עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 7/2009

    ביקורת על "אורנה ואלה"

    בראנץ' כפול לסופשבוע

    10

    מסעדות ואוכל  

    7 תגובות   יום חמישי, 30/7/09, 10:57

    או שחודשים שלמים אני לא מתקרב לאיזור שינקין (אני? מה לי ולשינקין?!) או ששבוע אחרי שבוע מצאתי את עצמי בשינקין ולא סתם בשינקין הידוע לשמצה, אלא אפילו באותו מקום- אורנה ואלה (שגם הוא שנוי במחלוקת כל כך...). כן כן, שבוע אחרי שבוע, מצאתי את עצמי באורנה ואלה ולא סתם- פעם בשישי בבוקר ופעם בשבת בבוקר, לארוחת בוקר (מושחתים נמאסתם!). באמת במקרה, נשבע. כל פעם עם חבר אחר, ולא שיש לי טענות, להיפך! האמת, אני לא מחסידי אורנה ואלה. אני מכיר בסגולות המקום, אבל אף פעם לא נפלתי ממש מהן. אז מה אני עושה שם, לעזאזל!  

     

     

    לשמחתי, יצא לי לטעום שתי ארוחות (בעצם שתיים וחצי) שונות לחלוטין זו מזו. בפעם הראשונה חגגנו חברי הטוב י' ואני מאורע קטן, לכן התפנקנו על ארוחת הבראנץ' המעולה (תמורת 58 ) הכוללת: קוקטייל בוקר מפיל (אני בחרתי מימוזה), סלסלת מאפים הורסת (מי אמר רי-פיל ולא קיבל? ועוד י' לא אוכל פחמימות- תנחשו בשקט מי אכל הכל...מילה אני לא רוצה לשמוע!) עם לחם דגנים ולחם שחור בריאותי, מקלונים ומיני קרואסונים (אסון אסון אסון) ואיתם מיני פנכות קטנות מלאות כל טוב: איולי או מיונז מופלא, טעים כל כך! מיני פסטואים וממרחי עגבניות, זיתים וגבינות...וגם בונוס קטנטן אך שווה: כוסית מוזלי קטנה עם השילוש הקדוש לאלוהי המוזלי: יוגורט-גרנולה-פירות טעימים כל אחד בפני עצמו וביחד- חגיגה. רק מסלסלת הלחמים והפנכות אפשר לשבוע (במקרה של י'), אבל ביקור באורנה ואלה לא שלם בלי אותן לביבות בטטה ידועות (22 למנה הקטנה), שי' חולה עליהן, אז גם אותן הזמנו לבראנץ'- שלא יחסר ושלא נהיה חלילה רעבים. כרגיל, לביבות טעימות לחובבי הז'אנר.  

     

     

    כעת, אחרי שהלביבות חוסלו, הגיע הזמן להפסיק עם המשחק המקדים הזה ולהגיע לעיקר-  הביצים: אני הזמנתי חביתה (פריטטה? לא אכחיש...) עם פטריות ובצל ובלסמי..כן כן. אותו חומץ הידוע של הסלט הירוק, נתן פה שדרוג מרהיב אך ממזרי למה שהיה יכול להיות חביתה סתמית. י' הזמין חביתה עם עגבניות וגבינות ונהנה מאוד מכל זה. הא כן, היה גם סלט J. כמובן שאת הכל הורדנו עם קפה מעולה (3 תוספת לקפה קר). מצחיק המלצר הזה, למי נשאר מקום לקינוח?  

     

     

    בשבוע שאחרי, שוב מצאתי את עצמי מסתובב עם א' בשבת בבוקר בשינקין (שינקין של שבת בבוקר הוא לא השינקין של שישי בבוקר) ושוב, כאילו לא עבר רק שבוע אני מוצא את עצמי מתלבט מה לקחת- שנינו רצינו משהו קטן להשקיט את הרעב ליד הקפה, כי הוזמנו לארוחת צהריים מפוארת. אז מהקטן הזה יצא משהו גדול בכל מובן. א' הזמין טוסט קרואסון מושחת, אך איכותי (ברור) עם האם וגאודה (38 עם פעמיים שתיה, אך ללא סלסלת מאפים והפנכות האהובות משבוע שעבר, אבל בכל זאת שווה). מה אומר לכם יקירי, שחיתות לפעמים זו לא מילה גסה. הייתי רוצה לגור בקרואסון הזה. כמה עונג אפשר למצוא בקרואסון אחד?! לרגעים ספורים פריז הגיעה לשינקין. חלום.  

     

     

    אני לעומת א' גם ניסיתי ללכת על משהו קטן ומכיוון שהתחשק לי כל כך משהו מתוק פתחתי את הבוקר עם פנקייק דלעת (42 כולל שתיה, שוב ללא תוספות)- אז לפני שאתם צועקים  איזה פלצנים, דעו לכם שמדובר בפנקייק מתוק, טעים, מקסים אך לא מסעיר. היה חסר בו משהו שיהפוך אותו למושלם ממש, אבל נסתפק גם בטוב מאוד. לא נספר לאף אחד בארוחת הצהריים שאכלנו בבוקר, זה מוגזם.  

     

    לסיכום אפשר להגיד שהבראנצ'ים של אורנה ואלה, הפתיעו אותי. אחרי הרבה זמן שלא הייתי שם, שמחתי לגלות שמוסד זה מוסד זה מוסד ולא בכדי- אוכל טוב מאוד, מפנק וטעים, מושחת לעתים הנותן תמורה מלאה למחיר. עזבו אתכם מכל מה שאומרים- בואו בלי דעות קדומות.

     

     

    התצלום מתוך ספר המתכונים של אורנה ואלה

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"

      ליל הפורענות (או למי לא קראת חמרמורת)

      4

      סרטים  

      7 תגובות   יום שני, 27/7/09, 22:18


      תהרגו אותי אם אני מצליח להבין את המפיצים של הסרט "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", תגידו לי מה חשבתם כשנתתם לסרט "קולי" כל כך, שעסוק בלהיות מגניב רוב הזמן, את אחד השמות הכי ארוכים, יבשים, לא קשורים, לא מגניבים ומעפנים שניתנו פה לסרט, לפחות מאז הדייט שתקע אותי. לא יותר פשוט היה לקרוא לו הנגאובר? אבל נו שוין, העיקר שיש את המילה חתונה (האם קריצה לקהל הנשי?).  

       

       

      אם לא שמעתם עדיין על הסרט הזה, מדובר ב-קומדיה הכי מצליחה השנה בארצות הברית, שנעשתה בתקציב דל (הכל יחסי כמובן, פה זה היה מספיק לארבעה פיצ'רים לפחות), בלי כוכבים דרג א' (כולם שחקנים מהסוג של תזכיר לי מאיפה אתה מוכר ...) והפתיע רבים רבים בקופות ואף הפכה להיות אחד הסרטים המכניסים והרווחיים השנה.  

       

       

      אז מה יש שם שהופך את הסרט לכל כך מצליח? אז במיטב המסורת החדשה (כן כן) של הדייט שתקע אותי וחבורתו, גם פה מדובר על אותו ז'אנר- הומור חצי מתחכם וחצי דבילי והפעם: קחו ארבעה גברים, לא הכי מתוחכמים בעולם- שלא לומר מעט רפי שכל לסוגם (גם לא ברור איך הם התחברו- היפיוף, המצליחן, החנון והאח המטורלל של הכלה והפכו לחברים כל כך טובים), שיוצאים למסיבת רווקים בעיר האורות. המסיבה יוצאת קצת משליטה והם כולם מתעוררים בבוקר עם...הנגאובר, טיגריס באמבטיה, תינוק בארון, תרנגולות בכל מקום, באלאגן אטומי ואדמה חרוכה במלון סטייל תורכיה אחרי פלישת הישראלים ויציאתם, ובעיקר- בלי שן, בלי החתן ובלי שמץ של זיכרון על מאורעות הלילה. כך יוצאים השלושה בחיפושים אחר החתן שאמור תיכף להתחתן ואחר הזיכרון האבוד ואט אט הם נחשפים למאורעות הלילה הקשים.  

       כפי שבטח ניחשתם, מדובר בסרט גדוש שכולו טוב טעם ואסתטיקה. סתם, ממש לא. שום טעם טוב ועדינות לא תראו כאן. אבל, אם אתם חובבי ההומור המעט קיצוני, בהמי לפרקים, סקסיסטי גם, החצי אינפנטילי וחצי מתחכם, את מייק טייסון בתפקיד אורח, ואהבתם כמובן גם את כל סרטי הז'אנר אין מצב שלא תהנו בסרט. מה שכן סוף הסרט פשוט קורע. אני עדיין מתלבט אם מדובר בסרט מעולה ממש שמאחורי ההומור מסתתרת אמירה על גבריות או בקומדיה גרועה מהסוג האינפנטילי. מה אתם אומרים?  

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "קפה איטליה"

        קפה? איטליה!

        2

        מסעדות ואוכל  

        4 תגובות   יום ראשון, 26/7/09, 22:16

        לא יוצא לנו הרבה פעמים צהריים חופשיים מעבודה, ככה פתאום באמצע שבוע. תמיד זה במסגרת חצי יום חופש כזה או אחר שאנחנו מחליטים לקחת. כמובן שאנחנו מנצלים צהריים שכאלה מלבד למנוחה, גם לארוחה עסקית- לרוב במקומות שלאכול בהם בערב, זה מתכון בטוח לשחיטה כלכלית לכיס ולהתאבדות הארנק (אגב, מאותה סיבה אנחנו הולכים לבראנצ'ים במקומות האלה בדיוק..), מיתון כבר אמרנו? לא פעם.  

        אז התלבטנו והתלבטנו וכבר נסענו לכיוון המקום האהוב עלינו (רמז: מתחיל בה'...) ובסוף החלטנו לחדש, כלומר ללכת על מקום שעוד לא היינו בו, אז עשינו פרסה ונסענו לכיוון יגאל אלון, לעסקית צהריים בקפה איטליה.

        יש מקומות שאם אתה לא מכיר אותם או לא שמעת עליהם לפני שבאת, השם שלהם עשוי להטעות אותך. זה קורה בקופי בר למשל, למי שלא מכיר ומצפה לקבל סוג של ארומה משודרג ומקבל את אחד המקומות השווים, זה קורה גם בקפה איטליה, שיש מי שמצפה לקפה. נו בנוסח איטליה. אז למי שלא שמע קודם נאמר כבר עכשיו- קפה זה לא. חו"לי למהדרין זה כן. לגמרי.  

         והעסקית? אז ככה. על הנייר, מדובר בעסקית לא רעה בכלל: 59 ₪ (שבשפה עסקית זה אומר שזה רק קצת יותר יקר מכל עסקית סטנדרטית בבית קפה תל אביבי) למנה ראשונה, עיקרית ושתייה קלה (ממש קלה- תה קר או לימונדה או סודה).  ובכן, במנות הראשונות ההיצע דל עד מבאס (דווקא נראה שהדברים המעניינים באמת נמצאים דווקא בתפריט הרגיל). אנחנו הלכנו על קרפצ'יו מוצרלה, שהיה אמור להיות מנת הדגל של הראשונות ופשוט היה סתם (וזה לא קורה לי הרבה) ומבאס.  

        עוד הזמנו, סלט חסה עם פרמזן, שהגיע חמוץ ברמות בלתי נסבלות וחזר למטבח ויצא שוב. סלט חסה בלי חומץ עם פרמזן אבל בעיקר- סתם סתם סתם. מאכזב (וכמו שהמארחת החמודה אמרה- "נו מה רציתם? זה סלט חסה"...וואלה צודקת). ליד המנות הראשונות הזמנו גם פוקצ'ה (12 ₪), אתם ודאי מכירים את חולשתי למאפים, אבל הלא יאמן קרה...סתם גם פה? כמובן שלא סיימנו את הפוקצ'ה- לא כי היינו שבעים, כי פשוט לא היתה משהו וחבל על הקלוריות.

        בעיקריות המצב כבר קצת השתפר: א' הזמין מנה של פסטה עם צלפים, עגבניות, שרימפס ובייקון, שתנחשו מה היא היתה? ניחשתם היטב: סתם. לא משהו. חסרת טעם. כשהאכזבה מרוחה על פניו, ניגשה המארחת (היחידה שממש היה לה אכפת פה) ושמחה להחליף למנת פסטה שלא נמצאת בתפריט העסקי ונמצאה בתפריט הרגיל (וזו הפסטה האהובה על א'): פסטה קרבונרה. ובכן רבותי מדובר במנה טובה מאוד, סוף סוף. אמנם המנה לא גדולה בכלל, אבל ניכרת בה ההשקעה והחלמונים הרבים. היה טעים.  

        אני הזמנתי לזניה בולונז מפסטה ירוקה (בתוספת 7 ₪ לעסקית). אל השולחן הגיעה צלחת לא גדולה, הגדושה בלזניה הריחנית והמוקרמת בהרבה גבינה. שוב מנה לא גדולה, אבל טעימה ומשביעה, שא' דווקא לשם שינוי פרגן ואף אהב יותר ממני.  

        לקינוח קיבלנו (כפיצוי) קינוח הדגל- טירמיסו (תגידו, למה בכל מסעדה איטלקית קינוח הדגל הוא טירמיסו? מה אין עוד קינוחים באיטליה?!)- אבל האמת שהיא שבאמת מדובר במנה הכי טובה והכי גדולה שאכלנו בארוחה הזאת. פשוט טירמיסו מושלם, שאכן יכול לטעון לאחד הטירמיסואים הטובים בעיר.

        לסיכום, נראה לי שקפה איטליה צריך להיבדק לא בעסקיות שלו, שממש אבל ממש לא נפלנו (שתיים וחצי מנות טובות) ודווקא מנות התפריט הרגיל נראו טובות יותר (טוב, בסדר, נבדוק גם אותן בהזדמנות!). מהאנשים שהביאו את בירנבאום במנדלבאום אנחנו מצפים ליותר והביקור רק עורר געגועים לצ'ימיצ'נגה המרהיבה שהיתה במקום. ללכת, רק אם אין עסקית במקום אחר.

        דרג את התוכן:
          ביקורת על "פט שופ בויז בישראל"

          ימי הפופ או המסיבה הכי טובה בעיר

          6

          מוזיקה  

          10 תגובות   יום רביעי, 22/7/09, 01:21

          אחרי המתנה ארוכה ארוכה ארוכה, הם עלו סוף סוף לבמה. אחרי כמעט 9 שנים שלא הופיעו פה, שוב נערי חנות חיות המחמד (איפה שוש עטרי איפה...) כאן וכמה שחיכינו! תרתי משמע...אז הם עלו לבמה עם קופסאות מרובעות על ראש ושרו את Heart ובזה נתנו את האות שהיה שווה לחכות. בכלל הסמל הבולט בהופעה הזאת הוא מרובעים כאלה ואחרים (או ארגזים לבנים אם תרצו, פינק פלויד סטייל), גם על הרקדנים וגם על הבמה. שלא תבינו לא נכון, מדובר באחת ההופעות הגרנדיוזיות והמושקעות שנראו כאן לאחרונה...אמנם לקח להם זמן להתניע, אבל כשהם התניעו איזו חגיגה זו היתה...מסיבת כיתה! פופ כזה כייפי מזמן לא נשמע פה!

            

          אז אחרי Heart שהסעיר את הקהל, אפשר להגדיר את החלק הראשון של הופעה כלא אחיד- להיט ענק שמרעיד את האולם ואחריו שיר שבעיקר המעריצים האדוקים מכירים, מעט מאוד דיבורים והרבה שירים, כך שהיתה רגיעה קלה כשהגיע Did You See Me Coming מתוך הדיסק האחרון והמעולה YESושוב התנעה מחודשת ב Love Comes Quickly  ובעיקר ב Love Etc. שגם זכה לביצוע סוחף וגם לוידאו ארט מהמם! ובעיקר הקהל ששאג את הפזמון, שהבהיר שוב שאין כמו הקהל הישראלי כשהוא מקבל להיט טוב ומוכר...ושוב רגיעה ושוב פיק היסטרי עם GO WEST האגדי לכל הקהילה שנכחה שם בהמוניה....איזה רקדנים! איזה עיצוב! איזו תאורה! אכן, רגע מרגש (ומושקע וקאמפי...כמו קליפ לייב), ושוב רגיעה עם Two Divided By Zero וWhy Don't We Live Together? השקטים והכואבים (שנראה שהקהל לא כ"כ התחבר אליהם..) ומה עכשיו? ברור ששני להיטים היסטריים- Always On My Mind עם ביצוע אדיר והקהל בטירוף ואחריו Left To My Own Devices  האהוב...

            

          כעת כשכבר חצי הופעה מאחרינו הגיע הזמן לרצף של ארבעה שקטים, אבל בהם שיא אחד פנומנלי, אדיר ומרגש, שגם מי שלא הכיר קודם נכבש- King's Cross המדמם ואחריו Jealousy המלנכולי והכואב, בלדה הורסת. שניהם היוו שיא מרגש של הערב מבחינתי וזכו לביצועים יפים יפים (עם וידאו ארט מקסים) וזהו- כאן נגמר החלק השקט של הערב ויאללה מסיבה מסיבה מסיבה, אז תרימו ידיים גבוה לשמיים ותמחאו כפיים.  

          את המסיבה פתח Suburbia  הותיק, ואחריו הגביר את הקצב והלהט All Over The World החדש, המסיבתי (כן אפילו הרקדנים הרגישו ככה) והכייפי...ולשיא המסיבה הגיעו שני שירים (וביניהם הומאז'ים קטנים ללהיטים נושנים של הנערים) Se A Vida É  הטחון מעט, אבל המשוחרר מאוד, אין יד אחת שלא באוויר! ואחריו גרסת כיסוי קצרה ומהממת לקולדפליי עם VIVA LA VIDA   שלהם והפכו אותו פשוט להמנון אהבת החיים ואיך שהקהל שאג! שיא שיא שיא!! ומה מתאים אחרי זה אם לא  It’s a sin כדי לתרום לאוירה הדתית משהו והמסיבתית? מי אמר שפופ זה רק פאן?! זה גם חתם את ההופעה..עד להדרן.  

           

           

          כמובן שאת ההופעה אי אפשר היה לחתום בלי שני להיטים אלמותיים ותיקים ואדירים כל אחד בפני עצמו – being boring  ו...הלהיט שעשה אותם לאותם נערי המחמד, שעיצבו רבים מבני דורי תרבותית ומוזיקלית,West end girls והקהל היה בעננים. סוף מושלם! 

           אז איך היה? חלק ראשון לא אחיד, שהיה מעט מנוכר בהתחלה, כיאה לפט שופ, אבל אט אט השתחררה האווירה, מישהו פתח כפתור בחולצה ונתן פה ערב כייפי בטירוף, מושקע ברמות לא יאומנות, מלא אפקטים ועיצובים חלומיים וגם לא מעט להיטים ואזכורים ללהיטים שלהם...כבוד לנערים שכבר בני למעלה מחמישים!!

          רק היה לי חסר שהשיר שאני הכי אוהב שלהם- RENT אבל בשביל זה יש לי את הדיסק, לשיר איתם לבד באחד על אחד, ככה אני הכי אוהב אותם ומרגיש שהם שלי!
            

          לדוגמית קטנה מ love etc. אתם מוזמנים:

          http://www.youtube.com/watch?v=InBiaRBUjUs

          דרג את התוכן:
            4 תגובות   יום שלישי, 21/7/09, 08:24


            הרבה זמן רצינו ללכת לפוד ארט, אבל אף פעם זה לא יצא: המסעדה היתה פתוחה לקהל הרחב רק באמצע השבוע ורק בצהריים, ואילו אנחנו לא רק בליינים שכל הזמן אוכלים בחוץ אלא גם צריכים לעבוד מדי פעם, אז לא הצלחנו להגיע לשם. כששמעתי שפוד ארט נסגרת והופכת למסעדה שפתוחה בשעות קצת יותר נורמליות שמחתי מאוד. כבן להתיישבות הכפרית העובדת (למרות שזה לא נראה כך) בכלל שמחתי לשמוע שהשם הנבחר הוא "חדר האוכל", איזה כייף זה שם עברי טהור עם קונוטציות חברתיות שכאלה (נו אולי שמישהו יאמץ את זה כטרנד ולא רק בברים הזויים?).

             

            בעבר חדר אוכל היה אחד המאפיינים של חיי השיתוף בקיבוץ, עד היום בצה"ל קוראים למקום הזה שמחלקים בו סוג של מזון- חדר אוכל. אז גם כאן אתם מוזמנים לחלוק שולחנות ארוכים ולמצוא את עצמכם קרוב מאוד ויחד עם אנשים זרים, שיש מי שאוהב את הקונספט (כן זה דומה לזוזוברה...) שמבטיח לכם קרבה אך גם לא מעט רעש.

             

            לא רק השם הוא ארץ-ישראלי אלא גם האוכל הוא ישראלי ים תיכוני עם כל מיני טוויסטים וקריצות למטבחים שגם נתנו אותותיהם במחוזותינו (מאיזו ארץ זה פתיתים?), כשרעיון השיתוף בא לידי ביטוי גם במנות - מנות לאמצע השולחן לחלוק. אם יש משהו שאני אוהב זה לחלוק מנות J ואין פרטנר מעולה לתכנית החלוקה מאשר א'.

             

            ביום שישי בשעה 23.00 בלילה חדר האוכל המה אדם משל היה זה חדר האוכל בקיבוץ דגניה באמצע שנות ה 80, מה שאומר שהיה מאוד מאוד רועש וגרם לנו לעבור פעמיים שולחן, כי זה הגיע לדציבלים קצת מוגזמים בעיננו (מסקנה- הכי טוב לשבת בחוץ!) שלא שמענו את עצמנו. אנחנו החלטנו לקחת כמה מנות ראשונות ולחלוק אותן כמובן (א' וחבריו כבר אכלו בעבר כאן ולא נפלו מאוד מהעיקריות וכבר גיבשו קונספט של חלוקת הראשונות).

            אז מה לקחנו?

             

            מצעד מנות הראשונות החל עם קרם חצילים (18 ₪), שזו צלוחית גדולה, מלאה בקרם עדין עדין וטעים של חצילים שמעליהם נגיעות סילאן (מעט מתקתק מדי למנה), שמחייבת טבילה ארוכה של לחם (12 ₪). המצעד המשיך ולשולחן הגיעו גם: סלט תמרים לחים (26 ₪), שהיה סוג של סלט ירוק עם גבינת עיזים אך במקום תפוחים או נקטרינה הכיל תמר לח (היינו שמחים אם היו עוד קצת תמרים) אבל בגדול מנה חביבה וטעימה. ליד הסלט הזמנו גם פרוסות סינטה (38 ₪) שזה במילים אחרות- קרפצ'יו, שהיה מאוד מאוד טעים וחוסל תוך שניות. גם הכבד הקצוץ (22 ₪) שהזמנו היה מעולה וחוסל גם הוא עם כמות לחם לא מבוטלת (כמובן שהזמנו עוד לחם..) וכאילו כל זה לא הספיק (זה רק נשמע הרבה- המנות לא מאוד גדולות) הזמנו גם מאפה עגבניות לחות (22 ₪), שזה במילים אחרות סוג של קיש עגבניות, נימוח בטירוף וטעים מאוד, אבל בכל זאת- קיש.

             

            עכשיו, אחרי כל זה כבר היינו מלאים מאוד ונחנו קצת עד יעבור זעם. בינתיים המסעדה החלה להתרוקן מעט וגילינו שיש גם מוזיקה ברקע, איך לא שמענו אותה קודם J. לסיום התלבטנו בין קינוח שוקולדי לבין קינוח אוורירי יותר (א' נחל פה בעבר אכזבה עם קינוח הדגל שהוא עוגת תמרים חמה) ובכל זאת השעה היתה כבר כמעט חצות (כן כן כל התזונאים- אכלנו אחרי עשר בלילה...) אז בחרנו בזה האוורירי- קרם קוקוס (24 ₪) עם סורבה אננס ומלון טרי (כל הפירות האהובים עלינו במקום אחד? ברור שנלך על זה!) ובכן כאן התאכזבנו- אם ציפינו לקבל איזה משהו טרופי מקסים התגלה כמנה מאוד לא אחידה- לא בטעם ולא בכלום- הפירות היו חמים, הקרם קוקוס לא היה קרמי אלא יוגורטי כלומר דליל והסורבה טעים אבל זהו. סתם קינוח.

             

            אז מה אנחנו אומרים? קונספט מגניב, אבל קצת רועש מדי לעתים (קצת קצת להנמיך את הווליום), אוכל טעים ודי זול אם חולקים מנות ראשונות (וזה דווקא מעולה לבנות מהן ארוחה), עוד קצת מקצה שיפורים בתחום הקינוחים לא יזיק, אבל בהחלט מקום כייפי מאוד, יפה ונקי ומאוד טעים. ברור שנחזור לשם J.

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "סוזן וגה בישראל"

              כולם רוצים שירים פשוטים (ומוכרים)

              4

              מוזיקה  

              4 תגובות   יום ראשון, 19/7/09, 23:35
              סוזאן וגה בישראל! מי היה מאמין שדווקא בין כל הופעות הקיץ הרבות דווקא ההופעה הזאת תהיה סולד אאוט לגמרי ואף מתבקשת להוסיף עוד הופעה שגם היא כמעט סולד אאוט.

              לשמחתי הרבה, הייתי בהופעה הראשונה והמקסימה שהחלה ב18.55 (איזה כייף הקונספט הזה של הופעה מוקדמת, אמנים יקרים אתם מתבקשים לאמץ את זה...מה יש, תהיו פורצי דרך!) והחל מהצליל הראשון של - Marlene On The Wall ונמשך בצרורות של להיטים ועד אקורד הסיום של ההופעה, הקהל היה שלה, לגמרי והסוזאן? של הקהל לגמרי...מפתיעה בהומור שופע ושנון, בסיפורים ושיחות עם הקהל ובין לבין לא שוכחת להרביץ אותה בהופעה רזה ומקסימה, כאשר הרזה מתכוון לכך שזו סוזאן ועוד שני נגנים - אחד גיטרה ואחד בס, בתגבורת של סוזאן על גיטרה אקוסטית, שבלעדיה היא נראית לפעמים חשופה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה- וזה מקסים!

              אז מה היה לנו שם? כנראה שסוזאן פיצחה היטב את קוד הקהל הישראלי כבר בסבב הקודם שלה, שהיה בדיוק לפני עשור וסיפקה את הסחורה בענק: כמעט אפשר לקרוא להופעה- סוזאן וגה המיטב! בניגוד לדפש מוד למשל שבאו לנגן בעיקר את הדיסק האחרון, הגברת סיפקה את רוב להיטיה, אמנם בלטו בחסרונם: In Liverpool האהוב, אך הטחון מעט שנמצא בפלייליסט המקורי של ההופעה והוחלף בpenitent המופלא שזכה בעיבוד טעון אך אפוקליפטי פחות מבדיסק (מבחינתי זו מתנה, זה אחד השירים האהובים עלי EVER וכמעט שאינה מנגנת אותו) ועוד בלט בחסרונו World Before Columbus. אבל למה להתרכז במה שאין, בואו נראה מה היה: Small Blue Thing המרגש והכובש, Caramel אחריו (ויחד עם מרלנה...היוו שלישיית להיטים מנצחת לפתיחה), זה נמשך בתיבול של כמה שירים מאלבומה Beauty & Crime כשב New York Is A Woman היא פשוט ניהלה דיאלוג מקסים עם הקהל, בניסיון לברר האם תל אביב היא גבר או אשה. הקהל קבע: gay man J.

              כך התנהלו להם שירים מרגשים שכל הלהיטים העיפו את גג ההיכל- למשל, בביצועים הורסים הורסים ל The Queen And The Soldier ו Gypsyהמדהימים ובין לבין סיפורים ופלרטוטים קטנים, מצחיקים ומרגשים, קצת כמו ההופעה הזאת – קטנה, רזה, יפה, נעימה, בלי שטיקים והתחנפויות מיותרות ומצד שני גם בלי ריחוק אופייני. כמובן שאי אפשר בלי ה-להיטים: לוקה הבלתי נמנע ו Tom's Diner שזכה בביצוע הקולי של הערב (יעני מהמילה cool) והיה פשוט ביצוע מעולה.

              בסיום ההופעה היו שני הדרנים משום שהקהל פשוט לא נתן לה לרדת מהבמה- באחד רוזמארי וקליפסו, ובשני היא שלחה אותנו הביתה עם חומר מחשבה בשיר Pornographer's Dream (אחד מהיפים שלה בתקופה האחרונה) ועם כך שבכל להיט הקהל פשוט נמס לרגליה והיו הרבה רגעים כאלה. כנראה שאלו סוג ההופעות שאנחנו צריכים the best of ..בהחלט אפשר לסכם את ההופעה כהפתעה המרעננת של הקיץ, לפחות עד פט שופ בויז.

              אמנם לא מהארץ אבל בכל זאת שווה:

              http://www.youtube.com/watch?v=IQ0L7O_khbs
              דרג את התוכן:
                ביקורת על "בדרך אל החתולים"

                הגברת והחתולות או חתול מפוספס לחלוטין

                1

                סרטים  

                0 תגובות   יום ראשון, 19/7/09, 11:16


                משהו מוזר הסרט "בדרך אל החתולים"- בלי הרבה דיבורים הוא מתחיל יפה כל כך ובקצב מעולה, מלווה בצילום מקסים, משובב נפש כמעט. הפתיחה מלאת התנופה הולכת ומתפוגגת באמצע הסרט והופכת למשהו מייגע עד מאוד, כך שלמרות אורכו הקצר יחסית של הסרט (רק  כ 80 דקות) הוא מרגיש ארוך בהרבה וכמעט בתחושה שהוא בלתי נגמר.  

                 

                הסרט מבוסס בגדול מאוד על ספרו של יהושע קנז בעל אותו שם, מספר על יולנדה מוסקוביץ' (ריטה זוהר המפתיעה!!) מורה לצרפתית המזדקנת בגפה בדירה תל אביבית, חיה חיים של שגרה אסתטיים ומוקפדים כשחיי האהבה היחידים בחייה הם דווקא של חתולי הרחוב, הנמצאים בשפע בבניינה ומסביבה. מי ששמע חתולים מנהלים חיי אהבה יודע ששקט זה לא, לכן גם יולנדה באמצע הלילה מתעוררת ומנסה להשתיק אותם, אך באחת הלחימות העדינות שלה נגד החתולים היא מועדת ושוברת את הירך. כך היא מוצאת את עצמה בבית חולים שיקומי, מוקפת בקשישים עם בעיות כאלה ואחרות, שום אסתטיקה, שום פרטיות אבל עם המון בדידות. שם, היא פוגשת את שאול כהן (מוני מושונוב, שגם הוא כמו הסרט, מתחיל טוב ונחלש מאוד אחר כך, אבל שימו לב איזה צילום מרהיב בסצנת הדהירה שלו על כסא הגלגלים) שחקן כדורגל לשעבר מלא ויטאליות (במקום הכי לא ויטאלי שיש), פלרטטן עם דיפלומה, חובב שתייה, שכמו כולם מאחורי כל זה מסתתר כאב גדול. אט אט מעוררים זה בזה יולנדה ושאול רגשות שמזמן לא חוו ומגלים את חדוות האהבה והקרבה. אך בעוד יולנדה הולכת ומשתקמת, דווקא שאול הולך ושוקע בסוג של מרה שחורה.

                כשהיא משתחררת הביתה, דווקא הבית לפתע מרגיש קר ומנוכר, מקום זר. כעת הבדידות בלתי אפשרית והזקנה כואבת. כשמגיע שאול לפתח ביתה, בערב פסח הסמלי, היא מרגישה שזו ההזדמנות שניה לאהבה.  

                 

                אכן, הסיפור נוגע בכאבים מאוד גדולים בחיינו- זקנה ובדידות, אהבה מאוחרת והזדמנות שניה לתיקון. אך משהו כאן מתפספס ובגדול. ההומור שמאפיין את החלק הראשון מפנה מקומו לעגמומיות אפרורית, האמנם מצולמת יפה ואסתטית עד אין קץ, אך מה שמתחיל בקול תנופה רמה מסתיים כבלון ללא אוויר. כאילו השקיעו בחלק הראשון ואח"כ הכל מתפזר...  

                 

                אז כמה נקודות אור יש כאן בהחלט ובראשן ריטה זוהר, זוכת פרס המשחק בוולג'ין, ואכן היא מבצעת את תפקידה ביעילות וסוחבת על כתפיה את כל הסרט וכמו שחורחה גורביץ' הבמאי אמר בטקס שלאחר ההקרנה זה לגמרי הסרט של ריטה זוהר. כל שאר השחקנים ובהם תיקי דיין, עידית טפרסון ומוני מושונוב מאכזבים מאוד.  

                 

                נקודת האור השניה של הסרט היא הצילום המרהיב, המכיל שוטים יפים גם של החתולים בפתיחה (איזו פתיחה!!!), גם של בית החולים ומסדרונותיו וצילומי אווירה מרשימים בביתה של יולנדה ומקנה לסרט אווירה קאמרית, תרבותית מאוד ואירופאית מאוד (מהסוג שמתאים למוזיאון תל אביב להקרין).  

                 

                אז אם אתם חובבי הסגנון  האירופאי ה"כבד" תתחברו מאוד לסרט, כל השאר, אני צופה שלא יתחברו.

                דרג את התוכן:
                  ביקורת על "הבודדים"

                  הבודדים במערכה

                  6

                  סרטים  

                  8 תגובות   יום שישי , 17/7/09, 14:55
                   

                  22 שנים אחרי סרטו הראשון והאלמותי, בלוז לחופש הגדול, אחד מסרטי הפולחן הגדולים והחשובים בתולדות הקולנוע הישראלי, מביא רנן שור את סרטו השני עמוס הציפיות למכביר- הבודדים. כבר כעת ברור כי בלוז 2 זה לא, אבל בשבוע בו העיתונים מלאים בכותרות על דריסת בחורה "אתיופית" ועל כך שמותר דמו של "בדואי", הבודדים הוא מסמך חברתי נוקב מאוד העוסק בשאלות הזהות והצורך בהשתייכות לקבוצה.

                   

                  זהו סיפורם (מבוסס על אירועים אמיתיים) של סשה בלוחין וגלורי קמפבל (כמובן עולים חדשים מרוסיה), שני חיילים מורעלים ומצטיינים מגדוד 12 של גולני. שני חיילים בודדים במלוא מובן המילה, ללא משפחה (האחד יתום והשני עם אבא גנרל חשוב ברוסיה), דחויים כמו זאבים בודדים, שמצאו אחד את השני וקשרו את נפשם זה בזה (דוד ויהונתן? יש מצב!). בערב חגיגי בו מקבל סשה זימון לקורס קצינים, יוצאים השניים לחגוג את המאורע. מאותו ערב חייהם לא ישובו להיות מה שהיו קודם. כעבור פרק זמן קצר מואשמים שניהם במכירת נשק ותחמושת לחמאס ועולמם קורס. הם מושלכים לכלא הצבאי ומרגע שאיש לא מקשיב לסיפורם ולא נותן להם משפט חוזר הם יוצאים למלחמה על חייהם, מרגע לרגע הכל הולך והופך לסיוט הזוי.

                   

                  סשה וגלורי (במשחק עוצר נשימה של סשה אגרונוב האדיר כגלורי – זוכה פרס אופיר לשחקן הראשי ואנטון אוסטרובסקי-קלין המצוין והראשי לא פחות, כסשה מלא הקונפליקטים), המציגים עולם שלם של ערכים ואמונות- האחד רוצה וחש השתייכות טוטאלית למסגרת, השני רוצה להיות החייל הכי טוב בצה"ל, אך חש נבגד. שניהם מחפשים את הצדק ומייצגים את התמימות מול האטימות הישראלית, את הנאמנות אל מול הבגידה, את הזר מול הקולקטיב, את האחד מול רבים....

                   

                  הסרט, כמו שחקניו הראשיים חסרי הנסיון אך המעולים, מתחיל בצורה מגומגמת מאוד כמו היה זה בכלל סרט של סטודנטים מתחילים ואט אט הולך וצובר תאוצה ומקבל מין תנופה אמנותית בהמשכו, כך גם התסריט והקצב, האם זה בכלל מכוון? ראויה לציון לשבח גם רותם זיסמן בתפקיד משנה מצוין.

                   

                  שתי נקודות חולשה מרכזיות פוגמות ומונעות מהסרט להיות יצירה אחת שלמה ועוצמתית בהרבה ממה שהיא; האחת- הפתיחה של הסרט ובראשן סצנת בית המשפט המביכה במשחקה הגרוע, כאילו שנות ה 80 לא חלפו מעולם. הכל נראה מזויף ולא אמין. נקודת החולשה השניה של הסרט היא דווקא מפתיעה אותי ולכן מאכזבת עוד יותר- הנרי דוד. מר דוד קיבל לידיו את אחת הדמויות הכי מורכבות ומלאות בקונפליקטים פנימיים- כמד"כ רוסי שמסרב להזדהות ככזה וקובר את זהותו הרוסית כל כך עמוק בשביל להשתייך ולהיות חלק מהחברה הישראלית ומתעלל בגלורי שלא קונה את השטיק עד זוב דם- אבל עקב מפגן משחק  גרוע ומזוייף של הנרי דוד, הדמות הולכת לאיבוד וחבל (וכן, דווקא שמעתי מבקר אהוב שטען בדיוק הפוך...).

                   

                  כמסמך חברתי, הבודדים הוא סרט נוקב, חשוב וראוי שיוקרן בכל בית ספר, צבא ותנועת נוער. הוא מוציא מהארון סוגיות קשות של אבדן זהות, הגדרה עצמית, בדידות, עדתיות, יחיד מול רבים ועוד. אבל כיצירה קולנועית הוא הרגיש לי לפעמים קצת דידקטי מדי (לזכותו יאמר ששעות אחר כך דנתי בו ועליו), אך עדיין הוא סרט חזק, מטלטל ומרגש.

                  מה שאהבתי מאוד זה את כמות האסימונים שנפלה לי בסרט- בהתחלה חשבתי אוקי עוד סרט צבאי ואז לא, זה בכלל סרט בית כלא. מה פתאום! זה בכלל משל על החברה הישראלית. לא נכון, זה בכלל סיפור על מאבק. לא! זה סיפור על צדק חברתי! לא, זה בכלל סרט על אהבה ורעות במימד הכי עמוק ואמיתי שלה. זה בעצם סרט על כל זה. לכו לראות!

                  דרג את התוכן:
                    ביקורת על "צעירים לנצח/ young@heart"

                    זה סימן שאתה צעיר (או אם אתה צעיר בלב..)

                    3

                    סרטים  

                    3 תגובות   יום חמישי, 16/7/09, 09:00


                    מתי בפעם האחרונה צחקתם ובכיתם במקביל בסרט אחד? מתי ראיתם סרט שהיה כל כך מלא אופטימיות, עצב, התרוממות רוח ואהבת אדם ועוד בסרט תיעודי? לא משנה מה תשובתכם, אני אומר חובה לראות את "צעירים לנצח", אחד הסרטים הכי מלאי שמחת חיים ויחד עם זאת עצובים שראיתי לאחרונה...מי חשב שלסרט תיעודי צריך כל כך הרבה טישו...


                    הנה לכם סיפור על חבורה של קשישים מקסימים, צעירים בממוצע גילאים של שמונים ומשהו, מנורת'המפטון מסצ'וסטס, החוברים להם יחד למקהלת "צעירים לנצח" יחד עם המנצח שלהם בוב, ילדון בן 50 ומשהו. אנו מלווים אותם בהכנותיהם להופעת בכורה, במשך כשישה שבועות. מסע שהוא סיפור של נחישות ואמונה, אופטימיות ושיבה לחיים, התעוררות מאוחרת מלאה בחיוניות והכל מתובל בשפע של הומור טוב לב (אין מה לעשות- זה מצחיק כשרואים אותם נרדמים באמצע שיר או לא מבינים באיזה צד מנגן דיסק...), מפוכח ושלם, המנהל דיאלוג שנון ומצחיק עם המוות ועם הזקנה (ומגדיר מחדש מהי רוח נעורים), אך בא להראות שהחיים לא נגמרים בגיל 73, אלא רק מתחילים (כן גם בגיל 70 ומשהו רבים על סולואים...).



                    כדי שלא תחשבו שמדובר בעוד מקהלה אנכרוניסטית ומיושנת בוחר המנצח להיטים מתחום הפאנק, הבלוז והפופ שכולנו מכירים ואוהבים, המקבלים אינטרפרטציה אחרת לגמרי והמשמעות שלהם פתאום מצמררת אפילו, רוצים דוגמא? בבקשה...קחו את every breath you take של פוליס, somebody to love של ג'פרסון איירפלאן, את הביצוע האדיר ל should I stay or should I go של הקלאש, את staying alive (שתודו שזו חתיכת הברקה) ועוד ועוד להיטים מפתיעים ששוב בביצוע של הצעירים הנ"ל מקבלים משמעות אחרת לגמרי.


                    כשחברי המקהלה נפטרים, אני כבר נהייתי לשלולית דמעות אחת גדולה, התייפחויות כאלה מזמן לא נרשמו במחוזותיי. תרמו לזה גם שלושה ביצועים קורעי לב שלא הותירו עין אחת יבשה בקהל:  nothing compares to you  של שינייד אוקונור, forever young של בוב דילן (שנתן לסרט את שמו העברי) ובעיקר ביצוע ג'וני קאשי ללהיט של קולדפליי  fix you, פשוט אי אפשר לעצור את הדמעות.


                     אני מאחל לעצמי כזאת ויטאליות, שמחת חיים ובעיקר כזאת רוח. אם בא לכם לצחוק הרבה וגם לבכות לא מעט, תעשו לעצמכם טובה ותראו את הסרט המקסים של השנה.ביום חמישי 23.07 הסרט יוקרן גם בסינמטק תל אביב, בשעה 21.30. אתם חייבים לעצמכם את זה, הנאה מובטחת רק אל תשכחו להביא ממחטות! 


                     

                    לטעימה מfix you המצמרר אתם מוזמנים להגיע דרך הלינק הבא:

                    http://www.youtube.com/watch?v=eZ4SIe5rVUM

                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום שלישי, 14/7/09, 15:44


                      כן, בשביל בראנץ' מעולה אני מוכן להרחיק אפילו עד ניו יורק. לטובת העניין נעזרתי במכריי הטובים החיים את ניו יורק משל היתה תל אביב, כלומר הבית. בשקט בשקט הולך וצובר תאוצה והופך להיות אחד המקומות הלוהטים הוא ה five points.

                       

                      ברחוב גרייט ג'ונס, הנחבא אי-שם בין רחובות ניו יורק, אי שם בין הסוהו לנוליטה והסביבה (מאחורי ברודווי), חבוי לו  אחד המקומות היפים, השווים והטובים בניו יורק לבראנץ' קסום של סופשבוע...רק  תזכרו, חובה להזמין מקומות מראש, המקום לוהט!

                       

                      ועל מה אני מדבר?

                      למקום קוראים five points שכשמו כן הוא, מקום יפיפה אלגנטי ומקסים, מעולה שבמעולים עם ארוחות בוקר מעלפות ויצירתיות, הנעות במחירן בין 6-20 דולר, תלוי במנה שתבחרו- זה נע בין מאפי בוקר יפים וטעימים ומוזלי השגרתי כביכול, דרך ביצים עלומות וכלה במקרוני עם גבינה הכי טעים והכי יצירתי (לפחות בצורת ההגשה) בניו יורק וזה בדוק.

                       

                      חוץ מהמנות הטעימות ויצירתיות חובה לקחת איזה דרינק ענקי על הבוקר, ובמומלצים תמצאו בלאדי מרי עצבני ומימוזה מעולה שיעיף אתכם גבוה!!!!

                      הבראנץ' מוגש אך ורק בימים שבת וראשון והעומס בפנים הוא כמו חגיגה קטנה ושמחה של כל הנכונים והנכונות לרגע זה. בצהריים ובערב, אומרים שבכלל קשה להשיג שם מקום.

                       

                      תתלבשו יפה ובואו (ותודה למי שגילה לי את המקום)!

                       

                      לפרטים נוספים:

                      Five points 31 Great Jones

                      http://www.fivepointsrestaurant.com/

                      212-253-5700

                       

                      דרג את התוכן:
                        ביקורת על "עדיין מהלכים"

                        איך אומרים לילסדה ביפנית?

                        2

                        סרטים  

                        0 תגובות   יום שלישי, 14/7/09, 09:22

                        האמת היא שלא קל לי עם סרטים יפנים בדרך כלל. לא יודע למה. אולי זו השפה, אולי זה הקצב השונה. אבל דרמות משפחתיות אני אוהב מאוד וכנראה שזה עובד עלי בכל שפה. נראה שהפעם דווקא הקצב ודווקא השפה והתרבות פועלים יחדיו יפה כל כך ובצורה מעודנת (כן, עידון זו מילת מפתח בביקורת הזאת..).

                         

                         

                        הסיפור משתמש בנוסחא מוכרת (ותיכף נרחיב..) של משפחה הנפגשת לרגל מאורע, הפעם אזכרה יפנית-בדמות סעודה משפחתית, לזכרו של הבן שטבע לאחר שהציל נער אחר מטביעה. כאמור וכידוע, כל מפגש משפחתי קולנועי שכזה הוא טעון ומחושבן, לא פעם מהווה נטל לכל המוזמנים ונושא בחובו שדים מן העבר, כאבי ילדות וכאבי בגרות, מעלה יחסי אבות ובנים ובכלל הורים וילדיהם הבוגרים המלאים טינה זה כלפי זה ושבעי אכזבות זה מזה. על הדרך עולים כמובן גם נושאים כמו מוות, זקנה ובעיקר זוגיות ונישואין - הילדים הם מבוגרים כבר בעצמם מן הסתם עוד מגששים ובונים להם זוגיות עם אופי וההורים כבר מנוסים ושבעים. רק שכאן, הכל יפני. רוצה לומר- הרבה עדינות מחד וכאב כבוש מאידך וכמובן הרבה שתיקות.

                        כל מפגש משפחתי שכזה, נותן לך הצצה למשפחה אחרת וכרגיל מעורר בך שאלות על עצמך ועל משפחתך, אבל הכי כייף לגלות שגם אמא יפנית היא בעצם אמא פולניה (שימו לב לדמות האם- שיעור במשחק!) והסרט בעצם כבר מזכיר ממש סרטים אחרים שנגעו בנושא הזה, הכי הזכיר לנו את לילסדה. גם שם משפחה נפגשת לארוחת חג וצילו של הבן המת מרחפת על פני המים.

                        בכמה סצנות (חבל שלא היו יותר..) מגיע הסרט לכדי שלמות- עדינות שוברת לב המגיעה לשיא המשלב פסקול מושלם ומענג, עיצוב אמנותי כובש, משחק כבוש וצילום עוצר נשימה.הבמאי הירוקאזו קורה-אדה, שמוכר לנו מ"החיים שאחרי", שם נגע במוות ובזיכרון, במתים ובנשארים ממשיך ונוגע בדרכו המעודנת בכל אותם נושאים כואבים. לפעמים זה עדין מדי לטעמי, אך ברור שאם זה היה סרט ישראלי או אמריקאי הקיטש היה נוטף כאן בכמויות.

                         

                        אם מתחשק לכם מעדן קולנועי קטן, עדין, שובה לב (וכבר שמעתי ביציאה מהסרט אנשים שאמרו ש"זה הסרט הכי טוב בפסטיבל...") עם רגעים מרגשים מצד אחד ורגעים מוכרים לעייפה מצד שני והזדמנות להכיר משפחה יפנית אחת..זה סרט בשבילכם, רק קחו בחשבון את הקצב האיטי. בשתי מילים: קטן ומקסים.

                        דרג את התוכן:
                          ביקורת על "יריחו"

                          יריחו- העוצמה שבאיפוק

                          0

                          סרטים  

                          1 תגובות   יום שני, 13/7/09, 00:21


                          שקט, מחשמל, קאמרי, מאופק, לוהט, יצרי, סוער, אפל, עצוב, מופתי. קבלו את יריחו- הסרט הכי טוב שראיתי עד כה בפסטיבל הסרטים בירושלים ודרמה מעולה לכשעצמה. מטלטל ומהדהד עוד הרבה אחרי שהסרט נגמר. כששמעתי לראשונה על הסרט יריחו, חשבתי כמובן על אותה סדרה אמריקאית, שהבליחה לרגע על מסכנו ונעלמה, אך הוא בכלל רי-מייק גרמני לסרט "הדוור מצלצל פעמיים". כמובן שבאינטרפרטציה גרמנית הוא יקבל תפניות עם אופי מקומי, תפניות מאופקות (מילת המפתח כאן...), מעציבות, חזקות ובעיקר קודרות...

                          הסרט מדבר על משולש יצרי - תומס, גרמני חסון, שקט ומופנם ששירת באפגניסטן אך השתחרר מהצבא בקלון ואינו מוצא את עצמו, גר בבית אמו המנוחה ומנסה למצוא עבודה. כל עבודה ובלבד שתכנס לו איזו פרוטה. בדרכו השקטה והמאופקת הוא כובש את המסך.

                           

                           

                          צלע שניה במשולש היא עלי בביצוע פנומנלי של חילמי סזר הכובש, כמהגר תורכי אמיד בעל רשת מזנונים, החושד בכולם, קנאי לאשתו ושיכור תמידית, אך יחד עם זאת אנושי להפליא ונוגע ללב. כאשר הוא עושה תאונה בגין נהיגה בשכרות מגיע תומאס ומציל אותו. זה מוביל את עלי להציע לו לשמש כנהגו לאחר שרשיונו נשלל ובכלל להחליף אותו בעת נסיעה דחופה לתורכיה.

                          הצלע השלישית והסוערת היא לאורה (נינה הוס- אומרים שהיא כוכבת עולה בגרמניה...), אשתו על עלי ובעצם מנהלת התפעול של רשת המזנונים, המסתירה סוד גדול. על פניו, לא ברור איך נוצר החיבור בין לאורה הגרמניה הצעירה והיפה לעלי התורכי הגס והמבוגר. אט אט לאורה ותומס מתקרבים והמשולש בדרכו של משולשים רבים להסתיים בדרך טרגית.העוצמה של יריחו (אגב, עיר במזרח גרמניה, לא רחוק מברלין...) היא בשקט.

                          בסצנות המאופקות עד כאב של שלושה שחקנים חזקים העושים עבודת משחק אדירה, במרירות, בציניות, באלימות כבושה ובים העצב והאומללות השורה על הדמויות. כולם לא מאושרים, כולם מסתירים סוד אפל, כולם מחפשים חום אבל כולם בוגדים, בעצמם ובערכים שלהם כאמור עד הטרגדיה הבלתי נמנעת, תוך הבלטת הרומאן של שני הגרמנים ובגידתם בעלי התורכי. משולש המעלה לפני השטח דילמה חברתית נוקבת.

                           

                           

                          הסרט יוקרן גם ביום האחרון של הפסטיבל- 18.07 בשעה 16.30, אם אתם אוהבי קולנוע שקט, אחר, מאופק, עוצמתי ומכאיב ראו את עצמכם חייבים לראות את יריחו. העוצמה שבשקט.

                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך