עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    12 תגובות   יום שבת, 17/9/11, 08:01

    ''

    אחותי היפה תפס אותי לא מוכן. מאיפה הוא בא לי פתאום הסרט הזה? הרשימות בראש כבר הוכנו, הפרסים כבר חולקו, התארים נכבשו. ובכן, פתק לעצמי: אל תחלק שום פרס עד שלא ראית את כל הסרטים המתמודדים. אתם צודקים. אני טעיתי. ואני כבר חשבתי, נו מה כבר אפשר לעשות עם סיפור על שתי אחיות מרוקאיות מעיירה בדרום, שמנותקות זו מזו בגלל פגיעה בכבוד המשפחה? אז חשבתי. אולי אני צריך להפסיק ולחשוב.

     

    אז אם לתת את השורה התחתונה כבר בפתיחה: אני אוהב את הסרט אחותי היפה. הוא עבד עלי בכל רמ"ח סצנותיו. נפלתי שדוד ברוב המניפולציות, סלחתי על המגרעות, הלכתי שולל אחרי הקסם ודמעתי כילדון עזוב במקומות הנכונים. תזכירו לי מתי זה קרה לי?

     

    עכשיו אפשר להתחיל לבקר פה?

     

    על פניו, אם ראיתם ואהבתם את שחוּר, את הכוכבים של שלומי או כל סרט אחר של שמי זרחין, אז אחותי היפה, הוא בדיוק מסוג הסרטים הזה. שכונתיים, עממיים ופשוטים במובן הכי חיובי של המילה. אני ממש מתאפק מלקרוא לו סרט בורקס, כי באחת אני כביכול מנמיך אותו ומחשיבותו וחבל. גם נורא קל לזלזל ולהתנשא על סרטים מהסוג הזה. אבל לא ממש כדאי. אפשר לומר שאחותי היפה נשען על תחנות בדרך, שביניהן ניתן למנות לא רק את הסרטים שציינתי מקודם, אלא גם את ביקור התזמורת ואת שבעה. יש בו מכל אלה, אין ספק. אך היופי בזה, שאחותי היפה, גם לא מתיימר להיות משהו אחר. בניגוד לאחיו לפרסי אופיר, נדמה לי שאחותי היפה הוא גם הפונה לקהל הרחב ביותר, שנקווה ויגיע.

     

    הכיבוש של אחותי היפה החל כבר בסצנת הפתיחה המעולה המציגה את בן לולו, מן נהג ריקשה מקומי שמעוניין לאסוף עוברי אורח בעיירה קטנה אי שם, אך מסתבר שעובר האורח הראשון שמסכים לעלות על התלת אופן הזה הוא בכלל מת ואנו צופים במסע ההלוויה שלו. סצנה מושלמת. למרות שכביכול (רק כביכול) אין לה קשר ממשי לסרט, דווקא מהסצנה הזו, על שוטיה היפים, אפשר להבין לאן אנחנו הולכים: עיירת פיתוח, מרוקאים, מוות, שחור ושיחות עם קירות ומתים.כן, כן.

     

    ''

     

    ראמה (אוולין – וואו – הגואל) ומארי (ריימונד אמסלם המענגת) הן אחיות ממוצא מרוקאי. בשוטף לא הייתי מציין זאת, אבל כאן זה חלק מהותי בעלילה. בין השתיים חל קרע מאז מארי בחרה להתחתן, שומו שמיים, עם דייג ערבי טוב לב ומקסים ובכל זאת – ערבי, אוי לבושה (בגילומו הקטן והיפה של נורמן עיסא). על מנת להעצים את הממד המלודרמטי, מהר מאוד מסתבר שימיה של מארי הצעירה ספורים. זו תנסה לאחות את הקרעים עם משפחתה, על מנת להקבר לצד אמה. ראמה מצידה, מלבד היותה מדברת עם קירות עם שדים ועם רוחות, לא שוכחת ולא סולחת. אך כאשר מארי מתה ונקברת מחוץ לגדר, הרוח שלה לא תניח לראמה ורוברט בעלה (משה איבגי) עד שהעוול יתוקן. מכאן, גם אנחנו נראה אנשים מתים. מי שחושב שמהר מאוד נאבד את ריימונד אמסלם, שישכח מזה.

     

    כל עוד הסרט נצמד לסיפור האחיות, הקרע וסגירת החשבונות בין השתיים הוא לא פחות ממצוין. שיחותיה ומלחמותיה של ראמה עם מארי המתה, הן הליבה של הסרט. בקלות הסרט היה יכול לסחוט מאיתנו זלזול כשרוח רפאים מתהלכת בסרט ומשוחחת עם אחותה. הסרט הולך ונחלש דווקא בעלילות המשנה שלו, שמקומן הוא לספק אתנחתא קומית קלה, במלודרמה הכמעט טלנובלית. זה מצחיק לפרקים בעיקר בזכותו של איתי תורג'מן (ולפרקים זה מעט סר טעם וחורק, בעיקר בגלל איבגי). זה עובד, אך לא בטוח שזה הכרחי כשיש סיפור מרכזי שתפור טוב כל כך.

     

    קל להשוות את אחותי לשחוּר ואולי חלק מהצופים אף יגידו כי אחותי יוצא וידו על התחתונה מן ההשוואה, אך זה לא מדויק. בעוד שחוּר ניהל דיאלוג מדמם בין המשפחה המרוקאית השורשית לחברה הישראלית ובה איתה בחשבון, באחותי היפה הדיאלוג הוא פנימי. משפחתי. כביכול, הפגיעה בלהתחתן עם ערבי אינה בעיקרה פגיעה בפן הישראלי, אלא בבושה שדבר כזה מביא למשפחה ומה יגידו בעיירה. למעט רגע אחד שבו ראמה מתעמתת עם בתה הבכורה שעקרה לתל אביב, אין עולם מחוץ לעיירה ואילו בשחור, העולם הזה היה מאוד דומיננטי. כאן, מאחורי הנישואין לערבי עומד בכלל סיפור על אהבת אם ואפליה בין ילדיה, הגאווה והכבוד המשפחתי, התנשאות הדור הצעיר על הדור הותיק, אהבות בלתי ממומשות וכמובן החיפוש המתמיד אחר החיבוק המשפחתי. בסצנה הטובה ביותר בסרט, כאשר ראמה שואלת את אחותה היפה, למה לא הביאו ילדים לעולם, מדובר בדיאלוג ששום לב קשוח לא יוכל לו. מכאן הסרט רוב הזמן יעפיל לשיאים רגשיים וכדאי להעתר לזה.

     

    כל זה לא היה עובד אלמלא מרקו כרמל, במאי הסרט, לא היה עושה קפיצה מרשימה כל כך מסרטו הקודם הסודות של מישל, שבעדינות נגיד שהיה בעייתי מעט. כרמל מצטיין כאן ביצירת תמהיל משובח המורכב מניואנסים מדויקים כל כך ואמיתיים כל כך, מפסקול מרשים של אבי בללי ומצילום משובב הנפש שנותן לכל תחושה של אגדה. עיקר הצטיינותו בהדרכת השחקנים לכדי אנסמבל מרשים, בכיכובן הבלתי מעורער של אוולין הגואל, שמפתיעה בתצוגת משחק לא פחות ממעולה ומראה מי האחות היפה באמת (תנו לה אופיר!) וכמובן ריימונד אמסלם.  שמי זרחין היזהר, מרקו כרמל מאחוריך.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      13 תגובות   יום ראשון, 26/6/11, 05:48

      ''

      הסיפור הקצר מת. עכשיו זה רשמי. אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה. הסיפור הקצר מת. ממעטים לכתוב ספרים טובים עם סיפורים קצרים מעולים (טוב חוץ מאליס מונרו, אולי) והפסיקו לעשות סרטים טובים עם הרבה סיפורים קצרים. צריך לומר את האמת, סרט הבנוי מריבוי של סיפורים קצרים שמתאגדים לסיפור אחד גדול ואפקטיבי, זה לחלוטין העשור הקודם. איך שלא נהפוך את זה, התחושה לא פעם, שריבוי סיפורים קצרים המתאגדים לתמונה כוללת אחת, מחמיצים את הפרטים הקטנים ומשאירים טעם חמצמץ של תפסת מרובה, לא תפסת.

       

      זה גם הטעם העולה בסוף בין השמשות. במחשבה ראשונה התחושה היא אכזבה. מה רצה להגיד הבמאי? עם מה אני הולך הביתה? וכאן חשבתי - אפשר להגיד שכשמו כן הוא, בין השמשות. המושג בין השמשות בא לרוב, להסביר תקופת מעבר בין אירועים גדולים וזמנים משמעותיים, למשל בין היום ללילה,  רגע לפני שהכוכבים יוצאים החוצה. דהיינו אזור הדמדומים של החיים.

      אך במקרה הזה - לא זה ולא זה. לא בשר, לא חלב. לא יום ולא לילה. שום תחושת מעבר, או לחות אחד משמעותי. אם כך, יותר מדויק היה לקרוא לו -  בין הכיסאות. יש כאן הרבה סיפורים קצרים ושונים שבסופו של דבר ימצאו את עצמם במקום אחד מתעמתים זה עם זה. אבל מה שווים הסיפורים, יפים ככל שיהיו ומרגשים ככל שיהיו, אם אין להם התחלה-אמצע-סוף וכאן? וזו בדיוק הבעיה של בין השמשות, סרטו הראשון באורך מלא של אורן זינגמן המבטיח. מצד אחד עודף סיפורים, מצד שני זהו סרט קצר מאוד. כך שסיפורים מעניינים הולכים ברובם לאיבוד והחיבור ביניהם רופף, במקרה הטוב. מכאן נובעת עיקר האכזבה – כי יש כאן פוטנציאל אנושי וסיפורי מעניין ומרתק שהולך רק עד חצי הדרך וחבל. רוברט אלטמן? זה עוד לא.

      לא מעט סיפורים, או התחלות של סיפורים יש בסרט. מוכנים ללקט מהיר שלהם? בבקשה: אנה (נטליה פאוסט), היא אם ארגנטינאית שלוקחת את בנה רפא (איאן צנטנר המקסים), בן ה 9 לניתוח ברית מילה. בבית החולים, נקודת המפגש של רוב הדמויות בסרט, היא פוגשת רופא (גל זייד המצוין) המסביר לה כי נדרש לשם הניתוח אישור של האב, שנמצא בארגנטינה. מה שהאם לא מספרת זה, שכנראה הוא לא יחזור. לרופא עצמו יש לו עסק לא פתור בפני עצמו, עם אביו השוטר (רמי דנון), שיהיה חלק בשני הסיפורים הבאים. אלכס (שמיל בן ארי) אוסף את ביתו אושרי (רותם זיסמן כהן), שחוזרת מטיול ארוך בדרום אמריקה. בדרכם הביתה הם יהיו מעורבים בתאונת פגע וברח אשר תטרוף את כל חדוות החזרה הביתה והתרגשות השיבה. במקביל, חווה (ריימונד אמסלם) דיילת מכירות בדיוטי פרי, אם חד הורית גם היא לילדה שחושבת שאין לה אמא, תגלה בטעות את פרטי האימוץ שלה ותעקוב אחר האם הנוטשת, דליה. דליה (אורלי זילברשץ) בעצמה היא ספרית בעלת ילדה מחוננת ומוכשרת שבסופו של דבר תקלע אף היא לבית החולים ולא אגלה לכם למה.

      בבית החולים רפא (זוכרים?) יפגוש את תמר (יערה פלציג המעולה), נערה בכיתה ט' החולה בסרטן הודג'קינס מתקדם. תמר סוחפת את רפא להרפתקה, בה יגלה את האמת על החיים. וואו, עכשיו אפשר לקחת נשימה, כי כל זה (ועוד לא סיפרנו הכל) יבוא לידי ביטוי ב 90 דקות סרט וזו בעיה לא קטנה. המשותף לכולם- סודות ושקרים. כל אחת מהדמויות המובילות משקרת ומחביאה סוד ותפקיד הילדים הוא לחשוף אותם. החיסרון- אי אפשר לספר כל כך הרבה סיפורים ולהצליח לארוג אותם בלי יותר מדי חורים בעלילה וכך יוצא שיש סיפורים שלא ברור מה תפקידם ומה הם משרתים בעלילה. הידוק וניפוי של חלקם היה משרת טוב יותר את הסרט ומאפשר להרחיב סיפורים אחרים.

       

      ובכן בין השמשות הוא לא סרט רע. בכלל לא, אבל זהו גם לא סרט טוב ואני באמת רציתי לאהוב אותו כל כך. אפילו  אורלי זיברשץ , שחקנית נפלאה לכל הדעות, מקבלת תפקיד מצוין אך קצרצר מדי וקטן עליה בכמה מידות, משאירה טעם של עוד, לא מספק. כך גם ריימונד אמסלם, שלא מביאה את מלוא האיכויות שלה לידי ביטוי ויוצאת די חיוורת. כך יוצא שיש פה לא מעט רגעים יפים שמראים איזה פוטנציאל אדיר היה כאן, אם רק היה יותר הידוק. הנחמה הגדולה היא ששחקנים שכן מקבלים מקום ובראשם דווקא הנבחרת הצעירה: יערה פלציג ואיאן צנטנר, גונבים את ההצגה בקלילות לגברדיה הבכירה שמסתובבת סביבם.

      אז עד שיקום הרוברט אלטמן הבא, רק אפשר להפסיק עם טוואי הסיפורים?

       

       

       

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 3 מתוך 5

        פרופיל

        rotemmon
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        בלוגים אהובים

        • שמנמנים

        הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך