עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 5/2009

    ביקורת על "סרגוס"

    בראנץ' אחד לשבוע

    5

    מסעדות ואוכל  

    8 תגובות   יום ראשון, 24/5/09, 22:59

    במסגרת חיפושינו אחר הבראנץ' המנצח, א' ואני ממשיכים לתור אחריו ברחבי בתל אביב ובכלל ...אנחנו מחפשים ארוחת בוקר נעימה וטעימה, כזאת שתגרום לנו להתענג על כל ביס וביס, אבל גם לא לקרוע את הכיס יותר מדי ואם כבר לקרוע אז שיהיה value for money ואם אפשר שיהיה במשהו יוצא דופן מהסטנדרט של ביצים, גבינות ומיץ תפוזים. אז במסגרת אותם חיפושים הגענו השבת לסרגוס. אותו סרגוס ברחוב המלאכה שהוקם על ידי יוצאי קופי בר ובראסרי ולתחושתנו משדר קצת לוק אנד פיל של בראסרי וקופי בר, אבל זה בסדר, המקום מעוצב יפה ונקי ואף פעם לא מזיק לקבל השראה מהבית...

    שנינו בחרנו בארוחות הבראנץ' (62 ₪ כל אחת, כולל 2 שתיה או 1 קוקטייל). אט אט הגיעו לשולחן סלסלת מאפים מעולה (חשוב לציין, מדובר בסלסלה יחסית מתוקה שלא תמיד הולכת או מתאימה למזון מאוד מאוד מלוח כפי שתגלו עוד מעט) שזוהי החולשה המרכזית שלנו- זו בעצם המנה העיקרית שלנו. תנו לנו מאפים מעולים אנחנו שלכם ולנצח, כל כך קל לספק אותנו J. כמובן שעד שהגיעו הביצים כבר הזמנו עוד אחת...יחד עם הסלסלה הופיעו, זיתים טעימים, ריבה אדירה, גבינות טעימות אך קצת שגרתיות, סלט ירקות חביב, סלט ביצים וסלט טונה. יש הרבה אוכל בבראנץ' הזה למי שדואג. ואז הופיעו המנות עצמן-   א' בחר בפריטטה (חביתה איטלקית עם תפוח אדמה, עגבניות קלויות, פטריות, תרד ובצל) שלטענתו היתה בעלת פוטנציאל אך בפועל היתה יבשה מדי, מלוחה מדי ושגרתית מדי (בעיני היא היתה בסדר, הייתי מוכרח לטעום, לא?). אני הזמנתי אג'ס בנדיקט, מנה לא גדולה אבל מעולה המכילה את אותו מאכל אהוב ומפורסם (מאפה ומעליו ביצים עלומות) עם בייקון, עגבניות בגריל, ובעיקר רוטב הולנדז טעים טעים טעים. המנה הזאת כבר נתנה פייט טוב למנות דומות במקומות אחרים בעיר (מי אמר בראסרי ולא קיבל?) ובאמת שהיתה מנה שיש בה שילוב מנצח של  יופי עם טעם מיוחד. זאת בעצם המנה שבזכותה ראויה סרגוס להכנס למגרש של הגדולים. כמו גם השירות המעולה והלארג', שבאמת העניק ובשפע ומדובר פה בארוחת בוקר ענקית שתוציא כל אחד שבע מאוד!

    א' חווה גם קצת בעיה עם השירותים שסבלו מריח בלתי נסבל (קורה) ובנוסף לפריטטה היבשה (קורה גם...) קצת התבאס על המקום והעניק לו ציון  של שלושה כוכבים בלבד (האג'ס הציל את המקום בעיניו) אני לעומתו קצת יותר לארג' ובעיני היתה ארוחת בוקר טובה מאוד ולכן מקבלת ממני 4 כוכבים! אנחנו עדיין לא עוזבים את המקום הקבוע שלנו והמועדף תמיד לבראנץ' אבל בכל זאת תמיד כייף לגלות עוד מקומות טובים מדובר עם אוכל מושקע ושירות נעים. זה לא מעט בימינו.

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "Welcome"

      Welcome to the jungle

      3

      סרטים  

      2 תגובות   יום שלישי, 19/5/09, 15:26


      לא מזמן פורסם באחד מעיתוני סוף השבוע על מקום שנקרא "הג'ונגל" והוא בעצם סוג של מחנה מהגרים עלוב ומוזנח הנמצא בלב יער בפאתי העיר קאלה אשר בצפון צרפת על גדות התעלה הבריטית. הג'ונגל מכיל מאות מהגרים מאפריקה, עירק ואפגניסטן החולמים להגיע לבריטניה. חלום שעשוי להתממש רק באופן חלקי וחושף נקודה כואבת מאוד ועצובה בצרפת של ימינו ומציג תמונה עגומה ולא נוחה ביחס הצרפתים לזרים. כעת, כנראה בהמשך לרעש שעושה העניין בצרפת, עולה בארץ הסרט הצרפתי "WELCOME" (שם אירוני כל כך, בסרט רגיש כל כך...) המתאר רק סיפור אחד מבין מאות או אלפים על נער עיראקי החולם להגיע לבריטניה לממש את אהבתו למינה. נערה אותה הכיר והתאהב בה טרם עקרה ללונדון, עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות (או לפחות ככה היא נראית). בגלל מדיניותה הקשוחה של בריטניה בקבלת מהגרים אין דרך להגיע לשם אלא בהתגנבות במשאיות חנוקים בשקיות על מנת לא להיחשף בבדיקת גז הפליטה (אני מקווה שאני מדייק בטרמינולוגיה), כך שרק מעטים מצליחים להגיע לארץ החדשה ו"המבטיחה". בנוסף, רוב המהגרים הללו הם עניים ומיעוטם דובר צרפתית ו/או אנגלית, החיים בתנאים מחפירים וברעב וזוכים לסיוע מועט ביותר מהרשויות הצרפתיות. ברוכים הבאים? לא ממש.

      לאט ובדרכו העדינה, הסרט משרטט קווים דקים ועדינים את סיפורו המרגש והעצוב של בילאל שכושל בניסיונו להגיע באמצעות משאית לבריטניה ומנסה לצלוח את התעלה בשחיה. לצורך כך הוא פוגש בבריכה העירונית של קאלה את סימון מדריך לשחיה ומציל (האם יציל/ידריך את בילאל?), המצוי במשבר בנישואיו ובחייו (בביצוע רגיש ומדויק של ונסן לנדון). מכאן חיי השניים מצטלבים ונקשרים זה בזה. נדמה לעתים שיש אפילו סוג של היפוך תפקידים, לפחות ברמה הרגשית- מי מציל את מי או מי מטפל במי (וגם דן כך על כמה רחוק אתה מוכן ללכת בשביל האהבה). אך מעבר לכך, ברקע נפרש אט אט סיפורו העגום של הג'ונגל המציג אורח חיים קשה מנשוא בקור וברעב, בתנאים לא תנאים. אך הדבר הבולט מכל הוא שהסרט מציג ביתר שאת את יחסה המחפיר של החברה הצרפתית לזרים, בין אם זה המשטר ואנשי החוק ובין אם אלו האזרחים. סצנות מצמררות המהדהדות עוד הרבה אחרי שהסרט נגמר הן אחת מנקודות המפתח של הסרט בו המהגרים אינם מורשים להכנס לסופר מרקט או להכנס לבריכה העירונית. נשמע לכם מוכר מאיפשהו? חשבתם על הצרפתים כרומנטיקנים אוהבי אדם? תחשבו עוד פעם. נדמה כי רק סימון וגרושתו (המתנדבת בארגון המחלק מזון למהגרים) מוכנים להקריב את חייהם למען הזרים ולמען יחס נאות יותר אליהם. להבדיל, לאחרונה הוקרן בארץ אחד הסרטים הצרפתיים הקופתיים ביותר בכל הזמנים, מדובר בקומדיה עממית בשם "ברוכים הבאים לצפון" המציגה באופן קומי ועוקצני את היחס לזר ומעט על דעות קדומות בין הצרפתים לבין עצמם (באופן מקרי, בצפון צרפת...). בין הסרט הזה לסרט החדש WELCOME אין הרבה משותף, מלבד שוב היחס לזר ודעות קדומות, אך הפעם לזרים "האמיתיים", אך כאן בניגוד לקומדיה ההיא, התמונה המצטיירת כאן אינה מחמיאה לצרפת בכלל ולצרפתים בפרט. הבמאי פיליפ ליורה טווה כאן כדרכו סיפור אנושי מאופק מאוד ויוצא דופן ומצייר תמונת מצב עצובה, אחרת ושונה על צרפת בימינו, על התמודדותה הקשה עם זרים והתמונה פסימית ומייאשת. ברוכים הבאים לצרפת? לא ממש. מדובר בסרט ששורט את הלב ומוסיף וצובט אותו. הסוף, לא יותיר עין אחת יבשה.

      דרג את התוכן:
        3 תגובות   יום חמישי, 14/5/09, 21:59

         בשבוע עבודה כל כך עמוס ומטורף, עם מאה ואחת בלת"מים יצא ככה ששמעתי הרבה מוזיקה אבל הכל היה רציני מאוד, כבד ומותש ולפעמים ברוח הימים גם קצת עצבני. שמתי לב שבכל הדברים החדשים (חלק יותר וחלק פחות) ששמעתי השבוע בלטו בעיקר גברים ישראלים, אחד אחד גברים. קבלו את רשימת הגברים המוזיקליים והשירים שעשו לי את השבוע, ובכלל הם כולם בעלי אלבומים משובחים, כל אחד בדרכו (למי שהרשימה הזו כבדה מדי ורצינית מדי, מוזמן לעבור לפוסט "קצת קלילות לסופשבוע"):

        שלום חנוך-אלוהים- שלום חנוך בגרסת 2009 הוא עצבני, כועס, פסימי הכי לא פוליטקלי קורקט ומחאתי. בימים שכל כך קשה למצוא שיר מחאה כמו שצריך, כאן מחאה מוגשת הישר לפנים. פלא שעדיין לא אסרו את השיר להשמעה ולא קמו ארגונים דתיים כאלה ואחרים שקראו להחרים את המלך. אולי ככה זה כשאתה מלך.

        רמי פורטיס- יער ישראלי- כמו שלום חנוך אבל טיפה יותר מאופק ובכל זאת עצב ישראלי מודל 2009 לא מבטיח שיהיה כאן טוב יותר, סתם יהיה רע, יהיה בסדר. פורטיס מתוך הדיסק המשולש, חבל שלא מדברים עליו יותר, חבל שאין כמוהו יותר.

        מופע הארנבות של ד"ר קספר- עולם שקט- איכשהו נראה שהם הכי קלילים ברשימה הזאת, אבל גם כאן אל תתבלבלו, מדובר בשיר נפלא וכואב כואב. אנשים," זה קצת מרגיש לבד/ המון מול אחד ואין מי שפה ישמע קולי "..האם הקספרים עקבו אחרי גם השבוע?

        מרסדס בנד- נגמר הכוח- אז נכון זה הגיע לגלגל"צ ובכל זאת מדובר בשיר מעולה, שעשה שמות בסדרה "תעשה לי ילד" ואיכשהו מיטיב להגדיר היטב את מצבי- נגמר הכוח. ומשפט המפתח: ימים רבים הפכו ללילות.  גל תורן, תעשה לי ילד?

        עמיר לב- הכל כאן/מתרחק לאט- ואם כבר מדברים על גברים, קבלו את ה-גבר גבר. הדיסק הכי יפה ומרגש ששמעתי הכי הרבה פעמים השבוע בזמן הנסיעה באוטו וממנו שני שירים שהיו כל הזמן בריפיט ו/או חזרתי בשביל לשמוע אותם שוב ושוב. שרטו לי את הלב ואת הנשמה- משלימים לי זה את זה ומגלמים במילותיהם את הלך הרוח שלי לאחרונה ומגדירים גבריות מודל 2009 מהי.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום חמישי, 14/5/09, 20:36


           ואחרי שחשבתי שהשבוע הזה לא ייגמר אף פעם, סוף סוף הגיע סופשבוע. אז אחרי שבוע עבודה מאומץ הגיע הזמן להניח קצת לדברים לשקוע ולהתפנות לדברים שעושים טוב לנפש. אצלי אחד הדברים שכרגיל מרוממים את הנפש זו המוזיקה. גלגל ההצלה התמידי. אחרי כל המוזיקה הרצינית ששמעתי השבוע, בהתאם להלך הרוח שעבר עלי בא לי לפתוח את הסופ"ש במשהו קליל. אל תחפשו פה יותר מדי עומק, כי אין. רק פאן. למי שהרשימה הבאה קלילה לו מדי מוזמן לעבור לפוסט על הגברים המוזיקליים שעשו לי את השבוע.

          אז כרגיל, אתם מוזמנים לפתוח חלון/דלת/מרפסת ולתת לרוח הנעימה להיכנס ולעשות לעצמכם איזה דרינק קטן לשתות ולחפש ברשת את הממתקים הבאים, לשים בריפיט ולהתחיל לרקוד (נכון, הם לא ממש חדשים אבל הנאה מובטחת):Sally

           Shapiro- find my soul כן חברים שוב הדיסקו כאן. ולמרות שהשם שלה נשמע כמו של איזו דודה נודניקית מפולניה, סאלי מפנקת אותנו בדיסקו אמנם תוצרת 2007 אבל גם שנתיים אח"כ זה מתאים בול לסוף האביב בואכה הקיץ, חפשו לכם את גרסת הרמיקס ובכלל תחגגו (ואם עוד לא שמעתם את דיסקו רומאנס שלה, זה הזמן!).

          אם בא לכם  קצת דיסקו עצבני תוכלו למצוא אצל Calvin Harrisאת התשובה. הכי בא לי על The Girls שלו עם רשימה מפורטת על כל הבנות שבא לו לעשות...

          Empire of the sun- We Are The People אמנם גלגל"צ השמיעו לשניה וחצי את walking on a dream, מדובר בדיסק בונבוני וזה אחד מהחביבים ביותר ואמנם הלהקה הזאת נראית כמו תאונה צבעונית בין המופע של שנות  ה 70 למלחמת הכוכבים, המוזיקה שלהם צבעונית לא פחות...תתנו להם צ'אנס, זה כייף כייף!

          Peter, Bjorn & john - Nothing To Worry About נו אחרי שחצי מדינה שרקה איתם ללא הפסקה ב young folks הבלתי נמנע, שעוד אפשר למצוא כרינגטון (השם ישמור) פה ושם השלישיה הצפונית חוזרים עם דיסק מלבב ובאמת- בסופשבוע הזה, מה יש לכם לדאוג?

          ובלי איזו בימבו חמודה אי אפשר לסגור אף רשימה אז אתם מוזמנים לחזור שוב ללילי אלן שעוד לא נס ליחה של המגניבות שלה אבל הפעם נסגור עם ליידי גאגא וfame המדובר שלה, אז אחרי שטוחנים אותה בשני ה-להיטים שלה בכל מקום קבלו את eh eh (nothing else I can say)  כייפי, קליל ומקפיץ, צריכים עוד תירוץ?

          דרג את התוכן:
            ביקורת על "רונימוטי"

            איטליה הקטנה

            8

            מסעדות ואוכל  

            2 תגובות   יום שלישי, 12/5/09, 18:00


            בערב שישי נעים ואביבי יצאנו א' ואני לאיטליה, לא לא האמיתית, שם עוד לא הייתי (כן כן..) אלא למקום שנותן תחושה שככה זה מרגיש קצת להיות באיטליה אבל נמצא ברמת החי"ל. אנחנו הכי אוהבים לשבת בפנים מעל המעדניה המגרה עם כל הנקניקים והגבינות , עם עיצוב העץ הפשוט (והחלון המשקיף לזאפה...).

             

            זהו הסיבוב השני שלנו שם, אחרי שבקיץ שעבר הגענו לשם במקרה ויצאנו נפעמים מארוחה קייצית קלילה (הרבה מנות ראשונות מעולות) ומשכרת. עם רף כזה גבוה כבר קצת חששנו לחזור לשם שוב, לקח לנו הרבה זמן לחזור לרונימוטי, כי באמת כל כך נהננו שזה מפחיד.ובכן, אפשר להירגע- גם הפעם היה כייף וטעים, אבל לפעמים כמו בדייט שני אחרי דייט ראשון מהמם כבר רואים את הפגמים J.

             

            הפעם הלכנו על ארוחה מלאה ממש ולא רק ארוחת מנות ראשונות מה שאילץ אותנו לקחת רק שתי מנות ראשונות (כי לא צריך להגזים...) אז פתחנו עם סלט אגסים ורוקפור (38 ₪) שהיה מושלם באמת רק נגמר מהר מדי J (חבר'ה, אולי טיפה להגדיל את המנות?) ולצידו קרפצ'יו (ה-מנה האהובה עלי EVER...ממש!) שתנחשו מה? גם פה מדובר במנה מעולה מעולה לחובבי הז'אנר. עד כה אנחנו בשמיים. המשכנו כיאה למסעדה איטלקית במנות הדגל- הפסטות. א' כהרגלו כמכור לקרבונרה (כן זאת הפסטה עם החלמון), בחר במנה הזאת (58 ₪ לא זול בכלל!) אך הבעיה שלו שקשה מאוד לספק אותו ותנחשו מה. משהו היה חסר. החלמון. אז המנה חזרה אחר כבוד למטבח למקצה שיפורים וחזרה משובחת. באמת.אני בחרתי לאחר התלבטות רבה בבפרדלה בראגו (תבשיל בשר טחון ביין ועגבניות) שהיתה מנה טובה אבל רק טובה. לא מאכזבת, היא היתה בסדר אבל רק חסרה את הטוויסט שיעיף את הטעם גבוה (וקצת לא שווה את המחיר של 58 ₪). כמובן שבמהלך הארוחה נהננו מיין הבית וקינחנו בקינוח הדגל של איטליה...שני ניחושים. נכון, טירמיסו (38 ₪). כרגיל, מדובר בקינוח קטן אך טוב מאוד!!

             

            אז איך אני מסכם? היה כייף, החברה היתה מעולה, השירות היה יעיל והאוכל היה טעים מאוד ואיכותי מאוד מאוד. רק שתי קטנות לסיום: המחיר והגודל. המחיר קצת יקר והגודל המנות קצת קטן. חוץ מזה מקום נעים וטעים שנשמח לחזור אליו שוב כתחליף הכי קרוב לאיטליה. שמענו שיש שם גם ארוחות בוקר מעולות, אז אני מקווה שיצא לנו לדגום אותן בקרוב.

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "הדרך" של קורמאק מקרת'י

              הדרך- קלאסיקה מודרנית

              8

              ספרים  

              12 תגובות   יום ראשון, 3/5/09, 18:15


              שקט, מהורהר, איטי, מעורער, קפוא, אפוקליפטי, אלים, מדמם, מעורר מחשבה, אפל, חד גוני, מנוכר, מרגש, מאופק, עוכר שלווה, עצוב. מאוד עצוב. ערב רב של תחושות (לעתים סותרות) מלוות את הקריאה בספר. מתי בפעם האחרונה קראתם ספר חדש והרגשתם שזה עתה קראתם קלאסיקה בהתהוות?אחרי "לא ארץ לזקנים" (המוכר לנו בזכות הסרט "ארץ קשוחה") מביא לנו קורמאק מקרת'י יצירת מופת אחרת, מטרידה מאוד על מסע מדמם בארץ חרבה שעושים אב ובנו הצעיר (משום מה הזכיר לי לפעמים את  הסרט "הילדים של מחר") בעולם שעבר סוג של שואה ורוב האוכלוסייה (האמריקאית לפחות) לא שרדה את אותו מאורע קשה והגופות נערמות למכביר (כמו גם המבנים ההרוסים).

              הנוף בדרך נע בין שרוף לקפוא, מלוכלך והרוס, ריק ומפחיד ובהם האב ובנו מנהלים ביניהם דיאלוגים קצרים, חדים וחותכים, לעתים בתחושה שהם נקטעים באמצע - לפעמים בתחושת חוסר אונים, לעתים של האב, לעתים של הבן ולעתים של הקורא. לא פעם הדיאלוגים יותירו אתכם נפעמים עם עיניים לחות. רגעי החמלה בספר מגולמים בדמותיהם של האב אבל בעיקר בדמות הבן ואם משהו ינחם אתכם זהו הקשר המופלא בין האב לבנו הנעים בעולם מסויט אל עבר המוות או לעבר הלא נודע והדאגה המתמדת זה לזה.התכוננו למסע גברי קשוח וגוסס, נטול הומור בכלל (בניגוד לציניות ההומוריסטית של "לא ארץ לזקנים") ואם יש אזכור לנשים הוא לרוב לגבי זכרונות מעולם שהיה בעבר וזכרונות עצובים על אמו של הילד. תחושת הרעב עד מוות כמעט המלווה את הקריאה תגרום לכם לכאב בלב ומועקה בגרון.

              חובה לציין את התרגום המדהים (לא פחות), המאתגר, המרגש והמיוחד של אמיר צוקרמן, בשפה ציורית נדירה ביופיה (ומילים שמזמן לא קראתם) ויוצאת דופן. לא ספר מהנה (אם אתם מבינים למה אני מתכוון), לא ספר קל, ספר חובה (בשבילי, זהו ספר העשור).

              דרג את התוכן:
                ביקורת על "החיים הסודיים של הדבורים"

                הכל דבש

                1

                סרטים  

                3 תגובות   יום שישי , 1/5/09, 19:08
                 הסינמטקים (ירושלים ותל אביב) ממשיכים לעשות את תפקידם נאמנה וממשיכים להביא סרטים שהמפיצים ויתרו עליהם. אז אחרי "רייצ'ל מתחתנת" ו"אננס אקספרס" הגיע תורו של "החיים הסודיים של הדבורים" ואני אומר לכו תבינו את המפיצים, את "ד"צ הוליווד" (כן מופרך כמו שזה נשמע...) ניתן לראות במגה-בית קולנוע הקרוב למקום מגוריכם ואילו את שלושת הסרטים הנ"ל יוק. כלום. והפעם ממש תעלומה...סרט המבוסס על רב המכר של סו מונק קיד מתוחזק בשלוש דיוות אמריקאיות חזקות ביותר (קווין לטיפה, ג'ניפר הדסון ואלישיה קיז...לא פחות!) ובנוסף דקוטה פאנינג בתפקיד הראשי (ואיך שהיא מתבגרת.. ואנחנו עוד נדבר על הקאסט הזה) ועדיין הסט הזה מוקרן רק בסינמטקים. מוזר תאמינו לי. אז נכון, הסרט נכשל בארה"ב (וזה לא פעם מדד למה שנגזר עלינו לראות...) אבל זה לא אומר שהוא גרוע. בכלל לא.המקום: הדרום הגזעני של ארה"ב. השנה: 1964. לילי היא נערה מתבגרת אשר בילדותה ירתה למוות בשוגג באמה (זה לא ספוילר זו סצנת הפתיחה...) ומאז חיה חיים רדופי אשמה גם בזכות אביה המתעלל והממורמר (פול בטאני שבהתחלה בקושי זיהיתי אותו, בתפקיד קטן יחסית אך מלא תנופה). יום אחד בורחת היא עם האומנת השחורה רוזלין (ג'ניפר הדסון) שעוברת התעללות בפני עצמה, והולכת לסגור מעגל עם חייה של אמה. זהו בעצם מסע של גאולה ושחרור אפשר לומר, בו היא מגיעה לביתן של שלוש אחיות שחורות (קווין לטיפה, אלישיה קיז וסופי אוקונדו המעולה!!!!). ושוב אנו מתחילים לעבור כאן סוג של תהליך חניכה קטן, המרמז ומקביל את חיינו בכלל וחיי הנשים בפרט לעולם הדבורים.אין ספור נושאים קשים מועלים כאן- גזענות, דת, אשמה, התעללות, שנאה ואהבה, יחסי הורים ילדים, שגעון, זכרון, גירל פאוור (במאי אחר היה עושה כאן מטעמים אקטיביסטים) ובעיקר שחרור, גאולה וסליחה. והכל עטוף בדבש. המון דבש- מטאפורי ופיזי. לפעמים עודף הדבש הזה הוא בעוכרי הסרט (כמו גם המיסיונריות שהסרט לוקה בה וקצת פגם מההנאה). אז מי שסובל מסוכר זה ממש ממש לא בשבילו, אבל איכשהו הכל עבד עלי (מה זה עבד, בכיתי כמו ילדה J). ולא סתם- צוות השחקנים המעולה נותן עבודה כמו שצריך בראשות דקוטה פאנינג, אותה ילדת פלא אמריקאית שבשנים האחרונות סבלה מאינפלציה ביותר מדי סרטים, הפתיעה כמתבגרת העוברת את המסע הזה וכאמור לצידה שלוש דיוות (מעניין למה דווקא זמרות נבחרו לתפקיד הנ"ל..) שיחד עושים אנסמבל מיינסטרימי מתוק מדבש אך יעיל ומרגש.
                דרג את התוכן:

                  פרופיל

                  rotemmon
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  בלוגים אהובים

                  • שמנמנים

                  הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך