עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 2/2009

    3 תגובות   יום שישי , 20/2/09, 08:56

    אני יוצא לחופשה.

    קצרה.

    להתרוקן. לשכוח. למלא.

    לרענן את השורות.

    לנער את האבק.

    לשייף קצוות.

    לעגל פינות.

    לנשום.

    לישון לילה שלם.

    לאכול. 

    לקרוא.

    לראות.

    לאוורר את הנשמה.

    לחוות. להתחבר. לזכור. לשמור ליום גשום. להפנים.לאהוב מחדש. להתגעגע..להתראות.
    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום חמישי, 19/2/09, 11:20

      החזאים הודיעו זה עתה על סופשבוע גשום וקר במיוחד. אם אתם מתכוונים לקרוא ספר אחד השבת, הרי לכם ספר מופלא שיתאים בדיוק למזג אויר הזה: קר וחורפי, שלא לומר קפוא (ואפילו מושלג). בודד, כמעט שונא אדם שאפשר כבר להשתגע מזה. עצוב מלנכולי כמו יום אפרפר של שלג מלוכלך. שקט עד כדי שהוא כמעט מהפנט. אלים, כואב, מטלטל ואבדני אפילו. אבל בעיקר – נוגע ללב, מרגש ומדמיע.  אין פה נחמה, אין פה גאולה ואין פה טיפת חמלה, אבל זהו ג'וליוס וינסום של ג'רארד דונובן. ספר העוסק בבדידות ובשיגעון, באהבת האדם והבחירה להתנתק ולפרוש מחיים חברתיים וברקע עיירות אמריקאיות צפוניות, קרות, מושלגות ומבודדות.העלילה בקצרה על מנת לא להרוס ולחשוף יותר מדי, מספרת על ג'וליוס וינסום הוא גיבור הספר, גבר המעביר את חייו בבקתה מבודדת עם קירות של ספרים  המגנים תרתי משמע מהעולם שבחוץ (משהו גנטי במשפחה, גברים החיים כזאבים בודדים כמעט ללא נוכחות חברתית בכלל ונשית בפרט), בלב יער בצפון הקר של ארצות הברית בואכה קנדה כמעט. החבר היחידי של ג'וליוס הוא כלבו הובס, שנעלם באופן מסתורי ולאחר מספר ימים נמצא מת לא הרחק מהבקתה. מוות זה משנה את חייו של ג'וליוס והופך אותם על פיהם. מכאן מתחיל מסע התאבלות עקוב מדם, מלא בנקמה על מות החבר האהוב, הקרוב והחשוב ביותר בחייו. זהו מסע קורע לב ונוגע למכביר מחד ומזעזע מצד שני. לא להאמין שהספר הוא בסופו של דבר ספר מתח קולח ויחד עם זאת מטלטל ומרעיד את עולם הערכים הפנימי (תחושת ההזדהות עם רוצח??!!) ומעורר אמפטיה, רחמים והזדהות.

      מלבד הנרטיב האלים והמותח המהווה את ליבת הסיפור, גם הפן התיאורי לא ייחסך מכם. תרגישו את עצמכם קופאים למקרא תיאורי הקור הנצחי, הרוח המחלחלת מהסדקים, האור המשתנה ביער ושוב ושוב ושוב שלג עד אין סוף. תרגישו בודדים כמו שמזמן לא הייתם, המצאת הבדידות גרסת 2008.

      כל מי ששאל נפשו פעם לפרוש מהחברה ולהתבודד וכל מי שחושב על מורשות שונות שאנחנו מקבלים מהורינו ומעבירים לילדינו, אם זה בצורה פיזית (ובמקרה זה: ספרים, רובה ובקתה) ואם זה באופי (המסוגר, המבודד והמנעל יחסים לא פתורים עם מלחמות) ימצא את מבוקשו גם כן בספר. בספר גם נמצא אחד המשפטים המטלטלים והעוצמתיים, שבעצם ממצה את כל הסיפור כולו: "יש אנשים שחייבים לגרום כאב לאחרים כדי להרגיש פחות כאב בעצמם". ספר חובה!

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "ברוכים הבאים לצפון"

        צפונים? לא מה שחשבתם!

        2

        סרטים  

        3 תגובות   יום שני, 16/2/09, 17:00

        ברוכים הבאים לצפון! כאן תוכלו למצוא שפע של אנשים מדוכאים, עילגים, דוברי שפה לא ממש ברורה, צפונים בורים ועניים. תוסיפו על כך מזג אויר אפור גשום וקר ותקבלו ללא ספק את אחד המקומות הגרועים עלי האדמות, לא? אז זהו, שלא ממש! ברוכים הבאים לצפון האמיתי, כאן תמצאו אנשים חמים וטובי לב שיקבלו את פניכם ברוחב לב ובאהבה רבה. הצפון? לא מה שחשבתם.אם אתם אוהבי קומדיות ספלסטיק סטייל שנות ה 70 ובנוסף לואי דה פינס וחבורתו הם לא מילה גסה בשבילכם, יש אפשרות שתזכו ל 106 דקות שמחות, מבדחות ונוגעות ללב, תצאו עם חיוך גדול מרוח לכם על הפנים, תרצו לשנות את הכתובת שלכם לאיזו עיירה נידחת בצפון צרפת (מרחבי הלבנדר של פרובנס, החופים של ריביירה או קאן?? זה הכי שנה שעברה, כאן הצפון שולט!) וללמוד שטימי, זהו ניב צרפתי לא ממש מובן למי שלא נולד בצפון צרפת (כבוד למתרגמים של הסרט, שעשו עבודה מעולה ואני לא מקנא בהם על כל משחקי המילים שנאלצו לתרגם ושהסרט שופע בהם).

        בטח כמו שכבר יצא לכם לשמוע, מדובר בסרט הצרפתי המצליח ביותר אי פעם בצרפת (ועקף בדרך כמה סוסים כבירים, כמו טיטאניק ודומיו...) ודי ברור למה הצרפתים אהבו כל כך- זהו סרט קליל (לעתים אינפנטילי, נכון), שמח ואוהב אדם, מנתץ מיתוסים ודעות קדומות על הצפונבונים הצרפתיים עם קריצות עדינות ושולח פה ושם חצים (ממותקים, יש לומר) לכיוון ה"דרומים" הנפוחים. קומדיה עממית סטייל שנות השבעים של ימינו- לא יותר, אבל גם לא פחות.

        זהו סרט על פיליפ, דוור (קד מרד) מדרום צרפת, אשר אשתו הממורמרת והלא מסופקת תמידית, עושה לו את המוות כדי שישיג רי-לוקיישן למקום נחשק יותר בסניף דואר בחופי הזהב של הריביירה. משרה זו שמורה בדרך כלל למקורבים לצלחת או לנכים. בסצנה מצחיקה עד דמעות מנסה פיליפ לרמות את המערכת, אך כיאה לקומדיה של טעויות מתרשל בגילום התפקיד, מתגלה ונענש בגלות בצפון צרפת הקודר והמרוחק. משם, כל מה שחשב פיליפ על הצפון, על האנשים ועל עצמו לא יהיה אותו דבר.

        כל מי שלא אוהב קומדיות של טעויות שעל הדרך מנתצות דעות קדומות, קומדיות טובות לב, חמימות ומעט אינפטיליות כשהכל מסתדר בסוף (וזה לא ספוילר, זה ברור) זה ממש לא סרט בשבילכם, לכו תראו פרוסט/ניקסון.

        דרג את התוכן:
          ביקורת על "ספק"

          אין ספק, מדובר בפספוס

          0

          סרטים  

          1 תגובות   יום ראשון, 15/2/09, 19:55

          הנה לכם דוגמא איך אפשר לקחת מחזה עטור פרסים עם נושא חשוב ובוער תמידית, כמו פדופיליה (ואצלנו גם אקטואלי מתמיד), לערבב אותו עם אנשי דת (וניצול עמדות כוח), להוסיף כמה שאלות קיומיות על אלוהים, ללהק שחקנים נחשבים במיוחד עם תג איכות (פיליפ סימור הופמן= איכות!) ובכל זאת לקבל סרט משעמם, כבד (ולא במובן החיובי), לקוני ושגרתי.

          אז אין ספק (נו נכון שזה מתבקש??) מדובר בפספוס. הכל מתחיל בבית ספר קתולי בברונקס כשנה לאחר רצח הנשיא קנדי (אזכור תמוה ולא רלוונטי בעיני בסרט), כלומר ב 1964 (אבל מרגיש ומצטלם הכי אנגליה בימי הביניים), כאשר מנהלת המוסד (מריל סטריפ) חושדת באחד הכמרים (פיליפ יקירנו), המגלה יחס אוהד מדי לנער שחור צעיר, שאף אחד לא חבר שלו (אז מישהו צריך...ומי אם לא הכומר).

          סימוכין לחשדותיה היא מקבלת גם מנזירה תמימה וצחורה (איימי אדמס- לא יקירה בכלל, את השטיקים שלה מיציתי עוד ב"מכושפת", לא להאמין שהיא מועמדת לאוסקר על כך...ועוד פייבוריטית) אשר מלמדת אף היא את הילד הבודד. במהלך כל הסרט עולות הספקות כל הזמן האם קרה המעשה הנוראי או לא קרה וכן באופן ברור על מהות הקשר ביניהם, המניעים ועד כמה תמימה ה"חברות" הזאת בין הכומר לתלמידו הדחוי.

          במתח הזה בין מנהלת המוסד-הנזירה המלמדת והכומר, כל אחת מהדמויות כביכול מייצגת עולם ערכים אחר- מי נתון יותר לחדשנות, מי מציג את הראיות מנקודת מבטו ומי מפרש את הכל בדרך האורתודוכסית, נגיד. ברור שמכך עולות ספקות לגבי האלוהות וקבלת הכל כמובן מאליו. הכל נכון, חשוב אבל אפעס קצת משעמם. מפתיעה בשונותה ובעולם הערכים שהיא מייצגת דמותה של אם הילד, המופיעה לרגע קצר אבל מטריד.

          אז נכון שיש כאן צילום יפה (אבל באמת היום רוב הסרטים מצטלמים ונראים מעולה) ושחקנים עם תו תקן איכותי בדרך כלל (בסדר, שכחתי למריל סטריפ את מאמא מיה), אך נראה שכל אחד מהם עושה תפקיד שכבר ראינו ורק פה ושם מבליחה באמת איזו איכות משחק נדירה, אבל מכאן ועד מועמדויות לאוסקר? נו באמת..נראה לי שבכל שנה אחרת הסרט הזה היה חולף מהר מאוד ולא זוכה לכזאת תהודה... מה שכן, התסריט מבוסס על מחזה עטור שבחים ופרסים, לכן אין ספק (מתבקש פעם שניה) שראוי היה לו להישאר בתיאטרון. נראה לי שנושא כזה, המטופל בכבדות רבה היה מוטב לו להשאר כהצגה.

          דרג את התוכן:
            ביקורת על "האורח"

            מי כאן האורח?

            7

            סרטים  

            11 תגובות   יום שבת, 7/2/09, 08:52

            רגע לפני שנתחיל יש לי אליכם שאלה מאוד חשובה:

            מה הייתם עושים אם הייתם חוזרים לביתכם, נגיד לאחר חופשה ארוכה, ומוצאים שם זוג מוסלמי או אולי זוג עובדים זרים (אולי אסייתים, אולי רומנים, לא ממש משנה..) שגר שם במקומכם? נו, עם יד על הלב...מה הייתם עושים? בנקודה זו ממש מתחיל בעצם הסרט "האורח" ומעלה תהייה חשובה כל הזמן: מי כאן בעצם האורח?וולטר הוא פרופסור לכלכלה מקונטיקט, שהתאלמן לפני מספר שנים (ריצ'ארד ג'נקינס, מועמד היחיד של הסרט לאוסקר, על שחקן בתפקיד ראשי, עוד נדבר על זה מיד). על פניו הוא אדם מאוד אפרורי החי חיים שגרתיים, אחד שתקוע באותה משבצת כבר שנים, בלי ממש רצון לזוז ממנה. אז זהו, זה יעבור לו.

            כאשר נשלח לוועידה בניו יורק, למרות אי רצונו, חייו לא יחזרו להיות אותם חיים. בדירתו הניו יורקית, העומדת ריקה כבר שנים הוא מגלה כמו בזהבה ושלושת הדובים, שמישהו ישן במיטה שלי ומתקלח במקלחת שלי. לא סתם מישהו, גבר ואשה, הוא מסוריה והיא מסנגל. אני מניח שאם היה מגיע לשם אדם אחר, לא עדין נפש ולא רגיש (או פחדן?) כמו וולטר, העסק היה נגמר בדם במקרה הגרוע, או במשטרה במקרה הטוב.

            מכאן מתחילה בעצם ההתקרבות בין שני הצדדים: וולטר מאפשר להם להשאר בדירה עד שיסתדרו מצד אחד, וטארק (חאז סלימאן בתפקיד המבוצע בתנופה רבה והרבה חום, איפה מועמדות לפרס המשנה איפה?) הגבר הסורי מלמד אותו לתופף על תוף אפריקאי מצד שני. העניין מגיע לשיאו כאשר עקב אי הבנה בסאבווי נעצר טארק על ידי משטרת ההגירה. וולטר, שחש אשמה על עניין המעצר וסכנת הגירוש, בעצם משנה את חייו בשביל טארק.

            כשאמו של טארק נכנסת לתמונה (היאם עבאס, מותר להגיד משלנו?) הלב של וולטר בכלל פתוח לשינויים.צריך להיות מאוד אמיץ בשביל לגעת בנושא כזה רגיש ולא ליפול למלכודות רבות הברורות מאליהן שהעניין מביא עמו. ואם שאלתם את עצמכם אם הסרט עומד בזה, אז התשובה היא באופן חלקי. התחושה היא שלפעמים הלכו כאן יותר מדי בין הטיפות, כדי לא להרגיז אף אחד. בנוסף, יש איזו היסחפות קלה בתיאור אובר צבעוני-אקזוטי של הזוג.

            אבל ידידיי, צריך להוריד את הכובע בפני סרט שלא מתבייש לגעת בנושא עדין ורגיש כזה, סרט אנושי מאין כמוהו שמעלה אל פני השטח כמה יבלות כואבות מחיינו: שנאת זרים, הפחד מהם, היחס לאחר, זהות והגדרה עצמית, אבל גם על בדידות ותקיעות בחיים וכמובן מעמת עם השאלה: מי כאן האורח בחייו של מי? רואים שמי שעשה את הסרט מאמין בזה בכל ליבו ובא רק מגישה אוהבת אדם, כל אדם באשר הוא (קצת כמו סרטו הקודם של במאי תומאס מקארתי, אנשי התחנה, שהיה גם הוא קטן, חם ואנושי להפליא).

            אני חושב שהשימוש בריצארד ג'נקינס לתפקיד הראשי הוא מה שעושה את הסרט (הוא מסוג השחקנים מהז'אנר: יא!!! הוא מוכר לי מאיפשהו, כלומר אלוף בתפקידי משנה וחבל!) ואכן זוהי המועמדות היחידה ומוצדקת ביותר: במשחק קטן, עדין, נוגע ללב ומלא ברגישות מופלאה אין מצב שלא תתאהבו בו. אבל אל תדאגו, באוסקר הוא לא יזכה. למה? ככה. הוא לא עושה קאמבק היסטרי כמו מיקי רורק והוא לא מלא איפור כמו בראד פיט והוא לא משחק הומו כמו שון פן, הוא סתם משחק אדם רגיל, הכי רגיל שיש. לפחות הרווחנו אותו בתפקיד ראשי, סוף סוף.

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              rotemmon
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              בלוגים אהובים

              • שמנמנים

              הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך