עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    11 תגובות   יום שני, 17/10/11, 15:10

    ''

     

     

     

    בשעה טובה אפשר להגיד שהסתיו כאן. זה היה קיץ קשה ולא רק בגלל החום והמחאה החברתית. אולי בעצם צריך לקום ולמחות נגד סרטי הקיץ המביכים שכיכבו כאן השנה. מספיק להזכיר את בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק, אחד הסרטים הכי נצפים השנה בקולנוע בישראל, בשביל להבין את המצב. אז הסתיו מביא איתו רוחות חדשות לקולנוע וכבר בסופשבוע אחד זכינו באלמודובר ובקלוני. אתם צריכים יותר מזה? אני לא.

     

    אז בין הסנוניות הראשונות שמבשרות על עונת האוסקרים שבפתח, אפשר כבר לסמן את משחקי שלטון. כן, ג'ורג' קלוני עושה זאת שוב, בדבר שהוא הכי מתמצה בו (אחרי קולנוע כמובן) וזה: פוליטיקה. ג'ורג' קלוני, וזה כבר ידוע שנים, מעבר לקסם הכובש והגבריות הבלתי נדלית שלו, הוא חיה פוליטית. זו לא תהיה הפתעה גמורה אם נראה אותו יום אחד רץ לנשיאות. במשחקי שלטון הוא לוקח את המחזה Farragut North ומעבד אותו למה שנראה כמדריך הבטוח לבחירות לנשיאות 2012. במילים אחרות, אוהבים דרמות פוליטיות? זה בדיוק הסרט בשבילכם.

     

    משחקי שלטון (נכון זה נשמע כמו סרט שכבר ראיתם, אבל לא), נראה כאילו לקוח מעמודי העיתונים שלנו, ברוח הפריימריס המנשבת במפלגות הגדולות. ואכן גם כאן אנחנו נכנסים לסרט בדלת האחורית של מסע קמפיין פריימריס למפלגה הדמוקרטית. המושל המכהן מייק מוריס (ג'ורג' קלוני בתפקיד ביל קלינטון), הוא כל מה שהייתם מצפים ממועמד כזה: מאמין במדינה, אבל לא דתי, אקולוגי אבל לא לוחמני, פלורליסטי, תומך בהפלות ובנישואים חד מיניים רק כי בבסיסם עומדת חירות הפרט. אגדה. סביבו מכרכרים שלל יועצי תקשורת ויועצי הסתרים שלו, מהזוטרים המתמחים ועד ליועצים הבכירים. כמו למשל סטיבן מאיירס (ריאן גוסלינג), סוג של עילוי בן 30, אבל כבר יועץ בכיר. איך הוא עשה את זה אנחנו לא ממש יודעים, אבל אין ספק שהוא ניכר בלשונו, חלקלקותו וקסמו. דברים שאין להקל ראש בהם בתפקידים שכאלה. עוד ביועצים נמצא את מנהל הקמפיין פול זארה (פיליפ סימור הופמן), כנראה האדם הישר ביותר בקמפיין, שקרוץ כולו מהחומר הכי לא פוליטי שיש. מתחת לשניהם נמצא את הפועלים השחורים, או במילים אחרות – המתמחים. לרוב הם בליל של פרצופים לא מזוהים, אבל מביניהם בולטת מולי (אוון רייצ'ל ווד), רק בת עשרים עם פה מלוכלך ויופי של מלאך. יש לה את המרפקים, אבל יש לה גם אבא ויש לה גם רומן. עם סטיבן מאיירס. יש סיכוי שמבין כל הדמויות, דווקא כאן טמונה הדמות המלאה והשלמה ביותר בסרט.

     

    מול כל אלה ניצב המחנה הנגדי. על פי חוקי המשחק, מי שאמור להיות האויב הוא מן הסתם המועמד השני, אלא שכאן הוא אמנם בעל שם, אבל לרוב הוא חסר פנים. את הייצוג שלו אנחנו נקבל בדמות מנהל הקמפיין שלו, טום דאפי (פול ג'יאמטי שכנראה אכל הרבה בורקסים בקמפיין הזה). בין שני המחנות נמצא כמובן את העיתונות.  זו ש"חברה" של כולם אבל רק בשביל הסקופ, זו שבמחי הוצאת סיפור החוצה בונה או הורסת עולמות. שיעור קטן לעיתונאי המתחיל ביצירת קשר עם מקורות.

     

    על פניו, כל זה נראה כמערכת בחירות שגרתית: שני מועמדים, פריימריס, עימות. כמובן שהעסק ייטען בעניין ובמתח, ברגע שמישהו יטרוף את הקלפים. אכן קלף אחד שנטרף סוחף עמו מערכה שלמה. טום דאפי מהמחנה היריב מנסה למשוך אל כוחותיו את סטיבן מאיירס הצעיר, שאם כל גדלותו כנראה עוד אל מבין את כל חוקי המשחק. מכאן והלאה, על מנת לא לקלקל יותר מדי, יתחיל הסרט באמת. לא עוד משחקי שלטון כי אם משחקי בגידות. כל אחת ואחת מהדמויות הופכת פתאום לברוטוס וסטיבן מאיירס ימצא את עצמו בעין הסערה. כל מי שנראה תמים מסתיר מאחוריו קורים סבוכים של שקרים וכוחניות. אולי בכלל היה צריך לקרוא לסרט שקרי השלטון. כל אחת מהדמויות ניצבת בפני קונפליקט מוסרי ובו השאלה האם הנאמנות, האמינות והמחויבות ניצבים מעל הכל.  The Ides Of March הוא הכינוי ליום בו נרצח יוליוס קיסר, אך מי כאן באמת עומד לשלם את המחיר?

     

    אחרי התחלה מעט איטית, הולך הסרט וצובר תאוצה אלגנטית. כמות הטוויסטים שאינה מביישת מועדון ריקודים אמריקאי בשנות ה-60, תלמד במהרה – כולם חשודים. אף אחד אינו תמים כמו שהוא נראה. בכך יוצר קלוני הבמאי סרט שהוא אולי שגרתי בז'אנר הדרמות הפוליטיות, אבל האפלוליות והמשחק המצוין הופכים אותו למותחן עשוי כהלכה. גם קלוני התסריטאי יוצא פה כתלמיד המצטיין בכיתה. אמנם לא תמיד התסריט מהודק ורוב הדמויות שטוחות כשלט תעמולה, אבל הוא ניצל בעיקר בזכות דיאלוגים השנונים והמשוננים המאפילים על החסר. אם תרשו לי להשתטות בנבואה: סיכוי סביר מאוד שקלוני ושות' יהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר.

     

    קלוני הבמאי השכיל גם לבחור חבורה משובחת של שחקנים. החל ממריסה טומיי בתפקיד העיתונאית, מוכיחה שאין באמת תפקידים קטנים, עבור בפיליפ סימור הופמן שאמנם זהו לא תפקידו הגדול ביותר, אבל הוא תמיד מצוין, כמו גם פול ג'יאמטי. באופן מפתיע דווקא קלוני השחקן נותן מקום לאנסמבל, ואינו משתלט על ההצגה. מי שכן מפתיעה (אבל לא באמת) זו אוון רייצ'ל ווד. מי שהיתה חצי ילדת פלא בעלת סיכוי סביר להפוך ללינדזי לוהן, בחרה נתיב מצוין ומפעילה שיקול דעת מבורך בבחירת סרטיה. ווד מצטיינת בגילום דמות ספק חוצפנית ספק שבירה. אבל מעל כל אלה מתנוסס לו ריאן גוסלינג. זה פשוט הסרט שלו.

     

    אם שנת 2010 היתה השנה של ג'יימס פרנקו, אזי 2011 היא לחלוטין השנה של ריאן גוסלינג. מספיק להציץ אל טבלת הסרטים של החודש בשביל להבין זאת. טיפש, מטורף, מאוהב הלהיטי, משחקי שלטון האוסקרי ודרייב הקולי שיגיע בקרוב, כשעד לא מזמן ראינו אותו בכל הדברים הטובים ובבלו ולנטיין המדמם והמעולה. כובש, חוצפן, שברירי ומצוין. הייתי אומר שהוא זכאי למועמדות לאוסקר, אבל התפקיד שלו בדרייב מצוין אפילו יותר.

     

    משחקי שלטון קליל יותר מלילה טוב ובהצלחה, אך עמוק פחות ובכל זאת, אם זו הסנונית הראשונה והמהנה, הולך להיות לנו חורף קולנועי די חם. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      פרופיל

      rotemmon
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      בלוגים אהובים

      • שמנמנים

      הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך