עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 10/2009

    ביקורת על "ג'ולי וג'וליה"

    על אוכל, בלוגים ואוסקר בטוח

    15

    סרטים  

    12 תגובות   יום חמישי, 29/10/09, 00:00

    קחו שני דברים שאני מאוד אוהב, תחברו אותם יחד ועשיתם לי את היום- קולנוע ואוכל. כחובב אוכל ידוע, אתם יכולים לנחש לבד, שאני אוהב מאוד סרטי אוכל. תמיד זה מלווה בהמון רגשות (ככה זה אוכל, דבר מרגש!), ובצילומים הורסים שמגרים לי  את כל החושים ושולחים אותי אחרי הסרט רעב עד מוות. תחברו לכל העניין הזה גם בלוגים ובכלל מדובר בסרט בשבילי (אז מה אם הוא סרט בנות מתקתק? ). תכירו את ג`ולי וג`וליה, סרטה החדש של נורה אפרון (סרט שני השבוע שאני רואה שאמונה עליו במאית, מה שלא קרה כמעט עשור!).

    הסרט ג`ולי וג`וליה משלב שני סיפורים הקשורים זה בזה (מאוד אופנתי בימינו). האחד,  סיפורה של ג`וליה צ`יילד. היא אשת דיפלומט אמריקאי, העושה את שירותו בפאריז בשנות החמישים (עיר שלא רק מצטלמת יפה אלא גם יש בה אוכל מרהיב ואת הקורדון בלו המפורסם כמובן...). אז בזמן שזה עובד בשביל מולדתו,  היא לומדת בישול ומתמוגגת מכל רגע. בכלל נראה שעיר האורות גורמת לה אושר גדול, שכן כמות החיוכים שלה יכולה להתחרות בכל מועמדת בתחרות מלכת יופי. אט אט היא מתחילה לכתוב ספר מתכונים שהופך לרב מכר ענק והופך אותה לרות סירקיס לפחות באמריקה. את ג`וליה צ`יילד מגלמת בחינניות רבה, האחת והיחידה- מריל סטריפ. מריל סטריפ מרהיבה, עושה מטעמים (תרתי משמע) בסרט הזה. נראה שמשהו טוב מאוד עובר עליה בשנים האחרונות  ויוצאת ממנה חדוות משחק קומי שעושה לכל הצעירות האלה בית ספר למשחק. ראו מועמדות בטוחה לאוסקר. מקסים לראות אותה מתמוגגת וצווחת ומאוהבת (בבעלה המגולם על ידי סטנלי טוצ'י) ופשוט נהנית מכל רגע.

     

     

     

     

     

     

     

    הסיפור השני, מתרחש בשנת 2002 בניו יורק שאחרי אסון התאומים. ג`ולי פאוול (איימי אדאמס, סוג של מג ראיין וואנבי מודרנית, יוצאת חיוורת מאוד לעומת הגברת סטריפ, אבל אני לא יודע אם שחקנית אחרת היתה מוציאה מהתפקיד הזה יותר) עובדת ביום כפקידה במוקד פניות של תושבים על האסון. בלילה היא בשלנית חובבת ומתעוררת לחיים. כמובן, עבודה זו סוחטת ותובעת ממנה מחיר רגשי גבוה. תחושת התסכול שלה מחייה העלובים (ולעומת חברותיה בכלל...) מתעצמת מרגע לרגע ומעבר לקווינס בכלל שובר אותה.... יום אחד, בהמלצת בעלה, היא מחליטה לכתוב בלוג, כדי לעשות משהו עם עצמה. הבלוג כמובן יעסוק במה שהיא הכי אוהבת וזה האוכל ולא סתם אוכל אלא של הגורו, שלה מוקדש הבלוג - ג`וליה צ`יילד. דמותה, כמו גם ספרה רב המכר מהווים מקור ההשראה חשוב בחייה. לכן, היא מחליטה לבשל במשך שנה שלמה את כל מתכוני הספר (524). אתגר לא פשוט כלל. כמובן שיבואו רגע אושר עילאי, כמו גם רגעי היאוש. כמובן שיש כאן סצנות אוכל רבות ומגרות.

     

     

     

     

     

     

    כך נע הסרט בין שני הסיפורים, לפעמים זה עובד טוב, לפעמים זה פחות טוב. לפעמים זה מצחיק עד דמעות ולעתים זה מרגש. אני יודע שהרבה מאוד אנשים פחות אהבו את הסיפור השני של ג`ולי הבלוגרית, אך כמי שמתיימר להיות קצת בלוגר, אני יכולתי להזדהות עם לא מעט תהיות ושאלות הקשורות בנושא (מי קורא אותי? האם אני מעניין מישהו? וכן הלאה...אל תענו לי אפילו :))). אז נכון שבאמת בחלק הזה יש הרבה יותר חורים והרבה יותר דרמה, אך בכל זאת זהו חלק מעניין גם אם לפעמים טיפה מייגע.

     

     

     

     

     

     

    נורה אפרון, במאית הסרט היא אלופת סרטי הבנות, שקנתה את עולמה עם נדודי שינה בסיאטל ויש לך הודעה. מבינה דבר או שניים בנשיות ובקולנוע והיתה גם התסריטאית של כשהארי פגש את סאלי ובעצם היתה אחראית להפיכת מג ראיין לכוכבת על בשנות ה 90. אני שמח מאוד שחזרה לזירה השנה אחרי הפסקה די ממושכת (וסרטה הקודם סמנטה היה כושל במיוחד) בקולנוע ואחרי שנה מוצלחת כסופרת (אני שונאת את הצוואר שלי). למה אני כל כך שמח על חזרתה? כי יש בסרטים שלה משהו מקסים, נוטף דבש, מתוק כסוכר מקורמל. לפעמים טיפה יותר מדי, אני מודה, אבל בכל זאת.

     

    אם בא לכם סרט יומיות כייפי, סכריני בטירוף (מעט ארוך מדי ), שלא משאיר אח"כ יותר מדי חומר למחשבה, אך מצד שני מדובר בסרט שמפנק את הצופה בתמונות ודיבורים על אוכל. רק תעשו לעצמכם טובה ותאכלו משהו לפני זה.

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום שני, 26/10/09, 09:01

       

      בזמן האחרון לאן שלא מסתכלים נתקלים בשם דייב אגרס: הוא התסריטאי של הסרט החמוד "לצאת לדרך" יחד עם אשתו, הוא התסריטאי של הסרט הכי לוהט והכי מדובר כרגע "ארץ יצורי הפרא", הוא סופר מוכשר  (יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה, עוד תדעו מהירותינו) ובכלל אובמה מעריץ שלו וקרא את הספר שלו "מהו המה" בחופשתו האחרונה וכשאובמה קורא ספר מסויים, ברור לכם שכל העולם מייד עושה זאת אחריו. האמת, ככה גם אני הגעתי לספר הזה.

       

       

       

       

      אם להודות, לקח לי המון זמן לקרוא את "מהו המה" (למי שתוהה איך קוראים את זה-  what is the what). באופן יחסי לקח לי הרבה זמן לקרוא אותו ולא רק בגלל אורכו. הרבה פעמים קראתי, הפסקתי, המשכתי, עצרתי ושילבתי עוד קריאה של ספר אחר ולא כי זה לא ספר טוב או קולח, להיפך. זה בגלל שלא קל לקרוא את מהו המה, אך בתום הקריאה שלו אין מנוס מלומר חשוב מאוד לקרוא את מהו המה וזה ספר חזק מאוד, מרגש  ומטלטל.

       

       

       

       

      הספר (אם תרצו סוג של אוטוביוגרפיה בדיונית המבוססת על אירועים אמיתיים) מספר את סיפור חייו של ולנטינו אצ'אק דֶנג, בחור סודני משבט הדינקה שבחבל חרטום. הסיפור מתאר יממה וקצת בהווה, שנפתחות בדפיקה בדלת המתפתחת לשוד אלים. דרכו עושה המספר רפלקציה לתיאור כמעט יומי (ועל כן עשוי להתיש מרוב כאב) של המלחמה בחבל חרטום כשהיה בן 6 והמסע לאתיופיה וקניה אל מחנה הפליטים יחד עם עוד אלפי נערים (שרק חלקם יזכה בכלל להגיע למחנה) ולבסוף לארה"ב (בן עשרים ומשהו).  מהחיים בסודן, ארה"ב נראית כגן העדן, כחוף מבטחים, כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אך המספר הכפות מתאר את נסיונו הכושל להשתלב בחברה האמריקאית, היא גן העדן הבלתי ממומש וספק אם בכלל קיים (כמובן שגם ביקורת על ארה"ב הבירוקרטית ומדיניותה כלפי זרים לא נחסכת כאן).

      כשאתה מבין שאתה קורא רק סיפור אחד מבין אלפי סיפורים התחושה היא כמו סטירה לפנים. הסיפור חושף אט אט את מראות (יותר נכון זוועות) מלחמת האזרחים בסודן ואת מסע הפליטים לאתיופיה, ולא מעיניים מערביות אלא מבפנים- של אחד שהיה שם. ככל שהספר הולך ומתקדם כך קשה יותר לשאת תהפוכות הסיפור.

       

       

       

       

      כמו בספריו הקודמים של אגרס, השפה קולחת, עשירה, יורדת לפרטים, מרתקת ויומיומית. דמויותיו הן עגולות ומלאות על אף ריבוי סיפורי המשנה, רק שימו לב לא להסתחרר ולהתבלבל מרוב פרטים ושמות. אפשר לומר שעברו כמה ימים מאז שסיימתי את הספר ואני מתגעגע לולנטינו אצ'אק דנג. אישיותו, בין אם היא אמיתית או בדיונית, היא מאלפת ואין ספק שתתאהבו בה ברגע. לפעמים בא לחבק אותו מרוב צער ורחמים (אגב, כמעט ואין בו רחמים עצמיים), לפעמים קשה להבין איך אפשר להישאר שפוי בתנאים האלה, מול קורות המלחמה ומול מוות של קרוביך וחבריך. כמובן שההומור האגרסי הידוע והחמלה האנושית שבו לא נפקדים גם מספר זה. אך בכל זאת קשה לתפוס עם איזה דילמות נער צעיר נאלץ להתמודד וצריך לקבל על מנת לשרוד- קבלו רק שתי דוגמאות קלות: לעזוב את הכפר שלך ולברוח לארץ אחרת ולא לראות יותר את משפחתך אבל לפחות תחייה או למות יחד איתם? לקפוץ לנהר כשאתה בקושי יודע לשחות והוא מלא תנינים או להשאר על הגדה בה לא מפסיקים לירות בילדים משל היו ברווזים בלונה פארק? כפי שאתם רואים, קשה עוד יותר לקרוא על מוות של ילדים ויש לא מעט כאלה (תכינו את עצמכם לשברוני לב כאלה) וכפי שדנג מתאר זאת בספר- איך כל הדברים הרעים והאכזריים בעולם קורים לידו כאילו הוא סוג של איוב מודרני שנבחן בעמידותו נגדם.

       

       

       

      אין ספק שתוך כדי קריאה בספר תחושו (אולי אתם לא, אבל אצלי כן) אי נוחות על כך שאתם לא יודעים הרבה על מה קורה שם באמת, על חייכם הנוחים, על כך שאכלתם ושתיתם היום כאילו זה ברור מאליו, על כך שהיום לא עשיתם כלום על מנת למנוע מוות של פליטים או על כך שמדינתכם רוצה לגרש פליטים, לא תוכלו להמנע מהשוואה לילדים שאתם מכירים ולתהות האם הם היו שורדים את זה ובסופו של דבר להבין שעל אף הקושי- המעט שאתם יכולים לעשות זה לקרוא את סיפור חייהם ולהתעורר ולעשות משהו (או מצד שני להודות לאל על כך שנתן לכם את חייכם ואולי תקבלו קצת פרופורציה על מהו קושי אמיתי בחיים). אם לא הבנתם עד כה, אני חושב שזה ספר שכל אחד מאיתנו חייב לקרוא על מנת לדעת ולעשות עם זה משהו.

       

       

       

       

      בסוף הספר נכתב כי כל ההכנסות ממכירת הספר (שהיה רב מכר בעולם, בישראל הרבה פחות) יועברו לקרן ע"ש הגיבור, שתסייע להקים בתי ספר ומרכזים קהילתיים בדרום סודאן (www.valentinoachakdeng.org). לכו לחנות הספרים הקרובה לביתכם ותקנו.

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "לחנך את ג'ני"

        כסף או חינוך?

        8

        סרטים  

        6 תגובות   יום רביעי, 21/10/09, 22:27


        תגידו, איך יודעים שהחורף בפתח? בשנים האחרונות חלק מסימני הסתיו ותחילת החורף (מלבד מזג האוויר כמובן) לפחות מבחינה קולנועית הם הסרטים היותר "רציניים". אחרי שהקיץ מביא לאולמות סרטי נעורים, סרטי אקשן עתירי תקציב וקומדיות רומנטיות בשקל, מה שקרוי "זבלונים" בלי להעליב אף אחד. אתם יודעים, כולם בחופש, כולם רוצים משהו קליל ובכלל למי יש כוח לחשוב בחום הזה. הסתיו ותחילת החורף לעומת זאת, מביאים איתם את ניחוחות האוסקר וכל האולפנים הגדולים משחררים את סרטיהם כבדי המשקל וההבעה ונפתח המירוץ אל עבר האוסקר.





        "לחנך את ג'ני" הוא הסנונית הראשונה המבשרת על בוא עונת האוסקרים (על אף שיש עוד לפחות ארבעה חודשים). הוא גם הופיע בפסטיבלים נחשבים ואף זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס (שזה במילים אחרות, סוג של תו תקן לסרט איכותי אבל כזה שהקהל מאד אוהב לאהוב) והוא אפילו מצליח בקופות, מה אפשר לבקש יותר. הסרט מתהדר גם ביוצרים מאוד נחשבים בבריטניה, למשל: ניק הורנבי, הסופר הנודע שכתב בין היתר את קדחת הדשא, נאמנות גבוהה ואת רווק פלוס ילד, הוא על תקן התסריטאי. למי שמכיר את הספרים יודע שזה מבטיח דיאלוגים שנונים וחכמים. אותי זה מילא ציפיה לראות כיצד גבר, שקנה את עולמו בין היתר מכתיבה על אהבת הכדורגל, יכתוב סרט תקופתי שבמרכזו אשה (או יותר נכון נערה).




        על הבימוי כיאה לסרט איכות- הישר מדנמרק, הפעם הבמאית הדנית לון שרפינג (שהביאה בעבר את הסרטים הקטנים והרגישים: הקפיצה לחיים ואיטלקית למתחילים). לצערי הרב לא רואים הרבה במאיות לאחרונה, אבל בשבוע האחרון זה סרט הבמאיות השני שראיתי (גם ג'ולי וג'וליה על ידי נורה אפרון). למה אין הרבה במאיות? לא ברור למה זה לא קורה הרבה ומספיק.

         



        ועכשיו לסיפור: הסרט (המבוסס כמובן על סיפור אמיתי) מספר על ג'ני (ה-תגלית קארי מוליגאן שעוד נדבר בה), בת 16 וקצת. היא מולטי מוכשרת. היא צ'לנית מבטיחה ותלמידה מצטיינת. באנגליה של 1961, רק ההצלחה בשיעור לטינית מפרידה בינה לבין אוקספורד. כמו בכל האגדות כל זה ישתבש כאשר בוקר בהיר אחד היא תכיר את דיוויד (פטר סארסגארד, המוכר לכם מהטיסה ומקינסי ומעוד הרבה דמויות משנה, כאן כוכב!). סוג של נסיך מקסים השובה אותה ואת אביה (אלפרד מולינה המוגזם מעט) הנוקשה בקסמיו. כמו באגדות, אליה וקוץ בה- דיוויד הוא בן 30 פלוס. האם זה מהווה בעיה למישהו? רק בהתחלה. מהר מאוד ההכרות תוביל לרומן עתיר בילויים ומנעמי החיים הטובים באלפיון העליון. פתאום החיים הטובים משכיחים את החלום על אוקספורד וחתונה עומדת בפתח. במה תבחר ג'ני? אל דאגה, לא אקלקל לכם את הסוף, אבל תוך כדי מתחיל הסרט בדיון על מהות החינוך (ולמה לנו בכלל להתהדר בתארים ומה אנחנו נעשה איתם בכלל בחיים), על תלות אשה בגבר ועל מקומה של האשה בעיצוב דרכה בחיים ויכולתה לקבוע את גורלה בעצמה.


         



        אני מודה, הסרט שמתחיל כקומדיה מקסימה שובת לב ואיפשהו באמצע הופך לסרט רציני, גרם לי לא מעט להתפתל בכסא (שלא לומר להתעצבן ולכעוס). מה לאף אחד לא מפריע פער הגילאים? איך הכסף מעוור את כולם? למה רק המורות בבית הספר מתקוממות? זהו, זה תפקיד האשה בחיים? להיות יפה ולשתוק? בדיעבד נראה כאילו כל זה מכוון על מנת להפוך את הקערה על פיה ולהביא בסוף את המסר ישירות לפרצוף, אך היה לי קשה להשתחרר מהכעס על ג'ני. זה לחנך אותה? זה לעצבן אותי! (אני מודה, האנשים לידי אהבו זאת יותר ממני).



        אם אתם צריכים סיבה לראות את הסרט- נא הכירו את קארי מוליגאן. קארי מוליגאן נראית בכל סצנה אחרת ונעה בצורה מהפנטת בין נערה בת 16 לבחורה מבוגרת ומזכירה את אודרי הפבורן לא מעט ובאמת נראה שהסרט הוא רק מילת הפתיחה שלה ככוכבת. תזכרו איפה ראיתם ככוכבת בפעם הראשונה. גם פטר סארסגארד עושה חיל גם כן בתפקיד פרינס צ'ארמינג המסתיר סוד גדול.




        לסיכום, "לחנך את ג'ני" הוא מה שנקרא סרט אלגנטי, שלא דומה בכלל לסרטיה המוקדמים של הבימאית, אך הוא מקסים מאוד לפרקים, מעורר חשיבה רוב הזמן ויש בו את קארי מוליגאן המהממת ואמה תומפסון בתפקיד אורח מעורר געגוע. נשים בטוח יאהבו אותו, אך האם הוא יהיה גם הסנונית שתזכה באוסקר? לא בטוח.



        דרג את התוכן:
          ביקורת על "סוניה געצל שפירא"

          אצל סוניה בחצר

          8

          מסעדות ואוכל  

          9 תגובות   יום ראשון, 18/10/09, 22:58

           

          מי שאמר שבתל אביב אין סתיו בגדול די צדק, תל אביב היא עיר של קיץ. אבל הימים האחרונים, או יותר נכון הלילות האחרונים כבר ממש נעימים ולפרקים אפילו כבר די קריר פה בעיר (טוב חוץ מהיום...ולא, זה לא דומה לקור של ירושלים, אני יודע, תנוחו.). רגע לפני פרוץ החורף ואיתו ההתקררות הגלובלית (לא שמתם לב שתל אביב הפכה קרה יותר עם השנים?) זה בדיוק הזמן לצאת החוצה ולשבת בחוץ.

           

           

           

          כשאני אומר בחוץ אני מתכוון לזה, בחוץ בחוץ. אחד הדברים הכי אהובים עלי זה מסעדות ובתי קפה עם חצר גדולה או גינה, שנותן סוג של אי שקט, שפוי, לא מפונפן ומגניב. לרוב זה גם יוצא מילימטר מאיזה רחוב סואן (ע"ע רדיו רוסקו וסטפן בראון אבל ממש לא רק הם). אחד מבתי הקפה החמודים בעיר והכייפים לא פחות, המתהדר בחצר גדולה ורחבה (כמו באיזה כפר עירוני, מיני חורשה המוקפת בתים) מילימטר מקינג ג'ורג' (שהוא ושלווה זה כמו גשם ואוקטובר- זה קורה לעתים רחוקות) ובלב סמטה אלמונית - סוניה געצל שפירא.

           

           

          אודה ואתוודה כי גם הפעם בחפשי מקום לשבת בו, לא עלה המקום בכלל בראש. כידוע, אני אדם המתקשה בקבלת החלטות (פעם ראשונה הערב אבל לא אחרונה) לכן אני אמרתי את הכיוון (איזור גן מאיר) וחברתי הטובה ט' קיבלה עבור שנינו את ההחלטה. כן, על אף הקרבה לביתי זכרתי את המקום כחמוד אבל בשפע המקומות שיש הוא לא כזה שנשאר בזיכרון. וכך מצאנו את עצמנו אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו מחכים בתור, ככה סתם באמצע השבוע, לחצר של סוניה. מי ידע שכך יהיה?! תור לבית קפה? טוב...חיכינו יפה בתור ובינתיים השלמנו קצת פערים. כיוון שכל השולחנות היו תפוסים זכינו בשולחן עגול וגדול שיכול היה בקלות לקבל עוד 5 אורחים אבל היה של שנינו בלבד. כייף.

           

           

           

          מלצרית מתוקה באמת ניגשה אלינו עם תפריטים מקושקשים וחינניים וקנקן מים קרים (איזה כייף, שלא צריך להתחנן ולהזכיר- זה בא טבעי, לתשומת לב בעלי בתי קפה/מסעדות). התפריט הוא תפריט בית קפה די טיפוסי ששם דגש על מגוון. תוכלו למצוא כאן כמה סוגים של ארוחות בוקר (כמה דגמתי כאן בעבר והיה לא רע), כריכים, סלטים ועוד מנות בתי קפה ידועות (מי אמר חציל ולא קיבל) - השוס שלהם לחם מרוקאי. מגוון כאמור מקשה עלי בקבלת החלטות אז שוב בחרנו כיוונים ופסלנו אט אט מנות עד שבחרנו (כעבור שעה, סתם סתם!) שקשוקה וסלט. מכל אחד מהם יש כמה סוגים, אז מזל שט' צמחונית ופתרה לנו חלק מהדילמות. אז תגידו "ממה אתה כל כך מתלהב, כולה שקשוקה וסלט", נכון כולה שקשוקה וסלט, אבל קודם כל מדובר במנות גדולות ובתמחור שפוי וגם השקשוקה וגם הסלט היו פשוטים וטעימים. עשויים כמו שצריך ומשביעים מאוד. 

          מה צריך יותר מזה?הא? לשתות! אז הזמנו כל אחד גם מיצים סחוטים במקום, שהיו אף הם חביבים. הלחם היה כל כך מצוין, שנגמר לנו באמצע. כמובן שהזמנו מיד עוד אחד (10 ₪ נוספים) שעזר לנו לסתום יפה את הגולל (הבטן מקרקרת כשהיא נזכרת בו).

           

           

           

           

          נחנו טיפה וכיוון שעוד לא סיימנו לדבר על הכל (התנצלותי הכנה נשלחת מכאן לשולחנות הסמוכים, כן כן זה אני הברברן), היינו חייבים איזה משהו מתוק וקפה כדי להחליק את כל זה. התלבטות אחרונה לערב זה היתה בין פאי בננה לפאי תפוחים. המלצרית החליטה ובצדק על הפאי שהיה חמים ונעים וחוסל כלא היה.

           

          לסיכום, חשבוננו הסתכם ב164 ₪ וכלל: שקשוקה עם גבינת עזים (39 ש"ח), סלט כפרי (38 ש"ח), לחם(10 ש"ח), מיץ תפוזים סחוט, לימונדה סחוטה (13 כ"א), שני קפה (11-13)  ופאי תפוחים אחד (28 ש"ח). לא נורא בכלל. את המנות אולי תמצאו בכל בית קפה סטנדרטי בעיר, אבל את הבונוס האמיתי תקבלו באוירה הנעימה של החצר הזאת.  מילה שלי.

           

           

          ובכן גבירתיי ורבותיי- אני קורא לכולכם, מעל במה זו, לצאת החוצה ולחפש איזו חצר חביבה לשבת בה (וברוך השם לא חסר בעיר הזאת), לפני שיבוא החורף ונשב כולנו באקווריומים מחוממים ומעושנים. אני ממליץ על החצר של סוניה ומבטיח להכניס אותה לרשימה השכונתית שלי.

          דרג את התוכן:
            ביקורת על "לקחת את וודסטוק"

            המופע של שנות ה 60

            6

            סרטים  

            5 תגובות   יום שלישי, 13/10/09, 17:21

             

            לפעמים אני משתעשע במחשבה, אילו הייתי יכול לחזור אחורה בזמן, לאיזו תקופה הייתי רוצה לחזור. הרבה פעמים אני חושב על הסיקסטיז. תנו לי השתחררות מכבלי השמרנות ששררה בעולם בשנות החמישים, אהבה חופשית (טוב קצת פחות בישראל), דיבורים על שלום, בגדים צבעוניים, תמימות ורוח חדשה וחיובית שנשבה בעולם, האדם הראשון נוחת על הירח, הכל נראה אפשרי. אחד הסמלים המובהקים לרוח החופש והאהבה החופשית היה וודסטוק, הפסטיבל, שלא מזמן חגג 40 (וממש לא רואים עליו). אז מה לאיזו תקופה הייתם אתם חוזרים, אילו יכולתם?

             

             

             

            כנראה שגם אנג לי היה שמח לחזור לסיקסטיז ולאותה רוח החופש, שכן בסרטו החדש "לקחת את וודסטוק" הוא מציג את הסרט הכי אוורירי שלו, שלא לומר הכי קליל (לעומת הר ברוקבק וזהירות תשוקה האחרונים שלו זה סרט במשקל נוצה), חייכני, אופטימי וצבעוני שלו, לפחות מאז  ביים את על תבונה ורגישות (זוכרים? הרבה מלמלות, מתיקות ואמה תומפסון נצחית אחת). האמת היא שלאורך הסרט חשבתי לא מעט על סם מנדז וסרטו "לצאת לדרך". כאן כמו שם, מדובר בשני במאים "כבדים" שאינם חוששים לעשות סרטים כבדי משקל וחשיבות, שבאופן יוצא דופן בסרטיהם האחרונים עשו סרט שהמילה מהנה וכייפי בקלות נושבת ממנו. כנראה ששניהם עישנו משהו לפני.

             

             

             

            אם אתם באים לסרט במחשבה לקבל תיעוד מוזיקלי אודות הפסטיבל הנודע אתם צפויים להתאכזב. להתאכזב מאוד, שכן כאן לא המוזיקה היא המרכז אלא דווקא העיירה ובעיקר סיפור משפחתי קטן ומתוק, חינני והזוי ממש כמו רוח הסיקסטיז. משפחת טישברג (כן כן משפחה יהודית למשעי בכל מובן- אמא פולניה, טשולנט, שואה ועוד) מנהלת סוג של אתר נופש כושל בעיירה הנודעת, אי שם בקטסקילס. כאשר אלי (דמיטרי מרטין) בן המשפחה נקרא לחזור הביתה מחייו הבוהמיינים בניו יורק על מנת להציל את הכנסות המשפחה ואת הוריו האומללים. כמו כל יזם טוב, גם אלי יודע היטב שהצעד הראשון לעשות את המכה הוא זיהוי הזדמנויות. בהתאם לכך הוא מזהה הזדמנות יקרה כאשר פסטיבל מוזיקה עם אלילי הרוק מתבטל בעיירה סמוכה. מכאן והלאה יתאר הסרט את קורות הכנת הפסטיבל בשפע של דמויות הזויות (במקרה הטוב) מבלי להראות ולו פריים קטנטן של המופע. מוזיקה יש, אבל היא רק קישוט לסצנות הצבעוניות ברוח אותו סרט תיעודי נודע שנעשה על הפסטיבל.  

             

             

             

            כמו כל סרט של אנג לי, מלבד התסריט המוצלח והמלא בבדיחות יהודיות (כן, אני יודע שיש שיגידו מעט גזעניות), אי אפשר שלא לדבר על העיצוב המושקע בכל פרט ופרט (תלבושות, עיירה, מכוניות ואלפי ניצבים) והצילום המרהיב. שימו לב לסצנת ההזיה, צבעוניות קלידוסקופית כזאת אני לא זוכר כבר הרבה זמן. מעל לכל בולטת ההתכתבות עם הסרט התיעודי "וודסטוק" הזכור בזכות המסכים המפוצלים וזויות הצילום שלו.

             

             

            כאמור, כל זה צבעוני, יפה חינני ובאמת נותן מצב רוח טוב, אבל אם אתם צריכים סיבה אחת ללכת לראות את הסרט הזה, אומר זאת בשתי מילים: אימלדה סטונטון. זוכרים את וירה דרייק סרטו העגום והמדכא של מייק לי? זאת היא. ובכן, בתפקיד הרחוק שנות אור מוירה, מציגה הגברת סטונטון בתפקיד סוניה טישברג את הופעת חייה. נשבע לכם! בכל סצנה שהיא מופיעה זה מופע זיקוקי דינור של משחק אדיר. האמא הפולניה מעולם לא נראתה כזאת כוכבת כמו בסרט הזה. ראויה לכל פרס שאפשר לתת (אולי יעשו לה תיקון על כך שלא זכתה על וירה דרייק? אולי) ובעצם עושה את הסרט.

             

             

             

            לסיכום, אולי "לקחת את וודסטוק" לא ייחשב כסרט הכי טוב בהיסטוריה של אנג לי, אבל הוא בהחלט הסרט הכי מהנה במובן הכי חיובי של המילה. מי שיגיע בציפיה לקבל עוד יצירה מופתית כהר ברוקבק, עשוי להתאכזב. מה שכן, מובטחות לכם שעתיים מצחיקות, צבעוניות, כייפיות וקסומות, שאפשר בקיצור להגיד עליהן: פאן פאן פאן.

             

            ותודה לקולנוע לב על ההזמנה!

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "רק בשר"

              בדרך כל בשר

              18

              מסעדות ואוכל  

              20 תגובות   יום ראשון, 11/10/09, 23:16

              אחרי שהשמיצו אותנו והלעיזו על חיבתנו הרבה לפחמימות, נכנענו ללחץ הקהל והחלטנו לחרוג ממנהגנו וללכת על ערב בשרי בהחלט. לא עוד פסטה, די עם הפיצה, הלאה לחמים מפונפנים, תנו לנו בשר הישר לורידים. אחרי ששמעתי מלא מעט אנשים דיבורים על מקום חדש אי שם בסלמה, שכשמו כן הוא מתעסק רק בבשר, ידענו הערב זה המקום! כבר הרבה זמן ניסינו להשיג מקום בשעה סבירה לאכילה, הפעם הצלחנו לתפוס לנו שולחן ולא סתם שולחן, אלא זה שהכי קרוב למקרר הבשרים.

               

               


              הכניסה למסעדה, הנמצאת במבנה ערבי ישן עטור קשתות, מפתיעה אותך מאוד. ישר ניגשים אליך עם כוס יין ומספרים לך על קונספט המסעדה. רשימה ארוכה של בשרים רשומה על הקיר ובמחירים ל100 גרם. הערב יש מבצע ערב המקנה 20 אחוז הנחה, איזה כייף. התחלה טובה. מרשימת הבשרים אתה ניגש אל המקרר ויכול לבחור איזה נתח שבא לך ובכמות הרצויה. אחרי שבחרנו את הבשרים (גם כאן ידידיי למי שיצפה שניקח איזה ערמת בשר עם נתחים חדשניים עשוי להתבדות, אנחנו צנועים). את המנות הראשונות מזמינים מהשולחן, אז ניגשנו אליו. שמחנו לגלות אפשרות לכוס יין שאינה נגמרת ב15 ₪ (סגל פיוז'ן ואל תעקמו את האף, סנובים!). שיכורים בטוח נצא מכן.

               

              הצצה בתפריט המנות הראשונות גילה לנו שני דברים- הרוב שגרתי או לא דברים שלא ראיתם במקומות אחרים, הדגש כמובן, הוא בשר בשר ובשר. הדבר השני שגילינו היה שהמחירים שפויים פלוס!
              כפי שאתם בודאי יודעים, אנחנו מאוד אוהבים לחלוק מנות החל מסלט ועד הקינוח (גם אם טעמנו במידת העשייה מעט שונה, קבלו שיעור בקבלת האחר- בחיים צריך לדעת להתפשר!) ולכן זה גם יהיה הקונספט שלנו הערב. מתפריט הראשונות בלט סלט הקקטוס (17 ₪) שנשמע מסקרן ומעניין ולכן הוזמן והתגלה כבחירה מצויינת! סלט גדול יחסית, מרענן ומפתיע של פיסות עלי סברס כבוש יחד עם פיסות בשר שייטל מעט סיבי אך מעולה, עם רוטב חמצמץ ומעט עגבניות. תאווה לחיך. הרי לא נשאיר את הרוטב ככה סתם, כי פשוט חבל, אז הזמנו גם לחם (וצריך איזו פחמימה, אבל זה לא היה איזה לחם מסעיר) עם מטבלים חביבים (14 ₪). עוד פתחנו עם המנה הראשונה האהובה עלינו מכל- קרפצ'יו סינטה (18 ₪, טוען לכתר הקרפצ'יו הכי זול בעיר ולא בכדי). יש לנו חוק בלתי כתוב שבכל מסעדה שיש בה קרפצ'יו אנחנו חייבים לטעום אותו. אז מן הסתם בהיכל בשרים כזה זה מתבקש. ובכן רבותי, א-כ-ז-ב-ה. סתם של סתם. כלום. משהו מוזר קרה כאן. לקרפצ'יו לא היה טעם.

               

               

              לא הספקנו להתלונן על הקרפצ'יו בטעם כלום וכבר הגיעו המנות העיקריות והדבר שלשמו הגענו עד הלום- הבשר. זה מיד השכיח את כל מה שזכרנו מהקרפצ'יו. מגש גדול ומדמם (סליחה צמחונים יקרים שלי) עטור תפוחי אדמה אפויים (שכעת בדיוק אני נעשה רעב רק מלכתוב עליהם) מלא בצ'וריסוס, סינטה טלה וקבבים. אז נכון שא' ואני חלוקים לגבי מידת העשייה הבשרים הגיעו כמו שאני אוהב- מדיום. לא' זה דימם מדי אז חלקו נשלח לצליה נוספת. נקניקית הצ'וריסוס השמנמנה היתה פשוט מעולה. חריפה במקצת, בשרנית ופשוטה, אך עשויה נפלא. פתיחה מעולה. המשכנו בסינטה שהיתה נימוחה וחוסלה בשניות. את הקבב שמרנו לסוף. ויצא לנו טוב, על אף שהיינו כבר מחוסלים וחצי מעולפים מרוב יין ובשר. הקבב היה סיום מעולה לכל הארוחה הזאת. הקבב היה קציצה שמנמנה מלאה בצנוברים, כמו שאני אוהב. תאמינו לי, אכלתי אותו לאט לאט, כדי שלא יגמר לעולם . מושלם.

               

               

              נחנו טיפה ונתנו לאוכל להתעכל. בינתיים היין כבר עלה לנו לראש והיינו מסוחררים קלות. זה בדיוק הזמן לקינוח. כמו תמיד התלבטנו בין העדין לשוקולדי. אחרי שהמלצרית הבטיחה קינוח מלא שוקולד סף הגירוי הנמוך ממילא ביקש רק את זה. אבל גם כאן אכזבה. פרפה השוקולד (29 ₪) הרגיש כמו קינוח שהגיע הישר מאיזה אולם אירועים בשנות ה 80. המארחת, שראתה מיד שאנחנו לא ממש מתלהבים, החליפה בשמחה למרנג שהיה מוצלח בהרבה. ליד זה לקחנו גם אספרסו בשביל להתעורר ויצאנו אל הלילה חצי שיכורים ומאוד מדושנים.

               

               

              לסיכום, בבואכם לרק בשר, תתמקדו במה שהם יודעים לעשות הכי טוב- בשר. עזבו אתכם מלחם וקרפצ'יו, לכו על קקטוס והרבה בשר. יצאנו תמימי דעים שזו מסעדה אידיאלית לשבת בצהריים- בשר ויין ואח"כ שינה טובה. סה"כ הסתכם חשבוננו ב 235 ₪ אחרי הנחה של מבצע ערב וזה כולל יין הבית חופשי ושירות מעולה.

               

              דרג את התוכן:
                9 תגובות   יום חמישי, 1/10/09, 14:50

                 

                החיפוש אחר בראנץ' נעים וטעים לא יודע שובע. לא נשקוט עד שנמצא את המקום שבו יחברו יחד כל המרכיבים שעושים את הבוקר למושלם ויהפכו ארוחת בוקר סתמית לאלוהית. אז כשאנחנו שומעים על מקום חדש אנחנו מגיעים אליו מיד. והפעם החיפוש נעצר בגבולות השכונה ולא סתם בשכונה, אלא באחד המיקומים הנחשקים בעיר, קבלו את השחקן החדש - ביסטרו 99. ואם לא הבנתם את הקשר למיקום, אפשר לומר את זה ככה: דיזינגוף 99. זה הרי אומר הכל, לא? כמה מקומות ומיקומים אתם מכירים שהם כל כך מיתולוגיים וכל כך תל אביביים? לא הרבה.

                מיקום נחשק זה טוב ויפה, אבל האם זה גם משביע? בואו נראה. לפני כשבוע וחצי נפתח- ביסטרו 99, בין בנייני באוהאוס מרהיבים וכעת נמצא בתקופת הרצה. לא יודע מה אתכם, אבל התייחסות למקום בתקופת הרצה היא קצת דואלית בעיני- מצד אחד יש לי נטייה לסלחנות על דברים שבמקומות אחרים לא הייתי מוכן לסבול, מצד שני יש מחלות ילדות שעדיף שיעברו עוד בתקופת ההרצה ולא יגררו הלאה וצריך להגיד אותן כבר בשלב זה. 

                 

                 

                 אז ברוח זו הלכתי עם חברי הטוב י' לבראנץ' בסופשבוע. י' שהספיק לבקר ממש ביום השני של הביסטרו דיווח בהתלהבות על המקום והכריז עליו כפוטנציאל למקום הבא שלנו. הרי ביסטרו זה ממש אנחנו. עם רמת ציפיות כזאת שמחתי לגלות מקום מעוצב מקסים, עם רחבה גדולה ויפה בצל הבאוהאוס.   

                 

                 

                 

                היה בוקר נעים לכן התיישבנו בחוץ, קצת אחרי שנפתח המקום... זו לא סיבה לא לגשת אלינו במשך 20 דקות עד שביקשנו תפריטים. תפריט הבראנץ' מגוון מאוד ומכוון גבוה- נכון יש כאן דברים שראיתם בלא מעט מקומות מסוגו (אגב, זה רק אני או שהפונט, עיצוב התפריט וחלק מהמנות קורצים לבראסרי?), אך בכל מנה יש טוויסט קטן ואחר-  האגז בנדיקט עם אבוקדו, קרוק מאדאם עם רוטב בשמל וכן הלאה....מה שכן רמת המחירים (לפני הנחת ההרצה) לא זולה בכלל לארוחת בוקר הכוללת רק שתיה חמה ולחם, תרגיעו.    אחרי שי' ואני בחרנו בלב את ארוחת הבוקר הנחשקת חיכינו וחיכינו שמישהו יבוא לקחת הזמנה, זה גם לקח קצת זמן, אבל גם את זה ראינו כחלק מזמן ההתארגנות, סלחנו.  

                י' הלך על הארוחת בוקר האישית (66 ₪ שערורייתיים איך שלא תהפכו את זה), הכוללת שלושה טאפאסים לבחירה (הוזמנו- סלמון, חציל עם גבינה ולבנה), ביצה, סלט ירקות ושתיה חמה. מתחשק לכם להוסיף גם מיץ תפוזים? אין בעיה, זה יעלה לכם 14 ₪. מוגזם? לא נכחיש זאת. בפועל קיבל ידידי טאפאסים קצת שונים ממה שהזמין, זה אמנם נסלח גם, אם הם היו טובים או מיוחדים אבל החציל עם הגבינה לא היה ראוי בכלל וטעמו מר מאוד. הטאפאס עם הסלמון נשכח והובא במקומו סוג של גבינה עם שמיר ולבנה סתמי. בקיצור, כמו שהבנתם- לא משהו לכתוב עליו הביתה ובכלל- 66 ₪? שכחתי לציין שהלחם שהוגש היה יבש להביש. ברצינות. כבר היינו נבוכים להגיד את זה.     

                 

                 

                 

                הצילה את המצב, ארוחת הבוקר שלי. אני הזמנתי קרוק מאדאם (56 ₪ הכוללים קפה בלבד), שהוא סוג של מנה מושחתת הכוללת טוסט עם האם ורוטב בשמל (כשכאן הוא יותר ממרחי והוא טעים רצח!) ועל כל אלה צמד ביצי עין שמטפטפים חלמון על הטוסט. כאילו לא מספיקים לי החלמונים, אני אוהב את המאדאם שלי עם רוטב הולנדייז. ביקשתי באופן מיוחד לקבל ליד המנה האהובה עלי את הרוטב האהוב עלי- ההולנדייז שמוגש במנת האגז בנדקיט. פה אפעס היתה כמעט תקרית דיפלומטית מביכה. השף סרב להוציא את הרוטב בצד (אפילו לא בכלי אחר) כי זה פשוט לא הולך יחד. מה שבבראסרי עושים בכייף כאן מסרבים בתוקף. גם אחרי שהתעקשתי והבטחתי לא לספר לאף אחד השף עדיין לא הסכים- גג עוד בשמל. כאן כבר הייתי נבוך מלהתעקש (וא' היה עוזב את המסעדה, אבל אני?).  האם יכול להיות שהגזמתי? לא יודע. המנה עצמה, אם רציתם לדעת, היתה מעולה ממש. שילוב מנצח בין הגבינה, הנקניק, הביצים והלחם. בלטו בחסרונם- ירקות ליד כל הפחמימות האלה.   

                 

                 

                 

                 

                לשמחתנו הרבה, כיוון שמדובר בתקופת הרצה, כל מנות המזון זכו ב 15 אחוזי הנחה, מה שגרם למחיר הארוחות להיות שפוי הרבה יותר ומותאם לשווי המנות בפועל ומותאם להגדרתו כביסטרו שכונתי. צריך לומר זאת כבר כעת, צריך להרגיע שם דחוף עם המחירים. אתם יודעים שאין לי בעיה לשלם כשזה שווה את זה, הפעם פחות.

                 אז דרוש תמחור שפוי יותר, הקפדה על רמת השירות וקצת הקשבה ללקוח. אין ספק שביסטרו 99, שכבר כעת מלא בכל ערב בלא מעט אנשים, הוא מקום יפה עם מנות לא רעות ולא אחידות, אבל עם פוטנציאל להתחרות עם הגדולים. עד אז יש לשפר דחוף כמה רעות חולות, אם אתם רוצים להפוך למיתולוגיים בעצמכם. בינתיים אני אתגעגע לגלי וענת.  
                דרג את התוכן:

                  פרופיל

                  rotemmon
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  בלוגים אהובים

                  • שמנמנים

                  הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך