עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    13 תגובות   יום ראשון, 24/7/11, 10:33

    ''

     

    יש משהו מוזר בסרט "בדרך אל החתולים". בדקות ארוכות ובלי הרבה דיבורים הוא מתחיל יפה כל כך ובקצב מעולה, מלווה בצילום מקסים- משובב נפש אפילו. אך משהו משתבש לא הרבה אחרי זה. הפתיחה מלאת התנופה הולכת ומתפוגגת באמצע הסרט והופכת למשהו מייגע עד מאוד, כך שלמרות אורכו הקצר יחסית של הסרט (רק  כ-80 דקות) התחושה היא כמו סרט ארוך בהרבה וכמעט בלתי נגמר.  

     

    השנה האחרונה התאפיינה בלא מעט סרטים מבוססי ספרים מכובדים: הדקדוק הפנימי, שליחותו של הממונה על משאבי האנוש ואפילו את קנז כבר ראינו השנה בקולנוע עם התגנבות יחידים. שלושתם, על אף היותם סרטים לא רעים (מי יותר ומי פחות), לא תמיד השכילו להעביר ולעבד את הספר ורוחו לקולנוע והסתפקו בהצלחה חלקית ביותר. ובכן, מה עלה בגורלו של בדרך אל החתולים? התשובה: לא רחוק מהם.

     

    הסרט כאמור מבוסס על ספרו של יהושע קנז בעל אותו שם, אך הוא בעיקר מבוסס ולא הולך אחד על אחד עם הספר וזה בסדר. יולנדה מוסקוביץ' (ריטה זוהר המפתיעה) מורה לצרפתית המזדקנת בגפה בדירתה התל אביבית. היא חיה חיים של שגרה אסתטית ומוקפדת, כשחיי האהבה היחידים בחייה הם דווקא עם חתולי הרחוב, הנמצאים בשפע בבניינה ומסביבה. מי ששמע חתולים מנהלים אהבה יודע ששקט זה לא, לכן גם יולנדה באמצע הלילה מתעוררת ומנסה להשתיק אותם, אך באחת הלחימות העדינות שלה נגד החתולים היא מועדת ושוברת את הירך. כך היא מוצאת את עצמה בבית חולים שיקומי, מוקפת בקשישים עם בעיות כאלה ואחרות. שום אסתטיקה ושום פרטיות, אבל בדידות יש כאן בשפע. בבית החולים, היא פוגשת את שאול כהן אותו מגלם מוני מושונוב, שגם הוא כמו הסרט, מתחיל טוב ונחלש מאוד אחר כך, אבל שימו לב איזה צילום מרהיב בסצנת הדהירה שלו על כסא הגלגלים. שאול הוא שחקן כדורגל לשעבר מלא ויטאליות (במקום הכי לא ויטאלי שיש), פלרטטן עם דיפלומה, חובב שתייה, שכמו אצל כולם מאחורי כל זה מסתתר כאב גדול. אט אט מעוררים יולנדה ושאול רגשות שמזמן לא חוו ומגלים את חדוות האהבה (תירגעו, לא סקס) והקרבה. אך בעוד יולנדה הולכת ומשתקמת, דווקא שאול הולך ושוקע בסוג של מרה שחורה.

     

    כשיולנדה משתחררת מבית החולים, דווקא הבית לפתע מרגיש קר ומנוכר, מקום זר. כעת הבדידות בלתי אפשרית והזקנה כואבת. כשמגיע שאול לפתח ביתה, בערב פסח הסמלי מאוד בקולנוע הישראלי ובכלל (אתם יודעים, "מה נשתנה" וגו'), היא מרגישה שזו ההזדמנות שנייה לאהבה. 

     

    הסרט, כמו הספר, נוגע בכאבים מאוד גדולים בחיינו - זקנה ובדידות, אהבה מאוחרת והזדמנות שנייה לתיקון. אך משהו כאן, על אף החום הרב, החן והאנושיות, מתפספס קצת. ההומור שמאפיין את החלק הראשון מפנה מקומו לעגמומיות אפרורית, שאמנם מצולמת יפה ואסתטית עד אין קץ, אך מה שמתחיל בקול תנופה רמה מסתיים כבלון ללא אוויר. במחשבה שנייה, זה קצת דומה לחיים, לא? וברצינות, נראה שחורחה גורביץ' השקיע מאוד במראה של הסרט ובחלק הראשון ואח"כ נתן לתסריט ולסרט להתפזר.

     

    ובכל זאת, כמה נקודות אור יש כאן בהחלט. בראשן ריטה זוהר כמובן. זוהר זכתה ובצדק בפרס השחקנית בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ואכן היא מבצעת את תפקידה ביעילות ובחן רב. זוהר סוחבת על כתפיה את כל הסרט וכמו שחורחה גורביץ', במאי הסרט, אמר בטקס שלאחר ההקרנה: זה לגמרי הסרט של ריטה זוהר. כל שאר השחקנים ובהם תיקי דיין, עידית טפרסון ובעיקר מוני מושונוב מאכזבים מאוד, בעיקר על רקע "עודף" משחק. הלו, לא עברו הימים של משחק יתר?

     

     נקודת האור השנייה של הסרט היא הצילום המרהיב, המכיל שוטים יפים יפים. זה בא לידי ביטוי בצילום החתולים בפתיחה (איזו פתיחה!!!), בבית החולים ומסדרונותיו ובצילומי אווירה מרשימים בביתה של יולנדה. הצילום מקנה לסרט אווירה קאמרית, תרבותית מאוד ואירופאית מאוד, מהסוג שמתאים למוזיאון תל אביב להקרין. רוצים סרט חורפי באמצע הקיץ המיוזע? זה כנראה הסרט בשבילכם.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      פרופיל

      rotemmon
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      בלוגים אהובים

      • שמנמנים

      הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך