם יאמר שלא חוייבנו על הסלט (בדיעבד חבל שהוזמן- לא היה איזה עילוי גדול- הרבה חסה ומעט מדי רוקפור, התיבול נחמד אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה), שהגיע ככעת כליווי לבשר (וסליחה אדוני..אנחנו צריכים להזכיר לך שלא קיבלנו את הסלט???).

     

    אז כמו שאמרתי קודם הבשרים כבר כאן:

    ד' עם הראמפ שלו התענג על כל ביס וביס והיה עשוי בדיוק כמו שהוא אוהב. ד' קיבלה את הקבב כ 6 קציצות עגלגלות וריחניות ואהבה זאת מאוד. אני כמובן, התענגתי על ההמבורגר עשוי במידה, בתוספת האיולי לחיזוק הטעמים, המבורגר מצוין ממש. ליד מנות הבשר קיבלנו תוספות חמודות: קרם סלרי, שזה סוג של פירה עדין בכיכוב הירק הנ"ל, צ'יפס וסלט ירוק (שגרתי אך לא רע..).

    בשלב הזה שכבר היינו מדושנים היטב, ביקשנו שוב ושוב מים (כן, היה צריך להזכיר זאת), הגיע תור הקינוחים. באופן מפתיע (למה מפתיע? אולי כי הארוחה היתה טובה אבל לא מדהימה, כמו שחשבתי שתהיה) פה נוצר סוג של מהפך- כל קינוח מלמיליאן! הזמנו שני קינוחים, שפשוט היו מעולים כל אחד בגזרתו: האחד טיראמיסו שאינו דומה בכלום לאותו קינוח שאתם מכירים. כאן זהו פס טיראמיסו מענג מלווה בדובדבנים שחורים בצד (36 ₪) שהיה מלא ועשיר בטעמים מנוגדים ובכלל היה תענוג. הקינוח השני היה סוג של מרנג פיסטוק עם סורבה פסיפלורה ובצד פירות יער, שוב- קינוח קטן ומסעיר (36 ₪).

     

    אז איך היה?

    קודם כל היה תענוג ממש לפגוש את ד'וד' אחרי הרבה זמן. אבל מהביקור בפורטהאוס עלו לי כמה וכמה מסקנות- בסך הכל היה ערב טוב והאוכל היה טוב מאוד, אם כי לא אחיד באיכותו- מסקנה: תתמקדו בבשר, חוץ מזה זה באמת קצת יקר (כן, אפילו ל"תל אביבים"), אבל המסקנה העיקרית-  ממסעדה בסדר גודל כזה, שמתהדרת בתפריט מאוד ספציפי אני מצפה לביצוע מצויין ולא רק טוב מאוד (תגידו קטנוני, אז תגידו) ובעיקר נדרשת שימת לב לפרטים הקטנים בגזרת השירות, שיהפכו אותה למסעדה מעולה באמת, ולמרות כל אלה, בכל זאת שווה להגיע אליה לביקור.

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "הוטל מונטיפיורי - Hotel Montefiore"

      בראנץ' אחד לסופשבוע- המחלוקת

      9

      מסעדות ואוכל  

      14 תגובות   יום חמישי, 27/8/09, 09:11

       

      החיפוש אחר הבראנץ' המושלם כנראה לא יסתיים אף פעם. רבים שואלים אותי מה הופך ארוחת בוקר סתם לבראנץ' מושלם? ובכן הקריטריונים חמקמקים הם ונזילים לא פחות....לפעמים זה היצירתיות- כלומר תביאו משהו קצת שונה וחורג מהסטנדרט....משהו שיפתיע ובעיקר יישלח אותנו הביתה אח"כ מנומנמים וטובי לב...אבל הפעם ידידיי- מחלוקת! זה כבר מזמן לא קרה לנו. חילוקי דעות כל כך משמעותיים לגבי מקום.

       

       

      בגדול נגלה לכם סוד קטן הידוע למקורבינו בלבד- א' ואני מאוד אוהבים את הבראסרי והקופי בר. מאוד זה אנדרסטייטמנט. אתם יכולים להבין לבד איזו תכונה היתה אצלנו כששמענו על פתיחת הוטל מונטיפיורי, הרי זה בדיוק בשבילנו- ארוחה טובה ודשנה ואח"כ נמנום. זה הקונספט, לא? ובכן מסתבר שמישהו שם קצת יותר מתוחכם מאיתנו ופתח באחד הלוקיישנים הכי מרהיבים בלב העיר גם מלון בוטיק (שהשמועות אומרות שהוא מהמשובחים, אך טרם ניסיתי צוחק) וגם מסעדה לתפארת מגזיני העיצוב (יפה יפה יפה) עם ניחוח חו"לי ובוטיקי לא פחות, האמת, במיטב המסורת העיצובית של האחיות הגדולות.

       

      אז לענייננו, א' חזר זה עתה מניו יורק והיה צורך להזכיר לו (בדחיפות) גם כמה תל אביב טומנת את ידה בצלחת הקולינרית, לא פחות מהתפוח הגדול ההוא ולכן היה צורך למצוא מקום יוצא דופן מהרגיל...הבחירה המתבקשת (לאחר ביקור בבלתאזר הניו יורקי) היתה במסעדה בעדות הבראסרי. אז התלבטנו והחלטנו- הוטל מונטיפיורי, הכי מקום לתושב חוזר צוחק.

       

      לאחר שהרבה זמן לא הצלחנו להשיג מקום לבראנץ' טוב בשבת בבוקר, הפעם הציעה המארחת בטלפון, יש מקום רק על הבר. אנחנו לא חובבי ישיבה על בר במסעדות בד"כ (כן, חוץ מהמקום ההוא...) אז לא ממש התלהבנו אבל כשאין ברירה- אין ברירה.  התור הארוך בכניסה הבהיר שאין סיכוי לשולחן ומיד ישבנו על הבר. רועש ותוסס? לא נכחיש זאת. לא' זה היה קצת יותר מדי.

       

      הבראנץ' בהוטל מכיל כמה אופציות, יש כמובן 3 אופציות שלמות, אך הן שגרתיות יותר ואילו הדברים המעניינים נמצאים דווקא בתפריט הרגיל המצריך להזמין כל פריט בארוחה בנפרד (קונספט שא' לא אוהב בכלל!)- פריטטות יצירתיות, ירקות, גבינות, פנקייקים, ביצים פלורנטיניות ועוד ועוד..בהמלצת הברמן, שחשב שהזמנו קצת יותר מדי אוכל ולא ידע עם מי יש לו עסק, צמצמנו מנות ואולי פה היתה הטעות שלנו...

       

      בתחילה הכל היה נראה מושלם (לפחות לחלקנו)- סלסת מאפים מענגת ומושלמת הגיעה לשולחן. שלמות היא לא מילה גסה. כבר שנים אני טוען שהמאפים של הבראסרי גומרים אותי, ובכן גם אלו של ההוטל. עונג שבת במלוא מובן המילה. ואז הגיעו המנות: א' הזמין ביצים פלורנטיניות (34 ₪), שזה גרסה קצת עגומה לאגז בנדיקט- ביצים עלומות על עלי מנגולד ובריוש...אבל ללא הרוטב הולנדייז. מה שלדעת א' היה משעמם, יבש, סתמי ובעיקר...מאכזב. אך רוטב הולנדייז לא היה בנמצא, אז הברמן הציע קטשופ ומיונז...שערוריה! אני טעמתי ומאוד חיבבתי את המנה, אך ללא ספק הרוטב היה מקפיץ אותה כמה רמות למעלה. כאמור, א' התבאס לגמרי.

       

       

      אני הזמנתי ביצים טוניסאיות (מוזר, כנצר ליוצאי העדה, לפחות באופן חלקי, לא שמעתי על ביצים מסוג זה..) גיליתי שמדובר ב...שקשוקה (32 ₪)! נו, אז לא יותר פשוט להגיד שקשוקה?! קיבלתי סיר קטן, חמים וריחני, מלווה בשתי פרוסות חלה קלויה מעט- מושלמת הרבה, שיהיה במה לטבול. בסיר חיכו לי עגבניות, פלפלים והרבה בצל ברוטב מענג. מעולם לא היתה גאווה להיות חצי טוניסאי כמו עכשיו (טוב לפחות מאז שירי באירוויזיון J). א' טעם ו... התאכזב. אני אומר לכם, משהו קרה לו בניו יורק.

       

       

      הברמן שזיהה את האכזבה המתמשכת על פניו של א' ניסה במיטב כוחותיו לשנות את התחושה והציע משהו מתוק. חבל שהשעה כבר היתה שעת צהריים ואזל הפנקייק שפנטזנו עליו כל הארוחה. אבל אל תהיו מודאגים מדי- הלכנו על קינוח מתפריט הצהריים: סנט אונורה (34 ₪). שו??? ובכן- נמצא ה-קינוח ה-פשוט וה-מושלם! מדובר בצרור פחזניות ממולאות כשעליהן מזוגגת שכבת קרמל מענגת ולצידן צלוחית קצפת וניל מהמוצלחות שטעמנו (שלא לומר מושלמות), במקרה הזה אפילו א' נפל שדוד. תוסיפו לזה אספרסו חזק, שנתן קונטרה מרירה-מעולה לכל המתיקות הזאת. על הדרך גם צ'ופרנו בהפוכים טעימים. אין ספק, השירות כמו תמיד וכמיטב המסורת של בראסרי-קופי בר, מעולה.

       

       

      בשלב הזה הרעש מבחינת א' היה כבר בלתי נסבל, בעוד אני יכולתי לגור שם, ביקשנו חשבון. להפתעתנו, הביצים הפלורנטיניות נמחקו מהחשבון וגם ההפוכים והאספרסו, כך שיצאנו עם חשבון מצחיק של 78 ₪ על כל התענוג הזה. מבחינת א' ההוטל הוא אכזבה קשה, מבחינתי מדובר בעוד מקום בליגת העל.

       

       


      התמונה לקוחה מעכבר העיר און ליין (צילום אפרת נחושתאי)
      דרג את התוכן:
        ביקורת על "לצאת לדרך"

        הסרט המרענן של הקיץ

        4

        סרטים  

        5 תגובות   יום רביעי, 26/8/09, 10:25

        מעניין מה לקח/ עישן סם מנדז לפני שהוא התחיל לעשות את לצאת לדרך. לאורך כל הצפייה ב"לצאת לדרך", סרטו החדש של סם מנדז, התקשיתי להאמין שזה אותו במאי שעשה את "אמריקן ביוטי" המסעיר ועוכר השלווה, את "הדרך לפרדישן" הקודר ובעיקר את "חלון פנורמי", שאמנם היה מצוין בעיני, אך עגום ומדכא עד עפר. הסיבה, אם אתם רוצים לדעת, היא דווקא בגלל כל מה שכתבתי על הסרטים ההם: בכולם שרר איזה אלמנט מדכא, פסימי, חסר תקווה ואילו בלצאת לדרך שוררת מן חדווה נעימה, גם אם מרירה מדי פעם, ובעיקר- אופטימיות ואהבת אין קץ בין בני הזוג. השלושה היו בומבסטיים והיו עטורי כוכבי על מגה סלבס ואילו כאן אפילו בחירת השחקנים היא קטנה וצנועה (מאיה רודולף וג'ון קראסינסקי האלמונים יחסית, שעושים עבודה מצויינת, בתפקידים הראשיים).

         

         

        אמנם ניתן גםכאן לראות לא מעט מהקווים המשותפים בין כל סרטיו- הביקורת על החברה האמריקאית ההולכת ומדרדרת, בחינת מוסד המשפחה המתפורר והאלטרנטיבות האפשריות, בלבול בצמתי חיים, חיפוש אחר הדרך הנכונה לחיות ובעיקר הצגת דמויות הזויות וסהרוריות - אך בעוד באמריקן ביוטי ובחלון פנורמי זה נגמר בטרגדיה, כאן הכל עטוף בנינוחות נעימה ועדינה, שלום למועקה ולמרירות.

         

         

        הסרט המלא הומור עדין ודקיק, מספר על מסע קטן ברחבי ארה"ב של ורונה וברט- זוג (לא נשוי) הנמצא בשלבי הריון מתקדמים, המחפש את המקום האידיאלי לבנות בו את הקן וליד מי מקרוביהם הכי נכון יהיה לקנן ולהצמיח שורשים מחדש...
        במסע נבחנות שאלות רבות על משפחה, הורות והחששות הקשר להורים, מוסד הנישואין, זוגיות על שלל פניה ובכלל...מהות האהבה.

         

         

        בכל מקום שאליו הם מגיעים (החל מפיניקס, דרך טוסון, מונטריאול ומיאמי...) נחשף הזוג בטיפוסים מטיפוסים שונים ומגוונים- מהמנהלת השיכורה, דרך האחות המחפשת דרך בעצמה, לזוג שאינו מצליח להביא ילדים ולאח עם האשה הבוגדנית. מעל לכל הדמויות בולטת בטרלולה חברת ילדות של ברט המגולמת על ידי מגי ג'ילנהול בתפקיד חינני ומלא תנופה ומציג את אחד הקטעים הכי מצחיקים בסרט. כרפלקציה לכל זוג ובעיותיו נדמה שהקשר בין ורונה לברט רק הולך ומתחזק והאהבה שלהם מקבלת נפח ועוצמה.

         

         

        אם מתחשק לכם סרט קטן, צנוע ופשוט, מעט ציני ומעט מריר, אבל שרוח הסבנטיז שורה בכל פריים בו, עם שחקנים מקסימים ושונים מאוד מהנוף ההוליוודי הממותק והפלסטיקי, בליווי פסקול פולק מצויין, שאולי לא ישאיר את חותמו עליכם כמו אמריקן ביוטי או חלון פנורמי אך הוא מהנה ומרענן כמו ארטיק מלון ביום קיץ חם.

         

        דרג את התוכן:
          ביקורת על "פטיסרי מזרין - גורדון - תל אביב"

          מזרין- פטיסרי משודרג או מסעדה מתחילה?

          5

          מסעדות ואוכל  

          4 תגובות   יום שלישי, 25/8/09, 13:46
           

          מכירים את זה שבא לכם לאכול, אבל אין לכם כח להכין כלום (אצלי מצב כרוני), לא בא לכם סתם בית קפה מצד אחד, אבל גם לא בא לכם מסעדה מסעדה מצד שני? ובכן...אתמול היינו במין מוד כזה..אז שוב התלבטנו איפה ומה בדיוק מתחשק אז הלכנו על האופציה שתמיד עובדת- משהו קרוב לבית. מסתבר שהיום כדי לבלוט בים האופציות שיש בחוץ, לא מספיק להיות רק משהו אחד- אז איך נשמע לכם השילוב של פטיסרי  איכותי (דהיינו קונדיטוריה לישראלים שביננו), בית קפה משודרג ומסעדה?

           

          במזרין, הפטיסרי מרחוב גורדון בת"א, עלו על השילוב הזה. מצד אחד חזקים פה מאוד במתוקים למיניהם ומצד שני יש פה גם אוכל רציני ומנות שלא מביישות מסעדות, נגיד חלביות, נגיד איטלקיות (רגע, פטיסרי זה לא צרפתי??). בגלל הקרבה הביתה (או אולי בזכות?!) לרוב תמצאו אותי מנשנש שם ארוחות בוקר (שמוגשות בכל שעות היום), בדגש על המוזלי המשובח באמת שיש שם. אתמול חרגנו קצת ממנהגנו והלכנו על הארוחות העסקיות שלהם (שמוגשות החל מ 12.00 בצהריים ועד הסגירה).

           

          עסקית במזרין= מנה ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית. עם העסקית הזמנו גם מנת לחם (כי למרות שלא היו הרבה אנשים לקח קצת זמן עד שהמנות הגיעו והרעב כבר חלחל). מנת הלחם (6 ₪) הגיעה קצת קרה ולא טרייה ונשלחה לחימום (הלו זו קונדיטוריה, לא תקפידו על הלחם???) ויחד איתה הגיעו גם מחמצים ושמן זית עם סלסת עגבניות טעימה.

          א' בחר בסלט עדשים שחורות וארטישוק כמנה ראשונה. הסלט כלל הרבה עדשים, עגבניות וגבינת פטה אבל הרבה פחות ארטישוק, אז מה אנחנו כאלה קטנוניים- היה סלט מעולה!

           אני הזמנתי כמנה ראשונה סלט קינואה עם חמוציות ואגוזי לוז. גם כאן מדובר בפתיח מעולה, מושקע וטעים מאוד. הכל השתלב כמו שצריך- הקינואה, עם החמוציות נתנו את הטון, האגוזים קצת פחות, אבל התיבול היה מושלם. באמת כייף לפתוח עם שתי מנות שלא ספרנו בהתחלה והפתיעו אותנו מאוד ובעיקר שעוררו ציפיות רבות לגבי המנות העיקריות. כאן בדיוק גם היתה הבעיה. א' הזמין פנה די מארה (48 ₪), שהיה אמור להיות מעוטר בסלמון, שעועית ירוקה ופיקורינו והתגלה כפסטה סתמית. כלומר חסרת טעם. מעט מדי סלמון שאמור לתת לפסטה את הטעם לא עשה את העבודה. פרמזן לא היה בנמצא ולכן הפסטה חוזקה עוד קצת בפיקורינו ועדיין המשיכה להיות חסרת טעם. מיותר לציין שא' לא סיים מהצלחת.

           

          אני שכל היום התחשק לי ניוקי (כאילו הייתי בהריון מתקדם) שמחתי לגלות בתפריט מנה כזאת ועוד עם קונפי שום, ארטישוק ועגבניות מיובשות מה יכול להיות רע? גם כאן יצאתי וחצי תאוותי בידי. הניוקי (52 ₪) הוא מנה טובה אבל רק באופן חלקי מאוד. משהו היה חסר גם כאן (חוץ מהארטישוק). מצד אחד העגבניות המיובשות אכן היו טובות, אבל הניוקי היה מעט מטוגן מדי ומעט יבש מדי (ונתן תחושה של תפוח אדמה אפוי בתנור) ובכלל עוד קצת חיזוק לטעמים וגם טיפה רוטב היה עושה רק טוב למנה.

           

           

          על הקינוחים הפעם דילגנו, למרות שהיו נראים מצויין ולמרות שמזרין חזקים בזה העדפנו ללכת על יוגורט עם פירות בתמרה שממול.

           

          לסיכום, אולי שווה למזרין להמשיך ולהתמקד במה שהם הכי טובים וזה בגזרת המתוקים ובארוחות הקלות. לחובבי אוכל חלבי העסקיות של מזרין די שוות במחיר ומכילות מנות ראשונות מעולות ומנות עיקריות מאכזבות מאוד בסתמיותן (לפחות מה שאנחנו טעמנו), אבל המקום הוא אחד האהובים עלי וארוחות הבוקר בו מצטיינות בד"כ והקינוחים בו מהמשובחים בעיר, אז יש סיבות לחזור J.

           

           

          דרג את התוכן:
            1 תגובות   יום שלישי, 25/8/09, 09:26

            אתר המוזיקה האמריקאי החשוב פיצ`פורק החל לסכם את המוזיקה של העשור האחרון, משל ינואר 2010 מתקרב בצעדי ענק...
            פיצ`פורק הוא אחד מאתרי המוזיקה החשובים ויש לו הרבה say בתעשיית המוזיקה ומסביבה (וזה שהוא בחר בשנים האחרונות באלבום של קותימן שלנו כאחד הטובים רק הוסיף לו נקודות...), חוץ מזה הוא בית ספר טוב להרחבת האופקים המוזיקליים לכל חובב מוזיקה שרוצה להיות מעודכן במילה האחרונה בתחום. נכון, לפעמים הוא לוקה באיזוטריות יתר אבל זה לא מפריע לחובבי המוזיקה באשר הם.
            אז כמו שאמרתי בהתחלה, מישהו בפיצ`פורק הזדרז לסיים את העשור ולהיות אחד החלוצים (לא היחיד, אייל מרדיו פרימיום המעולה מקדים אותם בהרבה ועושה עבודה אפילו מרשימה יותר!) בסיכומים הרבים שהולכים לבוא עלינו בתקופה הקרובה (אווו איך שאני אוהב מצעדים) ובחר את 500 השירים הגדולים (לדעתו) של העשור.
            אז מה תוכלו למצוא שם ואת מי?
            חוץ מזה שהפיצ`פורק הוא  באמת קרקע פוריה להשלמת פערים, תמצאו שם גם את כל השמות הגדולים והצפויים מהמיינסטרים מחד ומהאלטרנטיב מאידך (וזה רק חלק קטנטן מאוד מהשמות אז תתכוננו לניימדרופינג משובח): בוב דילן, ביורק, רדיוהד, אמינם, קלאקסונס, קאט פאוור, אלישיה קיז, ניק קייב, דבדרה, בירות, בלר, רויקסופ, גוון סטפני, דאבס, אליוט סמית`, אייר, גולדפארב, אנתוני והג`ונסונס, קניה ווסט, ג`אסטין טימברלייק, הגורילז, קולדפליי, ביונסה, אאוטקאסט, ברייט אייז, גוסיפ, קיילי, בריטני, לילי אלן, בק, מוריסי, איימי ויינאהוס וגם...את מדונה!  אבל חוץ מכל אלה תמצאו שם גם לא מעט הפתעות מגניבות עם טעימות קלות של  דוגמיות מכל שיר. עוד פרויקט מבורך כרגיל מבית היוצר של הפיצ'פורק, אבל למה להכביר מילים, תשפטו בעצמכם:
            דרג את התוכן:
              ביקורת על "תפילה ליחיד/אביב גדג'"

              תפילת שמע

              1

              מוזיקה  

              15 תגובות   יום שישי , 21/8/09, 19:00
               

              להגיד אביב גדג' בלי להגיד אלג'יר זה כמו, להבדיל לא להזכיר לקובי אוז את טיפקס, או לנינט את כוכב נולד, לשלום את אריק, לרמי את ריטה ובקיצור הבנתם. אז בואו נסגור את זה כאן ועכשיו- אביב גדג' סולן להקת אלג'יר עליה השלום הוציא דיסק חדש!

               

              להקת אלג'יר, שהלכה לעולמה בטרם עת והשאירה אחריה לא מעט לבבות שבורים על האובדן של אחת הלהקות הישראליות המשובחות, כמו גם החדשניות ופורצות הדרך של השנים האחרונות, שלא לומר קורעות הלב.

              פעם בכמה שנים מגיע דיסק, שכבר תוך כדי שמיעה אתה מבין שלא מדובר רק במוזיקה אלא זו ממש אמנות. כך היה עם מנועים קדימה- אחד מהאלבומים הישראלים הכי טובים אי פעם (לדעתי כמובן) ואחד מאלבומי הדיכאון החזקים ובאמת הפעיל את כל המנועים והביא את אלג'יר קדימה. רגע לפני ההצלחה הם החליטו לעשות פרסה ולהתפזר. לנו נותר מכל זה את הסולן האדיר והאגדי- אביב גדג', שכמה טוב שהוא נשאר פה.

               

              האלבום- תפילה ליחיד, דיסק חזק, קשה, תובעני, קודר, לא מתחנף ולא קומוניקטיבי בעליל, שכדי להבין אותו ממש נדרשות שמיעות חוזרות ונשנות. לעומד במשימה מובטחת הנאה שמימית ועונג מכאיב. דבש ודם. האלבום מתחלק כמעט שווה בשווה בין הקטעים השקטים, לקטעים הרועשים ומבטיח שלושה עשר יצירות קטנות העוסקות בתפר בין העיר המנוכרת למושב המבודד, בדידות, אהבה מדממת, כאבים, כעסים ופחדים, אדמה ואלוהים, אלימות כבושה ואלימות גלויה, על התהום ועל הפסגה

              האלבום נפתח בעוצמה גדולה ובלתי מתפשרת עם "עיר בלי זיכרון" (שהייתם מאמינים שייכנס יום אחד לפלייליסט?!), כל מילה שפיץ דוקרני ללב עם לחן דוקרני לא פחות וגיטרות חורכות (רון בונקר לידיעתכם..).

               

              מיד אחריו מגיע קטע השני של הדיסק- נחש בעשב. במילה אחת- וואו. מה זה הדבר הזה? מיד בתום השיר חזרתי אחורה לשמוע את זה שוב. איך לתאר אותו? מהבלדות (אני יודע שלקרוא לזה בלדה רק גורע מהשיר) השקטות שאביב גדג' אלוף בהן- מהסוג שגורם לך למות קצת. מדובר ביצירה קטנה הורסת, כואבת, עוצמתית, שתתפוס אתכם משמיעה ראשונה. בעיני גם הקטע הכי טוב בדיסק (וזה לא פשוט לבחור).

               

              את  בוסר אני מניח שתשמעו בקרוב בתחנות הרדיו הקרובות לביתכם (או האמיצות שביניהן)- עומד להיות עיר בלי זיכרון הבא, לפחות ברדיו ומתכתב עם קיטש של אלג'יר.

               

              בכלל (ואולי אביב גדג' לא יאהב את זה אבל זו מחמאה גדולה מאוד) המשך תפילה ליחיד ממשיך את דרכו של מנועים קדימה- אסופה של שירים מעולים אחד אחד, עוצמתיים אחד אחד (שימו לב גם לגולם, בלוז ראש חודש והסוד האדירים!)  ואחד מהם גדול ממש- שיר הנושא הסוגר את האלבום מביא  11 דקות בסוג של קינה קורעת לב ואז אחרי 2 דקות של שקט מתחיל לו עוד שיר עוצמתי לא פחות ככה שתסגרו את האלבום עם 16 דקות של כאב.

               

              לסיכום, מדובר בדיסק שאמנם יצא בקיץ אבל זה הדבר הכי חורפי ששמעתם הקיץ ואם מתחשק לכם אתגר מריר, מטלטל וכואב, שעה פלוס של רגש עם השיר הכי איכותי ששמעתם ברדיו בזמן האחרון ובכלל...אם אהבתם את מנועים קדימה, אין מצב שלא תיכנעו לדיסק ורק תרצו עוד ועוד מהכאב העז והמתוק הזה (אם לא שמעתם על מנועים קדימה זה הזמן להשלים פערים) .

               

              דרג את התוכן:
                17 תגובות   יום שני, 17/8/09, 20:39

                מכירים את זה שאתם כל כך רגילים למשהו עד שקיומו הפך למשהו שגרתי, מובן מאליו, תמיד בזוית העין אך חלק ממשי מהנוף, עד שמגיע מישהו מבחוץ המזהה את אותו דבר ומזכיר לכם את מה שתמיד ידעתם שאתם ממש אוהבים את הדבר הזה.

                כך קרה לי רק אתמול. יום ראשון בערב רחוב בוגרשוב בתל אביב המה כאילו הווקאנס משתולל ברחובות העיר, כל בית קפה קטן היה מפוצץ כאילו אין מחר והשכונה שקקה כמו היה זה צהריי היום. זוסי חברתי הטובה (השם המלא שמור במערכת) באה לבקר והיתה מעט רעבה אחרי דייט כושל (אל תרצחי אותי, טוב?), והפעם התחשק לה פיצה. "פיצה?? מה פיצה בשעה כזאת?!" אבל לך תגיד לא לאשה רעבה, ועוד אחרי דייט כושל. "אם כבר פיצה בואי נלך לזאת שבפינה", אמרתי... אז הלכנו. מי ידע שנצטרך להמתין בפיצה השכונתית חצי שעה בתור לשולחן, משל היה זה בראסרי בשבת בבוקר? אבל המתנו.

                 

                את הפיצה הנפוליטאנית אני מכיר מהרגע שנפתחה ובה א' ואני אוכלים מפעם לפעם. זה ממש ליד הבית ומספק תמיד פסטות טובות ופיצות מעולות, מסוג המקומות שתמיד טוב שיש לך אחד כזה קרוב לבית. אז אחרי המתנה ארוכה ארוכה נמצא לנו מקום על הבר ממש מול מכין הפיצות, אני שכבר נשנשתי קודם, הצהרתי אני לא רעב (מסקנה ידידיי- אל תצאו בהצהרות שלא תוכלו לעמוד בהם...) אז זוסי בחרה את פיצת הבית- מדובר בפיצה דקה, אבל לא מדי, עם הרבה פרמזן ועגבניות ובעיקר פטריות טריות. כשזה יצא אפילו מצהירן כמוני לא יכול היה לעצור את עצמו למראה הפיצה ובעיקר לריח המרטיט ממש. אין, מה שאפשר לעשות משילוב של בצק, גבינה וכמה עגבניות. למות! זוסי שטעמה את הפיצה הנפוליטאנית לראשונה כמעט התעלפה מהטעם. אני? אני הייתי שם להחזיק אותה J. כמה פשוט ככה טעים. אין, אוכל טוב זה פשוט אוכל טוב.

                 

                לקינוח חלקנו את אחד הקינוחים המושחתים שיש במקום. גם כאן הפשטות שולטת אבל הטעם, אוי- שלמות. הזמנו קלצונה הממולא בשוקולד נוטלה. נשמע פשוט נכון? הייתי מוכן לגור בתוך הקלצונה הזה ולשחות בנוטלה הזאת. זה קצת הזכיר לי לטובה, את ימי בתנועת הנוער במושב שם היינו עושים בישולי שדה ופשוט מערבבים בצק עם שוקולד השחר. כמובן שהקלצונה הזה נשאב כלא היה ומזה שלא הייתי רעב נותר לי רק לדדות 50 מ' עד הבית וללכת לישון.

                 

                אחרי הפיצה המושלמת והקלצונה המרגש-  זוסי שואלת אותי: "תגיד איך זה שאף פעם לא כתבת עליהם ביקורת אם אתה נמצא פה כל כך הרבה..." ואני עניתי: "מה, זה פיצה......" והיא ענתה: "הכי טובה שאכלתי בחיים שלי..."  אז תעשו אתם כבר אחד ועוד אחד לגבי המסקנות צוחק

                החשבון: פיצת הבית (40 ₪), בחיזוק של שתי לימונדות (10 כ"א) והקלצונה (21 ₪)= 81 ₪. 

                המסקנות בקיצור: הפיצה (הנפוליטאנית) בבוגרשוב, מציעה את אחת הפיצות הטובות בעיר ולפי כמות האנשים הנמצאים שם מדי יום מספר המעריצים הולך וגדל וכבר צריך להמתין טיפה בתור. המקום מציע גם שלל פיצות אחרות מעולות לכשעצמן, פוקצ'ות אלוהיות ופסטות טעימות. יש גם כמה סלטים (לא מדהימים יש לציין) אבל מי צריך סלט מול כזה בצק מושלם. 

                דרג את התוכן:
                  ביקורת על "ללא שם- Sin Nombre"

                  מסע של תקווה ויאוש

                  3

                  סרטים  

                  1 תגובות   יום שבת, 15/8/09, 17:01

                  אחרי שהיה סולד אאוט לגמרי בפסטיבל הקולנוע בירושלים האחרון (ועשה סיבוב מוצלח גם בפסטיבל סאנדנס האחרון שם זכה בפרס הבימוי ופרס הצילום פסטיבל סאנדנס ) מוקרן לו בשקט (מדי, ציפיתי ליותר באזז) בשבועות האחרונים בבתי הקולנוע של לב, אחד הסרטים הקשים לצפייה שראיתי בזמן האחרון.  מה שנקרא עוף חריג מאוד בשמי סרטי הקיץ. נדמה לי לאחרונה שכל סרט שנעשה מקו מרכז אמריקה ומטה יהיה סרט אלים וקשה מנשוא. מתכננים טיול למקסיקו, גווטמאלה והונדורס בקרוב? אולי כדאי שתצפו בסרט הזה קודם. אולי בעצם לא.

                    

                  הסרט  (94 דקות בלי רגע דל) מתחיל בשני סיפורים אשר יתמזגו בהמשך לאחד- האחד הוא סיפורו של קספר, חבר בכנופיה אלימה הנדרש לנאמנות טוטאלית לכנופיה (לידיעתכם- מי שלא עומד בזה נדון לעונש של 13 שניות ארוכות כנצח של מכות רצח מכל חברי הכנופיה- שרדת? ניצלת), המסתיר מחברתו את עובדת היותו שייך לכנופיה השלטת בכפר המקסיקני. גם מראש הכנופיה הוא מסתיר את עניין החברה. כשהוא יגלה את זה, היו בטוחים שזה לא יעבור בשתיקה ושזה יגמר רע מאוד.

                   

                  הסיפור השני מתחיל בהונדורס, שם ינסו סיירה- נערה צעירה, אביה ודודה, לחצות את המדינה דרך מקסיקו ולהגיע לגבול עם ארה"ב, במטרה להגיע למשפחתם בניו ג'רזי. המסע במקסיקו יהיה על רכבות. לא ברכבות אלא על רכבות, כנוסעים לא חוקיים בגג הרכבות. בנקודה הזאת ייפגשו הסיפורים בנקודת רתיחה מדממת במיוחד.

                   

                  כמו שאתם בוודאי מבינים, זה הולך להיות מסע רווי אלימות, שאין לדעת איך הוא ייגמר, מי יחיה ומי ימות ואיך. המסע אל הגבול נוגע כמובן וכמתבקש בכל הנקודות הכאובות: עוני, התפוררות משפחות, הגירה בלתי חוקית, כנופיות, חניכה, כשמעל הכל מרחפת שאלת הנאמנות והסולידריות..מי נאמן למי, עד מתי ובאיזה מחיר.

                   אם תקלפו מעט את שכבת האלימות, תגלו מתחתיה סרט דרמטי חזק ביותר, עם רגעים מרגשים ומצמררים כאחד. רוצים דוגמא? בבקשה: ראש הכנופיה עטור הקעקועים ואחד האנשים האלימים ביותר- מחזיק תינוק בידו מצד אחד ונוהג בו ברכות וברגישות אין קץ, שניה לפני שייסע לפוצץ לאויב את הראש.  או לחילופין, בסיום אחד מטקסי החניכה (כן זה עם ה 13 שניות) בו הוא מכה עד זוב דם ילד המבקש להכנס לכנופיה הוא ינשק אותו ויחבק אותו כמו אבא דואג. אבל, אצלי דווקא פחות הוא הרבה יותר- אם יש פריים שפשוט לא יוצא לי מהראש מתרחש בלי דיבורים ובלי אלימות אבל עם צילום מפעים על גג הרכבת, רק קספר יושב בגשם ובוכה. ענק, רגע עוצמתי. בכלל, מערכת היחסים או תהליך ההכרות של קספר וסיירה הוא אחד הרגעים העדינים, המנחמים והמאופקים בסרט וזה כל כך חזק ומרגש, אבל זה מגיע רק בחלק השני של הסרט. אז אם שרדתם את החלק הראשון האלים יותר וחסר הרחמים, תגיעו גם אתם למסע שנע בין יאוש לתקווה, לחוסר חמלה וחוסר אנושיות מרגיזה.   

                   

                  אני רוצה לציין שמלבד המשחק המעולה של קספר וסיירה, הסרט פשוט מצולם מדהים (לא סתם זכה בפרס הצילום על כך) ויש בו את אחד הפסקולים הטובים בזמן האחרון. אני גם יודע שהסרט שנוי מאוד במחלוקת, בגלל הסצנות הקשות ואני יכול להבין זאת, אבל אם מסתכלים מעבר, מדובר בסרט עוצמתי וחזק, מטלטל ומרגש,  שיגרום לכם להרגיש כאחד הנוסעים על גג הרכבת ותרצו כל כך בהגעתם ליעד ותנועו גם אתם בין יאוש לתקווה ואם ראיתם ואהבתם את עיר האלוהים או את אהבת נושכת, האלימות כאן תהיה קטנה עליכם. אם אתם מחפשים פאן וקלילות, לכו לסרט אחר. לא תמצאו פה שום פאן ושום קלילות. לכו לפני שזה יורד מהמסכים.

                  דרג את התוכן:
                    4 תגובות   יום חמישי, 13/8/09, 12:20

                     המסע אחר הבראנץ' השווה בעיר ממשיך וזה תמיד כייף לגלות עוד מקומות הטוענים לכתר, או לפחות לבצע כניסה יפה לטופ 10 של המקומות עם הבראנצ'ים הכי טובים בעיר, והפעם אנחנו בוחנים מחדש את אדורה. א' ואני היינו שם לפני שנה, אחרי ששמענו באזז מאוד חיובי על המקום וכמו שאומרים אצלנו: "כשאין ברירה אין ברירה" והיינו חייבים לדגום את המקום, ובאמת גילינו מקום שיש בו אוכל מעולה, אבל השירות היה כל כך מזעזע שהחלטנו לא לשוב לזירת הפשע יותר (כן, לקבל את הלחם אחרי שהזמנו חשבון זו אחת הדוגמאות...). אבל הזמן כנראה עושה את שלו ואנחנו לא חזקים בלנטור טינה (טוב, בסדר-חסרי עמוד שדרה, אוקי) אז החלטנו לשוב והפעם באנו בפמליה די רחבה.  

                     

                     

                    הבראנץ' באדורה הוא די חמקמק, מדובר בארבע שעות בלבד מ09.00 ועד 13.00 ורק ביום שבת- קמתם מאוחר? הפסדתם! (ואני אומר: למה??? יורחבו זמני הבראנץ' לאלתר!).    

                    אז מה יש לנו שם? ובכן פה העניין הוא כזה: יש את מגוון ארוחות הבראנץ' שכוללות בין היתר פריטטות למינהן ואגז בנדיקט כאלו ואחרים (בטווח של 42-56 ₪ הכוללים סלסלת מאפים, מטבלים ושתיה קלה וחמה), אבל אם גם אתם סובלים ממחלה קשה בתחום קבלת ההחלטות או שבא לכם לטעום מהכל, שימו לב לדבר הבא: למה להתלבט ולהסתפק במנה אחת אם אפשר לדגום את כל המנות השוות ביותר בתפריט הבראנץ'?  ובכן במיוחד בשביל זה המציאו את ארוחת הפינוקים, שכשמה כן היא- פינוק אחד גדול ומתמשך: תפריט פיקס הכולל את המשובחות שבמנות (אם אתם זוג זה יעלה לכם 79 ₪ לאדם, אם אתם יותר זה שווה לכם 69 ₪- בואו בהמוניכם J) הזורמות לשולחן עד שתתפוצצו לכם בשקט וכיאה למסעדת שף טובה תסמכו על המקום, שכמעט כל מנה ברמת גימור גבוהה מאוד ועשויה לעילא.

                    ככה דגמנו את האגז בנדיקט המרהיב עם רוטב הולנדייז מהמובחרים, שקשוקה של חצילים ופטה (טעים טעים טעים), פריטטות של עגבניות שרי וגבינות עיזים (מעולה כבר אמרתי?), מסבחה חצילים וטחינה (אויש זו שערוריה כמה שזה טעים), פסטיה של גבינות ותרד (האמת טיפה מאכזב בסתמיותו, אבל מה זה לעומת ים המנות האחרות?). עוד הגיעו לשולחן סביצ'ה שממנו לא טעמתי וסלט ירקות פשוט וטעים. כמובן, שאת כל זה ליוו סלסלות לחמים והלחם שאור העטוף בנייר כאילו זה עתה שלח אותו האופה לשולחן, בעצם למה כאילו? ובכן יקיריי מדובר בסלסלה מפנקת (שנקלחה בטרם עת, למרות ששמרנו את העוגות לקפה) ובלחם טעים כל כך שאם זה לא היה אוגוסט שם בחוץ הייתי מחבק אותו מרוב שמדובר בלחם טעים ומנחם. מרוב שהגיעו מנות רבות כל הזמן, בקושי היה לנו זמן לדבר וכמעט כל מנה זכתה להתפעלות עם הגעתה לשולחן.  

                     

                    והשירות? טוב אז זו כבר השתפרות מהותית מהפעם האחרונה שפקדנו את המקום, אך עדיין יש מקום לשיפור (למה לוקח הרבה זמן להביא עוד צלחת נקיה? למה לקחת את הסלסלה שנשארו בה רק עוגות?) אבל זה נסלח לגמרי אחרי ארוחה כל כך שווה ואפילו מהטובות שדגמנו לאחרונה (וממקמת את אדורה גבוה בדירוג). אם אתם אוהבים לאכול הרבה וטוב, אין ספק שזה שווה את ההשקעה במחיר, רק תזמינו מקום מראש- כנראה שכולם עלו על כך שמדובר במקום שווה. הפעם אין ספק, אנחנו עוד נחזור לשם!

                    דרג את התוכן:
                      6 תגובות   יום ראשון, 9/8/09, 06:34


                      שוב מגיע יום ראשון בבוקר.

                      שוב סופ"ש שעובר כניד עפעף.

                      שוב אני עולה על מדים. שוב מגולח ודי מצוחצח.

                      שוב אני לובש תחפושת ומה לי ולה בכלל?

                      שוב אותה שביזות יום א' כאילו מדובר בחזרה לטירונות, בעצם מדובר בסוג של חזרה לטירונות.

                       

                      אני חוזר לצבא, לעוד שבוע אחד, אח"כ רק שגרה.

                      אני בכלל אדם של שגרה.

                       

                      שבוע טוב, שקט, רגוע, נעים. לכולם.

                      דרג את התוכן:
                        4 תגובות   יום ראשון, 2/8/09, 07:54


                        כן, כאילו לא עברה רק חצי שנה מאז הפעם האחורנה (עופרת יצוקה), אני מוצא את עצמי שוב עם שביזות יום א',

                        יוצא למילואים של שבועיים, ככה באמצע חיי.

                        אז בעיקר שקט תשמעו ממני בזמן הקרוב.

                        מבטיח לדגום גם את הארוחות והזדמנות לתת ביקורת גם על זה :)

                        שבוע קל וימים שקטים יותר.

                        רותם

                        דרג את התוכן:

                          פרופיל

                          rotemmon
                          1. שלח הודעה
                          2. אוף ליין
                          3. אוף ליין

                          בלוגים אהובים

                          • שמנמנים

                          הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך