עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 11/2009

    ביקורת על "בליני"

    לסגור מעגל בבליני

    12

    מסעדות ואוכל  

    13 תגובות   יום ראשון, 29/11/09, 07:48

    לא כל חיי עברתי מבית קפה למסעדה, מסרט להצגה. כן קצת קשה להאמין אבל פעם הייתי נער כפר ואני לא רוצה להגיד לכם באיזה מקומות אכלתי אז. שלא נדע. עת עברתי לעיר הגדולה וחגגתי בסמיכות לכך את יומולדתי הראשון בניכר החליטו חבריי הטובים דאז לקחת אותי לחגוג במסעדת גורמה תל אביבית אמיתית. ולא סתם תל אביבית אלא זו במיקום הכי רומנטי והכי קרוב לאיטליה שאצליח להגיע ביומולדת 27: לבליני. מיותר לציין שהיה ערב בלתי נשכח, הכי קיץ 2002.

     

    שבע וחצי שנים אחרי, לאחר קילומטראז' קטן במסעדה או שתיים, הגיע הזמן לחזור שוב אל בליני ולסגור מעגל עם הערב ההוא. אז כשהודיעו על ערב בלוגרים (יקרים אחד אחד) בבליני מיותר לציין ששמחתי והסתקרנתי לחזור לשם ולבדוק הכצעקתה.

    במבט ראשון, המראה החמים במרפסת הסגורה הזמין ממש לשכוח רגע מתל אביב שבחוץ (ואת ההפתעה/אכזבה בלגלות קפה קפה בסוזאן דלאל! די הרשתות משתלטות על העיר, אבל זה לפוסט אחר) ולהנות מערב על טהרת הפחמימות האיטלקיות.

     

     

    את מצעד המנות פתח דווקא הקוקטייל שעל שמו קרויה המסעדה- בליני. הבליני כעיקרון הוא קוקטייל על בסיס אפרסקים שנעשה לרוב עם יין קינוח כך שמדובר בקוקטייל מתוק מדי לרוב. כאן הוא היה על בסיס שמפניה ורום והיה עשוי כמו מרגריטה קפואה ובשבילי זה פתיח מצויין לערב הזה. כמובן ששכניי הלא-שתיינים הסכימו בשמחה (יש לציין) לתרום לי את הקוקטיילים שלהם וכך יצא שעל בטן ריקה מישהו שתה פה קצת יותר מדי. את המשך הערב העברתי מחויך קלות צוחקJ ושיכור כלוט?!

     

    מיד אחרי כל הבלינים המצויינים התחיל באמת מצעד המנות. ראשונות להופיע הפוקאצ'ות. אני זוכר במעומעם את הפוקאצ'ות ההן מלפני 7 שנים כחוויה. הפעם היה נראה כי הן קלויות מדי ואת העגבניות המיובשות בקושי הרגשתי. זה היה על גבול הצנים. כידוע, לחם אצלי הוא מרכיב מרכזי וחיוני בארוחה שכזאת, לכן אם אני אוכל רק פרוסה אחת סימן שיש כאן בעיה  צוחק.

     

    מיד אחרי הפוקאצ'ות הגיע לשולחן ריזוטו אנטריקוט (ופורטובלו). אני כל כך אוהב ריזוטו. יש במרקם המעט דייסתי הזה משהו כל כך מנחם וכל כך ים תיכוני שזו פשוט מנה אהובה. גם כאן המרקם של הריזוטו היה פשוט מושלם. הטעם קצת פחות. אחרי הטעימה הראשונה המוצלחת, השתרבב לו פנימה איזה טעם לוואי מוזר שלא ידעתי לשים עליו את האצבע (או את הלשון, אם תרצו) אז אמנם המשכתי לנשנש מהריזוטו אך זה לא הריזוטו שעליו פינטזתי. יחד איתו הוגשה גם צלחת יפה של פטריות פורטובלו ביין ולצידה לחם פרושוטו. גם כאן על הנייר יש את כל המרכיבים למנה מצוינת, אך בפועל הצלחה חלקית: הפטריה היתה מושלמת. מענגת. יצירתית. הלחם? שוב כמו הפוקאצ'ה- אכזבה. הלחם מעורר הציפיות שהיה יכול להיות ההברקה של הערב הגיע קר וקשה ופשוט לא מוצלח. חבל כל כך. מה קרה שם בגזרת המאפים?

     

     

    לצד שתי מנות אלה, כשאני כבר מתודלק היטב גם ביין, הגיעה מנה קלאסית שאף מסעדה איטלקית שמכבדת את עצמה לא יכולה בלי- האנטיפסטי. אותם ירקות קלויים מוכרים (בין היתר- כרובית, חצילים בטטה ואפילו שעועית שחורה) הוגשו כאן בנדיבות (בכלל מנות גדולות מאוד ונדיבות יש כאן בבליני) אך לא היה באנטיפסטי הזה כל שפיץ שייחרט בזיכרון או משהו לכתוב עליו הביתה. טעמתם כזה כבר.עד כה במנות הראשונות חשבתי שעל אף הכוונה הטובה והיצירתיות, משהו מעט פוספס בביצוע. ואז באו במנות העיקריות.

    הן כבר היו קולעות הרבה יותר ואני אתמקד בשתיים מתוך השלוש שהיו בעיני פשוט מצוינות. הראשונה שפחות דיברה אלי, על אף היותה שוב מנה מאוד יצירתית היא הסלטימבוקה, שזה באיטלקית אם לא ידעתם- קופץ בפה (האם מכאן באה המילה סאלטה?!). משם כזה אני מצפה למנה פיצוצית ממש, אך לא כך היה הדבר. גלילות סינטה העוטפות גזר על מצע פולנטה מרוכזת מדי היו די נחמדות וביננו ומי צריך בשר כשתיכף מגיעות פה הפסטות?ואז הגיעה הפסטה. הראשונה, פסטה ברוטב ציידים. פסטה פשוט מוצלחת וטעימה. פסטה רחבה וקצת קשה שהגיעה עם רוטב בקר מפתיע. קצת חמצמץ, קצת מתקתק, המון טעים. באופן מפתיע למרות שהייתי סקפטי ברוטב יש נגיעות מלפפון חמוץ שהוסיפו לו עקצוץ נעים וטעים. מנה מושלמת.

     

     

    אם חשבתי שהגענו לשיא, הגיע הניוקי. ניוקי זו מנה שקל מאוד ליפול בה אם לא מטפלים בה נכון וקל מאוד להצליח בה אם הרוטב הוא טוב. כאן גבירותי ורבותי, קבלו את מנת הערב. הייתי יכול לישון בצלחת הזאת מרוב שהתאהבתי. ניוקי כמהין. במילה אחת וואו. בשתי מילים: רוצה עוד! בשלוש: מנה מושלמת מאוד! אכן ניוקי מוצלח שלקח בהליכה ביד קשורה מאחורה את כל מנות הערב. חמישה כוכבים למנה הזאת!

     

     

    אחרי סיום מוצלח כזה, כשאני כבר מרופד היטב ומסוחרר קלות, הגיע הזמן לנוח מעט. אבל איפה?! תיכף הגיעה צלוחית ועליה שלוש כוסיות לימונצ'לו. לי זה היה קצת יותר מדי מתוק. עדיף לשמור את המתיקות הנ"ל לקינוחים.כמו כל מסעדה איטלקית גם כאן אי אפשר לוותר על הטיראמיסו. קלאסיקה זו קלאסיקה. טיראמיסו חביב, עדין וטעים (לי היה חסר מעט קפה בו, אני אוהב את הטיראמיסו שלי חזק!) סיום נעים לארוחה.
    עוד הגיע גם הבאצ'י- קינוח שוקולדי להתפאר. אם הטיראמיסו היה עדין מדי, הבאצ'י היה יותר מדי. המון שוקולד, נוגט ואגוזים עשו קינוח כבד מדי ומתוק מדי.

     


    אחרי כמות האוכל הנכבדה והיין הרב בבטני, הגיע הזמן ללכת הביתה ולהרשם לקבוצת תמיכה לחובבי פחמימות. בסך הכל ערב נעים וטעים עבר עלי עם חבריי הבלוגרים (חברים, צריך לעשות את זה יותר!) ובאשר לבליני, שמחתי לחזור שוב ולסגור מעגל. להבא אדע להתמקד במה שהם הכי טובים- במנות העיקריות וליתר דיוק: בניוקי המהמם שהדהד בראשי עוד הרבה אחרי שהארוחה נגמרה.

     

     

    תודה לבליני ולקפה על ההזמנה (כן חברים, הפעם הייתי אורח המסעדה).

     

     

    ותודה לטמיר משמנמנ.ים על התמונה היפה של בליני!

    דרג את התוכן:
      14 תגובות   יום חמישי, 26/11/09, 08:21

      אני אוהב מצעדים. אוהב מצעדי סיכום. אוהב דירוגים. רשימת 512 השירים הגדולים של...? אוהב! עשרת הסרטים הכי טובים של...אוהב גם!  שתהיה הנידחת שברשימות, אוהב גם אוהב! יש משהו במצעדים האלה שאני שמח שאנשים אחרים מצליחים לדרג, כי איך אפשר לבחור? היו כל כך הרבה דברים מעולים, שאני מרגיש כאילו אני מפלה בין ילדיי האהובים, עד כדי כך. גם על כל דירוג כזה או אחר יקום "אחד שיודע" שיגיד "פחחח איזה שטויות ואיזה דירוג מעפן", אז  אל תשכחו, זה הכל עניין של טעם.

       


      גם אם מליון אנשים יצביעו לשיר העשור, לך בכלל יש את השיר ההוא שגמר לך את החיים כי שמעת אותו בדיוק ברגע מסויים, או את הסרט ההוא שהרס לך את הבריאות ולא הפסקת לבכות בו כמו ילד קטן שלקחו לו את הצעצוע. אז איך אפשר לבחור רק סרט אחד? שיר אחד? סדרה אחת? יש לי לפחות 20! וזה רק בגלל שהצמדתם לי אקדח לרקה וביקשתם לבחור אז אמרתי 20.

       

       

      אז קבלו את סדרת סיכום העשור שלי. מיני פסטיבל קטן. והפעם מצעד העשור הקטן שלי מסכם את סרטי העשור הטובים בעיני (כי מי יכול לבחור רק 3 סרטים???) עם העשרה שהם הם העשרה שהכי הכי שלי (טוב וגם כמה שכמעט נכנסו, אבל גם הם יקרים ואהובים בדרכם הם). כן זו הבחירה שלי. המצעד הזה אינו מדעי וההצבעה לא נערכה בנוכחות עו"ד או רוא"ח, אלא בנוכחותי בלבד.

      קבלו אותם, הסרטים שלי (אלו לא תקצירים, אותם תמצאו בשפע במקומות אחרים) ללא סדר חשיבות:

       


      דוגוויל
      - הסרט שגרם לי להסתגר בבית ל24 שעות ולנתק את הטלפונים, בקיצור לרצות לפרוש מהעולם. ניקול קידמן בתפקיד שכל שחקנית חולמת עליו (תפקיד חייה? בהחלט) ולארס פון טראייר הורס אותה לאט ולא ברכות בכלל, בסרט שהוא בכלל סוג של הצגת תיאטרון. סרט שלוקח את הכאב והאכזריות לדרגות חדשות, עוכר שלווה, מעיק, צורם, מטריד ועצוב על אשה הנקלעת לצערה לעיירה קטנה ודמיונית בה אין חמלה, אין שלום ואין ביטחון. לא מומלץ לחסרי סבלנות ולחובבי קומדיות מושבעים, כמו גם אנשים בדיכאון מתקדם. מי שיצלח יזכה בסרטו הטוב ביותר של פון טראייר מאז לשבור את הגלים. 

       

       

      הר ברוקבק- במילה אחת- WOW. שיקום מי שלא בכה בסרט הזה לפחות פעם אחת. כמה עדינות, כמה יופי, כמה כאב ואיזו החמצה מרסקת את הלב. הסרט שהראה לעולם שכן יש קאובואים הומואים והביא את אהבת הגברים (המסוקסים יש לציין) הישר אל חיק המיינסטרים החמים. לא חשוב באיזה צד מגדרי אתה, סיפור האהבה הזה כובש אותך. כדרכו של אנג לי הכל נעשה  ברגישות, בעדינות ועם הרבה יופי וצילומים עוצרי נשימה. אנג לי בסרטו הטוב ביותר (בעיני) והרגיש ביותר, מראה לכולם איך עושים את זה נכון ומדויק. הית לדג'ר וג'ייק ג'ילנהול אדירים, ועוזרות להן יפה אן התאוויי ומישל ויליאמס. סרט חובה לכל מי שיש לו לב. 

       

       

      השעה ה25-  בשתי מילים: אדוארד נורטון. לפעמים זה אומר הכל. ספייק לי בסרטו הקומוניקטיבי ביותר מגיש לכם גלולת מחשבות בלתי פוסקת, בניו יורק של אחרי אסון התאומים. עצב, כוחנות, בגידה, זהות, משפחה, אתיקה ובריחה הם רק חלק מהמנות המיוחדות המוגשות בסרט הזה. אדוארד נורטון בתפקיד מסחרר כסוחר סמים ב24 שעות לפני כניסתו לכלא. סרט שנראה כמו 24 שעות האחרונות בחיים, כפי שהכרתם אותם עד כה. 



      התרסקות
      - חשבתם שאתם יודעים הכל על אמריקה. אז חשבתם. אמריקה גוססת וזה אחד הסימנים, אולי לא סרט מופתי ואולי סרט מעט מניפולטיבי אבל עדיין סרט חשוב בהחלט. פסיפס עגמומי על החיים בלוס אנג'לס, פערי מעמדות, שחורים לבנים, גברים ונשים, הורים וילדים, ועל כך שכולנו שניה וחצי לפני הפיצוץ. ראו הוזהרתם. 



      מיליון דולר בייבי
      -  בתחרות קשה עם מיסטיק ריבר ובעצם כל סרט של קלינט איסטווד בעשור האחרון. במאי העשור שלי, גבר שבגברים, שהוכיח לכולם שיש חיים אחרי הארי המזוהם ושכוחו עוד במותניו, מצליח להוכיח בכל פעם מחדש איך עושים את זה נכון. מיליון דולר בייבי, מיסטיק ריבר, גראן טורינו כולם בדרכם דרמות ריאליסטיות נוקבות על האנשים ה"פשוטים" לכאורה שמזכירות שמשהו רקוב בממלכה. אם אפשר שידחה טיפה את היציאה לפנסיה, הקולנוע האמריקאי לא ייראה אותו דבר בלעדיו. הפעם הוא עושה את זה עם הילארי סוונאק שעושה תפקיד מהחלומות כמתאגרפת הצמאה לקצת חסד. 



      עם הראש בקיר
      - סרט ששמו כל כך דומה לתחושה שממנה אתה יוצא מהסרט- התנגשות חזיתית של רגשות, בסרטו הטוב ביותר של פטי אקין, הבמאי התורכי-גרמני. שני אנשים אבודים שעולמותיהם מתנגשים זה בזה במלוא העוצמה על הקו שמחבר את תורכיה לגרמניה וההיפך... לא חוסכים כאן רגש ובכמויות. מה שנקרא- ים של דמעות. 



      דבר אליה
      - אף רשימת סיכום עשור לא תהיה שלמה בלי סרט אחד (לפחות ) של אלמודובר. אז מאיזה מחנה אתם? הכל אודות  אמא או  דבר אליה? למה לבחור אם אפשר גם וגם. אם תצמידו לי אקדח לרקה ותאלצו אותי לבחור אז אני ממחנה דבר אליה. פסגה של רגש ובתוספת ידידות בין גברים שיודעים גם לבכות?  ברור שזה הסרט שלי. סרטו הגברי ביותר של אלמודובר ולא, פנלופה לא פה.

       

      הפרפר ופעמון הצלילה- סרט שהוא כמו סכין ללב, אך יחד עם זאת אפשר לסכם אותו בשתי מילים מדויקות מאוד: התשוקה לחיים. או החיים במצמוץ עיניים. או בקיצור, כנסו לפרופורציה!  מתייה אמלריק אדיר וכובש כעורך מגזין יוקרתי הלוקה בשבץ מוחי קשה, המתקשר עם העולם רק דרך מצמוץ עיניים, מסרב להיכנע למחלה. הסרט הפיוטי ביותר ברשימה יהדהד בראשכם הרבה אחרי שייגמר.

       


      ואלס עם באשיר
      - בתחרות קשה עם כנפיים שבורות על התואר הסרט הישראלי הטוב ביותר בעשור האחרון, אבל זהו ניצחון על חודו של קול. ובעצם שניהם מנצחים כל אחד בתחומו. מה עוד אפשר להגיד על באשיר שלא נאמר? ספר זכרונות מצויר וחדשני, כואב כמו אגרוף בבטן ומטלטל על מלחמת לבנון הראשונה (ה-טרנד של העשור האחרון) הראה לכולנו שחברי האקדמיה בהוליווד  לא מבינים כלום, זה אחד הסרטים החשובים שיצאו מישראל אי פעם.

       


      צבים יכולים לעוף
      - אף רשימת סיכום לא שלמה בלי סרט אירני או עיראקי :). מדובר בסרט הכי עצוב פה ברשימה, הכי מסויט והכי שובר לב. סרט שגם אחרי שנים יש מי שלא סולח שלקחתי אותו לסרט הזה, כי סצנות קשות שלמות לא יוצאות מהראש הרבה הרבה זמן אח"כ. סיפורם הקשה של ילדים פליטים עירקיים עם גורל עגמומי ידוע מראש. אין חמלה ואין אהבה בסרט הזה. אח"כ תחזרו הביתה ותחבקו חזק את ילדיכם. 



      ציון לשבח מגיע גם לסרטים הבאים:
      השעות, אבודים בטוקיו, ארץ קשוחה, ביקור התזמורת, שמש נצחית בראש צלול, הים שבפנים, הרחק מגן עדן, חיים של אחרים, ממזרים חסרי כבוד, עטאש-צימאון ולבנון.

       

      השפיעו גם אתם:

      http://orange.mouse.co.il/?rfr=rotem

      ____________________________________________________________________________________________

       

       

      מצעד "עכבר עשור" בשיתוף עכבר העיר ואורנג' טיים, ריכז את הבולטים שבעשור בכל קטגוריה: השיר, הסרט והסדרה ומאפשר לכם הגולשים הזדמנות לבחור מה לדעתכם המובילים של העשור. בכל אחת מהקטגוריות הנ"ל נבחרו מיטב הסרטים, סדרות ושירים ע"י ועדת מומחים של עכבר העיר אונליין ומומחים נוספים מהתחומים הרלוונטיים. הפריטים הנבחרים מוצגים בלינק למעלה.
      _____________________________________________________________________________________________

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "חמש שעות מפריז"

        בת ים - פריז

        9

        סרטים  

        14 תגובות   יום ראשון, 22/11/09, 23:55


        איזה כייף לחיות חמש שעות מבת ים. נגיד, בפריז. בפריז יש להם אוכל טוב, בניינים מקסימים, הרומנטיקה שטה לה ברחובות כמו היין בביסטרו, החיים שם יפים יותר והמוזיקה... אחח המוזיקה, צריך להרחיב? שאנסון צרפתי טוב שווה ערך לקרואסון שקדים שיצא זה עתה מהתנור והיי, זו בכלל ביקורת קולנוע.

         

        אין ספק שפריז היא חלום. לעומת זאת, במרחק חמש שעות מפריז החיים די עלובים. תשאלו את יגאל, נהג מונית הכי אנטי גיבור שפגשתם בימי חייכם. זה שאנשים טובים נוהגים לא לראות ממטר. לוזר? לא נכחיש זאת. נו, זה ההוא שאפשר לעבוד עליו בקלות. אבל יגאל כל כולו טוב לב, רגישות כובשת ואהבה אדירה למוזיקה צרפתית קלאסית (איזה כייף של פסקול, חבל שאין יותר). יגאל הוא גרוש, הנאלץ גם לסבול בשקט גם את בעלה של אשתו לשעבר המתערב בחינוך בנו. אם היה סובל רק מזה ניחא, אבל יגאל סובל מחרדת טיסה קשה וחולם לחגוג עם בנו את הבר מצווה בפריז. זה לא שהוא לא מנסה להלחם בפחד הזה,  הוא עושה הכל: הולך לפסיכולוג ומנסה לברר איתו את הבעיה, מנסה בטיסות מעל שמי הארץ ובעיקר בצפייה במטוסים.  

         

         

        כשבנו עובר למקהלה הוא פוגש את המורה למוזיקה שלו – לינה (מורה למוזיקה ביום, סדרנית בלילה!), וככה בלי להתכוון בכלל, מתנגשים בעדינות חייו הבינוניים בחייה האפורים... הייתי אומר ממש אהבת האנשים הפשוטים, אך גם יגאל וגם לינה אינם פשוטים כלל וכלל. שניהם ניחנים במאגרי שקט כובש ובעיקר ים של רגש, כיאה לאנשים שאוהבים אהבת נפש מוזיקה, באשר היא. שניהם חיים חיים שקצת קטנים עליהם ובלי יכולת להגיד זאת בקול רם, אך יש להם חלום שהם צעד קטן לפני מימושו. כדי לסבך את הכל נזכיר רק שלינה נשואה. הא כן, היא גם עומדת להגר עם בעלה הרופא לקנדה. הכי 12 שעות טיסה מבת ים.  

         

         

        חמש שעות מפריז הוא מה שנקרא סרט קטן, אפילו קאמרי. זהו סרט שמוכיח כי בארץ יכולים ואפשר לעשות לא רק סרטי מלחמה טובים, אלא סרטים מהסוג האישי ביותר והרגיש ביותר ולהצליח. על אף שהסרט סובל מהרבה בעיות ויכול היה להיות מעולה ממש אם היה יותר הידוק בסיפור, סגירת חורים ובכלל פיתוח התסריט נראה לעתים קצת לוקה בחסר. לצד סצנות מרגשות וחזקות, יש לא מעט סצנות חלשות ותמוהות. אך יחד עם זאת זהו סרט חינני, חמוד, אנושי כל כך וחם. בהתאם לכך, זהו סרט של ניואנסים ואין ספק שהסיבה המרכזית לראות את הסרט היא צמד שחקניו הראשיים.

        דרור קרן הוא פשוט שחקן מופלא, שלגמרי שייך לליגת העל.  שחקן עם ברק בעיניים, ניואנסים קטנים ומימיקות שבא לבכות מהן. הוא אדיר אדיר אדיר בתפקיד יגאל נהג המונית. כל מה שהתחשק לי לעשות במהלך הסרט זה פשוט לקום וללכת לחבק אותו. דרור קרן הוא פשוט אחד השחקנים הגדולים בעת הזו וחבל שאנחנו לא זוכים לראות אותו הרבה בקולנוע (הפעם האחרונה היתה באביבה אהובתי ולפני כן זה היה ממש מזמן- מייד אין יזראל ולילסדה). מולו, ניצבת בגאון הלנה ירלובה, שחקנית התיאטרון המוערכת (היה או לא היה) כלינה. כמו דרור קרן גם הלנה ירלובה מרשימה מאוד בתפקיד שנראה קצת קטן על מידותיה, המאופיין באיפוק מרשים. שניהם סוחבים את הסרט על גבם השברירי  ועושים זאת בהצלחה רבה.

         

        אין ספק שהבמאי לאון פרודובסקי, שזהו לו סרטו הראשון, הוא הבטחה שאולי כרגע עדיין לא מומשה במלוא, אך אין עוררין על כך שהוא ניחן ביד רגישה ואוהבת אדם.  אני מחכה ממנו לסרט מושלם באמת, אם אפשר עם דרור קרן בתפקיד הראשי. בינתיים אפשר להנות מיומית נחמדה וקלילה, סרט קטן משלנו, אנושי וחם, עם שני שחקנים גדולים המובילים אותו. 

         

        ושוב אקרא מעל במה זו, לכו לכו לכו לראות קולנוע ישראלי (אגב, זה מה שהולך היום חזק בעולם)!

        דרג את התוכן:
          ביקורת על בראסרי

          מושחתים- לא נמאסתם

          11

          מסעדות ואוכל  

          11 תגובות   יום חמישי, 19/11/09, 12:24


          סופשבוע בפתח, זה הזמן לארגן קוויקי קצר לפאריס. אין כמו פאריס על הבוקר, המאפים, הארוחות בוקר וכל הבניינים האלה שנראים כאילו נלקחו מסרט. הא, אתם בדיוק עסוקים בסופ"ש? במיתון עמוק כמוני? אין בעיה, אז הכי רחוק שתגיעו לפאריס בסופשבוע זה הבראסרי. המקום שמוכיח כי גם תל אביב יכולה להרגיש כמו פאריס למשך שעה- שעה וחצי. לפחות.

           

           

           

           כן כן חבריי היקרים, אני יכול לגלות לכם בשקט בשקט, שיש בראנץ' אחד קטן וקסום, שאני מוכן לאכול בכל רגע נתון ( כן, גם באמצע הלילה, כן גם לארוחת צהריים וגם א' אני חושב יסכים איתי) ואתם יודעים מה? אני גם חושב שהוא הבראנץ' הכי  value for money לא רק באוכל אלא גם באוירה, רק צריך לבוא עם ראש פתוח ולא לצפות לארוחת בוקר של בית קפה שגרתי ואי לכך גם מומלץ לא ללכת על ארוחת הבוקר הרגילה הכוללת ביצים-גבינות-סלט-לחם (כי כאן אין מה לעשות, לא המציאו את הגלגל וגלגל כזה אפשר למצוא בכל מקום). אם כבר באתם לבראסרי לבראנץ' לא תהיו קצת יותר יצירתיים מזה?!

           

           

           ובכן, ארוחת הבראנץ' שנאכלה הכי הרבה על ידינו (ועוד היד נטויה בע"ה),  ואותה ללא ספק אנו מגדירים כארוחת הדגל שלנו (שלנו= א' ואנוכי, ושוב אל תשכחו, אוכל זה עניין של טעם, גיליתי לכם את אמריקה?): ארוחת קרוק מאדאם. תמורת 62 ₪ תקבלו את מצעד ההנאות הקטנות והמושחתות של הבראסרי: זה מתחיל כמו שצריך לפתוח סופשבוע נטול דאגות, עם קוקטייל בוקר גדול (יש בחירה של שלושה קוקטיילים, העדפה שלי קאמפרי תפוזים חזק חזק על הבוקר שמעלה אותי על העפיפון ושולחת אותי אח"כ הביתה לישון עוד ועוד). כדי שהאלכוהול לא יעלה ישר לראש, מיד מגיעה סלסלת המאפים הידועה של הבראסרי: שני סוגים של לחמניות מהממות (נדוש? ממש לא נדוש, אלו לא לחמניות רגילות,  בדוק!) ואיתן גם עוגות בוקר מסוג גזר ותפוזים (שתמיד אני שומר אותן לסוף כקינוח).

          אין ספק שבשביל הסלסלה הזאת אני מוכן לעשות הרבה דברים, שלא יפה יהיה להעלות אותם על הכתב. באמת, סלסלה מופלאה שכזאת וכמו שאומרים הצעירים בימינו J: אין דברים כאלה. עד שמגיע הקרוק מאדאם הזה (הסבר מיד) כמובן שא' ואני מחסלים אותה עד תום (כבר הזכרתי שיש גם חמאה בצד? אוי ואבוי יש גם ריבה).  כן כן עד תום. אל פחד, בבראסרי מותר/אפשר/רצוי לבקש עוד סלסלת מאפים (כן כמה שתרצו) וכן זה לא עולה עוד כסף (שיעור ראשון בשירות, לתשומת לבכם).  

           

           

          בשלב הבא מגיעה הסיבה הכאילו רשמית שלכבודה הגענו עד הלום (כאילו, כי בשבילי זה רק תירוץ ללחם המהמם של הבראסרי)- הקרוק מאדאם. קרוק מאדם, רק נספר לטובת אלו שלא מכירים, זו מנה צרפתית קלאסית שבה שתי ביצי עין מונחות להן בשלוות עולמים על טוסט, ובמקרה של הבראסרי הזה הטוסט מכיל גבינת אמנטל ושינקן. שחיתות מופלאה שמזריקה כמות פחמימות וכולסטרול יפה לדם. את הקרוק מאדאם שלנו אנחנו אוהבים להרטיב עם קצת  (א' ביקש להוסיף: "קצת ??????????????") רוטב הולנדייז (כאילו לא מספיק לנו הביצים שכבר יש במנה הזאת). בבראסרי בניגוד למקומות אחרים לא מתרגשים, לא מעקמים את האף ולא מצקצקים כאשר אתה מבקש רוטב שלא מגיע עם המנה הזאת אלא עם אגז בנדיקט (מופלא לכשעצמו אבל בטל בשישים לעומת המאדאם), להיפך. הא לכם אפוא שיעור בשירות מספר שתיים בארוחה אחת. מותר ללקוח לבקש ולקבל רוטב אחר (שמופיע במנות אחרות) גם אם לדעת השף זה לא מתאים. אתם חושבים שאת הרוטב לא מילאנו פעמיים? תחשבו עוד פעם.

           

           

           

          כדי לאזן את כל השחיתויות האלה מגיע בצד גם סלט ירקות קטן, חתוך גס המכיל בנוסף לעגבניה ומלפפון גם צנונית וגזר. פשטות זו לא מילה גסה, היא אפילו טעימה.

          בשלב הזה של הארוחה אנחנו כבר כמעט סובלים ממנת יתר של אוכל ופחמימות (כי אין דבר כזה באמת מנת יתר של פחמימות) אבל זה לא מפריע לקנח את הארוחה עם קפה או'לה כמו בפאריס (זוכרים שנסענו לשם בהתחלה?)- קערת מרק ענקית מלאה בקפה מצויין (שיעור מס' שלוש בשירות- כן, גם קפה ענק שכזה כלול במחיר!) ולידם עוגות הגזר והתפוזים ושאריות הריבה לסתום אותנו סופית ולשלוח אותנו למנוחת צהריים ובכלל להיות הארוחה היחידה שלנו באותה השבת. למי שרוצה אפשר גם תה, אבל פה הם קצת לוקים בחסר במעוף הטעמים והחליטות.  

           

           

           

           

           

          בראסרי, מלבד היותו מוסד מיתולוגי תל אביבי שנוי במחלוקת (כן, על כל מוסד תל אביבי אהוב יש מליון אנשים שיצעקו פלצנים נמאסתם ע"ע אורנה ואלה, דיקסי ושות') שאהוב עלי מאוד מאוד, הוא באמת מציע את ארוחת הבוקר האולטימטיבית שלי בסופשבוע- שילוב מנצח בין אלכוהול מעולה, מאפים אלוהיים, קרוק מאדאם מנצח וקפה איכותי, כשמעל הכל מרחף השירות המדהים של המקום. אין מקומות עם שירות כזה נקודה. כשבתי הקפה מציעים ארוחות בוקר (לעתים קמצניות) ב 45-50 ₪ וכל תוספת קטנה עולה עוד ועוד, אני מעדיף לשלם טיפה יותר מלכתחילה וקבל הרבה יותר. עכשיו כל מה שנותר זה להזדחל הביתה להכנס למיטה ולישון. שבת שלום. 

           

           

           

           

          לא, הכותב לא ממומן ע"י הבראסרי, הוא פשוט מת על ארוחת הבוקר שלהם!!!!!!!

          דרג את התוכן:
            ביקורת על "בדרך הביתה"

            בסוף עוד יהיה לנו טוב

            14

            סרטים  

            8 תגובות   יום רביעי, 18/11/09, 10:09

            בסופו של דבר כולנו דומים. נכון, פה ושם אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו הכי מיוחדים בעולם (גם כי אמא אומרת לנו את זה תמיד, לא?) ובמשפחות שלנו קורים כל הניסים והנפלאות שיכולים לקרות (הרי איפה תפגשו שילוב כזה של הורים וילדים?). בסופו של יום כולנו מסובכים אותו דבר ומנהלים יחסי אהבה מורכבים עם הורינו, מלאים טענות אליהם כרימון מחד, אבל גם קצת קשה לנו בלעדיהם מאידך.

             

            בדרך הביתה, סדרת הדוקו החדשה של תומר הימן (תומר והשרוטים המקסים ובובות של נייר החשוב, הם רק חלק מיצירותיו)  הזוכה הגדולה של פסטיבל הקולנוע בירושלים ושעולה ביס דוקו החל מהשבוע, מציגה סיפור משפחתי אחד של משפחה אחת, שעוברת כמו אצל רובנו (שוב בדרך זו או אחרת ולאו דווקא אחד לאחד) בתחנות מרכזיות של החיים, מהסוג של פגישות ופרידות, אהבות ואכזבות, יחסי הורים וילדים, יציאה מהארון, ירידה מהארץ, בדידות, חגים, חתונות, אחד מול רבים, זהות והחיפוש המתמיד אחר האני, חשבונות וגעגוע. כמו שאמרו את זה פעם- תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

             

            כל הסיפור הזה מובא ברובו דרך עדשת המצלמה של תומר, שהופכת אותנו לשותף פעיל (לפעמים אפילו מדי) במתרחש- תיעוד שנע בין כפייתי (כמעט) לחושפני ומציצני, כן גם מניפולטיבי לפעמים (אפילו אחיו של תומר מטיחים זאת בו לא פעם). לעתים נראה כאילו הדיאלוגים מתנהלים מולך ואיתך ולעתים המצלמה היא רק אורח שמתעד מציאות. התיעוד הזה, שנמשך 15 שנה, מסכם תקופה לא קצרה בחיים, בתחזוק סרטי 8 מ"מ שצילם אבי המשפחה, הופך יחד למן סרט הום מייד לכאורה, עשוי נפלא.

             

            היופי בכל הסיפור הקטן הזה מסופר בקווים ישירים וחותכים כאחד, ומתאר את התפרקותה של המשפחה שמתחיל בערב ליל הסדר (מוטיב חוזר החג הזה לאורך כל הסדרה) ועזיבת הילדים את הקן המשפחתי ואת המדינה (שלושה מתוך חמישה אחים עוברים עם משפחתם לארה"ב). ובתווך אם המשפחה שנלחמת כלביאה של ממש, סלע איתן יציב הפועל באופן מתמיד לאחד את כולם ולשמור על המסגרת גם כשהמסגרת מתפוררת לה בין הידיים, עם פה שלא חוסך מסובביו את הדעות, ועם מאגר של מודעות עצמית מאוד גדולה וחושפנית סוגרת חשבון עם עצמה, עם גופה, עם הבעל שעזב, עם ישראל שאיננה ועם בני ביתה. אין ספק שנועה הימן היא דמות ענקית, שגונבת לגמרי את הפוקוס והופכת למלכת ההצגה. וכשהיא מזילה דמעה (וזה קורה הרבה) אין ברירה אלא להצטרף אליה.

             על אף הסתתרותו אחרי המצלמה, חייו של תומר הימן עצמו נחשפים במלוא מובן המילה- אהבותיו ופרידותיו, הבחורים שבהם התאהב בסערה, החבר שחווה התמוטטות, החבר הקיבוצניק שעוזב, מצעדי גאווה, הומופוביה, מועדונים, זקנה הומואית, משולש אלטרנטיבי באוסטרליה, ארונות לבנוניים, יפו, שוב הומופוביה, אמא שמחבקת ואין ספור בחורים ללילה. כן למי שזה מפריע, בעיה שלו. כאמור, הכל גלוי מבעד לעדשת המלצמה וכולנו שותפים.  

            בין לבין דרך ומבעד הסיפור המשפחתי והאישי, מובאת בדלת האחורית מדינת ישראל, מכורתנו. החל משוט הפתיחה עם תהלוכת העגלות בחג שבועות בשנות ה 70 (רגע מרגש, אין פליט מההתיישבות העובדת שלא זוכר את עצמו ברגע זה) ובכלל יש פה שפע של צילומי ה 8 מ"מ נוסטלגיים, מרגשים ויפים עד כאב- מראים לנו שאין מדינה כזאת יותר. יעיד על כך יותר מכל סרטון של סבא של תומר (זה כנראה עובר בתורשה...) משנת 1936 שמראה את שדות כפר ידידיה שבעמק (חפר). אותו סב שסגר חשבון עם הגרמנים, ודאי היה מתהפך בקברו לו ידע שכמה שנים אחרי, נכדו יקיים זוגיות עם גרמני. שאלת הישראליות מובאת  דרך חגי ישראל, ערבי שבת, תל אביב יפו, הפוליטיקה, רצח רבין, פיגועי הטרור הקשים, יום הזיכרון לחללי צה"ל. זוהי ישראל שעוברת תהליך שינוי והופכת למקום שבו כנראה אין לכולם מקום ובכלל את שבר החלום של דמות הצבר המסוקס והציוני. רגעים צובטי לב לא חסרים כאן, רגעים של מבטים מכאיבים למצלמה, דיאלוגים קטנים אך רבי עוצמה (שימו לב בפרק 5 לדיאלוג בין תומר לאביו, רגע כואב עצוב ונוגע המדבר על יחסי אבות ובנים סבוכים וכואבים, בו אב מקונן על הפרידה מבנו ואי ההזדקקות לו עוד). כן זהו סרט גם על השלמה, סיכום דרך, חשבון נפש עד לכאן, וכן גם החמצה ואכזבה.

              

            אני יכול להגיד עוד הרבה דברים, אך עדיף לתת לתמונות לדבר. לעתים תשכחו שמדובר בסדרה דוקומנטרית ותחשבו שאתם באיזה פרק מבויים היטב של במאי מתחכם, אבל לא- אלו הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון . בדרך הביתה מכילה שמונה פרקים בני שלושים ומשהו דקות, קצרים וממכרים, מופתיים ונוגעים, עם פסקול מעולה (תתכוננו להרבה רונה קינן) שקשה להפסיק לראות. ובכן רבותי מדובר בסדרה הכי ישראלית שיש כרגע על המסכים היותר איכותיים שלכם.

            סדרה מופתית, אמיצה, כואבת, מצחיקה ומרגשת שמראה לנו שבסופו של דבר כולנו רוצים לאמא ומסמנת את תומר הימן כאחד מיוצרי הדוקו הגדולים שפועלים כאן. ותזכרו: בסוף עוד יהיה לנו טוב.

             
            דרג את התוכן:
              ביקורת על "500 ימים עם סאמר"

              סאמר טיים

              12

              סרטים  

              15 תגובות   יום רביעי, 11/11/09, 21:46

              מתי בפעם האחרונה ראיתם קומדיה רומנטית ולא חשבתם שמזלזלים באינטליגנציה שלכם? כלומר בואו נגיד זאת בפשטות- מתי ראיתם קומדיה רומנטית חכמה ומתוחכמת? נראה לי שמעט מדי ובכל מקרה כבר הרבה זמן לא (ולא, לא באמת חשבתם ש"האמת המכוערת" הוא סרט חכם, נכון?, נכון גם ההצעה לא, טוב ששאלתם). תודו!

               

              לרוב הקומדיות הרומנטיות יש את אותו שטיק קבוע שהוא בד"כ סיפור סטייל נער פוגש נערה, נער מתאהב בנערה, נער מאבד נערה וכן הלאה. כך בדיוק גם בסרט החדש 500 ימים עם סאמר, על אף שהמספר אומר כבר בהתחלה שזהו לא סרט אהבה שגרתי (מה שנכון ועוד תיכף נדבר על כך, אל תדאגו..). כאן יש לנו סוג של היפוך תפקידים קטן ומבריק (רק חבל שהוא לא הולך עד הסוף) יעני קומדיה רומנטית פוסט מודרניסטית (פשש הגזמתי הא?) שאם בכל סרט הבחורה היא זאת שמנסה להשיג את הגברבר החתיך בתחבולות כאלה ואחרות ואומללה כשהיא נזרקת, קבלו את הגבר החדש - טום (ג‘וזף גורדון לוויט המקסים) אדריכל מתוסכל שעובד בכתיבת כרטיסי ברכה. היש נחות מזה? יום אחד, כמו באגדות, עולמו משתנה עם הגעתה של סאמר למשרד. אבל סאמר הזאת (זואי דשנל, גם זמרת אינדי מוצלחת וגם שחקנית מהממת עם עיניים מהפנטות) היא לא בקטע של מערכות יחסים רציניות, היא בקטע של ידידות (ב-ס-ד-ר), פאן ואהבה חופשית. בלי הגדרות ובלי סיבוכים. כמובן שטום מתאהב בה בשניה, מה זה מתאהב? סמרטוט לרגליה...כך נע הסרט קדימה ואחורה במהלך 500 הימים בהם סאמר משחקת אותה הרד טו גט וחייו של טום נעים בין אושר עילאי לחיים בביבים הרגשיים.

               

              טוב אז אולי אתם תגידו "גבר שמתרסק מרוב שהוא אוהב. אין כאן משהו שלא ראינו קודם", יכול להיות. אבל אין ספק שהיוצרים שעברו על כל שטיק ידוע, ראו איזה סרט או שניים בחייהם ויעידו כמה וכמה סצנות מופתיות (פשוט כך ומתי ראיתם סצנה מופתית בקומדיה רומנטית?)- האחת הסצנה הרומנטית עד כאב בחנות איקאה, השניה המסכים המפוצלים המראים את אותה הסצנה אבל פעם אחת את הציפייה ופעם שניה את המציאות, כואב כמה שזו סצנה יפה. עוד רגע קולנועי ממותק ומושלם הוא סצנת הריקוד של טום בפארק לאחר הלילה הראשון עם סאמר. סצנה מופתית אחרונה היא ההומאז` לסרטי איכות בשחור לבן, מצחיקה מצחיקה (שמעתי פה מחווה לאינגמר ברגמן והבוגר??). נקודת החולשה בעיני היא דווקא הסוף, שלא הולך עד הסוף עם הלך הרוח העוקצני של הסרט וחבל (אבל לא נקלקל יותר מזה).

               אין ספק שזה סרט של הפוך על הפוך- מן קומדיה רומנטית שהיא אמנם אמריקאית אבל בריטית במלוא מובן המילה- אם בצילום ובלוק של הסרט, אם בשימוש בפסקול המעולה (ביננו, סרט עם סמית`ס בפסקול יכול להיות סרט בינוני או רע? בחייכם!) ובעיקר בהומור המחוספס והלא דביק המאפיין קומדיות רומנטיות לרוב (לכן יש מצב שחובבי/חובבות אותן קומדיות מוכרות עשויים/עשויות להתאכזב כאן).

              אז אם מתחשק לכם איזו קומדיה קלילה חצי חמצמצה אבל משודרגת, מצחיקה וצינית אבל לא מזלזלת בצופה, רומנטית אבל לא דביקה, עם משחק מצוין של שני הכוכבים הראשיים, פסקול משובח (המציע גם את רגינה ספקטור, איאן בראון, דובס, הקלאש, פייסט ואפילו קרלה ברוני), עיצוב מושלם וכמה סצנות משובחות וחכמות המעלות אותו מדרגה אחת מעל הקומדיות הרגילות והמוכרות. נערי האינדי יאהבו בטוח. לכו לראות!!

              דרג את התוכן:
                9 תגובות   יום שני, 9/11/09, 14:17

                יש אנשים שמאוד מאוד אוהבים בשר, יש אנשים שמכורים לסושי, יש כאלה לפסטות, יש כאלו שלא יצאו מהבית אלא רק אם מדובר בחומוס ואני? אני אוהב כמעט הכל (כמו שאתה יודעים), אבל אם יש משהו שאינני יכול לעמוד בו (יום אחד אני אחקור זאת, מבטיח) זה מתוקים ופה כבר לא אכפת לי איזה....  מה יש במקפא הזה שהופך אותנו תמיד לילדים קטנים ומעורר ערגה לימים שאמא היתה צועקת שלא אוכלים גלידה בחורף (ולא אנחנו לא פולנים)? בכלל טרנד הגלידריות המעוצבות עם ים הטעמים יכול להכניע בקלות כל חובב המתוק מתוק הזה (טוב יש גם חמוץ). לכן, גלידריה חדשה בשטח היא תמיד עוד סיבה מעולה לאכול גלידה (כאילו שצריך), כי מוכרחים לראות איך זה, גם אם זה חורף בחוץ.  

                כך יצא ששמעתי פה ושם על איגלו, גלידריה שבאה מנתניה לירמיהו בתל אביב (האם זה הזמן להכריז על איזור השרון ועמק חפר כבית היוצר הישראלי לגלידות, אחרי שגם ארלקינו השכנה באה מבית חירות שליד?), אבל בניגוד לאייסברג ושות', הדיבור על האיגלו לא היה כעל עוד גלידריית שף מפונפנת אלא כגלידריה מגניבה (גם בעיצוב הצבעוני!) ומושחתת המשנה את חוקי המשחק בתחום הגלידה. עם דיבור כזה ברור שתמצאו אותי שם, לא?

                 

                אז מה הסיפור בכלל של האיגלו הזה? טוב ששאלתם...קחו לכם רגע להסתכל על כל הטעמים המוכרים יותר ופחות מכל מקום אחר ועכשיו תתחילו לערבב. לוקחים שני טעמים (במקרה שלי), מוסיפים תוספת כלשהי (ולא חסר: בראוניז, פררו רושה שחור חם, פררו לבן, סוכריות דובונים, עוגיות, עדשים, ממתקים כאלו ואחרים, בקיצור- לא חסר מה לערבב) ואת הכל פורסים על משטח ערבוב (יחד עם הצעקה של המוכרים- "אתה מוכן לאיגלו שלך?" המעט מגוחך, חברים, ברור שאני מוכן) ופשוט הופכים את טעמי הגלידה שבחרתם יחד עם התוספת למרקם אחד גלידתי ומענג.

                 

                בפעמיים שהייתי שם הלכתי על שני טעמים שנראו לי דומים יחסית ומשתלבים טוב יחד (לשמרנים מבינכם, לא זה לא חובה לערבב, זה פשוט טעים טעים)- בפעם הראשונה שוקולד עם בננה ופררו רושה שחור וזה יצא מושלם- הבננה באה בדיוק לחזק ולהעמיק את הטעם החזק של השוקולד כמעין אפטר טייסט כזה ומשאירה בפה עונג צרוף. בפעם השניה הלכתי על שילוב של שוקולד וקוקוס (ושוב פררו רושה כתוספת, כל תוספת נוספת 3 ₪) שהתגלה אף הוא כשילוב מוצלח, סוג של באונטי משודרג שאי אפשר להפסיק לאכול (אבל מומלץ להפסיק לאכול בשלב מסוים, אחרת תצטרכו לרוץ כל החורף).

                לילדים קטנים ולחובבי גלידות מדובר בגן עדן חסר גבולות של טעמים ושילובים כאלה ואחרים,באפשרותכם לבחור כמה גדלים של גלידות (בין 16 ₪ לקטן ומומלץ ועד 39 לג'מבו הענקי באמת, הרי כמה אפשר לאכול מזה?!). זה שיש חורף בסביבה (וכן, פחות מ 25 מעלות בשבילי זה חורף) לא אומר שאסור לכם להתענג על בילוי קטן, מתוק ומושלם. תהיו נחמדים, קחו את הילדים אתכם, עונג מובטח גם להם! 

                דרג את התוכן:
                  10 תגובות   יום חמישי, 5/11/09, 08:54

                  זה עניין קצת מסובך להיות מוסד מיתולוגי. מצד אחד אתה כבר מיתולוגי אז מה אכפת לך, ומצד שני על כל שני מעריצים לפחות, יש אחד שיקום וישאל על מה בכלל הצעקה. דיקסי הותיקה, היא בדיוק מאותו סוג. או שיש לה מעריצים מושבעים, או שיש אנשים שלא ממש מבינים על מה כל הרעש וממה ההתלהבות. האמת כצפוי, מבחינתי נמצאת איפשהו באמצע. לאחר כמה ביקורים מאכזבים מאוד וסתמיים גם מבחינת האוכל וגם מבחינת השירות, שהסתיימו ב"יותר לא מגיעים לכאן" יותר מדויק יהיה להגיד שאנחנו רוב הזמן היינו במחנה השני.

                   

                    נכון, אנחנו יודעים שדיקסי זה וואחד מוסד תל אביבי אהוב (ושזו כבר סכנה לכתוב עליה ביקורת), הכנפיים שלהם הן שם דבר וגם האגז בנדיקט שלהם חזק בפנתיאון המנות המוצלחות, אבל באמת לא הבנו על מה הרעש. הרי בעולם האוכל יש עוד כמה מסעדות שהן פחות מדוברות אבל שמות את דיקסי בכיס הקטן. לא?

                   

                    ובכן, לפעמים זה דווקא נעים לאכול את הכובע.

                   

                    יצא ככה שהשבוע היו לנו הרבה סידורים באיזור וכמו בכל שעת לילה טיפוסית שוב תקף אותנו הרעב, מי יותר (אני) ומי פחות (א' כמובן).  לי התחשק משהו עם בשר, לא' התחשק טונה צרובה (מאיפה הוא הביא את זה פתאום, אלוהים?!) או סלט או פסטה..כל האופציות שדופדפו במוחנו הקודח העלו חרס- כלומר או שהיו סתמיות מדי או יקרות מדי לסתם ארוחת ערב בחוץ. ואז באה דיקסי...דיקסי? מה פתאום דיקסי?! לאחר שהועלו באוב זכרונותינו מהביקור האחרון שהיה לא ממש מרהיב ועקב כך שאנחנו בתקופה רגישה לסביבה (כלומר יותר פתוחים וסלחניים) החלטנו לתת שוב צ'אנס לדיקסי.

                   

                   

                    עיון קצר בתפריט דווקא לא בישר טובות – מגוון המנות שממש בא לנו עליהן היה מועט מדי ויקר מדי. גם שירות איטי וזוחל לא בישרו טובות. כבר חששנו שאולי מיהרנו מדי בהחלטה, אבל אט אט החלה להתבהר התמונה: יש קרפצי'ו! יש...אבל אין טונה צרובה! אבל יש פסטה...כך אט אט נבנתה הארוחה.

                   

                    למנה ראשונה פתחנו כמיטב המסורת שלנו, במנה האהובה עלינו מכל (אני מסכים לאכול אותה בכל זמן נתון, כן גם עכשיו!), קבלו את הקרפצ'יו (44 ₪ מוצדקים מאין כמוהם). האם זה הקרפצ'יו הטוב בעיר (כן, כן...)?  פתיחה אדירה שניצחה אותנו בנוק אאוט אכזרי- רצינו לקטר ויצא לנו מושלם! שילוב מצויין בין שכבות הבשר העדינות, החמצמצות של הבלסמי עם שמן הזית הרענן ופרמזן מוצלח, שלוו בלחמניות מפנקות הניבו מנה שרצינו לאכול ממנה עוד ועוד וכמו שהבנתם- הכתרנו אותה כאחד הקרפצ'יואים הטובים בעיר. בדוק!

                   

                    לאחר פתיחה כל כך מעולה שהציבה רף כל כך גבוה לבאות, כבר חיכינו (די הרבה זמן יש לומר את האמת) למנות העיקריות. א' דבק בחשקיו, הזמין פסטה פפרדלה עם זוקיני ועגבניות מיובשות (56 ₪). מה שעל הנייר נחשב אולי כהזמנה סתמית (נגיד..) התגלה כעוד יצירה מושלמת- קערה גדולה של פסטה רחבה , השוחה בהרבה רוטב (אולי טיפה מדי) שמנת ובו שחו יחד גם הזוקיני המדובר, עגבניות לא מיובשות אבל ממש לא נורא, אגוזים וים פרמזן. חברים יקרים, מנה מחממת ומנחמת כזאת מזמן לא נטעמה. פשוט מושלמות, בפעם השניה בערב אחד. היה חסר רק לחם לנגב את כל הרוטב הזה.

                   

                    אני כמובן התלבטתי והתלבטתי כהרגלי (הפעם רק בין שלוש מנות- בולונז, המבורגר ופיצבורגר). סיוע של המלצר שאמר שכל אחד חייב לטעום את הפיצבורגר, תרם רבות לקבלת ההחלטה (טעות!!). אז מה זה לעזאזל פיצבורגר? כמו שניחשתם, קחו שתי מנות שאני מאוד אוהב- פיצה והמבורגר ותחברו אותם יחד. היש מושלם מזה? ובכן, זה שילוב מוזר בין שתי מנות שלא ידעתי שיכולות להתחבר (ובאמת לא ממש מתחברות בעיני). קבלו את המנה החלשה של הערב- הפיצבורגר (62 ₪): המבורגר 180 גר', כאשר מעל ומתחת נחים עלי בצק עלים עם הרבה פפרוני וצ'ילי (יש גם אופציה של עגבניות, אננס והאם). אם אנחנו מפרידים בין המנות, כל אחת מהן היא בסדר גמור. הפיצה שהיתה קצת יותר מדי וולד אן היתה מלאה בגבינה ובפפרוני והיתה חביבה ותו לא. ההמבורגר שמתחת היה, לעומת הפיצה, חביב גם אבל יותר מדי יבש, למרות שהגיע בדרגת עשייה מדיום. לעומת שתי המנות השניות שקיבלו בקלות רבה 5 כוכבים, זו לא היתה רעה אך היצירתיות היתה בעוכריה...וחבל.

                   

                   

                    לקינוח כבר לא נותר לנו טיפה של מקום (מה קורה לנו, אלוהים?).

                   

                   אז איך היה בדיקסי? כמו ששמתם לב, התלהבות רבתי נרשמה בגזרת הקרפצ'יו והפסטה ואילו דווקא הבשר האמיתי שדיקסי ידועה בו היה לא רע, אבל קצת מאכזב. השירות נע בין מתעלם לזוחל אבל הכל הכל התגמד לעומת שתי המנות המושלמות באמת שמגדירות את המיתולוגיה של המקום מחדש. אין ספק, שדיקסי עשתה תיקון. ככה זה שאתה מיתולוגי.  
                  דרג את התוכן:
                    ביקורת על "מחפשים את אריק"

                    בוא נדבר על אריק

                    9

                    סרטים  

                    6 תגובות   יום רביעי, 4/11/09, 18:04

                    אני לא מבין כלום בכדורגל. כלום שום כלום. אני אולי מכיר את השחקנים האלה שכולם מכירים (אם תבקשו יפה אני יכול למנות לכם חמישה שחקנים לפחות...בקאהם משהו?) לא לדבר על זה שמעולם לא תראו אותי מנוי על ספורט חמש פלוס למשל...בקיצור, בלאי גמור בכל ענייני הכדור. נו מה לעשות, על אף שאני בא ממשפחה חובבת עד אדוקה של התחום (ולא רק אבא) מעולם לא התחברתי לעניין (וזה לא נראה לכם קצת אוברייטד?). קולנוע לעומת זאת אני אוהב בנימי נפשי. אהבת אמת.

                      

                    כשקראתי שקן לואץ' הבמאי הכי ריאליסטי שאני מכיר והכי בריטי בשכונה עושה סרט על כדורגל, אמרתי נו מה לא עושים בשביל קצת יותר קהל בקולנוע אחרי כל הדרמות הקשות והכושלות שעשה לאחרונה...כשקרא לסרט מחפשים את אריק, לא הבנתי בדיוק מי זה האריק הזה ולמה בכלל צריך לחפש אותו. כשאמרו לי שזה אריק קנטונה חשבתי בכלל שהוא מאיטליה...נו לכו תדעו שהוא מהכדורגלנים הדגולים בבריטניה, שלא לומר המיתולוגים...ובכן הבנתם עם מי יש לכם עסק פה?

                      

                    כשראיתי את הטריילר לסרטון זה בכלל לא נראה לי הסגנון שלי, אבל את קן לואץ' אני מחבב כבר שנים רבות וסרטו 16 מתוק הוא אחד הטובים באמת. אבל למה כדורגל למה? ככה, מצויד באפס ציפיות ועם שמועה על קומדיה קלילה מיוצר מבית לואץ' באתי לסרט שהתגלה כסוכריה מתוקה מתוקה.

                      

                    ובכן על הנייר למחפשים את אריק יש את כל האלמנטים של סרט בריטי שגרתי- אריק בישופ (סטיב אווטס הנוגע והמרגש), גבר בגיל העמידה בודד ומדוכא, המתקשה בגידול ילדיו (הביולוגיים והחורגים כאחד), מערכות היחסים שלו כושלות ומאחת מהן הוא ממש מתקשה להשתחרר, הוא עובד בעבודה סתמית כממיין דואר, הוא אוהב בירה,  יש לו חבורה של חבר'ה בפאב השכונתי (חבורה ממש טובה יש לציין), הא..והוא אוהב כדורגל. ובכן מה חדש? שום דבר מלבד הטרנד העובר עכשיו חזק וזהו הקואצ'ינג.

                      

                    במאמץ מקסים ונוגע ללב, מנסים מיטב חבריו לחלץ אותו מהמרה השחורה בשיטות שיגרתיות כאלה ואחרות, אך כמו שאתם ודאי מכירים את זה- רק אדם יכול לעזור לעצמו. יום אחד לאחר גלגול של איזה ג'וינט גנוב מחדרו של הבן מתגלה בפניו האליל קנטונה ומתחיל לדבר עם אריק יקירנו...מה שמתחיל כהזיה הופך אט אט לשיעור בקואוצ'ינג. האליל מתפקד כמאמן האישי המחלץ את אריק שלנו מהמדמנה או אלי בכלל הוא האלטר אגו שלו? בכל מקרה, קנטונה משעשע ומפתיע כדמות ההזויה עם שלל הגיגי ניו אייג' מתוחכמים יותר ופחות הישר כאילו נוצרו בבית היוצר של אלון מזרחי (או לפחות אלון גל). היו סמוכים ובטוחים (וזה לא ספוילר) שהקואוצ'ינג הזה יעבוד וכמובן נגלה שאין כמו חברים ומשפחה כדי לצאת מצרה (שיעור חשוב לחיים, ילדים).

                      

                    ככה יצר לו קן לואץ' סרט הנע בין קומדיה עם רגעים דרמטיים לבין דרמה עם רגעים קומיים, איך שתבחרו להגדיר, אבל בכל מקרה מדובר בסרטו הקליל ביותר של קן לואץ' מזה שנים (כנראה במסגרת הטרנד הנוכחי של במאים רציניים המביימים סרטים קלילים יחסית, הכל יחסי כמובן). חבל שהדבר הכי לא קליל הוא הבמאי שככה החליט להחרים אותנו (דילמה? אל תדאגו! כל ההכנסות מסרט זה יועברו דווקא לתמיכה בקולנוע הישראלי, כבר סיבה מעולה ללכת לסרט!)

                      אז לכל מי שלא מפחד מקצת ניו אייג' בסרט שלו, כמו גם קצת כדורגל, מדובר בדיוק בסרט החמוד ביותר שמסתובב כרגע בשכונה. בכל מקרה ידידי היקרים נפל פה דבר, כבר יום וחצי שבא לי לשחק כדורגל. נשבע לכם...נפלתי שבוי (זה יעבור לי).   
                    דרג את התוכן:
                      ביקורת על "לבנון"

                      לבנון- האדם שבטנק ינצח?

                      8

                      סרטים  

                      10 תגובות   יום שני, 2/11/09, 16:21

                      שניה לפני שטרנד סרטי מלחמת לבנון הראשונה ממצה את עצמו ושניה לפני שחשבנו שראינו הכל על המלחמה ההיא, מגיע לבנון. כן עוד סרט על מלחמת לבנון הראשונה (האם זו מלחמת וויטנאם שלנו? אני חשבתי על כיפור, אבל מסתבר שלא...), שוב סרט המבוסס על אירועים שקרו באמת, הפעם זהו סרט הזכרון האישי של הבמאי שמוליק מעוז. כאב הבטן החדש, כאב הלב הנושן. מסתבר שיש עוד הרבה מה לספר על לבנון, אולי לא משהו שלא ראיתם קודם, אבל רק סיפור אחד מני רבים, של מישהו אחד שחווה את טראומת המלחמה.  

                       

                       

                       

                      השנה כאמור היא 1982, היום השני של המלחמה. צוות שריונרים (אושרי כהן, מיכאל מושונוב, איתי טיראן ויואב דונט) החוברים לצוות צנחנים בראשות המפקד ג'מיל (הוא זוהר שטראוס) מקבלים לכאורה משימה מאוד פשוטה -להגיע למלון סן טרופז (איזה אירוניה, איפה זה ואיפה סן טרופז), זאת לאחר שחיל האוויר שלנו כבר תקף את המקום. על הנייר כל מה שנותר להם זה רק לוודא שאכן הכל כשורה....אך מה שמתחיל כמשימה פשוטה משתבש כמעט מהתחלה והופך למחדל צבאי (טנק מפורק לחלוטין התקוע עמוק בלב איזור רותח ומוקף אויבים, איבוד הדרך, סירוב פקודה ועוד). סיר הלחץ המלחמתי רק ילך ויבעבע בתוך הטנק ומחוצה לו.  הטירוף ישלוט, כמו גם הלחץ, הבלגן, חוסר הוודאות עד כדי אובדן השפיות, כאוס ואבסורד.  

                       

                       

                       

                      עם תחילת הסרט, שניה אחרי שוט מרהיב וצורם כאחד של שדה החמניות צובט הלב, נכנס כולנו יחד עם הצוות לתוך הטנק ולא נצא ממנו עד לסיום. כן כן, כל הסרט אנחנו שוהים יחד עם הצוות, כעין החמישית בתוך כל הבלגן הזה. לכן, אם החלטתם ללכת ללבנון ואתם סובלים מקלסטרופוביה קחו זאת בחשבון. כי תחושת המחנק, המועקה שלוחצת על הלב ועל בלוטות הדמע, הלחץ והחרדה כמו גם הרצון לברוח יחלחלו גם אליכם. שוברות לב במיוחד הן הסצנות בהן נקודת המבט של שמוליק התותחן (הוא יואב דונט האדיר, תגלית הסרט) היא דרך המשקפות. מבט הקורבנות וכן של מבטו של המפקד חודרים ונוקבים, הופכים את כולנו לאשמים, שותפים ולתחושה שמסתכלים עלינו.  

                       

                       

                      בכלל, הסרט שובר הרבה מאוד מוסכמות ולא רק בפן העיצובי. למשל על מה שהחשבנו כאחווה צה"לית או על דמות הלוחם הגברית והקשוחה בא הסרט  ומציג בעצם חיילים בני עשרים שמוצאים את עצמם במלחמה מול אויב והם סך הכל ילדים שמפחדים, שרוצים הביתה לאמא. הם נלחמים על האגו שלהם בשם האגו שלהם- הרבה יותר חשוב מניצחון במלחמה, חיילים שמתלבטים אם ללחוץ על ההדק, שנבהלים מהרג אזרחים הכולל ילדים ונשים (כן כן כבר שמעתי על כך שזו תעמולה שמאלנית, ובכן ממש ממש לא) ולבסוף מאבדים את זה, אך דבקים במשימה בכל זאת, עד מוות.  

                       

                       

                       

                      שמוליק מעוז בסרטו הראשון, הזוכה המוצדק של פרס אריה הזהב בונציה מגיש כאן חוויה אישית מטלטלת, נוקבת, קטנה ואישית מאוד שתופסת אותך חזק בגרון. מיותר לציין שהסרט מצולם באופן מופתי ומשוחק מצויין על ידי מרבית שחקניו ובעיקר בעיקר- יואב דונט (מאיפה הוא בא עכשיו? כוכב!), שמציג דמות נוגעת ללב בעלת קונפליקטים, מחשבות ותהיות וכן הדמות המנוגדת לו- זוהר שטראוס כמפקד ג'מיל, הדמות הכי ייצוגית של צה"ל, מרביץ הופעה שאין כמוה.  

                       

                       

                      מי שמצפה לראות כאן את בופור 2 עשוי להתאכזב (מצד שני מי שלא אהב את בופור הגרנדיוזי אולי יאהב דווקא את לבנון). אני חושב שלבנון הוא קאמרי יותר, מעוצב יותר והרבה יותר חזק ומטלטל. לפחות כמו ואלס עם בשיר. עזבו אתכם מהדיון על שחקני הסרט ועניין גיוסם, הוא חוטא למטרה ועושה עוול לסרט.

                      אל תשכחו, קולנוע ישראלי, זה מה שהולך עכשיו בעולם!

                      דרג את התוכן:

                        פרופיל

                        rotemmon
                        1. שלח הודעה
                        2. אוף ליין
                        3. אוף ליין

                        בלוגים אהובים

                        • שמנמנים

                        הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך