עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    ארכיון : 1/2009

    ביקורת על "אהוב אותי"

    לרוץ מהר לפני שייגמר

    3

    סרטים  

    5 תגובות   יום שישי , 30/1/09, 07:04


    רגע לפני שהסרט נעלם מהאקרנים, מהר מהצפוי לטעמי, תנסו להספיק לראות את "אהוב אותי". אני יודע שהדעות עליו שנויות מאוד במחלוקת. אבל בכל זאת תנו צ'אנס ואולי תתאהבו.

    בגדול, סיפור שכבר ראינו בקולנוע בפורמט כזה או אחר של מבוגר שעל סף דלתו מופיע ילד שאינו מכיר, הטוען לקרבה משפחתית . ראינו ושמענו כבר…אבל הפעם הסיפור הוא בספרדית, מה שמוסיף עוד הרבה רגש ודמעות, על שף ארגנטינאי (דריו גרנדינטי, שאני התאהבתי בו עוד ב"דבר אליה" של אלמודובר ומצידי יכול רק לדקלם וזה יהיה עדיין כובש ומרגש), המגלה לחרדתו דווקא יום אחרי שהוא פותח מסעדה עם חברתו הצעירה והחיים נראים מבטיחים ובטוחים מתמיד, שהוא סבא לילדה קטנה (כתוצאה מרומן מודחק) שנשלחה על ידי אמה מספרד (אולי כרצון ובקשה לסוג של תיקון ופיצוי על העלמותו מחייה).

     מכאן החיים של כל הדמויות לא יחזרו להיות מה שהיו פעם. אין שלווה, אין בטחון, הכל הולך ומסתבך רגשית ונפשית.

    אז נכון, זו לא חכמה גדולה להביא ילדים קטנים וחמודים לשחק בסרט ולגנוב את ההצגה ולגנוב לך את הלב (היא הזכירה לא' את הילד משכחו אותי בבית) על אחת כמה וכמה כשזה סיפור משפחתי קורע ועצוב (אין מצב שהעיניים שלכם בסוף לא יהיו רטובות..) אבל זה באמת סרט משפחתי קצת אחר שנע מארגנטינה למדריד וברצלונה ותוך כדי חושף עוד סודות מהעבר ומזכיר לנו את מה שאנחנו לפעמים נוטים לשכוח, שכולנו ילדים שרוצים את אמא וצריכים רק אהבה.

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "סוזאנה"

      סוזאנה התעייפה...

      1

      מסעדות ואוכל  

      8 תגובות   יום שישי , 30/1/09, 04:31


      שמעתי שלא מעט אנשים שאומרים שסוזאנה הוא אחד המקומות האהובים עליהם בתל אביב בכלל ובנווה צדק בפרט. כן יש לסוזאנה את כל המרכיבים הנדרשים בשביל להיות מלכת הכיתה של נווה צדק : מיקום לוהט ונחשק ביותר (על רחוב שבזי ומול סוזאן דלאל, מן הסתם...), קהל אוהד, ותק ורזומה המכיל תפריט עם מנות מיתולוגיות שנע על התפר הדק שבין בית קפה למסעדה, מה שנותן לה סוג של שלטון יחיד מסוג זה. כי כשרוצים מסעדה של ממש בנווה צדק אז יש את דלאל או את בליני או את ננה או את NG וכשרוצים בית קפה? אז טאצה דורו או סוזאנה...כמו מלכת כיתה אמיתית נראה שסוזאנה לא סופרת את בתי הקפה הקטנים של נווה צדק וכסוג של שליטת יחיד, אפשר לומר, בתחומה נהנית סוזאנה מקהל רב כל הזמן. מתי שלא תעבור בסביבה תמיד מלא שם. אז אחרי כמה שנים שמשום מה לא נכנסנו החלטנו לחזור ולבקר, מה גם שלא היינו רעבים מספיק בשביל מסעדה מסעדה ובטאצה דורו יצא לנו להיות לא מעט לאחרונה והגיע הזמן לגוון...

      ובכן, יום רביעי בערב היה ערב נעים במיוחד בנווה צדק. לא היה קר מדי והשכונה כתמיד משעות הערב- מקבלת אופי אחר לחלוטין משעות היום, וכשאתה מסתכל על הבתים עם האור הצהבהב הזה אתה יכול להרגיש קצת באירופה..כהרגלה, סוזאנה היתה יחסית די מלאה ובכל זאת עוד יכולנו לבחור איפה לשבת. בחרנו במרפסת. מבחינת אוירה, מה שלא תעשה- המקום, יש לו את זה. הקסם של השכונה עובד מאוד גם ובעיקר בלילה. אבל מה עם האוכל? למי שלא ביקר או למי שלא זוכר, אסביר שהתפריט נע בין טאפאסים חמים וקרים, דרך מרקים (נוטים לכיוון אוכל ביתי עם קריצה תל אביבית), סלטים ועיקריות (שוב עם נטייה לביתיות משודרגת...). אנחנו מקווים שתפסנו את סוזאנה ביום קצת עייף אחרת לא ברור למה מלא שם כל הזמן בכל כך הרבה אנשים...

      לפתיחה חלקנו טאפאס קר, בדמות טחינה (15 ₪) עם לחם הבית (זה לא מגיע יחד, יש להזמין בנפרד 11 ₪ בבקשה...). כאן בעצם מתחילה האכזבה הראשונה. קיבלנו לחם (יותר נכון להגיד לחמניה בינונית מפתיעה בקטנותה) שכנראה היה קפוא, הופשר וחומם במיקרו, יחד עם חמאה באריזת פלסטיק של תנובה (מי אמר פה מלון בשנות ה 80 ולא קיבל? מסוזאנה ציפינו ליותר....). כשאמרנו למלצר שהגודל של הלחם והטעם מאכזבים מאוד, הוא אמר ואני מצטט: "מוזר...דווקא יש לנו לקוחות שחושבים שהוא גדול וטעים..." מוזר באמת, אבל אנחנו לא. מה שכן הטחינה היתה מאוד טעימה. המשכנו וחלקנו גם סלט ירקות קלויים עם קשקבל (39 ₪), שהיה לא מתובל, לא מסעיר בכלל אך בסך הכל חביב ומנה עיקרית של מוסקה (50 ₪). כאן נכונה לנו הפתעה כשקיבלנו יחד עם המוסקה תנחשו מה? טחינה....המממ קצת התבאסנו כי אם היו אומרים לנו בהתחלה שזו מנה שמגיעה עם טחינה היינו לוקחים טאפאס אחר לפתיחה. לא הגיוני? כנראה שלא...אבל בואו נתמקד במוסקה.  המוסקה היתה מעולה, לא פחות מזה, אבל היא הגיעה גם עם רוטב עגבניות שהיה קר מדי (ואנחנו לא ביקשנו לחמם אותו...). סה"כ הסתכם החשבון ב 115 ש"ח.

       

       

      כמו שאמרתי בפתיחה, נראה שסוזאנה נהנית ממעמד בלתי מעורער, אבל אנחנו גילינו שלמלכת הכיתה של נווה צדק יש כבר קצת קמטים של עייפות החומר. אז אולי זו עייפות זמנית כי בסך הכל היה אוכל לא רע, (אבל גם לא ממש מסעיר) ואם נוסיף לכך גם את השירות הקצת יהיר והקצת מזלזל כנראה ששוב יעברו עוד כמה שנים עד שנשוב לסוזאנה.

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום שלישי, 27/1/09, 11:20



        מסעדת גורמה שווה בחיפה. מסעדת גורמה שווה בחיפה??? יש כאלה שיטענו שבמשפט הזה מסתתר אוקסימורון קטן. ובכן יקיריי אני מודה ומתוודה יש מסעדת גורמה שווה בחיפה. לא רק שהיא שווה, יש לה גם את אחת העסקיות השוות יותר ומהמשתלמות שמסתובבות בשטח. עד כדי כך שווה ששווה לנסוע לנמל חיפה המתחדש (לאט לאט ובקצב החיפאי, איזה פספוס!) רק בשביל ארוחת צהריים מהטובות שאכלתי לאחרונה ובכלל.


        הנמל 24, כן תזכרו את השם. המסעדה היא כבר שם חזק מאוד בנוף החיפאי ובולטת בנוף מסעדות הגורמה בארץ. ובאמת, העסקית שם (המוגשת בימים שני-שישי) היא אחת המיוחדות והמשביעות והנעימות והטעימות! באפשרותכם לבחור בין ארבע ארוחות (שלוש בעלות שוני במחיר 79, 91 ו 101 ₪ והכוללות מנות פתיחה, ראשונה ועיקרית במחיר המנה העיקרית וגם כוס אשכולית אדומה טעימה טעימה, הרביעית זו ארוחה של פיקס מניו הכוללות גם קינוח במחיר 120 ₪).


        אנחנו בחרנו באפשרות של 79 ₪ (הזולה מבין העסקיות) ויכולנו לבחור בין ארבע מנות עיקריות. בפתיחה חלקנו מרק ירקות וסלט ירוק. תשאלו, מה כבר יכול להיות מיוחד במרק ירקות? שום דבר מסתבר, אבל זה לא מפריע למנה להיות פשוט טעימה! (אגב, בעבר טעמנו שם גם מרק כתום מרהיב, לא פחות). יחד עם מנות הפתיחה קיבלנו 3 גרסיני (הוא לחם הבית) עם שלושה מטבלים מעולים. כמובן ששלושתם חוסלו בשניות ולא נודע כי באו אל קרבנו. אז ביקשנו עוד J, וכמו שא' נוהג לומר "איזה כייף שזו עוד לא המנה הראשונה!". ואז הגיעו המנות הראשונות! אין מילים בפי לתאר את היופי של מנת הברבצ'יו זנב שור (כמו רביולי רק קריספי). אחת המנות המוגשות בצורה הכי יפה שראיתי EVER (אני נעשה רעב רק מלכתוב את זה...) שחבל לקלקל ולאכול ממנה, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה. אז יופי זה לא הכל בחיים, הטעם כן. איזה טעם! זה טעים כמו שזה יפה, אני נשבע! מנת פתיחה נוספת שחלקנו היתה אמנם פחות מרהיבה אבל לא פחות טעימה (אם כי חלק אולי יחשבו אותה לסטנדרטית): פטה כבד עוף עם בריוש תפוחי עץ וריבת סלרי (כן כן אני יודע איך זה נשמע....) אוווף זה היה טוב! לעיקריות א' נהנה מאוד מקלאמרי על הפלנצ'ה שהפתיע עם חתיכות רביולי ענקיות ממולאות בחציל (רק טען ששחה קצת יותר מדי ברוטב, אבל לחם נוסף היה פותר הכל J). אני לעומתו, לא אוכל דגים ופירות ים, נהניתי מאוד ממנה צבעונית של סקלופיני חזה עוף שהונח לו כמגדל על טארט סיציליאני עם קרם תפוחי אדמה. טעים? ביותר!!


        מסתבר שגם העין אוכלת ושובעת בארוחה הזאת, כי בכל מנה מודגש כל כך גם הצד האסתטי והויזואלי, בין אם זה בכלי ההגשה ובין אם זה בעיצוב המנות. לסיום חלקנו מוס שוקולד קפוא עם רכז הדרים וגרנד מרנייה בוער, מוגזם? לא נכחיש. מזמן לא נהניתי ככה מאוכל ומחוויה אסתטית של ארוחה מושלמת. פשוט כך. בנוסף, נותר לי לאכול את הכובע כי כל פעם אני טוען שאין מה לאכול מחוץ לגוש דן רבתי, קל וחומר בחיפה. אז כן, אני מודה: יש מסעדה מעולה בחיפה!
        טיפ קטנטן: אם אתם באים בזוג תבקשו לשבת בחדרון הקטן והאינטימי, שמסודר כמו פינת ישיבה בסלון ביתה של סבתכם הצרפתייה שלא ידעתם שיש לכם...כל מה שנותר אחר כך זה למצוא חברים בחיפה וללכת לישון אצלם שנת צהריים מתוקה.  

        דרג את התוכן:
          ביקורת על "נער החידות ממומביי "

          כשטריינספוטינג מתנגש בבוליבוד

          0

          סרטים  

          0 תגובות   יום שלישי, 27/1/09, 10:29

          ככה בערך נראה ומרגיש "נער החידות ממומביי", כמו תאונה אמנותית וכייפית בין הקולנוע הציני והשנון הכל כך דני בוילי, שאם צריך למצוא את הסרט המייצג שלו הוא כמובן טריינספוטינג, לבין הצבעוניות והיופי של סרט הודי. התאונה הזאת למרבה הפלא דווקא נראית מצויין ומסופרת בדופק מהיר, שלרגע לא משעמם.

          בכלל אני חושב שהסרטים של דני בויל לא יכולים להשאיר אותך אדיש, או שאתה אוהב מאוד או שאתה מבין את ההייפ סביבם אבל לא נופל מהם בכלל! תנחשו איפה אני עומד?אז גם במקרה הזה, אם אתם חובבי דני בויל צפויות לכם שעתיים מהנות ומקסימות. תתרגשו כמו ילדים קטנים, תשתאו מהצבעוניות ותקוו רק לטוב בשביל הגיבור- ג'אמל מאלק, נער הודי שעבר בגילו הצעיר דברים שמספיקים לחיים שלמים, אבל עשה את זה ובגדול בתכנית "מי רוצה להיות מליונר?" בגרסה ההודית והכל בשם האהבה (סרט הודי או לא?). אפשר לסכם את ההנאה מהסרט בשתי מילים: אחלה סרט J. אגב, האם סביר להניח שנהניתי כל כך כי לא קראתי את הספר? לא אכחיש.

          אם אתם נמנים עם אלו שלא אוהבים את דני בויל וקראתם את הספר אז אולי לא כל כך תאהבו את הסרט הזה, אבל שני דברים אני יכול להבטיח לכם: האחד, פסקול משובח וכייפי . השני הוא שבסוף הסרט, אין מצב שלא תצאו עם חיוך!

          אז נכון שזה לא סרט אוסקר טיפוסי ונכון שלאחרונה הוא זכה בהרבה פרסים ובהתאם לכך הציפיות הן בשמיים, אבל אם בא לכם להנות ממש, שימו את כל מה ששמעתם על הסרט בצד ואל תפספסו!

          דרג את התוכן:
            10 תגובות   יום שישי , 23/1/09, 19:10


            חברים יקרים!הזדמנות נדירה (בינתיים, עד שהמפיצים בארץ יחליטו אחרת) לראות את אחד הסרטים המיוחדים, השונים, הקטנים והמרגשים של השנה בהקרנות בודדות בסינמטק. אולי המועמדות של אן האתאוואי לאוסקר (וגם מועמדות בגלובוס הזהב) יגרמו לכך שמשהו בסטאטוס ההקרנות של הסרט בארץ ישתנה. לכו תבינו את המפיצים.

             

            אם לא שמעתם על "רייצ'ל מתחתנת", סרטו של ג'ונתן דמי, הבמאי שהביא לכם את שתיקת הכבשים ואת פילדלפיה אז אספר בקצרה: קים (האתאווי במשחק קורע לב) משתחררת ממוסד גמילה לכבוד חתונת אחותה – רייצ'ל. עד כה זה נשמע סיפור שגרתי, משפחה מעורערת ומפורקת המתכנסת לרגל אירוע וכל השדים מהעבר משתחררים עד לקתרזיס. אז בגדול גם כאן זה די דומה, אבל הביצוע כובש ומרסק את הלב.

             

            עם אנסמבל שחקנים מוצלח ועם מקום גם לדמויות משנה שהולכות ונשארות בסרט ועם הופעת אורח קצרה ומוצלחת של דברה וינגר והופעת משנה מעולה של רוזמרי דה וויט, שאלוהים יודע איך לא קיבלה מועמדות לאוסקר. לא ברור. האתוואי ודה וויט פשוט מרביצות (תרתי משמע) משחק מדהים ומרגש. תבכו, תאהבו, תצחקו, תשנאו, תזדהו, תתרגשו אבל לא תשארו אדישים. עשו עם הסרט הזה חסד ואל תפספסו.

            עדכון: כנראה בשל האוסקר שבפתח ומועמדותה של האתוואי ובכלל באזז חיובי על הסרט, הסרט יוקרן שוב בשבוע הבא בסינמטק תל אביב (כל הכבוד על המסורת של הקרנת סרטים שלא יזכו להקרנות מסחריות):

            ביום שלישי 10.02 בשעה 22:15 

            דרג את התוכן:
              ביקורת על טשרניחובסקי 6

              טשרניחוסקי 6 שעה 17.00 תבוא לבד...

              0

              מסעדות ואוכל  

              0 תגובות   יום שישי , 23/1/09, 13:55
              איזה כייף, נגמרו המילואים ואחרי צו שמונה קיבלנו ככה יום חופש מתנה באמצע השבוע. על מנת להוסיף עוד דובדבן על הקצפת קיבלתי גם שבוע שמשי ונעים נעים באמצע החורף. באמת כייף! אז החלטנו א' ואני להתפנק גם כי זה לא קורה הרבה שיוצא במהלך שבוע עבודה לצאת לאיזו עסקית שווה ולאכול יחד באמצע היום (אגב, מומלץ לפחות פעם בשבוע J). שוב עם כל ההתלבטויות בחרנו לבסוף בטשרנחוסקי 6. כבר הרבה זמן שאני שומע על טשרנחובסקי 6 (כן פעם הם היו בלוקיישן הכי מושר ולוהט במוזיקה הישראלית עד שעברו למס' 5, אבל השם נשאר) וזה גם נמצא בשכונה, כך שיוצא לנו לעבור על פניו הרבה ומשום מה עד השבוע לא יצא...האמת? היה ביקור מאוד מאוד מוזר. יש למקום את כל הנתונים להיות אורנה ואלה של רחוב טשרנחובסקי, כלומר ביסטרו שכונתי ששמו ייצא גם הרחק מגבולות השכונה ובגדול (אם כי אני מקווה שהרחוב לא יהפוך לשינקין וישמור על האופי המיוחד שלו). אבל עד אז יש להם הרבה עבודה לעשות כי איך אומרים, הם עוד לא שם.  שלא תבינו לא נכון, לא היה גרוע אלא סתם בינוני ויקר מאוד מאוד (עסקית לא מאוד משביעה ב 75 ₪  ועוד בלי שתיה???). למה? אז אני אפרט. תפריט הצהריים מציע כל מיני אפשרויות כשלעסקית סטנדרטית ניתן לקבל לפתיחה סלט ירקות ומנה עיקרית במחירים דווקא סבירים (בין 42 ל 65), עד כה הכל בסדר, נכון? נכון מאוד, אבל אם תרצו להחליף את הסלט ירקות למרק, תצטרכו להוסיף 16 ₪ ואם תרצו לשנות את הסלט לקבב עם טחינה תצטרכו שוב להוסיף 16 ₪ על שני קבבונים קטנטנים!! מאוד קטנטנים ומאוד מאכזבים! אם תרצו עוד טיפה טחינה תצטרכו להוסיף עוד 8 ₪ (מה יהיה?!), השמן זית על העגבניות שהוגשו בצד דווקא היה מעולה. המרק, לעומת הקבב המאכזב היה מצויין, לא נכחיש! מרק גזר עם חלב קוקוס וקארי שווה מאוד, חריף כמו שצריך על מנת לעורר געגועים למזרח!המשכנו לעיקריות. א' הזמין את אחד המאכלים האהובים עליו (ובהתאם לכך עם הזמן גובשו הסטנדרטים המחמירים שלו): כבדים עם פירה (55 ₪), נשמע פשוט ומנה שקשה ליפול בה. ובכן יקיריי, איך לומר בעדינות זו היתה סתם מנה, פשוט סתם. שוב, מנה קטנה יחסית לא בלתי טעימה, אבל סתמית. אני הזמנתי פטוצ'יני עם כדורי אנטריקוט שהיה טעים, מאוד טעים.

              אז איך אסכם? היתה יופי של שמש ואוירה נעימה מאוד, שירות כמעט בלתי מורגש, אוכל לא אחיד ברמתו, ובעיקר מקום קצת קמצני (מצטערים, אנחנו לא אוהבים שעל כל תוספת ואילו הכי קטנה צריך להוסיף לא מעט!) ויקר יחסית (החשבון הסתכם ב 145 ₪ לשתי מנות ראשונות ושתי עיקריות, בלי שתיה ובלי קינוח!!). שמענו שבשישי-שבת  יש שם יופי של חמין, אבל לא נראה לי שא' ירצה לחזור לשם. מה אני אומר?  חבל שלא הלכנו לעסקית החדשה ברפאל.

              דרג את התוכן:
                ביקורת על "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"

                הסיפור שאינו נגמר

                0

                סרטים  

                2 תגובות   יום רביעי, 21/1/09, 08:04
                אני בדרך כלל אוהב מאוד את דיוויד פינצ'ר. מאוד מאוד. שבעה חטאים ומועדון קרב הם שני סרטים שנמצאים די גבוה בטופ של הסרטים שאני הכי אוהב EVER. בשניהם היה טוויסט מהפנט, הרבה רחשים מתחת לפני השטח ועבודת בימוי מדהימה שהרגשת שראית כאן קלאסיקה מודרנית בהתהוותה. אפילו את סרטיו החדר וזודיאק המאכזבים יחסית לעצמו אהבתי כי היה בהם משהו מטריד ועוכר שלווה, גם אם שגרתי משהו. נראה שבסיפור המופלא של בנג'מין באטן אין שום דבר מכל אלו והאמת שאותי זה די מפתיע שזה אפילו אותו במאי שחתום על כל הסרטים הנ"ל.נכון יש כאן הכל, בסיפור המופלא של בנג'מין באטן. הסיפור מעניין וייחודי על תינוק שנולד זקן עקב פגם גנטי שאף אחד לא נותן לו סיכוי לחיות, ההולך והופך צעיר (ובכן זה היה תמצות קל של סיפור בן שלוש שעות). הפתיחה מרשימה ומרגשת (בעיקר האגדה על השען המחזיר את הזמן לאחור), קייט בלאנשט יפה אחת, עבודת איפור מעולה, הרבה אפקטים מוצלחים, טילדה סווינטון קלאסית בתפקיד קטן אבל קלאסי של כוכבות ענק משנות ה 50, צילום מרהיב ועיצוב אמנותי נעלה וכמה סצנות מופתיות (האגדה בפתיחה וכן הסצנה בפריז הם בעצם הקטעים הכי דיוויד פינצ'רים שיש בסרט ולכן הם הכי טובים בעיני), הרבה משלים על זמן ועל החמצות ומעגלי חיים שנועדו לגעת זה בזה אבל בסופו של דבר עולה מכל זה ריח חזק של מאמץ יתר. הכל יותר מדי. יותר מדי דקות סרט, הרבה הרבה יותר מדי (ושוב אני אזכיר כמעט שלוש שעות, בניגוד לבראד פיט אני הזדקנתי במהלך הסרט), יותר מדי סיפורי משנה (שלא כולם מקבלים מענה והם הולכים ונפרמים לקראת סוף הסרט) שחלקם לוחצים טיפה יותר מדי על בלוטות הדמעות, יותר מדי נקיון ופחות מדי דיוויד פינצ'ר וחבל. בגדול זה לא סרט גרוע, אבל גם לא מופלא כמו שיכול היה להיות, אם היה מתקצר באיזה שעה והופך להיות יותר מהודק. הא ויש גם את בראד פיט. איך הוא? בסדר, לא מדהים. 
                דרג את התוכן:
                  ביקורת על "האדסון בראסרי - Hudson Brasserie"

                  מנהטן זה כאן

                  1

                  מסעדות ואוכל  

                  2 תגובות   יום שבת, 17/1/09, 19:51

                  כל פעם שא' ואני רוצים ללכת לאכול בחוץ זה מתחיל מחדש: "תבחר אתה", "לא תבחר אתה, לי לא אכפת..."ככה זה תמיד. תמיד זה דיון ארוך של לא אכפת לי, גם לי לא. גם הפעם זה היה ככה. שנינו אוהבים מאוד לאכול בחוץ ולוקים במחלה הקשה של "תחליט אתה". אז מישהו קיבל החלטה. בעזרת עיון באחד ממדריכי התרבות נתקלנו במודעה שעשתה לנו חשק- סלופי ג'ו עם כל מיני תוספות של הדסון.למי שלא מכיר מה זה "סלופי ג'ו" אסביר שזה בשר בקר קצוץ קצוץ מתובל בנדיבות נעשה על פלטה רותחת ומוגש בלחניה מלבנית רכה וטעימה. נחשו מאיפה זה מגיע? יפה מאוד! ניחשתם בדיוק-ניו יורק. המודעה הבטיחה את הסלופי ג'ו המוכר עם כל מיני תוספות שונות ומגרות ואנחנו שכל כך קל לפתות אותנו כשמדובר באוכל טוב כבר ידענו שאין מה להתלבט הפעם- נוסעים לרמת החייל להדסון! זה הכי קרוב שנגיע לניו יורק בסופשבוע הזה.ובכן יקיריי, שבת בצהריים ובלי להזמין מקום, המסעדה היתה די מלאה, נותרו לנו מקומות רק על שולחנות גבוהים. זה לא ישבור אותנו, אנחנו שני גברים רעבים. אבל מודעות לחוד ומציאות לחוד. עוד לפני שקראנו את התפריט ידענו כבר מה אנחנו רוצים, רק רצינו לדעת איזה תוספות יש. אז להפתעתנו מתוך שלל התוספות בפרסומת היו רק 3 תוספות שטעמנו פה שלוש פעמים בעבר. המלצרית החמודה (אך מבולבלת) לא ידעה על כל התוספות שראינו בפרסומת ואנחנו לא כ"כ אוהבים את זה. היא אמנם ניסתה ובררה אך לא ידעה על כך דבר...חבל! חוץ מזה ראינו שמהפעם האחרונה שהיינו שם לפני כחצי שנה המחירים עלו. באופן כללי לא זול שם יחסית לדיינר.חוץ מהפתיחה הצולעת והקצת מאכזבת הזאת, הרוב הלך לנו יופי יופי בהדסון. או יותר נכון טעים טעים. פתחנו וחלקנו מנה האהובה עלינו קרפצ'יו בקר, טעים טעים טעים (46 ₪) שפתח לנו היטב את התאבון והכין אותנו לשתי צלחות עמוסות וריחניות!א' הזמין רוסיני, שזה סלופי עם פטה כבד (64 ₪), שמשום מה אני לא מצליח כ"כ להתחבר אבל א' מאוד מאוד אוהב. אני הזמנתי סלופי עם רצועות אנטריקוט (61 ₪) ובאמת היה יופי של סלופי! אני החלפתי את הצ'יפס העגלגלים בהום פרייז עם רוטב צ'ילי (תוספת של 12 ₪, למה??? לא שמעתם על מיתון?) אבל באמת, היה מאוד מאוד טעים. אם אתם חושבים שבזאת סיימנו אתם טועים. איך אפשר לסיים בלי קינוח? בשביל זה יש לנו קיבה מיוחדת. א' ואני חלקנו עוגת גבינה ניו יורקית (37 ₪) עם תותים יפים יפים מכוסים שסירופ תות לחיזוק, אוווף זה היה טוב. טוב מאוד!אז באמת שהיה לנו מאוד מאוד טעים, ובתוספת של דיאט קולה אחת הסתכם חשבוננו ב 220 ₪. לא נורא אבל גם לא זול.רק כמה דברים קטנים ואולי טיפה קטנוניים- יש להחליף את המוזיקה דחוף! זה הכי 1999 להשמיע שירים ישראלים מהניינטיז שנטחנו בכל מקום, אתם מקום ששואף להיות דיינר או בראסרי ניו יורקי? יש להתנהג בהתאם!עוד דבר אחד קטן שאנחנו לא אוהבים- שמתקמצנים עלינו ואיתנו - אתם לא מסעדה כל כך זולה, למה כל תוספת או שינוי הכי קטן הוא עוד ועוד ועוד כסף? זה זמן מיתון לכולם!אז אם מתעלמים משתי ההערות האחרונות, אוטמים את האזניים ויושבים עם הפנים החוצה, בשבת חורפית מהדסון רואים (או לפחות מרגישים) את ניו יורק.
                  דרג את התוכן:
                    ביקורת על "טיגריס לבן"

                    התרנגול הודו הוא כלב רחוב מליונר

                    0

                    ספרים  

                    2 תגובות   יום שישי , 16/1/09, 17:51

                    ספרים שיש עליהם ביקורות טובות (ומעלה...במקומות נחשבים) ובנוסף הם גם רבי מכר וגם זוכים בפרסים יוקרתיים מפילים אותי לא פעם למלכודת. גדולים ממני אהבו וחשבו שזה ספר מופלא אז מי אני שאחשוב שהוא גרוע. זה כבר קרה לי לא מעט פעמים שציפיות גדולות הולידו אכזבה גדולה. את חלקם אפילו העפתי לא לקרוא בכלל ואת חלקם אני אקרא שהבאזז עליהם ייגמר (בקרוב-אשה בורחת מבשורה) כזה אני. משום מה במקרה של טיגריס לבן חרגתי ממנהגי. למה? לא יודע. ומה זה חשוב?

                    מרגע שהתחלתי לקרוא, היה קשה לי להפסיק. זה ספר שני ברציפות שעושה לי משהו שהוא לא קל לי- להתאהב בדמות שרצחה (הקודם ג'וליוס וינסם המופלא-אם עוד לא קראתם טוסו לקרוא!!). איך קורה לי שאני פשוט מתאהב בדמות הזאת? אולי זו הכנות הכובשת, התום והקצב המסחרר של הספר, המועבר דרך שישה מכתבים לראש ממשלת סין ובעצם מדבר על הכל הכל הכל- הודו והשינויים שהיא עוברת היום- לא תמצאו פה טיפת הודו נוסח שאנטי באנטי כמו למשל ב"לאכול, להתפלל לאהוב" ואם יש תובנות חיים הן רק דרך עיני המספר. חשבתם על הודו כמקום רוחני בלבד? תחשבו שוב! פה מדברים בעיקר על קאסטות, עוני, רצח, שאלות על מוסר, המערב מול מזרח, יחסי עניים ועשירים, כסף ויזמות ועוד ועוד (נשמע לכם מוכר??).

                    בלשון מושחזת וכנה, בקצב מהיר ועצבני מועבר מונולוג עוצמתי של אחד שעשה מעשה שאינך יודע אם הוא יותר תמים או יותר מודע לעצמו ואותי הוא פשוט כבש וגם עכר את שלוותי. לא קל לי להתאהב ברוצח! אבל הוא נכנס לי ללב וגרם לי לחשוב עליו עוד הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו.  

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שישי , 16/1/09, 17:02




                       

                      ובכן, עברו כמעט שבועיים מאז גוייסתי למילואים ורק היום יצאתי לחופשונת קצרצרה, לכן סלחו לי על העייפות ועל חוסר העקביות והקפיצה מנושא לנושא, פשוט הראש מלא בשאלות, מחשבות ותהיות והכל רוצה לצאת ומה עושים עם כל זה. אני לא מדבר על טיעונים בעד ונגד הלחימה ולא מדבר על שמאל ועל ימין וכמובן שאני לא מייצג את המילואימניקים (למרות שאני חייב לציין לטובה את רוחם ואת המוטיבציה הגבוהה מתמיד!) אלא רק את עצמי ואת מחשבותיי ופחדיי הכנים והשאלות ששאלתי את עצמי בימים ההם, בזמן הזה.יום שבת שלושה בינואר, כבר כמעט אחת עשרה בלילה, תיכף הולך לישון (אבל בציפייה דרוכה כי החבר מהמילואים התקשר ואמר שאמרו לחכות...) ואז זה בא, הטלפון הצפוי ההוא שמגייס אותך, שבא אחרי הטלפון הצפוי אף הוא מהמפקד, שהכין אותי לכך שעוד מעט תהיה הקפצה. גם הטלפון מהמפקד כבר לא היה הפתעה. אחרי שפתחתי בטעות את הטלוויזיה, כבר שיערתי בנפשי שהנה זה בא וגם אנחנו נקראים לדגל. לחכות זו מילת המפתח של חיי בשבועיים האחרונים.  אפשר להגיד שמלפני שלושה שבועות צו שמונה היה עניין של זמן. גם בשבועיים האלו אנחנו מחכים, מחכים שיתנו את האות וגם אנחנו נעשה את מה שצריך. כל ההמתנה הזאת מולידה איתה ספקולציות -  כן נכנסים/לא נכנסים, ייגמר תוך שבוע/ייגמר תוך שבועיים, לפני אובמה/אחרי אובמה ועוד ועוד ועוד.  כולם יודעים הכל כל הזמן ולכולם יש דעה על הכל. אבל אף אחד לא אומר באמת מה הוא מרגיש. האם כולם מפחדים או רק אני? האם כולם רוצים הביתה או שרק אני מפונק? חוסר ודאות, אוי החוסר ודאות. הידעתם? חוסר ודאות  זה דבר חסר ודאות מאוד מאוד. אני וחוסר ודאות לא הולכים טוב יחד. לי קשה איתו מאוד, הלא נודע מפחיד. מה יהיה? אמרתי לכם, מאוד לא פשוט לחכות. לחכות למה? לשלום? למלחמה?
                      בינתיים, אני חייב להגיד שהחזרה הביתה היום בצהריים למרכז תל אביב היתה חוויה מוזרה או שונה במקצת. עם המראה הראשון של קו הרקיע המוכר, הלב וההרגשה אמרו שהנה חוזרים הביתה, למציאות אחרת, סוף סוף. כל כך התגעגעתי. קצת כמו חזרה מחו"ל, להבדיל. האוטובוס הוריד אותי ברכבת מרכז ומשם לוקח קו 18 עד השכונה, דרך מוזיאון תל אביב ואבן גבירול, פרישמן ודיזינגוף. מה שנקרא לב תל אביב. כולם בחוץ, כולם מטיילים, קונים ושותים קפה. הכל מרגיש כאילו אני חריג פה בנוף. אני??? יש פה חיים אחרים!! מי היה מאמין. מי פה בבועה אני או העיר? מי חי את החיים הנכונים? האם יש לזה תשובות? כשבמשך שבועיים אתה רואה רק חיילים ומשחק במלחמה פתאום נראה לך מוזר מעשה כל כך יומיומי כמו לשבת בבית קפה או לפגוש חברים. אתה עצרת את חייך וחשבת שכך כולם (זוכרים את זה מהטירונות או מהטיול שאחרי הצבא?), אבל עולם כמנהגו נוהג (וטוב שכך..). מיד פגשתי את חבריי הטובים לקפה בקפה שמתחת לבית, ככה כמו שאני עם המדים והנשק והעייפות והזיפים. מישהו הרי היה חייב להחזיר אותי למציאות (אחרת). מי הזמין פה אסקפיזם?  אחרי החלפת חוויות (מי מלונדון ומי מצאלים) הרגשתי שאני עוד לא כאן, עוד לא נחתתי, אני מרגיש שייך כרגע למציאות אחרת, כאילו השעון שלי לא מכוון לזמן תל אביב (ג'ט לג צבאי). כאילו אני צריך לישון על מנת לחזור לאיזון. אבל כבר מחר חוזרים לצבא ואני מאוד מקווה שזה לזמן קצר ככל האפשר (תעשו שלום/הפסקת אש וכו' בבקשה, לא מלחמה). אני רוצה לחזור לשגרה (מבטיח לעצמי לא לקטר עליה ולא להתלונן-נראה כמה זמן אעמוד בזה).

                      שיהיה סופשבוע שקט ורגוע לכולם. תהנו מחייכם השגרתיים, זה לא מובן מאליו.

                      רותם
                      דרג את התוכן:

                        פרופיל

                        rotemmon
                        1. שלח הודעה
                        2. אוף ליין
                        3. אוף ליין

                        בלוגים אהובים

                        • שמנמנים

                        הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך