אז מה אתם עושים הערב?

כעיקרון אני לא סובל לצאת בערב הסילבסטר (גם בערב העצמאות) שכל המקומות מפציצים בתפריטים יקרים להחריד ובכל המסיבות צריך להפקיד כליה על מנת להכנס.

אבל הפעם כנראה אצטרך לחרוג ממנהגי ולו רק בגלל שהביאו את המסיבה כמעט עד הבית ואני מצטט את ידידי היקר עידו:

תושבי השכונה, ת"א, אזור המרכז, הדרום ועוטף עזה – מוזמנים בחום!"

טוב אז זה היה עידו,

ואני אומר, כבר הביאו מסיבה לשכונה וכבר הביאו DJ יקר ואהוב, לא נבוא?

{אין אחריות על טעמו המוזיקלי של הDJ}

שנה אזרחית טובה ושקטה,

מלאה בחוויות תרבותיות ושיבוא כבר שלום!

רותם

בסרטו החדש, ברוח ימי אובמה והyes we can שלו, חוזר קרי למה שהוא עושה תמיד-להצחיק ולעוות את הפרצוף ומדי פעם לזרוק איזה עקיצה. אז קחו טונות של בדיחות (חלק חביבות וחלק אפעס משומשות), מסר לאומה ולחיים טובים יותר מעורבבים עם קריצה חתרנית, פה ושם תנו איזה ג'ים קרי רציני, ערבבו יחד עם מוזיקה מצויינת של האילס (על תקן האיכות) ויצא לכם סרט חביב ליומיות או ליום שאין לכם כוח לעוד סרט צרפתי איכותי. זה לא סרט רע, זה גם לא סרט מעולה, בסך הכל סרט חמוד. הוא באמת בסדר הג'ים קרי הזה. וכמו שהמורות שלי בבית ספר אמרו- יש לו פוטנציאל ליותר מזה, נכון הדבר גם לג'ים קרי.

למה כן? מצחיק, קליל ומוזיקה מעולה...ובזכות סצינה אחת של שירה של ג'ים קרי.

למה לא? נו עוד פעם זה עם הפרצופים שלו....מעייף קצת.

א': הרושם של רותם?

ר': כן!

א': מה זה? אתה בא לעשות עלינו רושם?

ר': לא...ממש לא (מה לי ולרושם?!).

א': אז מה זה?

ר': נו...זה בלוג כזה, עם ביקורות שלי וכל מיני מחשבות ודיעות ו....

א': מה?!! אתה מבקר??

ר': אני?? מה פתאום! אני הכי אחד העם שיש...סתם פשוט יש לי דיעות. אני אשמח אם תשמע.

א': באיזה עניין?

ר': שאלה טובה..... 

אז מה זה הבלוג הזה?

ובכן, קיבוץ של דעות, מחשבות ורשמים מכל מיני דברים שיוצא לי לראות ולעשות ברחבי העיר הגדולה.

איזה כייף, הקולנוע הישראלי בפריחה, כבר הרבה יותר סרטים טובים עד מעולים והרבה פחות מביכים עדד רעים. אבל מה אני עושה עם איתן גרין הזה? ובכן אני אתחיל מהתחלה. אני מאוד מעריך את איתן גרין, אני חושב שהוא מביא איתו משהו אחר. אולי זה הגיל, אולי זה העומק, אולי זה הפשטות והעדינות. כן, נראה לי שזה מה שעושה לי את זה בסרטים שלו. הפשטות והעדינות. הסרט של גרין שאני הכי אוהב הוא "זולגות הדמעות מעצמן". אחד מהסרטים הישראלים הקטנים יותר אך האהובים עלי עד מאוד. סרט שובר את הלב, חם, מרגש, מכאיב אבל גם נותן תקווה. סרט כזה שנותן את התחושה שאתה היית יכול להיות אבי גרייניק בקלות. דווקא הפשטות שם עשתה לי את זה ובענק וכבשה אותי לחלוטין. שמח ונרגש צפיתי בסרטו הקודם: "חלומו של הנרי", הפשטות נשארה, הגודל גם, גם העדינות. אבל סרט מסעיר זה לא. מנשה נוי היה מקסים כתמיד, אבל זהו. את סרטו החדש של איתן גרין "הכל מתחיל בים" מאוד מאוד רציתי לראות ואולי לכן גם מאוד התאכזבתי. הפשטות שם כמובן, אין לטעות בזה. גם לא בסגנון המאופק. אבל חוץ מזה היה חסר הרבה מאוד! עלילה למשל. איך יכול להיות סרט שעוסק באהבה, בהחמצה, בשברי חלומות ובמוות שאינו מרגש אפילו לא קצת? טה דם! הנה "הכל מתחיל בים". אכן, הסרט עוסק בכל אלו אבל אותי (בכיין ידוע בפנים ובחוץ) זה לא ריגש ואפילו לא טיפה.

עוד בעיה אחת מהותית מאוד היא אחת הרעות החולות של הקולנוע הישראלי וזה המשחק. גם שחקנים מוכשרים כמו יובל סגל ודורית לב-ארי מפגינים משחק חצי עצי, חצי תיאטרלי. שלא לדבר על כל הילדים המשחקים בסרט. חשבתי שבעיות כאלו עברו מן העולם, אבל מסתבר שלא.

אני לא רוצה לדבר על סצינה אחת מרגיזה במיוחד (ואל תקראו לי מתחסד) של הילדה המתפשטת (ובזה אני עוצר) שכל כולה טעם רע וגסות.

ובכן יקיריי, במילה אחת: אכזבה! בעוד כמה: מי אמר ששנות ה 90 חלפו?