עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 6/2009

    ביקורת על "קרפצ'יו בר"

    לא על הקרפצ'יו לבדו

    6

    מסעדות ואוכל  

    4 תגובות   יום רביעי, 24/6/09, 10:25


    בלילות הקיץ החמים, אין כמו לשבת בחוץ במקום נעים ולנשנש משהו קליל ועל הדרך להגניב איזה דרינק טוב ואם אפשר שזה יהיה מקום קטן, לא עמוס ומעושן אז בכלל זכיתי. בדיוק בשביל המקרים האלה נועד גל הברים הקטנים בעיר שמביאים איתם גם בשורת מזון קטן ואיכותי ביותר. אז כדי לבלוט מעל כולם לכל אחד מהם יש את היתרון היחסי שלו, משהו שאין לאחרים: יש את זה שמתמחה בקאווה משובחת שמרגישים בו כמו בשמפנייריה בספרד, יש את זה עם הגבינות והנקניקים המעולים, יש את זה עם האלכוהול הזול, יש את זה שליד הבית, יש את זה עם הטאפאס המצוין ויש ויש ויש...

     

    כחלק מהגל הזה וכבר שנתיים ניצב בתחילת אבן גבירול בר קטן עם אוכל ולא סתם אוכל- הקרפצ'יו. אם יש תפריט ויש בו קרפצ'יו, אין מצב שלא נזמין את המנה הזאת. זוהי פשוט מנת חובה אצלנו. או במילים אחרות אם זה לא הובן עד כה- אנחנו אוהבים קרפצ'יו.

    החל מהבשר הדקיק (לרוב סינטה...), עבור בבלסמי (ואהיה פלצני לרגע- אם הוא מצומצם אז בכלל זה תענוג...), שמן הזית (מרכיב לא פחות חשוב) והפרמזן...יוצרים מנה קטנה ופשוטה שהיא היא המנה המנצחת (רוצה לומר אלוהית!). כשהיא טובה בשבילנו זה עושה את הארוחה. אז אם יש בר שמתמחה בקרפצ'יו לא נלך? ברור שנלך!!

    הקרפצ'יו בר באבן גבירול החל בקטן ואט אט עם הזמן צבר עדת מעריצים קטנה והפך לאחד הברים השכונתיים המגניבים, השמחים והמלאים לפחות בדרום אבן גבירול. תוסיפו לזה מבחר מקסים של מנות קרפצ'יו וואריציות שונות על המנה האהובה, זה גן עדן לשוחרי המנה! ככה מצאנו את עצמנו בליל קיץ חם רעבים אבל לא למשהו כבד. פשפוש קל בזיכרון הוביל לקרפצ'יו בר. זה לא רחוק מהבית וזה תמיד כייף. ובכן, שמחים וטובי לב ומפתחים רעב בדרגה קלה שמנו פעמנו אבן גבירולה.

    התיישבנו על הבר, כנראה ביום לא כל כך טוב לברמנית/מלצרית שהיתה זעופה (נשבע שלא הרגזתי אותה!) והרגשנו שהיא קצת נובחת עלינו כשביקשנו לדעת כל מיני דברים. כבר מבאס. לא נורא, התחלנו והזמנו: קרפצ'יו צרפתי עם סינטה (33 ), שזה אומר פיסות סינטה דקיקות וא' מוסר שהיו דקיקות מדי, עם חיזוק של חומץ , שמן אגוזים, אגוזי לוז וגבינה כחולה מעולה מעולה. ליד זה מוגשת לחמניה מרוקאית קטנה וטעימה (אבל ממש ממש לא מספיקה למנת קרפצ'יו שזועקת נואשות לאכילה עם לחם...רוצים עוד? תוסיפו 3 ...מעצבן!).

     

    המשכנו בקרפצ'יו רול (38 ), שזו בעצם מחווה קטנה לעולם הסושי- פיסות סינטה הערוכות כרול סושי עם כל מיני תוספות שוות, על הנייר הרעיון מבריק. הביצוע? ככה ככה. בחרנו ברול הבית שכלל טפנד זיתים, שום קונפי שבקושי הורגש, גבינת עיזים שדומה בטעמה באופן מחשיד לגבינה הכחולה ממקודם והרבה הרבה רוקט. הרבה יותר מדי. עודף הרוקט נתן מרירות גבוהה מדי ופשוט מנה מפוספסת (אם כי לזכותה יאמר שזו מנה שמוגשת מאוד יפה!).

    ליד הרול הזמנו גם סלט פטריות, שכלל כאמור בז'אנר הרבה עלים ירוקים וקצת פטריות, אבל היה מתובל היטב ומחוזק בהרבה בלסמי והיה מנה טובה בסה"כ (35 ).

     

    אז איך היה? היה בסדר. יחסית מאכזב לעומת הפעמים הקודמות שהיינו. גם המלצרית הנובחת והעצבנית וגם האוכל שלא היה בשיאו (בלשון המעטה). בדרך כלל זה מקום חביב ושמח שברוב הפעמים ממש נעים וכייף לבוא ולשבת על הבר או בחוץ ולהרגיש חלק ממסיבת רחוב שמחה, אבל כנראה שרק נפלנו על יום לא משהו. אם אתם באים לפני 21.00 בערב תזכו ל 1+1 על היינות והבירות, וזה ממש שווה! הפעם זה היה סתם ערב בינוני.

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "הנוכלים בלום"

      נוכלים עם סגנון

      5

      סרטים  

      9 תגובות   יום ראשון, 21/6/09, 21:31

      נדמה שבשנים האחרונות אנחנו חווים שפע בקומדיות פשע מתוחכמות וזה כייף כייף. בכל קומדיית פשע תמצאו לרוב את אותם טריקים קבועים: בדרך כלל מדובר בצמד- המוח (הוגה הרעיונות) והמבצע, הקשוח והרגיש, הקיק והסייד קיק שלו. וגם: העוקץ והגילוי הקבוע שלו (בד"כ משהו תמיד משתבש שם...), זה שעובד וזה שעובדים עליו, כמה פיצוצים וגם כמה טעויות אנוש. איכשהו משתרבב תמיד גם שמץ של רומנטיקה (ראינו את זה גם במשחק כפול לא מזמן) וגלויות מרהיבות ממדינות שונות ברחבי הגלובוס (שוב משחק כפול? לא נכחיש...ברוז'? ברור!). אגב, במחשבה שניה כל זה נכון לרוב גם לדרמת פשע ולאו דווקא לקומדיה. ההבדל הוא הנימה- בקומדיות יהיה לרוב איזה סרקזם דק ושנון שיוסיף אירוניה לכל, בעוד דרמות פשע ייקחו את עצמן מאוד מאוד ברצינות (הכללה, הכללה ושוב...הכללה).

       

      נראה שיוצרי "הנוכלים בלום" ראו סרט אחד או שניים בחייהם, כי אמנם אין כאן חריגה גדולה מאוד מכל הנוסחאות המרכזיות של הז'אנר, רק שפה  נראה שמישהו מאוד מודע לעצמו: כולם מעתיקים, אבל יש להעתיק ויש לקבל השראה (כן גם אנחנו חשבנו על ברוז' שוב, וגם על נוכלים עם סגנון, על ההומאז' לאחים בלוז ואפילו על צ'רלי צ'פלין). כאן נראה שילוב מוזר, מבורדק, ביזארי ומסוגנן מאוד בין קומדיית מצבים, דרמה מרגשת וסרט פשע עוקצני שעורבבו יחד וקיבלנו איזה סרט, שלפעמים נראה שעדיין לא החליט מה הוא רוצה להיות לטוב או לרע (ויש מזה הרבה ומזה לא מעט) אבל התוצאה היא בעיקר סרט חמוד מאוד (כן, אני מבין שזו לא תמיד מחמאה).

       

      אז בואו בקצרה נספר מה יש כאן: שני אחים (סטיבן, להלן המוח הקשוח, קר המזג והמתוחכם ומולו אחיו בלום, המבצע הרגיש והגמלוני בדרכו שובת הלב) שבילדותם  עת נזרקו מבית לבית, החלו רוקחים מזימות ועקיצות כאלו ואחרות. כעת כשבלום מעוניין לפרוש מעולם הנוכלות (כמו שקורה תמיד בז'אנר), מגיע האח עם הצעה שאין לסרב לה, פשע אחרון ודי, לעקיצה האחרונה שתכניס הכי הרבה מזומנים. הפעם על הכוונת יורשת יחידה ויפה, אם כי מעט מוזרה ותמימה בשם פנלופה. כדי לעקוץ אותה באופן מושלם מתווספת לצמד האחים 'בנג בנג' היפנית המגניבה, היא בעצם חבלנית מדופלמת (שעוד נדבר בה מיד..).

      חושבים שהכל ילך חלק? אז זהו שלא..מכאן הכל ילך וישתבש ויצחיק ויפתיע וגם יהיה מוזר ולא צפוי עם כמות טוויסטים שלא היתה מביישת את חנות המפעל של עלית. לפעמים זה עובד, לפעמים הרבה פחות. הרבה עליות וגם קצת נפילות מתח פה ושם. נראה שהסיפור מדי פעם מתפזר טיפה והשנינות הורגת את החתול מרוב מאמץ להגניב ולהפתיע. תרגיעו טיפה, לפעמים פחות זה יותר.

       

      אבל עזבו אתכם מהסיפור,  מה שיש כאן ובשפע זה חתיכת אנסמבל של שחקנים שעושים עבודת משחק מעולה. מזמן לא ראיתי שחקנים שנראה שהם נהנים מכל רגע ומשחקים עם המון תנופה וחדווה. החל ממארק רופאלו כסטיבן רב הפנים והמסתורי, עבור באדריאן ברודי המקסים כבלום הגמלוני אך שובה הלב, המבולבל והמיוסר. לצידם רייצ'ל ווייס החיננית כפנלופה (שימו לב לקטע המאלף בו היא מבצעת תצוגת התכלית של תחביביה) אך מעל כולם גונבת את ההצגה בתפקיד שמצדיק את האמרה השחוקה שאין תפקידים קטנים- רינקו קיקוצ'י, המהממת (ואם תהיתם מאיפה היא מוכרת לכם- התשובה: בבל, גם שם היא שתקה)!

       

      לסיכום, מדובר בסרט חינני, מתוחכם ומתחכם, מפתיע עם לא מעט רגעים קודרים, אבל גם לא חף מנפילות ואיכשהו הכל עובד. אני אומר- סוכריה מתוחכמת למתקדמים.

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "הנבואה"

        נבואה שלא מגשימה את עצמה

        7

        סרטים  

        6 תגובות   יום רביעי, 17/6/09, 20:37

        נו מה יהיה עם ניקולס קייג'? מה יהיה עם בחירת הסרטים שלו? עד מתי ישחזר את אותה נוסחה?אני חושב שמאז לעזוב את לאס וגאס המופתי, שכנראה היווה שיא בקריירה של קייג' לא רק מבחינת זכייה באוסקר אלא גם בפן של בחירת הסרטים, אפשר לספור על יד אחת את הסרטים הממש מוצלחים שלו מאז (אני אחסוך לכם-  החזאי שלא זכה לצאת להקרנים בארץ וחבל ואדפטיישן המצוין שבשניהם, דווקא הוא עדין ויוצא דופן ומזכיר שהוא לפעמים שחקן מצוין ממש) אבל לאחרונה נראה שזה באמת הולך מדכי אל דכי, כל שנה סרט, אבל איזה: בנגקוק מסוכנת, איש הקש, עקיצה ב60 שניות, אוצר לאומי, וואטס נקסט?? אוקי אז כולם בלוקבסטרים שוברי קופות של ממש, אבל כסף זה לא הכל בחיים. בהמשך לכך, כנראה שזה לא קיץ אם אין פה איזה סרט אקשן מצליח עם ניקולס קייג'...וראו זה פלא בימים אלו מופיע סרטו החדש של קייג', הנבואה, שדווקא על הנייר הפעם נשמע די מבטיח- סרט מתח, קצת בדיוני עם טוויסט בסוף ועוד על סוף העולם, אז בכלל... ואני דווקא מחבב סרטים אפוקליפטים על סוף העולם ושאר אסונות (ובנוסף גם קיבל כמה ביקורות לא רעות בכלל מכמה מבקרים נחשבים).

        ובאמת, לפחות בהתחלה זה ממש מותח ומתחיל טוב: בשנת 1959 התבקשו ילדי בי"ס להכניס לקפסולת זמן כיצד הם רואים את העתיד, אך בעוד רוב הילדים מדמיינים חלליות חמודות עם חייזרים מצחיקים, ילדה אחת- מיוחדת, מסתורית ושתקנית, ממלאה את דף במספרים רבים שונים ומשונים. 50 שנה אחרי, באותו בי"ס לומד בנו כבד השמיעה של קייג'-  שזה עתה איבד את אשתו, נפתחת קפסולת הזמן. מבין כל הציורים קיבל הבן את הדף המשונה. אט אט מתברר (וזה לא ספוילר- זה מובהר כבר די בהתחלה) שהדף עם המספרים מציין לא סתם מספרים אלא את האסונות הגדולים שהתרחשו ב 50 שנים האחרונות, לא רק תאריכים אלא גם מספר ההרוגים באסון וגם המקום. כעת מגלה קייג' (שהוא גם מדען גדול וחשוב) שנותר עוד אסון אחד ברשימה ובו כנראה יגיע סוף לייסורינו, לא לא סוף הסרט – סוף העולם. עד כה מותח? נגיד. חדשני? לא ממש אבל בכל זאת... מכאן מתחיל הסרט מתחיל להתקשקש במדע בדיוני ליגה ד', מעצבן במסריו (סצנה מרגיזה במיוחד נמצאת לקראת סוף הסרט...אז לא אגלה ) ובכלל, תחושה שבסרט הזה כבר היינו, שום דבר חדש ובעיקר שעובדים עלינו- אין מתח ואפילו קצת משעמם והאפקטים לא משהו, קצת הכיר לי את התחושה כשראיתי את צופן דה וינצ'י- על זה כל הסיפור? זה הכל?

        אז לא נהיה רק שליליים. רוצים נקודה טובה? יש אפילו שתיים, שתי סצנות מרהיבות ממש, מסחררות אפילו, שאם לראות את הסרט הזה אז בזכותן: שתיהן מתרחשות בניו יורק- אחת ברכבת התחתית, סצנת אקשן כהלכה עם אפקטים לעילא והשניה, כרגיל בסרט אסונות ניו יורקי- העיר נחרבת.אז מה אני אומר? אם אתם חובבי סרטי אסונות עם נגיעות בדיוניות על טבעיות- לכו על זה (אבל תזכרו שאמרתי!), גם אם אתם מסורתיים בקטע של ניקולס קייג' וחייבים סרט שלו כל שנה. אני אישית סבלתי כמו שמזמן לא סבלתי בסרט והרגשתי ששעתיים יקרות הלכו על פקקטה נבואה.
        דרג את התוכן:
          10 תגובות   יום שישי , 12/6/09, 06:05
          להיות מספר אחת זה מחייב. תשאלו את שרי אריסון. תשאלו את נינט. חצי מהקהל מחכה תמיד לראות מתי תיפול, ויבדוק תמיד אם אתה עדיין רלוונטי. תשאלו את רפי כהן. הוא שולט בכיפת המסעדות הטובות בארץ בכלל ובתל אביב בפרט. להיות מספר אחת זה מחייב. ככה זה כשאתה זוכה שנה אחר שנה, אם בבחירת הקהל ואם בבחירת המבקרים, להזכירכם- רפאל זכתה גם בפרס המסעדה הטובה ביותר של טיים אאוט לשנת 2008. ברפאל חיים זאת ביום יום כבר שנים (שמונה, ליתר דיוק, בשוק כל כך תנודתי ואופנתי, לא מדובר במה בכך). זה בא לידי ביטוי כבר במיקום הנחשק מול חוף הים, בהקפדה על כל פרט קטן - המיקום של השולחן (רוצים את השולחן הנחשק ביותר במסעדה? בקשו את שולחן מס' 92, אבל אל תגלו שגיליתי לכם), העיצוב הנקי (ויש שיאמרו מעט אליטיסטי) של המסעדה ומולה החמארה הלוהטת, החלון הענק, ובעיקר בדבר שלשמו הגענו - באוכל: החל מרכיבי המנות הכי טובים שיש, המראה המגרה כל כך של כל מנה ובעיקר...הטעם המשובח. התפריט יצירתי המשלב אלמנטים צפון-אפריקאים (וגם כאן יש שיטענו אחרת...) אך יחד עם זאת נגיש-מיוחד וטעים. אך יותר מכל מושם כאן דגש על חוויית הלקוח (מושג אופנתי בימינו, לאו דווקא מעולם המסעדנות) באמצעות מתן שירות שלא כל יום רואים כמותו בארץ. לא סתם מיטב שגרירנו רואים במקום את מסעדת הבית.

          יש הרבה מסעדות שף יוקרתיות, אבל רפאל לא דומה לשום מקום אחר שראיתם או שהייתם בו. הביקור החגיגי שנפל בחלקנו, ב"מאחורי הקלעים" של המסעדה, איך כל זה עובד ואיפה מתחילה כל מנה. איך בשקט בשקט מתנהל לו צבא יוקרתי ומוקפד, נבחרת שבה כל אחד הוא מומחה עליון בתחומו (כן אפילו הדוד של רפי- בבר מירושלים, הוא אלוף הסיגרים שיכול ללמד כל אמא מרוקאית מה זה סיגר מרוקאי אמיתי ומשובח במיוחד, אמא אני מקווה שאת לא קוראת את זה). כשאתה רואה את המטבח המתוקתק לתפארת, אתה מבין איך חלום של אדם אחד הופך למציאות. איך מנה מדהימה מקבלת יחס אישי במטבח. איך בעצם שומרים על אימפריה של איש אחד במקום אחד כבר שנים. ורק אחרי שראית את כל זה אתה מבין איך, שוב, הקהל מצביע ברגליים, כן מיתון - לא מיתון. ככה זה שאתה מספר אחד. זה מחייב, לא?
          אם תשאלו אותי, המקום החביב עלי במטבח היה דווקא הקונדיטוריה, עם ריח המאפים המ-א-מ-ם J, הייתי יכול לגור שם. נשבע. באותו ביקור חגיגי לשמחתי התרחש אירוע של אינפיניטי בחאמרה (האהובה עלי) של רפאל, שזה במילים אחרות, ה- באר של רפאל, אם במסעדה יש יותר מקום לאוכל ולשירות מסוגנן כאן זה המקום בו מתרכזים בעיקר בשתייה וזה מקום! זה מתחיל כבר עם הכניסה לבאר, אי אפשר להתעלם מהעיצוב האדום לוהט והסקסי השולט בחמארה (אח...הספות הספות...) השונה לחלוטין מהקו הנקי יותר שהוזכר קודם והוא השולט במסעדה. אבל שלא תתטעו גם פה ניתן להנות מהתפריט המשובח של רפאל, רק באוירה אינטימית יותר.  אז אולי מספיק לדבר על העיצוב ולהתחיל לדבר על האוכל? אוו...טוב ששאלתם, מדובר בתפריט קיץ מיוחד ומשובח משובח (שנוסף כספיישלים לתפריט הרגיל) - החל מהלחם שאי אפשר להפסיק לנשנש (וקבלו עוד המלצה קטנה על הדרך- עסקית שבת של רפאל עם הפוקצ'ה המהממת בעיר והמזטים המעולים- אל תחמיצו!) דרך המנות (אז אחרי רביולי גבינות עיזים עם רוטב חצילים מענג, סיגר הבשר המדובר עם טחינה אלוהית, הפולנטה המרהיבה..למי נשאר מקום לעיקריות וקינוח??? אפילו לא לי...) וכלה בקוקטיילים שהפילו אותי אחד אחד. ככה מפוצץ מאוכל טעים וחצי שיכור יצאתי מרומם רוח, מזל שהבית קרוב J
          דרג את התוכן:
            ביקורת על "המחוננים"

            ספר אחד לשבוע הספר

            4

            ספרים  

            4 תגובות   יום רביעי, 10/6/09, 11:01


            יש ספרים שעם יציאתם לאוויר העולם הם מלווים בבאזז תקשורתי שלא תמיד מעיד על איכותם, בעוד ספרים אחרים מעולים ממש לא זוכים באותה חשיפה וככה נמוגים להם. זה הזמן לעשות תיקון.

             

            לפני כחצי שנה בערך יצא ספרו המצויין של אסף ציפור –המחוננים. באופן מפתיע הספר לא לווה בשום באזז רציני מדי על אף הביקורות הטובות שקיבל ברוב מדורי הספרות ועל אף שאסף ציפור הוא אדם שכתב מילה או שתיים בחייו ודווקא הסדרות שיצר זוכות להדים רבים והערכה עד היום, בעיקר בשל התסריט המצוין.

             

            מבחינתי כמובן, לאסף ציפור שמור מקום בפנתיאון של תולדות הטלויזיה בארץ במדור התסריטאות (בזכות הכתיבה לחמישיה הקאמרית, הבורגנים ובטיפול) בזכות יצירת שפה אחרת, תרבות אחרת וטקסטים שעד אז לא נראו כמותם בסדרות ישראליות. כעת בספרו הראשון יש לקוות שיתפוס לו מקום טוב גם בתחום הספרות, כי מדובר כאן בספר נוגע, רגיש, כואב, קטן, צנוע אך גם אחד הספרים החזקים של השנה האחרונה, שמהדהד הרבה אחרי שהספר נגמר. לפחות אצלי.

             

             

            ובכן, כשהתחלתי לקרוא את הספר אמרתי בליבי "נו עוד אתגר קרת וואנאבי" אבל מהר מאוד

            אפשר לראות שכשרון הכתיבה הסרקסטי, הציני, השנון ויש שיאמרו גם התל אביבי מפנה את מקומו בספר המחוננים לטובת כתיבה קולחת ומרגשת על אנשים בצמתי חיים כאלה ואחרים, על ההחמצות שלהם, הפחדים, כאבי לב, שברי חלומות, כשלונות אמצע החיים של דור הבורגנים החדשים (רוב הסיפורים הקצרים מתמקדים בדמויות בשנות ה 30 המאוחרות תחילת ה 40 למעט הסיפור 'גיימרים' העוסק בבני נוער אך גם הם בצומת חשוב בחייהם). באסופת סיפורים קצרים (אגב, כל סיפור יכול להוות תסריט לסרט קצר מצויין) שרובם יצבטו לכם את הלב ובחלקם אף הזלתי דמעה מרוב הזדהות וכאב.

             

            היופי והכאב הולכים ומתגברים ככל שהספר נמשך, כאשר בכל הסיפורים יש תחושה של סוג של טוויסט חותך הלב בסוף, כאב חד כתער ישר אל תוך הלב. זה קורה בעיקר בכל אותם סיפורים הנוגעים ליחסי הורים ילדים, המדברים על האכזבות אלה מאלה, בצורה כל כך גלויה וכואבת ומשחררת.

             

            נראה שכל הדמויות מנהלות מאבק פנימי ונוגע בין הרצון להצליח, לבין התנפצות החלום והפחד מכשלון, לשמירה על משפחתיות גם היא סדוקה, העמדת הפנים שהכל בסדר, בגידה בערכים תמורת הכסף הגדול, להיות אחד למיליון או אחד ממיליון. על אף שכביכול אין קשר בין הסיפורים, ניתן לראות חוט שמאגד את כל דיירי "המחוננים" (במידה כזו או אחרת אפשר היה לקרוא לספר גם המאוכזבים, המוחמצים, המיואשים, הכל היה נכון ומתאים ...), אנשי המחוננים זה כמעט כל אחד שחי כאן, במקום הזה....

            בשנה של כל כך הרבה ספרים טובים, אם אתם צריכים לקנות רק ספר אחד בשבוע הספר, אני אומר לכו על המחוננים של אסף ציפור. אל תתנו לספר הקטן גדול הזה לחמוק לכם מהלב, אל תתנו לספר הזה לעבור ככה סתם, בלי להשאיר עקבות. בעיני, מדובר באחד הספרים הישראלים הטובים של השנה האחרונה.

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "מאנטה ריי"

              ארוחת בוקר אופטימית

              8

              מסעדות ואוכל  

              16 תגובות   יום ראשון, 7/6/09, 12:52


              במסגרת עלילות א' ור' בעיר הגדולה וחיפושיהם אחר ארוחת הבראנץ' הטובה ביותר (טוב אולי לא הטובה ביותר...אלא סתם טעימה ונעימה, שווה ומיוחדת...) והפעם ספיישל קיצי במיוחד עם חברים. אם נשחק במשחק האסוציאציות למילה קיץ ללא ספק אחת המילים הראשונות שתעלו היא ים...ים ים ים ומה הכי מתאים לים אם לא לפתוח את הבוקר של הסופשבוע בביקור במאנטה ריי? על רצועת החוף היפה ביותר בעיני בתל אביב ועם החלון הפנורמי ההורס אל הנוף הקסום של הים התיכון בשעת בוקר מוקדמת...(טוב לא מאוד מוקדמת- רק 9 בבוקר) ומוניטין מפה ועד להודעה חדשה, הגענו למאנטה ריי ככה במקרה.

              אז קודם כל נסגור את זה כאן ועכשיו- במאנטה ריי ביום שישי בבוקר יש תחושה כאילו אתה באיזו טברנה ים תיכונית משודרגת, ממש טברנה- הדור הבא.

              המסעדה יפה כל כך והים עושים את שלהם מצד האווירה, עכשיו נשאר רק לבדוק את האוכל. ואיזה אוכל!אם אתם חובבי הקומבינציה השגרתית של תפוזים, ביצים, סלט וסלסלת לחם תוכלו למצוא כאן את אותה ארוחה מוכרת (במחיר של 49 ₪), אבל אנחנו ממליצים לחרוג ממנה כי את זה כבר טעמתם באלף ואחת מקומות (רק שכאן תקבלו בונוס קטן, פה מדובר בסלסלת מאפים ה-ו-ר-ס-ת ומשובחת!)...אז אם כבר חרגתם דעו לכם שכעת כל דבר אתם צריכים להזמין בנפרד (כלומר שתיה היא לא חלק מהארוחה), מה שיכול להביא אתכם להוצאה קצת גבוהה יותר מארוחת הבוקר הרגילה, אבל שווה כל שקל ושקל.

              הפעם היינו ארבעה- כל אחד לקח מנה אחרת ועשינו טעימות, אוווח זו היתה חגיגה מושחתת! אז ככה: קודם כל דעו לכם שבכל הזמנה של מנה תקבלו סלסלת מאפים ומטבלים, שזה לבד מושלם מושלם מושלם וטעים J. א' כהרגלו, הזמין אגז בנדיקט (39 ₪), שבמילים אחרות אפשר לקרוא לזה- ביצים עלומות ורוטב הולנדייז על בריוש מהמם וחתיכות בייקון יפות. א' אמנם לא נפל מהרוטב אבל מכל שאר המנה בהחלט נרשמה התפעלות. ס' הזמין 2 ביצים עלומות (35 ₪). ואם גם אתם שאלתם את עצמכם אז מה ההבדל בין מנה זו לבנדיקט של א'(טוב ששאלתם!) אז נסביר שכאן מדובר בשתי ביצים עלומות על ערימת רוקט ועגבניות שרי (אוי התיבול התיבול...) וחתיכות טוסט. אפשר לקרוא לזה במילים אחרות סלט ביצים עלומות מרהיב. נדלג על הארוחה ה"סטנדרטית" הנוספת שהוזמנה ונדלג למנה הרביעית שהוזמנה והיתה מענגת במיוחד- פריטטה תפוחי אדמה ובצל שסתמה את התיאבון עד הערב. מנה מושלמת של פריטטה כמו שמזמן לא טעמתי.

              על הלחמים לא נכביר מילים נוספות- סלסלה נדיבה עם מאפים מענגים ממש (ברור לכם שביקשנו מילוי חוזר, נכון?). תכננו להזמין גם מאזטים, אבל למי נשאר מקום אחרי כל הטוב הזה? אבל ממה שראינו שהגיע לשולחנות אחרים, זה נראה מצויין ומגרה ממש.

              לסיכום, אם בא לכם בוקר אחר, באווירה ים תיכונית, לכו קצת על הטיילת לכיוון דרום ותעצרו בחוף עלמה היפה, תזמינו מקום למרפסת השווה ביותר בעיר, תזמינו לכם איזה קוקטייל לצד אוכל אלוף ואווירה שאין כמוה ותתחילו לרחף על הגלים. ארוחת בוקר אופטימית? לא נכחיש זאת!

              דרג את התוכן:

                פרופיל

                rotemmon
                1. שלח הודעה
                2. אוף ליין
                3. אוף ליין

                בלוגים אהובים

                • שמנמנים

                הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך