עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 12/2009

    24 תגובות   יום שלישי, 29/12/09, 07:35


    תגידו מזל טוב. הבלוג שלי הידוע גם בשמו "הרושם של רותם" חוגג היום יומולדת שנה. כן...תודה תודה...נכון שהוא נראה צעיר לגילו? הא...הוא נראה כאילו הוא היה פה תמיד?...תודה תודה. אז כן, כמו כל ילד בן שנה גם הבלוג הקטן הזה עדיין בחיתוליו, אחרי תקופת זחילה הוא כבר מתחיל אט אט ללכת.

     

    איך כל זה התחיל?

    יש רגעים בחיים שאתה מרגיש שהכל מסמן לך שהגיע הזמן לשינוי, לעשות משהו אחר. משהו שתמיד רצית ומשהו שתמיד חלמת עליו אבל פחדת...מכירים? נו ברור! ה 29.12.08 התחיל כמו כל יום- עיתון בדלת, קפה של בוקר וקצת אינטרנט. אף אחד לא חשב שזה היום שבו יתחיל השינוי של חיי. מה זה שינוי? מהפך.

     

    הכל התחיל בעצם ממודעת בפרסום קטנה בניוזלטר של עכבר העיר שהזמינה גולשים לכתוב ביקורות ולקבל על כך כרטיסים לקולנוע. הרי אם יש משהו שאני חולם עליו כל ימי זה לכתוב על כל מה שמעניין אותי, ויחד עם זאת- כל חיי כינו אותי קוטנר של החבר'ה כשהיו צריכים המלצות על מוזיקה חדשה (לו יהי) או אורשר של החבר'ה כאשר דיברו על קולנוע (כאלה אנחנו, שומעים גלי צה"ל). כחובב תרבות ידוע זו היתה ההזדמנות, סוף סוף העולם יקרא מה יש לך להגיד. עולם? טוב קצת נסחפתי...אבל את מי לעזאזל אני אעניין? למי אכפת מהו הרושם של רותם מהסרט האירני ההוא, או מההופעה של ההיא, מהבראנץ' של...או מה ספר השנה שלי? את מי זה מעניין?! האמת, אותי זה מעניין. אני עושה את זה בשבילי ואם אני אוהב את כל אלה, אז אולי יהיו כאלה שיאהבו גם? אולי. וכמו שכבר אמרתי, לפעמים צריכים את הדחיפה הקטנה הזאת.

     

     

    אחרי התלבטות של כמה דקות עם עצמי וכמה דקות של הרשמה לאתר, בשעה טובה הבלוג הזה שאתם בדיוק קוראים עכשיו ובשמו "הרושם של רותם" הגיח לאוויר העולם (א' נתן את השם). אם היה כאן הריון הוא היה רק במחשבתי. הלידה? קצרה ומהירה הפעם והנה נולד לו בבלוגוספרה עוד בלוג. הרי, יש כמוהו אלפים אם לא למעלה מזה. יש שנונים ממנו, יש איכותיים ממנו, עמוקים ממנו, מכובדים ומפורסמים ממנו אבל בדיוק בדיוק כמוהו- אין.

     

    ואין ספק שהילד הזה שינה את חיי, הכרתי בזכותו הרבה אנשים טובים ויקרים, שספק אם הייתי מכיר בדרך אחרת. למשל בזכות הבלוג הזה כמובן הצטרפתי לשמנמנים, חבורה שמחה ומוכשרת שאוכל על גווניו והכתיבה עליו הוא המכנה המשותף בין כולנו. והכי הרבה- התחברתי קצת לחלומות שלי (כתיבה אלא מה?!) ועזרתי להם תוך כדי להתממש באופן זה או אחר ונכון שיש עוד הרבה מה לשפר ולפעמים הילד הזה מעט נופל, אבל היי- ילד הוא ילד, אני אוהב אותו כמו שהוא.

     

    אז מה היה לנו פה השנה?

    נכון לרגע זה פרסמתי 109 פוסטים (ליתר דיוק זה הפוסט ה 110- לא כולל דיונים בקהילות), וגם 21 תמונות. מתוך 110 הפוסטים- 1 פוסט יציאה למלחמה (עופרת יצוקה), 1 פוסט חזרה ממנה (דווקא פוסט מרגש, חבל שלא קראתם), 1 פוסט יציאה למילואים ועוד פוסט די מיואש תוך כדי (מסתבר שהרבה צבא עשיתי בשנה האחרונה). פוסט אחד יציאה לחופשה (אח ברלין ברלין) ואפילו ביקורת מסעדה אחת בחו"ל (בראנץ' בניו יורק, חפשו חפשו בבלוג!). וכל השאר? פוסטים על כל הדברים הטובים שאני אוהב בחיים- לפי הדירוג הבא- אוכל ומסעדות (כמובן, שמנמן או לא?!), קולנוע (ותודה לעכבר על פסטיבל הקולנוע בירושלים, חוויה חד פעמית והבונוס- לשבת ליד יאיר רווה האליל שלי בסרט, יכולתי למות באותו רגע), מוזיקה (ועם הקוראת נינט סליחה על הפוסט ההוא, כן לא נשכח- לא נסלח, אני יודע), ספרים (איזו קהילה! מומלץ בחום!) ותיאטרון.

     

     


    עם הזמן הילד הקטן הזה התחיל למשוך אחריו צופים קבועים שמגיבים בהתמדה, מי במילים ומי בכוכבים ואין מרגש מאותם קוראים קבועים. אז תודה לכם שמצאתם אותי אי שם בדרך וחזרתם שוב ושוב לקרוא מה שהיה לי להגיד. באמת, אין מרגש מזה. ואם כבר הזכרתי כוכבים אז מניין הכוכבים הירוקים עד כה- 873. 3 קוראים כנראה שעצבנתי ממש והעניקו לי כוכבים אדומים (לפחות לא עצבנתי 873 קוראים אחרים למזלי).  הא, בזכות הבלוג הזה אני גם מגיש פינת תרבות קבועה ברדיו. כייף, כבר אמרתי?

     

     

    קצת סטטיסטיקות:
    הפוסט הנקרא ביותר היה הפוסט על טאפאס אחד העם של רושפלד, שמשך 3028 קוראים (וואו!), במקום השני הפוסט על ביסטרו 99 שמשך 2124 קוראים (ושעורר מחלוקות רבות) ובמקום השלישי....פוסט ההופעה של נינט (שמחלוקת זו מילה קטנה לידו ולראשונה טעמתי טעמם של טוקבקים מהו ושם כונתי לראשונה- פרא אפריקאי, ותודה למטקבק עלום השם).
    הפוסטים שהכי לא קראתם היו דווקא על סיפור גדול, אילי ובן, מאיה רוטמן וזינק (בין 165-217 קוראים).

    בין לבין היו לא מעט פוסטים שהייתי מאוהב בהם קשות, אבל לא הולידו ולו תגובה אחת קטנה ובודדה ולהיפך. פוסטים שלא ממש אהבתי אבל כנראה שהנושא היה כל כך סקסי שמשך הרבה תגובות ופולמוסים.

    החודש שבו נכתבו הכי הרבה פוסטים היה יולי ובו 19 (!) פוסטים (יותר נכון ביקורות). החודש בו כתבתי הכי מעט פוסטים היה אפריל, בו נכתב פוסט אחד בלבד (טיול בפארק נשר), אבל קראו אותו לא מעט אנשים.

    אז מה אאחל לבלוג הזה בשנה הקרובה?
    בראש ובראשונה לגדול ולצמוח ולהמשיך להגיע למקומות טובים (ולכתוב עליהם כמובן). שיותר אנשים יקראו ויגיבו. שבדרך ליציאה תחפשו מה יש לרושם של רותם להגיד בנושא. ולי, אאחל להמשיך לכתוב לכתוב ולכתוב, לחדד ולהתחדד וכל הזמן להיות יצירתי. לא להתעצל ולהמשיך להקשיב למוזה, גם אם היא בשתיים בלילה באה אליך בחלום ואומרת לך- רותם, זו הפסקה שלך, תשתמש בה!

     

    להתראות ביומולדת שנתיים.

     

     

    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום שני, 28/12/09, 09:35

      מי שעוקב אחרי מה שאני כותב, כבר מבין פחות או יותר את הראש שלי ועל מה אני נוהג לכתוב בד"כ. הפעם, הרשו לי לחרוג ממנהגי ולכתוב על פרויקט חברתי שהוא בעצם תרומה התנדבותית לקהילה ועל כן חשיבותו הרבה והזכות לכתוב עליו.

       

      אני מדבר בעצם על "עיגול לטובה".

       

      "עיגול לטובה" היא עמותה ללא כוונת רווח שמטרתה לעודד את היקפי התרומות בישראל למטרות חברתיות. באמצעות היוזמה, ניתן לעגל כלפי מעלה עסקאות ממוכנות, כגון עסקאות בכרטיסי אשראי וחשבונות חודשיים, ולתרום את ההפרש לארגונים חברתיים, על-פי בחירת התורם, מתוך רשימת עמותות ותחומים. זאת אומרת, אם רכשתם איפשהו בסכום שאינו עגול, לדוגמא: 64.30 ₪ כך, שאם אתם רשומים לשירות "עיגול ותרומה לטובה" תעוגל העסקה לסכום של 65 ₪, ו- 0.70 ₪ יועברו כתרומה לעמותה או מספר עמותות מאושרות, על פי בחירתכם מתוך מגוון עמותות מאושרות, דרך עמותת עיגול לטובה.

       

      אז למי אפשר לתרום?

      בין הארגונים הרבים ללא כוונות רווח תוכלו למצוא את: בית השנטי, איל"ן, אלו"ט, קו זינוק, אנוש ועוד רבים רבים שעושים עבודת קודש. באמת! באתר האינטרנט של עיגול לטובה תוכלו למצוא רשימה ארוכה של ארגונים שרק מחכים לתרומתכם הקטנה, אך החשובה.

       

      שותפותיה של עיגול לטובה הן לאומי קארד , המאפשרת ללקוחותיה לעגל את עסקאות הרכישה שלהם לשקל הקרוב וחילן טק, המאפשרת ללקוחותיה להציע לעובדיהם לעגל לטובה באמצעות מערכת השכר שהיא מפעילה. עיגול לטובה היא חלק מיוזמה בינלאומית הנקראת round-up ומהווה חלוצה ומודל לעמותות נוספות שיפעלו במדינות אחרות

       

      תוכלו למצוא את "עיגול לטובה" גם בפייסבוק- http://www.facebook.com/group.php?gid=77520278608&ref=ts

      ובטוויטר- http://www.twitter.com/round_up

       

      אז כבר תרמתם היום? אני תרמתי בקניות J

       

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "סוראיה M"

        בוקר טוב איראן

        12

        סרטים  

        6 תגובות   יום שלישי, 22/12/09, 23:38


        פעם מזמן היתה בדיחה ידועה בקרב חבריי שאם יוצא סרט איראני ברור שאפשר יהיה למצוא אותי בקהל. צחוק צחוק אבל יש משהו בקולנוע הזה שתופס כל כך חזק, בכל פעם. כמו גם משהו גולמי לפעמים עם הצילום המגורען קצת והסיפורים הקטנים גדולים, שסודקים כל פעם את הלב ומאחוריהם מציאות עגומה.

         


        גם במקרה של "סוראיה M" (שכנראה המפיצים פחדו לקרוא לו בשם ה"אטרקטיבי": סקילתה של סוראיה M) מדובר בסיפור אמיתי- קטן ואישי המציג בעצם מציאות עגומה ותמונה קשה של החיים באיראן. והפעם, כפי המראה משקפת את מצבן העגום והעצוב של נשים באיראן, את נחיתותן המעמדית ואת הקלות הבלתי נתפסת של הסקילה. כן הסקילה.


        הסרט מספר כאמור את סיפורה של סוראיה, אם לארבעה ילדים שבעלה האלים (והדוחה) חושק בבחורה צעירה יותר. כל זה טוב ויפה אך הוא מוכן להתגרש מבלי לוותר על רכושו ואינו מוכן לאפשר לסוראיה גירושים סבירים שיאפשרו לה חיים בכבוד, הרי למה? היא כולה אשה. אי לכך, בתחבולות הוא רוקם נגדה מעשיה שקרית. מעשיית בגידה בו. אתם יכולים לדמיין לעצמכם- כפר קטן, סגור, דתי ושמרני ושמועות שמתחילות בקטן ומסתיימות שלא נדע...מרגע זה והילך נטרפים כל דעות האנשים והכפר הקטן רותח ומבעבע.

        מכאן הדרך לרמיסת הקולות השפויים קצרה מאוד ולמשפט הרחוב המביש שנעשה לסוראיה. וכמו שבוודאי הבנתם משם הסרט, זה רק עניין של זמן עד שתגיע הסקילה. ואכן, ברגע השיא של הסרט הנמשך לאורך של כעשרים (20!) דקות קשות מנשוא ומעט פורנוגרפיות אפילו, שהמשפט לרקוד על הדם מעולם לא היה מדויק יותר- מוצאת סוראיה להורג בסקילה (וזה לא ספוילר, זה כתוב בכל תקציר של הסרט).

         


        הסרט מובא מנקודת מבטה של דודתה של סוראיה, זהארה- בגילומה של שוהרה אגהדשלו, שהיתה מדהימה בסרט בית של חול וערפל (ואפילו היתה מועמדת עליו לאוסקר). זהארה היא בעצם המספר ואחד הקולות השפויים הבודדים בסרט והיא גם הדמות הראשית בו. אמנם בעולם נפלו ממש ממשחקה בסרט, אבל בעיני היא דווקא אחת מנקודות החולשה הרבות שלו. הסרט, על אף הסיפור המדהים שלו, קורע הלב, מטריד, מכמיר, מרגיז ומטלטל שלו עטוף בעטיפת צלופן ובבדים צבעוניים מתנופפים ברוח וסובל ממשחק מוגזם לעתים ובטיפול מאוד הוליוודי, נקי ומצוחצח. להוציא את סצנת הסקילה הקשה מאוד (שעוררה צעקות בקהל, אנשים יצאו באמצע וכן הלאה- ואנחנו מדברים על סינמטק תל אביב) הסרט סובל מהוליוודיות יתר, והכי מפתיע שכמעט ואינו מרגש וחבל.

         

        את התשובה לכך אולי אפשר למצוא במשפט הבא- למרות שעל פניו זהו סרט איראני הוא בעצם סרט אמריקאי. מבולבלים? מיד אסביר. כל יוצריו (כולל הבמאי והשחקנים) הם איראניים אבל כאלו שכבר אינם חיים באיראן אלא הם כבר אמריקאיים למשעי וזה בא לידי ביטוי בכל פריים ובכל סצנה (להוציא את זה שהשפה שלו היא פרסית).


        אז המצב הוא באמת קצת מוזר- הרי הסיפור אמיתי, כואב ונוראי אבל הביצוע הביצוע. אילו במאי שחי כעת באיראן היה מביים את הסרט אני בטוח שהיה מוציא ממנו הרבה יותר. אם תשאלו אותי אם ללכת, בסופו של דבר התשובה היא כן- בגלל הנושא החשוב, בגלל שהסיפור הזה צריך להיות מסופר וחשוב שיסופר ובגלל סצנה אחת הופכת מעיים, מרגיזה, מסעירה שלא תצא מראשכם עוד הרבה אחרי שהסרט ייגמר.

        דרג את התוכן:
          ביקורת על "יהודי טוב"

          מיהו יהודי (טוב)?

          11

          סרטים  

          14 תגובות   יום ראשון, 20/12/09, 11:58

          העולם מתחלק (בין יתר מאות החלוקות שהעולם באמת מתחלק בהן) לאלה שאוהבים מאוד את האחים כהן ולאלה שלא ממש מבינים את ההתלהבות. מבחינתי, כל סרט חדש של האחים כהן הוא מסיבה קטנה (כן, גם אם מדובר בארץ קשוחה, שהוא רחוק מאוד ממסיבה) וגם סרט "חלש" שלהם, הוא מופת אצל יוצרים אחרים. אז קחו זאת בחשבון J. אבל הפעם, מדובר בסרט גדול ממש שמזכיר את העבודות הראשונות של הכהנים.


          אז מי אמר שקל להיות יהודי? בכלל לא קל, הרי כולנו יודעים זאת היטב, לא באנו להנות פה ולרוב לא קל לנו. נכון? נכון מאוד. תשאלו אפילו את לארי גופניק. מה הוא בסך הכל רוצה? ממש כמו שלאה שרה: לחיות את חייו בשקט, לא רוצה מלחמות. הוא בסך הכל בחור טוב ורציני (השם המקורי של הסרט) שרצה קצת להצליח בעבודה (כפרופסור לפיזיקה המחפש קביעות), להגיע לבר מצווה של בנו דני בשלום ולישון בשקט. בפועל, עולמו קורס אט אט- סטודנט קוריאני כושל מציע לו שוחד רק בשביל שיעביר אותו, מכתבים עלומי שם מפלילים אותו, אשתו מוצאת לה נחמה בזרועות גבר אחר מהקהילה היהודית ורוצה להתגרש, אח שלו עבר לגור אצלו ומסתבך בצרות בפני עצמו, הבדיקות הרפואיות שלו מדאיגות וזה לא הסוף- וכמו שאומרים אצלנו כשהצרות מגיעות, הן מגיעות בצרורות. נשמע לכם מוכר מאיפשהו? תנסו להזכר...

           


          אם חשבתם עד כה שמדובר בדרמה טרגית, תחשבו שוב, כי הרי מדובר בסרט של האחים כהן. אם יש שני אחים שנויים במחלוקת בקולנוע, הרי זה הם ממש. המחלוקת ממשיכה גם בסרט זה שלהם, המתכתב הפעם עם היהדות- הגרסה האמריקאית. והפעם, השניות במחלוקת אפילו גוברת- זה אינו סרט "נגיש" לכולם כמו ארץ קשוחה, נגיד. אבל זהו אחד הסרטים החכמים של האחים כהן (וגם של התקופה האחרונה בפרט) ויש מצב שהוא לא ידבר לכולם וזה בלשון המעטה.

           


          החל מפתיחת הסרט המפתיעה והשנונה, בסיפור מעשיה יהודית בעיירה מזרח אירופאית המסופר בכלל ביידיש (הכי הרשל'ה וחבורתו) ועד הסוף הנתון לפרשנויות שונות (וזה לא ספויילר), הסרט מתובל באין ספור קריצות, סמלים ומיני רמיזות ואזכורים של סיפורים יהודיים, שאם אתה לא בקיא בהם (אני) ובפרשנות שלהם אתה במקרה הטוב יכול רק להנות מהבדיחה או הסיפור שהאחים כהן מספרים (שוב, אני) או פשוט להגיד WTF- כלומר, מה רצו להגיד כאן ולהשתומם על מה הסרט הזה בכלל (כמו לא מעט מהקהל מסביב). אם אתה ממש בקיא ברזי היהדות בכלל ובדקויות של היהדות בפרשנותה האמריקאית אתה בכלל זכאי לסצנות מופתיות ואני בטוח שלאלה ההנאה תהיה צרופה עוד יותר- כי זהו גם אחד הסרטים המהנים יותר והמצחיקים יותר של האחים כהן.

           


          אבל בואו נדבר רגע על לארי. לארי הזה, אם התעוררתם באמצע הלילה שטופי זיעה ותהיתם מה הסיפור שלו, את מי הוא מזכיר לכם, אז האחים כהן החליטו להביא לכם סוג של איוב מודל 67 (איזה עיצוב מהמם של הסרט, פשוט מקסים ומדויק). את לארי, היהודי הטוב או האיש הרציני אם תרצו מגלם מייקל סטולברג, בצורה כל כך מדויקת עד כאב. תצוגת משחק קטנה, אנטי גיבורית לכאורה אבל גדולה מאוד, תפורה בדיוק למידות של האחים כהן (או שהם תפרו תפקיד בדיוק במידותיו?). לארי מבין, חוקר ובודק אט אט את מה שרבים עושים שכשקורים מסביבם כל כך הרבה דברים בעייתיים - לפנות לאלוהים או לנציגו עלי אדמות- הרב הקהילתי. כך נדמה שהסרט גם מנסה לעשות על הדרך איזה חשבון נפש עם היהדות האמריקאית (קשה, קשה!) ובין לבין להגחיך מסורות קטנות - שימו לב לסצנת העלייה לתורה בבר המצווה של דני, ג-ד-ו-ל או להמשכה, ציטוט של הרב מ somebody to love של ג'פרסון איירפליין משל היתה זו המשנה- סצנה מושלמת! פשוט כך.


          אז גם אם אתם לא בקיאים ברזי היהדות או לכל החוששים מעוד סרט חרדי, אל תשכחו- זה האחים כהן, הפתעות יש כאן למכביר, שנינויות גם והיי- סרט של האחים כהן הוא סרט של האחים כהן- או שאוהבים מאוד או שמאוד לא אוהבים. אני מאוד אהבתי. ולגבי כל אלו שטוענים לאנטישמיות? אני מסרב לדון על כך אפילו. חוץ מזה הוא גם הסרט הכי מעוצב שלהם וזה כבר נותן לו עוד הרבה נקודות טובות. נסו ותהנו J.

          דרג את התוכן:
            ביקורת על "איך החייל מתקן את הגרמופון"

            כמו סרט של קוסטוריצה, רק בספר

            8

            ספרים  

            8 תגובות   יום שני, 14/12/09, 13:01

            יש ספרים שאיך שהם מתחילים אתה (ובמקרה הזה- אני) נשאב לתוכם כמו לתוך סרט, שאתה יודע איך הוא מתחיל, אבל אין לך מושג איך הוא נגמר. כזה הוא הספר "איך החייל מתקן את הגרמופון" של הסופר הבוסני סשה סטנישיץ'. האמת? מפליא אותי מאוד שהבמאי אמיר קוסטוריצה עוד לא עשה מזה סרט, כי בכל דף בספר הזה עולה התחושה שאתה קורא ספר שהוא בעצם סרט של קוסטוריצה, כי בדיוק כמו בסרטים של הבמאי היוגוסלבי ההוא גם הספר הזה משופע בתיאורים ובניחוחות מזרח אירופאיים בלקניים (במרחב של בוסניה -סרביה- הרצגובינה), רק חסרה המוזיקה של גוראן ברגוביץ'. אתם יודעים מה בעצם גם היא כאן. אז אם ראיתם סרט אחד או שניים של קוסטוריצה אתם ודאי יודעים כי לעתים מרוב דמויות, צבעוניות ורעש יש קצת תחושה של בלגן.

             

             

             

            בדיוק כמו בספר הזה, שמתחיל נפלא - מספור כולו מנקודת מבטו של אלכסנדר, ילד שסבו האהוב נפטר וברקע מתחילים לשמוע את הדי המלחמה הולכים ומתקרבים אל עירו הקטנה. אלכנסדר הזה הוא לא סתם ילד, הוא ספק ילד ספק קוסם (אבל ממש לא הארי פוטר) ובעיקר הוא הכי טוב בהמצאת סיפורים. איתם הרבה יותר נוח להתמודד עם המשפחה המוזרה, קשיי החיים,  אבל גם עם מנעמי החיים- החיים לצד נהר גדולה ומשמעותי, דיג שמפנונים ובעיקר- המון תיאורי אוכל מעוררי תאבון וכתובים נפלא- ע"ע חגיגות קטיף השזיפים המגרות והצבעוניות ובכלל נדמה שהאוכל הוא מרכיב מרכזי בחיי המשפחה הזאת- באבל, בחתונה, בחניכת בית השימוש, במלחמה ובכלל קבלו דוגמא - "אני בגן העדן של הלחם הלבן, אחר כך זה הופך לגן העדן של יין התפוחים..." וכן הלאה וכן הלאה.

             

             

            כשהמלחמה הופכת מהדים רחוקים לקולות קרובים ואמא שלך היא מוסלמית ואבא שלך הוא נוצרי אין ברירה אלא לברוח. גרמניה הופכת להיות  הבית החדש, אך בינה לבין הצבעוניות של הבית הישן אין ולא שום דבר אחד משותף. הרבה קור גרמני נודף בקטעים האלה. מרגע זה ואילך הופך הספר ללא אחיד ברמתו. נע בקצב מסחרר, מסחרר מדי, אסוציאטיבי, אסוציאטיבי מדי. התנועות בזמן קדימה-אחורה מבלבלות ובין לא מעט קטעים ומשפטים מושלמים ממש (כן כן מזמן לא קראתי משפטים כל כך יפים שרציתי לכתוב בצד למזכרת), הסיפור הולך לאיבוד, עד כדי כך שהספר מרוב מהירות ואסוציאציות אפעס מעט משעמם אז. כשהוא חוזר לעלילתו מחדש זה שוב כתוב נפלא ואפילו מרגש אבל זה קורה מעט מדי, מאוחר מדי ובעיקר- מתיש.

             

             

            ושוב, כאשר אלכסנדר כותב את אסופת המכתבים לאסיה (גם כילד וגם כבוגר), אהבת ילדותו הבלתי ממומשת והאבודה אלו מכתבים קורעי לב ממש ותהליך החיפוש נוגע ללב בתמימותו, שאתה משתומם איך זה יכול להיות שיש כזה פער בין הקטעים המרגשים והמעניינים לקטעים המשמימים באין ספור תיאורי מלאים. לא אחיד לא אחיד ולא אחיד. אם כילד נקודת מבטו של אלכנסדר על החיים היתה שנונה, כאשר בגר הפך גם למתחכם. הרשימות שהוא עורך בביקור המולדת  הן מדויקות מאין כמוהן. אבל עודף עלילות המשנה המסורבלות הן בבחינת תפסת מרובה לא תפסת, ואם בסרט כל זה חינני כאן זה פשוט מייגע. אגב, אני בטוח שאם הספר הזה יעובד לתסריט לסרט הוא עשוי להיות הרבה יותר טוב (כן, יש ספרים כאלה שהסרט מציל את הספר, נדירים אבל יש).

             

             

            אז מה אני אומר לסיכום?

             

            מצד אחד ישנם כאן משפטים נפלאים ומענגים, שהפיתוי לקרוא אותם שוב ושוב הוא רב. באמת. תיאורים שובי לב במוזיקליות שלהן ובדיוק הרב שלהן. לתחושתי אלה היו קטעים מושלמים. קטעי המשפחה הם נוגעים, מצחיקים, מרגשים וכואבים ("ננה פטימה, אמא של אמא שלי, עדיין במצב טוב, מתו לה רק האוזניים והלשון- היא חירשת כמו תותח ואילמת כמו מפולת שלגים." מושלם, לא?) החיפוש אחר אסיה הוא מקסים, החזרה הביתה מאופקת ויפה- אבל מצד שני לאחר מהו המה של דייב אגרס, שגם הוא סופר מנקודת מבטו של נער על מלחמה והתמודדותו עמה (שגם בו היו קטעים מתישים מדי פעם) והפך להיות ספר חשוב מאוד, כאן הרבה מאוד קטעים מתים ולא מעניינים שוב, על אף הקצב המהיר שלהם) הופכים את הספר לפספוס. אם רצה להגיד משהו על תחושת הזהות ועל הזיכרון האישי המעיד על הקולקטיבי, זה טיפה התפספס. מצד שלישי, הספר היה רב מכר עולמי, אז אולי זה אני?

             

             

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "טאפאס אחד העם"

              אחד העם פינת ברצלונה

              17

              מסעדות ואוכל  

              15 תגובות   יום ראשון, 13/12/09, 08:54

              מכירים את זה שאתם מתכננים ללכת לאכול במקום מסוים, אתם מזמינים כבר מקום ואורזים את עצמכם יפה יפה, נכנסים אל המכונית אבל לא ממש בא לכם להגיע לשם?! כך מצאנו את עצמנו במוצאי השבת, אחרי יום ארוך של אריזות לקראת מעבר דירה, עם הר של ארגזים שחוסמים כל מעבר ועם מקרר ריק מאוכל שנוצר בתקופה האחרונה (ממצאים ארכיאולוגיים דווקא היו גם היו), ארוזים ומקולחים בדרך לעוד מסעדה איטלקית.

               

               

               

              רגע לפני שנכנסנו הצעתי לא' אולי נציץ בחדש של רושפלד? הרי אין סיכוי שנמצא שם מקום, אז לפחות נראה על מה כולם מדברים. זה הזמן להצהיר קבל עם ועדה- אנחנו אוהבים את רושפלד, יונתן רושפלד. הוא לא מכיר אותנו והאמת? אנחנו לא ממש מכירים אותו, אבל את האוכל שלו מכירים גם מכירים והרברט סמואל היא האהובה עלינו במסעדות העיר. ליתר דיוק הבר של הרברט. זה לא רק האוכל המופלא, העיצוב הנקי והטרנדיות, זו גם אחת המסעדות עם השירות הטוב ביותר בעיר.

               

               

              מיותר לציין שעם הר כזה של ציפיות באנו לטאפאס אחד העם, רק בשביל להציץ כי מי ייתן לנו להכנס בלי הזמנה. ננסה? ננסה! האמת? נפלנו מהמקום מרגע פתיחת הדלת! עיצוב מהמם וחושני, מוזיקה ספרדית שפועלת עליך ישר ומן אווירה כזאת שתיכף אתה נכבש בה. אין ספק, חושניות זו מילה שתחזור על עצמה הרבה בערב הזה. בנוסף, כבר בכניסה אתה נתקל בשולחן כבד עם תופינים עליו, שרק בא לך לעמוד לידו ולכרסם. כמובן שמקום לא היה, אבל כהרגלם בקודש המארחים דווקא עשו מאמץ עילאי למצוא לנו מקום ואחרי המתנה קלה קיבלנו את אחד המקומות השווים ביותר במקום, סוג של שולחן אוכל מרובע (שולחן האבירים?!), המשמש גם כתחנת מוצא של מנות טאפאס לשולחנות ועליו כמו במטבח של האמא הספרדיה שאין לכם באמת כל טוב ספרד והסביבה: זיתים שונים בגיגית גדולה, בירות ספרדיות, יינות, והעיקר- המון טאפאסים שמחכים שרק תושיטו את ידכם לקחת. כן כן ידידיי, יש כאן שיטת שיווק מוצלחת מאוד- כל הטאפאסים הפופולאריים פזורים כבר על השולחן ונראה אתכם עומדים בפיתוי.

               

              הסכנה בזה היא כמו בכל טאפאס בר היא שהמנות בו קטנות (נו, בגלל זה זה טאפאס) היא שכדי לשבוע אתה מזמין ומזמין ומזמין ומקבל בסופו של דבר חשבון ע-נ-ק, אבל אנחנו גברים אמיצים ניסינו לדחות סיפוקים. (א' מוסיף: סכנה נוספת היא שהמנות עומדות שם על השולחן ולא בטוח כמה בקרה יש עליהן, בשר נא ודגים נאים שיכולים בקלות להתקלקל).

               

               

              בגדול התפריט של טאפאס אחד העם מחולק לפי נושאים- ירקות, גבינות, בשר, ביצים, דגים ופירות ים. כבר התחלה מעולה. אחרי שראינו מה יש על השולחן, התחשק לנו להזמין בערך את כל התפריט ואשתו (אבל אז היינו צריכים למכור איזה איבר). נעזרנו במלצרית החמודה (אך המעט פושרית, האם המלצריות של היום הן נשות המכירה החדשות?) על מנת לבחור את המנות וכמו בארוחת טאפאס טיפוסית הלכנו צעד צעד. את הערב ביקשנו מיד לפתוח עם מרק היום (28 ₪) שהיה מרק אדיר של שעועית שחורה, במרקם עשיר ומעט חרפרף. גן עדן הגיע והוא נמצא בקערית מרק. ליד זה הזמנו מעט לחם שישקיט טיפה את הרעב מיום האריזות והזמנו את המנה שנקראת לחם וקטנות (18 ₪ אבל תיכף הפתעה), כאן מדובר בשתי פרוסות לחם שמנמנות (כן! 2! אמנם שמנמנות אבל עדיין 2!) לידן הופיעו 3 צלוחיות קטנות בהן חצילים, יוגורט ובעיקר סלסת עגבניות מעולה עשויה כהלכה עם שמן זית ריחני וטעים. חושנית? לא אכחיש זאת! תוך שניות גמענו את המרק וחיסלנו את הלחם והפנכות. זה הזמן להתקדם הלאה לכיוון הירקות. כאן התלבטנו והתלבטנו ולבסוף הלכנו על סלט סלק (29 ₪) וגבינה כחולה עם אגוזי לוז. ובכן רבותי, מי היה מאמין שסלט סלק יכול להיות כל כך אלוהי?! מנה מושלמת ומפתיעה באיכותה, כמעט מתקרב לסלט העגבניות של הרברט (שזה ללא ספק הסלט הכי טעים ומפתיע שטעמתי). לידו הזמנות ז'מבון (22 ₪). זו מנת בשר, סוג של נקניק הפרוס דק דק ולידו מוגש חרדל חריף ועצבני. גם פה מדובר במנה מענגת לגמרי לגמרי לגמרי שהייתי יכול לחיות עליה. שנים. כמובן שמנה כזאת מצריכה עמה עוד לחם, אז הזמנו עוד תוספת, נו הייתם אוכלים את זה בלי? גם הלחם וגם הז'מבון המטריף חוסלו כלא היו. אבל אם אתם חושבים שכאן סיימנו אתם ממש טועים. רגע רגע רגע, עצרו הכל! אתם שומעים פעמון?? ובכלל בכל פעם שיוצאת מנה חדשה מהמטבח מלווה אותה צלצול פעמון משל היינו בבוקרייה (נו, זה השוק של ברצלונה) וגל של מחיאות כפיים. יש מנה, יש חגיגה. כן ככה זה כאן, שמח, מהיר, חושני וצבעוני.

               


              ונחזור לאוכל יקירנו, התחשק לנו כעת לטעום גם מטאפאס שנראה כמו שקשוקה ירוקה (36 ₪), כאן הגיעה מחבת קטנטנה ויקרה וממש ממש לא מפילה, שלא לומר אכזבה. אפילו תוספת הלחם שהזמנו שוב לידה לא הצילה אותה מחוסר הטעם. המלצרית שראתה כי איננו מבסוטים מהמנה כלל וכלל הציעה להחליף לקסדיה ז'מבון (36 ₪). קסדיה היא בעצם טורטייה קריספית, כשכאן היא לוותה שוב בז'מבון אהובנו. ובכן אין מה להשוות בכלל. עוד מנה מוצלחת יצאה מהטבח, פשוטה וטעימה. יופי רושפלד יופי.

               

               

              בשלב הזה כבר היינו למעלה משבעים, הבירות והאוכל עשו את שלהם, אווירת הקרבנל הספרדי המשיכה לה כבשולחן האבירים באו והתחלפו האורחים ובבר שממול כנראה שישבו רק אנשים מאושרים. לרגע הרגשנו כאילו קיבלנו נסיעה קצרה לברצלונה ותיכף נשוב ותל אביב נראתה לנו כמקום הכי שפוי בסביבה.

               

               

              הזמנו את החשבון מבלי להזמין קינוח, כי למי נשאר כבר מקום. נקודה אחת ומאוד מאכזבת היתה לגלות בחשבון שמנות הלחם (3) שהזמנו עלו לנו 54 ₪. לא דומה בכלל להרברט סמואל והנדיבות הפועמת שם וחבל, בעיקר במקום שכמעט כל מנה הולכת עם לחם, אין בעיה לחייב פעם אחת ולעשות ריפיל, אבל אם מחייבים לפחות להגיד. חוץ מזה הסתכם חשבוננו ב230 ₪ (לחמש מנות טאפאס, 3 מנות לחם ובירות), לא זול בכלל אבל שווה כל טעימה ואת כל המסיבה הזאת. מזמן לא התענגנו ככה על אוכל.

               


              חוץ מתקרית הלחם המצערת, טאפאס אחד העם התגלה כמקום מגניב ביותר, שמח, צבעוני, רועש שנשמח לשוב ולפקוד אותו עוד ועוד ועוד, לפחות זה יותר זול מטיסה לברצלונה. השילוב של העיצוב, הכלים היפים והסקסיים, האוירה, המוסיקה והאוכל שם הוא שילוב מנצח שפועל על כל החושים. זו אולי לא ארוחה רומנטית אבל זו הארוחה הכי כייפית, אז תעמיסו את החברים ותעשו לכם ערב שמח. טוסו!

               

              טאפאס אחד העם,
              רחוב אחד העם 27
              תל אביב

              דרג את התוכן:
                7 תגובות   יום חמישי, 10/12/09, 08:30

                טוב, הרגע הזה שצריך בו לסכם את העשור במוזיקה הוא ממש, אבל ממש יומרני. מילא קולנוע, מילא סדרות טלויזיה, אבל מוזיקה? הרי אחד המאפיינים המרכזיים של העשור האחרון הוא שהסכר נפרץ וחובבי המוזיקה באשר הם ובאשר היא זכו למבול אין סופי של מוזיקה מעולה, שרק חיכתה שמישהו ישמע אותה. אז מאיפה להתחיל? איך לסכם בכלל??? האם ללכת על המיינסטרים, שעל אף היותו מיינסטרים הניב לא מעט להיטי פופ ורוק משובחים? או לחילופין האם ללכת על האלטרנטיב שגם בו היו יצירות מונומנטליות שלא אשכח אף פעם? איך אפשר לבחור? הרי כמעט לכל רגע יש את הפסקול שלו ואת השיר השייך לו. חברים, משימה מאוד מאוד לא פשוטה. ימים כלילות התלבטתי, ישנתי על זה, חלמתי עליהם, ניסיתי לערוך הצבעה ביני לבין עצמי, הכנסתי 50, הורדתי 40 (ואיבדתי כמה שנים מהחיים בגלל זה) הוספתי 10 וזרקתי את כל הבחירות לפח (ואז פרפר נפח את נשמתו איפשהו). לא קל, לא קל בכלל (ולאדם שקשה לו בקבלת החלטות, בכלל!). ובכל זאת הגענו למרות הכל...לרשימה זו בלבד נעזרתי ברשימת 100 השירים שבחרו מומחי העכבר ו 88FM (אתם מוזמנים גם להציץ לרשימה של "הקצה", רשימה י-פ-ה!), אפשר להתווכח כאן בקלות על כל שיר, אז יאללה, קבלו את רשימה אחת שלי מתוך עשרות אפוציונליות:

                 

                 


                Air-Cherry Blossom Girl- לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה ונפלתי- יום שבת לפנות בוקר, מחכה ברכב באלנבי כשמבול כבד בחוץ וקור איימים, לאחר לילה אלכוהולי במיוחד, בזמן הכי מנוגד לרגע הקודר הזה בא לו פתאום שיר הכי אביבי שיש על נערת פריחת הדובדבן וכבש אותי. תגידו מה שתגידו על אייר, אבל השיר הזה מרסק לי את הלב כל פעם מחדש. לא סתם במשך שנתיים הוא היה השעון המעורר שלי בבוקר, אם כבר לקום אז לפחות באביב. מופת!
                השורה המנצחת: I'll never love again
                Can I say that to you
                Will you run away
                If I try to be true

                 


                Amy Winehouse-Back to black- אז מי אמר שיהודיות לא יודעות לעשות מוזיקה?! כן נכנסה לגמילה, לא נכנסה לגמילה, מסוממת או לא, לשיר היא יודעת ועוד איך! אמנם הכרנו אותה באיחור אופנתי כרגיל אבל עזבו אתכם מפרובוקציות בשקל, הקשיבו בלי דיעה קדומה לזאת שהביאה את הפיפטיז לשנות האלפיים בעזרתו הנאמנה של מארק רונסון. בכלל, יש מצב שמדובר באחד הטוענים לכתר אלבום העשור. וכאן שיר קורע לב, לא פחות, כי הרי כולנו מכורים למישהו, משהו... שיקום מי שלא מזדהה עם השורה המנצחת:
                We only said good-bye with words
                I died a hundred times
                You go back to her
                And I go back to...

                 

                 

                 

                Beck -Lost Cause- טוב, כנראה שבתחילת שנות האלפיים מצב הרוח שלי לא הרקיע שחקים. אחד הפסקולים של אותה תקופה, היה דיסק ורדרד אחד וזה היה הדבר היחידי המתוק בו (שלא תבינו לא נכון, גם בק וsea change בעשיריית אלבומי העשור, ללא ספק!), קבלו את אלבום הפרידה האולטימטיבי (כן גם בק כמוני ממש היה אחרי פרידה גדולה ושוברת לב) וממנו בלט הרבה מעל כולם השיר הזה. כמה יפה, ככה כואב. אין מה לעשות, גם אני התעייפתי ממלחמה אבודה. השורה המנצחת:
                I'm tired of fighting
                Fighting for a lost cause.

                 

                 


                Blur-Out Of Time- מי צריך אופי אם אפשר להיות יפה?! הנה שיר קטן ומעלף, בלתי מתאמץ כאילו, אבל עושה עבודתו נאמנה, מעוד אלבום משובח, של עוד להקה מצוינת שבלטה בניינטיז ובעשור הזה ספקה לנו רק אלבום אחד משמעותי ויפה כל כך. לכל אלה שנמצאים במירוץ ולא עוצרים לראות רגע מה קורה סביבם, עצרו שניה ותקשיבו: פנינה! השורה המנצחת:
                Tell me I'm not dreaming
                but are we out of time

                 

                 

                 

                Coldplay-Viva La Vida- קולדפליי??!! ברשימה הזאת?! כן, כן הלהקה שהכי אופנתי להשמיץ ולשנוא, אבל לכל אחד בעומק ליבו יש לפחות שיר אחד שלהם שהוא הכי אוהב. אני בכלל רציתי לבחור את talk עם הסימפול המופלא מקרפטוורק או את the scientist שהוא באמת השיר הכי מופלא שלהם שאני הכי אוהב (ו BTW יש לו קליפ מופתי, חפשו אותו). אבל מתוך הרשימה הקיימת אין ספק שזה השיר הכי המנוני שלהם והיי- הוא גם הכי כייפי שלהם ואפילו ירושלים מוזכרת בו, כבוד! אני מדמיין את עצמי בהופעה שלהם שואג את את האוווווו אווווו....בהחלט- ויוה לה וידה! אני מכיר לפחות אדם אחד שחושב שזה השיר הכי טוב שלהם אי פעם. השורה המנצחת:
                Revolutionaries wait
                For my head on a silver plate
                Just a puppet on a lonely string
                Oh who would ever want to be king?

                 

                 

                 

                Johnny Cash -Hurt- אף פסטיבל שירי דיכאון אינו שלם בלי היצירה הקטנה והרזה, אך מלאת העוצמה הזאת. הקורא הנאמן כריס מרטין מתבקש לשמוע וליישם כי לפעמים פחות זה יותר. ג'וני קאש, הגבר שבגברים באחד מאלבומיו האחרונים וכל כך יפים וענוגים. כואב עד דמעות ומרגש בכל פעם מחדש. הו ג'וני ג'וני בוא הביתה! כל כך הרבה שורות מנצחות בשיר הזה, אז הנה דוגמא:
                what have I become?
                my sweetest friend
                everyone I know
                goes away in the end

                 


                Eminem-Stan- לשניה וחצי בעשור הזה חשבתי שאמינם הוא ה-דבר הכי קולי שמסתובב בשכונה. זה עבר לי. אבל מכל מורשתו של הסלים שיידי ייזכר לו לעד השיר העצוב ועוכר השלווה הזה (רציתי לומר אפילו שיר חורפי אבל הייתם הורגים אותי) על המעריץ המטורף שלו. אמת? בדיה? מה זה חשוב. יצירת מופת שהכירה לעולם גם את דיידו והקליפ....איזה קליפ! כמעט שמונה דקות של סיוט מהמם מבית אמינם. השורות המנצחות הן מן הסתם קורות לנו כמעט בכל יום, לא?:
                My tea's gone cold I'm wondering why I..
                got out of bed at all
                The morning rain clouds up my window..
                and I can't see at all
                And even if I could it'll all be gray,
                but your picture on my wall
                It reminds me, that it's not so bad,
                it's not so bad.

                 

                 


                Peter Bjorn & John-Young Folks - אף מצעד עשור לא שלם בלי כמה שירים שמחים במיוחד שאפשר לרקוד אותם, והשיר הזה יש שיטענו כי הוא גם השיר המעצבן של העשור, אבל אני משמיעה ראשונה (עוד בטרם הפך לתשדיר שירות) התאהבתי. הנה לכם דוגמא מופלאה כיצד האלטרנטיב יכול להתחבק היטב עם המיינסטרים ואף להכנס לפלייליסט התחנה המושמצת ביותר במדינה. אם תקשיבו למילים תגלו בכלל שיר די עצוב על מערכות יחסים רק בעטיפת קרנבל מתוקה, תודו שגם אתם פוחדים לפעמים שמישהו ייעלם לכם כשהוא ידע עליכם הכל...ככה זה עם יאנג פולקס. השורה המנצחת (בתוך הרבה שורות מעולות):
                you knew my story word for word if
                had all of my history
                would you go along with someone like me

                 

                 

                 

                 

                Muse- unintended - לא יודע איך השיר הזה לא ברשימת ה100 הגדולים, אבל בשבילי הוא שיר מצטיין ומתחרה רציני לתואר השיר שקרע את ליבי הכי הרבה פעמים בעשור הזה. אז תגידו שכל כולו קיטש, אז תגידו. אני אומר האם נתקלתם בכזה פזמון מושלם בשיר אחר? אם כן, הביאוהו לכאן! מיוז מגישים בלדה קורעת וזועקת וכמו כל שיר מושלם, כואב ומרגש- נגזר עליו ייטחן בכל סופשבוע רגוע אפשרי. ללא ספק השיר הכי טוב של מיוז בעיני. השורות המנצחות:
                I'll be there as soon as I can
                But I'm busy mending broken
                Pieces of the life I had before

                 

                 

                Depeche mode-Freelove - עוד שיר מתחילת העשור שהיה מוטו שלי לכמה רגעים בעשור הזה, כי אני כאן לאהבה משוחררת ממחויבויות והקשרויות, ההאא ממש. לגמרי עבר לי. אז אחרי שפיצו אותנו על ההברזה ולמרות הנטיה להתעלם מהיצירה הקטנה וחמצמצה הזאת של אלו שחוו רק כאבים באהבה- מדובר האחד השירים הכי טובים שדפש מוד שחררו בעשור הזה (זה וprecious), גם אחרי אין ספור לופים והאזנות אינסופיות מדובר בשיר מקסים. השורות המנצחות:
                And I'm only here
                To bring you free love
                Let's make it clear
                That this is free love
                No hidden catch
                No strings attached
                Just free love

                 


                Hercules & Love affair-Blind - שיר השנה שלי של 2008! אחד הדברים הכי טובים שקרו בעשור הזה הוא חזרתו של הדיסקו. קחו את אנתוני האגרט מאנתוני והג'ונסונס המדכאים עד מוות ותערבלו נגיד עם דונה סאמר ותקבלו את ממתק הדיסקו הכי עצוב, טעים והכי משובח ברשימה הזאת. אם אתם לא מכירים, חפשו זאת ברשת הקרובה למחשבכם! תענוג ממכר. מילות ניצחון:
                Now that I'm older
                The stars should lie upon my face
                And when I find myself alone
                I feel like I
                I am blind

                 

                 


                רצו מאוד להכנס אבל לא היה מקום אז יקבלו צל"ש: רדיוהד בזכות קיד A (אלבום העשור??), הוט צ'יפ המלכים החדשים ברחבת הריקודים, דאפי עם הקול הסוכרייתי, אדל קורעת הלב, רד הוט צ'ילי פפר (בזכות הקוליות של קליפורנייקיישן), רויקסופ כי סקנדינביה זו לא מילה גסה, רופוס ויינרייט בזכות הקול והכל, רג'ינה ספקטור כי laughing with הוא השיר הכי טוב השנה ולא נשכח גם את אאוטקאסט הכייפים..מדונה הבלתי נדלית, בריטני שהיא בעצם עוף החול של העשור הזה, לילי אלן כי מוזיקה שמחה היא לא מילה גסה וכל השאר- אתן חמודות, אתם מקסימים אבל אין לי מקום לכולם ברשימה!

                 

                תזכורת למצעד העשור של 88fm ניתן לשמוע בכל יום חמישי בשעה 16.00

                 

                 

                ועכשיו תורכם לבחור את שירי העשור:

                http://orange.mouse.co.il/?rfr=rotem

                __________________________________________________________________________
                מצעד "עכבר עשור" בשיתוף עכבר העיר ואורנג' טיים, ריכז את הבולטים שבעשור בכל קטגוריה: השיר, הסרט והסדרה ומאפשר לכם לבחור את המובילים של העשור. בכל אחת מהקטגוריות הנ"ל נבחרו מיטב הסרטים, סדרות ושירים ע"י ועדת מומחים של עכבר העיר אונליין ומומחים נוספים מהתחומים הרלוונטיים. הפריטים הנבחרים מוצגים בלינק למעלה.
                __________________________________________________________________________

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  ביקורת על זומבילנד

                  מכסחי השדים (או למי קראת זומבי?!)

                  15

                  סרטים  

                  9 תגובות   יום ראשון, 6/12/09, 23:01


                  על פניו, כשמנסים למכור לך סרט כקומדיית אימה או פרודיה על סרטי אימה, יש חשש שמדובר באיזה סרט מסוג אקדח מת לצחוק 33 ו1/3. אכן, לא סקסי בעליל. בעיה, אלא אם כן אתה בן תשחורת שנגנב מהפרודיות האלה או שאתה פשוט חובב סרטי זומבים (מצטער, אבל אני לא). בעיה, כי לפעמים מאחורי הפרודיה הזאת והזומבים האלה, מסתתר לו אחד הסרטים המגניבים של הזמן האחרון אם לא אחד הקוליים שבהם וחבל לפספס בגלל איך שהמפיצים בוחרים למכור לך אותו (על אף שאין מה לעשות הוא גם פרודיה וגם על זומבים).

                   


                  ממש כמו ספרו של קורמאק מקארתי - "הדרך", שמתאר שני אנשים שיוצאים למסע מהורהר בעולם אחרי אסון, שגרם לבני האנוש להיכחד (מצטער על השוואה, יום אחד עוד איענש על כך, אני יודע), גם כאן העולם חווה אסון, אבל הפעם על הפרק - וירוס שהפך את כל מי שלקה בו לזומבי רצחני וצמא לדם אדם. מעטים האנשים שלא נדבקו בוירוס הקטלני. ביניהם שניים שיוצאים למסע למקום המוגן (ובזה נגמר הדמיון לספר האגדי- לא מהורהר ולא נעליים). הראשון - קולומבוס (בביצוע מרנין של ג'סי אייזנברג הזכור לטוב מחיים בין השורות של נוח באומבך) האם אמא של החנונים או שכמו שהצעירים של ימינו אומרים- מגה חנון. או מהסוג שאוהבים לקרוא לו האנטי גיבור, זה שבסוף יודעים שיעשה את המהפך הגדול. במקרה זה בחורנו הוא אחד כזה שחי בבדידות מזהרת ומסוגרת ומכלה את ימיו בוורלד אוף וורקראפט (אל תגידו שאתם לא יודעים מה זה, בסדר?) שכל חייו רצה להשיג את השכנה ממול שהיא מגה בייב, אבל מה לעשות שהוא מהסוג הזה שבייבות כאלה לא רואות ממטר ולכן עוד נשאר בבתוליו.

                   


                  איתו יוצא למסע טלאהסי (הוא הוא הוא ה-כוכב של הסרט, וודי הארלסון, בתפקיד ענק מוחץ), הגבר האמריקאי הקשוח, המקבל אורגזמות מקצת נשק חם ותנו לו איזה זומבי כדי לפרוק עליו את העצבים, בקיצור- האנטיתזה ההפוכה ביותר לקולומבוס. אך אם ראיתם סרט אחד או שניים בחייכם, אתם יודעים שגם כאן נזכה לצפות במהפך ומאחורי הקשיחות הזאת מסתתר לו כאב גדול ואיש רגיש להפליא (ועוד לא ציינתי את חיבתו העזה לעוגות טווינקיס).

                   

                   


                  אי שם בדרך, הם פוגשים שתי אחיות- אמה סטון (אני לא רוצה להגיד לכם איפה ראיתם אותה לאחרונה) הבוגרת והקשוחה ואביגיל ברסלין (מיס סאנשיין הקטנה ומהשנה גם את שומרת אחותי, לא נחה לרגע זאת) הצעירה והקשוחה, שבתחבולות כאלה ואחרות מצטרפות אליהם למסע, יחד הם ינסו לעבור את הזומבים בשלום.
                  החל מהפתיחה המגניבה/מטורפת/מסחררת עם הצגת החוקים להישרדות מתקפת זומבים (החל כושר, דרך הידוק חגורת הבטיחות ולא להיות גיבור ועד לנסות להנות מהדברים הקטנים) ועד הסוף הלא פחות מגניב/מטורף/מסחרר הסרט פועל בטורים גבוהים מאוד ונע בקצב מהיר מבדיחה לבדיחה, מהרג זומבי אחד לשני. כאשר עם התפצחות הגולגולת של הזומבי הראשון אתה חושב "הו, אלוהים! מה זה הסרט הזה?!" אבל מהר מאוד אתה נופל שבוי בקסם הציד. זהירות, לא לבעלי קיבה רגישה ו/או אנשים הבוחלים מקצת דם ו/או אנשים הרוצים מעט היגיון בסרט שלהם.

                   


                  לאורך הסרט משובצות קריצות מודעות לכל עבר ובראשן: למכסחי השדים כמובן, שמעלים נשכחות. אח כמה טוב היה באייטיז. באחד הקטעים המעולים (מני רבים יש לציין באופן מפתיע מאוד מאוד, תאכלו אותה כל מי שלא רצה לבוא איתי לסרט! J) מתארח ביל מאריי כוכב מכסחי השדים, אשר בביתו מוצאים מקלט ארבעת הפליטים. יפה לכם מודעות על מודעות. כדי לא לקלקל לכם את הסצנה, רק אומר- בידור משובח מאין כמוהו. בעוד קטע נפלא לא פחות, המצולם בצבעוניות מטורפת והזויה- סצנת הרס חנות המזכרות. ככה סתם הרס, בלא סיבה הנראית לעין אלא רק שחרור לחצים J.

                   

                   

                  בראש עולה עוד סצנה מעולה ממש המסיימת את הסרט, סצנת הלונה פארק הנעה בצורה מושלמת בין מתח להומור ציני ומתחכם, יחד עם צבעוניות הלונה פארק והרבה דם זומבים טהור, כן אין ספק שהסרט הזה הוא רכבת שדים (חה חה חה...זומבים/שדים, יופי רותם) מסחררת וקולית בטירוף, מישהו לחץ על הדק הבידור ולא מרפה.

                   

                  אז זומבילנד (או ליתר דיוק "ברוכים הבאים לזומבי לנד") או סוג של בי מובי לתפארת, סרקסטי, ציני, שנון ומטורף שמאוד מאוד מודע לעצמו מצד אחד, אך לא רציני בעליל מצד שני. בקיצור, הסרט הכי קול בשכונה בימים אלה. ואל תשכחו לרגע גם את וודי הארלסון ענק מתמיד ומעורר געגועים של ממש לרוצחים מלידה. וכמו שאומר חוק 32, תהנו מהדברים הקטנים! אין ספק, הקומדיה המפתיעה מאז 500 ימים עם סאמר J.

                  דרג את התוכן:
                    11 תגובות   יום חמישי, 3/12/09, 08:51
                     

                    מה חשבתי לעצמי כשאמרתי שאוכל בקלילות כזאת לסכם את העשור?! מאיפה היומרה?! תאמינו לי...לבחור דירה לגור בה, היה לי יותר קל. וחכו, עוד לא הגעתי לשלב הקשה באמת- בחירת שירי העשור. למזלי (או לצערי?!) בחלק של הטלוויזיה נפל בחלקי להיות מנוי yes, כך שחלק מהסדרות נחסך ממני (ולא, לא הורדתי אותן, מצטער). מה גם שהחלטתי שאני חוסך מכם את בחירותיי בתחום הטלוויזיה הישראלית, אחרת לא היינו יוצאים מכאן גם בעשור הבא.

                     

                    אז קבלו את סדרות הטלוויזיה שעשו לי את העשור, ריתקו אותי, היממו אותי, שבו אותי בקסמן, הטרידו את מנוחתי והפריעו ללוחות הזמנים שלי (תודה להמצאת העשור- היס מקס!) ובעיקר ריגשו אותי, הצחיקו אותי, הפחידו אותי ובעיקר- עשו לי נעים. שוב, זו הבחירה שלי, אתם מוזמנים ליצור אחת משלכם J.

                     

                    יצאה לי רשימה שלוקה קצת במאניה דפרסיה ואקלקטיות כמו כל העשור הזה, אז קבלו זאת בהבנה:

                     

                     

                    אוז- אם אני צריך לבחור סדרה אחת בלבד- זו סדרת העשור שלי. היא אמנם הגיחה לחיינו בעשור הקודם ובהקרנתה נפל דבר, מהפרק הראשון ועד האחרון היה ברור שמדובר ביצירת מופת קודרת וקשה. אוז, מחקה בקלות את כל מה שידענו עד אז על בתי כלא ולקחה את זה לאקסטרים. סדרה חותכת, קשה, אלימה, כל פרק מטלטל כמו חקירה בשב"כ ומהווה משל מהורהר על החיים, אם תרצו מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית ובכלל. ועוד לא דיברתי על אנסמבל (אם אפשר לקרוא לזה ככה) השחקנים- המעולים אחד אחד. לא אשכח את הלילות שרציתי לסגור את הטלויזיה כי כבר מאוחר, אבל איך אפשר להפסיק באמצע. אם יש לכם מזל, זה יוקרן איפשהו בשידור חוזר. חובה!

                     

                    האנטומיה של גריי- האנטיתזה המוחלטת לאוז? יש מצב. כאן קרה לי דבר משונה מאוד- התחלתי לצפות בסדרה מאמצע העונה השלישית וחזרתי אחורה להשלים את כל השאר (ואח"כ קדימה כמובן). בכל פרק בא לי לזרוק את השלט על הטלויזיה מרוב שהדמויות האלה מעצבנות (כן מרדית', אני מדבר עליך, כן גם עליך מק'דרימי!) ולהצטער שבכלל התחלתי לראות אותה, אבל איך אפשר? בסופו של דבר בכל פרק אתה מוצא את עצמך מחדש בוכה כמו ילד אבוד בשוק...והיי, מדובר בכלל בסדרת בית חולים, קיטשית!

                     

                    עקרות בית נואשות- כן אני יודע מה אתם חושבים- גם האנטומיה וגם עקרות בית באותו דירוג? אוי ואבוי לאן נמשיך מכאן. קבלו את סודות ושקרים פינת נערת הפרברים. תצחקו תצחקו, אבל מאחורי עטיפת הפלסטיק הנוצצת (והפלסטית) מסתתר משל על אמריקה הגוססת והריקבון הפושה בה, והכל מאחורי החיוך המזויף של עקרות הבית מויסטריה ליין. כשקארי ברדשו וחבורותיה יגיעו לגיל הבלות, ככה הן ייראו. והשחקניות? היסטריה ליין.

                     

                    עמוק באדמה- חשבתם שהמשפחה שלכם הזויה? זה רק כי עוד לא הכרתם את משפחת פישר ולא, הם לא דייגים הם קברנים. שילוב מקאברי של הומור ועצב, דכאון ועוד הפרעות נפשיות כאלה ואחרות בסדרת הטלויזיה שהיא כבר סוג של קלאסיקה בעצמה. כל פרק הנפתח במוות ונגמר עם תעוקת חזה. לא מומלץ לאנשים בדיכאון מתקדם ולחובבי סיטקומים. קלאסיקה מודרנית.

                     

                    רוק 30- הסדרה שהחזירה את אלק בולדווין לעניינים והפכה אותו לגחל לוהט במיוחד. תצרפו אליו את טינה פיי המלכה ואיך שלא תסובבו את זה תקבלו סדרה עם הומור ניו יורקי הכי לוהט מאז סיינפלד. אין ספק, הסיטקום הכי טוב בעשור הנוכחי (בעיני, בעיני, נודניקים!).

                     

                    סקס והעיר הגדולה- נו, רציתי להשחיל פה איזה משפט שנון א-לה קרי ברדשו אבל היא שמה אותי בכיס הקטן. הסדרה שה-כ-ל כבר נאמר עליה והכל גם נכון. הסדרה שהביאה את הסקס, הבגדים, המסעדות והיחסים כמנה ראשונה ועיקרית ובעיקר את ניו יורק לקינוח הישר לפריים טיים. הצ'יק פליק הכי טוב בשכונה מאז ולתמיד.

                     

                    הכי גאים שיש- סקס והעיר הגדולה נוסח פיטסבורג.  הסדרה שהפכה לשיחת היום בקפה במשרד, כל משרד. לא משנה באיזה צד אתם, כולם נפלו מהמשלוש בריאן-מיקל-ג'סטין ומה בדיוק הולך שם. התחילה מעולה, המשיכה מעולה ואיפשהו בדרך התקשקשה לגמרי וחבל, אבל אף אחד לא ייקח ממנה את החלוציות והחדשנות..

                     

                    בטי- כן חברים, לפעמים אפילו אני בהלם מעצמי. מכוערי כל העולם התאחדו בגרסה הניו יורקית לטלנובלה הדרום אמריקאית! הסדרה שהוכיחה שיופי זה המצאה של מופרעות ואיך אומרת כריסטינה- אנחנו יפים ולא משנה מה יגידו לכם. שמעתם?! האם בטי היא בכלל התשובה האופנתית לרוק שלושים? יש מצב! אנורקסיה, סודות ושקרים, תככים, שחיתות, טרנסג'נדריות, אלכוהוליזם ועוד תופינים, הם כנראה כל המרכיבים הדרושים לקומדיה מוצלחת, שנונה ואפילו ארסית (במידה במידה) והכי כייפית ברשימה. אל תשכחו את ההופעה המוחצת של אמריקה פררה (תעשי לי ילד!) ואת ה-קאמבק של העשור (במאבק קשה עם אלק בולדווין) ג'ודית לייט (אנג'לה ממי הבוס! טוני דנצה, מה עניינים איתך?!).

                     

                     

                    And the tzalash goes to:

                    ויל וגרייס (בזכות קארן),  קוראים לי ארל (בזכות הקארמה גרסת הוייט טראש), כריסטין הישנה (בזכות ג'וליה) ונמלטים (בזכות וונטוורת').

                     

                     

                    ועכשיו תורכם:

                    http://orange.mouse.co.il/?rfr=rotem

                    __________________________________________________________________________

                    מצעד "עכבר עשור" בשיתוף עכבר העיר ואורנג' טיים, ריכז את הבולטים שבעשור בכל קטגוריה: השיר, הסרט והסדרה ומאפשר לכם לבחור את המובילים של העשור. בכל אחת מהקטגוריות הנ"ל נבחרו מיטב הסרטים, סדרות ושירים ע"י ועדת מומחים של עכבר העיר אונליין ומומחים נוספים מהתחומים הרלוונטיים. הפריטים הנבחרים מוצגים בלינק למעלה.
                    __________________________________________________________________________

                     

                    דרג את התוכן:
                      5 תגובות   יום רביעי, 2/12/09, 14:34

                       

                      יין... מה אני בעצם יודע על יין. אני יודע שיש אדום, שיש לבן. שיש חצי יבש. שיש יבש. אני יודע שיש דבר כזה עפיצות, אבל לא ממש מבין בה הרבה כל כך. הא..אני יודע שיש גם יין פטישים. אולי אני לא מבין הרבה ביין (אחד העם או לא?!) אבל אני מאוד אוהב לשתות יין ויודע להגיד- זה טעים לי וזה פחות  והכי אוהב חנויות יין ויקבים, יש משהו במקומות האלה שמלבד כמויות יין רבות יש בו מן הרומנטיותJ.

                       

                       

                      לכן, כשחברת אנוטקה הזמינה אותי לטובת חיזוק המותג שמחתי על האפשרות להכיר עוד סוגי יין וקצת להרחיב את היריעה ואת הטעם (וכן, וזה הזמן להגיד- די ליינות הפשוטים שאתה שותה רותם , תתקדם!).  אז לפני שנתחיל ונסקור את מיטב היינות ששתיתי באותו הערב, זה הזמן להגיד- מי שרוצה רשימה מפורטת ומלומדת על יינות כנראה לא ימצא אותה כאן, כאן מדריך פשוט למשתמש הפשוט ביין טעים, כן ממש לאנשים כמוני, שלא מבינים הרבה אבל מחפשים תמיד לטעום יין טוב ממש (אז אל תכעסו כשאסתפק בזה היה טעים לי או לא J).

                       

                       

                      אז לפני שנתחיל קודם הסבר קטן על מה זה אנוטקה. ובכן, אם התעוררתם אתמול בלילה שטופי זיעה ושאלתם את עצמכם, "מה זה לעזאזל אנוטקה?!" אז טוב שבאתם! אנוטקה בלטינית היא חנות יין. האנוטקות הראשונות בעולם החלו לפעול כמובן באיטליה לפני מאות שנים (כרגיל, אנחנו באיחור אופנתי של כמה מאות שנים מאמצים זאת עכשיו) ובעצם היו הראשונים להיות מה שאנחנו מכירים היום כברי יין- מקומות לשתות הרבה יין ולנשנש משהו. זה סתם לידע כללי.  

                       

                       

                       

                      ובמקרה של ערב זה בחסות חברת אנוטקה, מדובר בחברת יבוא משקאות (יינות בעיקר). אנוטקה פועלת מזה 6 שנים וכעת תחת חסותו של ג`ורג` חינוואי (wine and more) מאגדת תחתה את יקב עמק האלה, בירה סאן מיגל וכן מייבאת יינות ממיטב המקומות והיקבים. את הערב הנחה ניר גלדסטון, מנהל המקצועי באנוטקה (ואכן היה מקצועי עד קנאה).וכעת, דיברתי מספיק.

                       

                       

                      קבלו את מיטב יינות הערב, הרעיון- כמה שיותר יינות שהם value for money לפי סדר הופעתם והדירוג לידם:

                       

                       

                      Hugel Sylvaner 2007- יקב הוגל נמצא בחבל אלזס אשר בצפון צרפת ונחשב לטוב שביקבי החבל (ותחשבו לבד מה זה אומר). הסילבנר הוא יין לבן עם טעם חד אך יחד עם זאת היתה בו עדינות רבה והיה טעים לי במיוחד עם הגבינות שהוגשו לשולחן (ח"ח לגבינות המפוארות של באשר ממחנה יהודה). ליודעי דבר אסביר שמדובר במשהו באמצע הדרך בין הסובניון בלאן לשרדונה. דווקא בריח הוא לא מאוד תפס אותי, אך באופן כללי היה חביב מאוד. המחיר המומלץ לצרכן- 75 ₪  והציון שלי הוא: ***

                       

                       

                       

                      Solar Viejo- יין אדום שהגיע מריוחה שבספרד ומהווה שילוב של ענבי טמפרניו וגראנש. היין הזה היה משנת 2005 ועושן בחביות עץ כשנה (ובעיני זה ניכר גם בטעם). יין כבד שהיה מתאים בעיני למאכלי בשר כבדים במיוחד (קדרות ואפילו סטייקים). המחיר המומלץ- 75 ₪  הציון שלי: ***

                       

                       

                       

                      Cotes du Rhone- יין אדום המתבסס על יינות הסירה (35%) והגראנש, משנת 2007. היין הגיע מיקב לואי ברנרנד מעמק הרון. הריח היה חזק ומגרה, אבל טעם עדין עדין. יחסית ליינות אדומים הוא היה בהיר יחסית וזה אודות לגראנש. אהבתי! המחיר המומלץ- 59 ₪ הציון שלי: ****

                        

                       

                      Nipozzano Riserva 2005- איטליה מיוצגת בשלושה יקבים בחברת אנוטקה והיין הזה הוא יין הדגל של יקב פרסקו באלדי מטוסקנה (אחוזת דיפוצאנו). לא בכדי נבחר היין הנ"ל לאחד מעשרת הטובים בסקרים כאלה ואחרים שנעשו (סלחו לי, יותר מדי יין בשלב הזה ולא זכרתי את השם) כי הוא פשוט יין מצוין עם טעם פירותי עשיר במיוחד וצבע אדום עז, מה שנקרא. זהו היין עם הטעם החזק וטעים במיוחד. זה כמובן בא לידי ביטוי במחירו 129 ₪. ההנאה מובטחת. הציון שלי: *****

                       

                       

                       

                      Concha y Toro-מרקז קאזה קונצ`ה-  לכל מי שחשב שיין צ`יליאני זה רק גאטו נגרו שמוכרים בזול אפילו ב AM-PM הגיע הזמן להכיר את קוונצ`ה אי טורו. זהו היקב הרביעי בגודלו בעולם והראשון בצ`ילה כמובן ושם זכה ביקב השנה, 3 שנים ברציפות. היין הזה משנת 2006 הוא בעל ריח חזק במיוחד שמעיף מיד את הראש אבל יחד עם זאת אצילי בצורה אגרסיבית J (היין כבר ממש עלה לי לראש), עליו נאמר- צ`ילה- לא מה שחשבת.המחיר שלו הוא 85 ₪ והציון שלי הוא: ****

                       

                       

                       

                       

                      תודה לתפוז על ההזמנה ולחברת אנוטקה על הטעימות הטעימות ועל האירוח המקסים

                       

                      דרג את התוכן:

                        פרופיל

                        rotemmon
                        1. שלח הודעה
                        2. אוף ליין
                        3. אוף ליין

                        בלוגים אהובים

                        • שמנמנים

                        הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך