עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    15 תגובות   יום שלישי, 27/9/11, 19:27

    ''

     

    זהו. נגמרה תשע"א. איזו שנה זו היתה. כמה תהפוכות. כמה רעש. ובכל הבלגן שהיה פה, אולי עדיף להתמקד במוזיקה. מוזיקאים רבים הוציאו אל אוויר העולם את פרי תוצרתם ועמלם, אבל איך לומר זאת בעדינות, מבלי לפגוע באף אחד – זו לא היתה שנה הכי טובה למוזיקה הישראלית. לפחות לא למיינסטרים שלה. נדמה שמכל הרעש מסביב, עוד לא באמת התארגנו על השנה הזאת. בהרבה מובנים, המיינסטרים המשיך גם השנה את דעיכתו הכואבת והדברים היפים יותר נראו בשוליים. הנחמה: גיבורי הרוק מהניינטיז חזרו לתמונה. הקספרים, קפלן, אמדורסקי, איפה הילד, מוניקה סקס וכו' שבו לבעוט. מלבד זה, לא נרשמו השנה מגמות חדשניות במיוחד – זמרים המשיכו להוציא אלבומי פולק באנגלית, המזרחי המשיך לשלוט, הנתן גושנים והעידן חביבים למיניהם ניסו לתת פייט משל עצמם, אך זה לא היה זה. אבל אנחנו בעניין של סיכומים וחגיגות, אז למה רק להתלונן? היו השנה גם לא מעט אלבומים מעולים ומפתיעים.

     

    אני נרגש מאוד להציג בפניכם את מצעד האלבומים שלי. המצעד הזה מבוסס אך ורק על הטעם הקלוקל שלי ועל מה שפשוט עשה לי טוב לשמוע. הרציונל שלו: גם וגם. גם שוליים וגם מרכז. אתם רשאים להציע חלופות משלכם, להתווכח וגם לקנות למישהו יקר כמתנה לחג. קבלו אותם...21 הגדולים.

     

     

    המצטיינים:

    ''

    נעם רותם - ברזל ואבנים – ללא ספק אלבום השנה. לכל מי שחשב שעזרה בדרך היה הברקה חד פעמית, גרם נעם רותם באלבומו השלישי לאכול יותר מכובע אחד. יצירת המופת הנוכחית מעוטרת באסופה אדירה של שירים, מלנכוליים, בועטים ומולחנים לעילא. נעם רותם משייף את החלודה מעל הרוקנרול ועזר עוד טיפה להביא אותו אל המרכז. אילו היה היכל מוזיקה בישראל אזי לברזל ואבנים השיר, כמו גם הכיתה שלנו וקראת לי קין, היה שם קיר מיוחד. כמובן, שיר השנה שלי: קראת לי קין. זה לא ברזל ואבנים זה מסמרים ונוצות.

     

    אסף אמדורסקי - צד א' – עד שיצא ברזל ואבנים זה היה ללא ספק אלבום השנה שלי. שבעה שירים בסך הכל בדיסק קצרצר, ענוג, עדין ומלכותי. מי שציפה להרי את חלק ב' התבדה ואולי התאכזב, אבל בעבור מי שבאמת אוהב את אסף אמדורסקי ואת ההפקה המצוחצחת והלחנים המדויקים, מדובר בעליית כיתה. אם חסר ברשימה אלבום של שירי אהבה, זהו אלבום האהבה המריר-מתוק של השנה. רעידת אדמה, סגן שיר השנה, ניפוץ הלב לרסיסים. 

     

    ברי סחרוף – אתה נמצא כאן – כאן שם ובכל מקום. אחרי שהיה נדמה שמשהו מתפספס בקריירה הברי סחרופית, בא האלבום המרשים הזה וסתם פיות. ברי כאן ומוקדם להספידו. מלך הרוק חי ובועט ושום נעם רותם לא ייקח לו את הכתר. ברצף האלבומים של סחרוף, האלבום הנוכחי ממשיך את הקו של נגיעות דווקא ומביא את כל מה שאנחנו הכי אוהבים אצל ברי: אנרגיה, להט ולהיטים המנוניים. העין, זמן של מספרים, כלום זה לא סתם, נחמה ואתה נמצא כאן הם רק חלק קטן מאלבום בלתי נשכח. חוץ מזה ברי סחרוף גם כובש את התואר השיר המחודש הטוב של השנה – חיית הברזל. קלאסיקה מודרנית.

     

    רועי דהן - Some Of This Life – הדיסק הכי טוב השנה שלא שמעתם ולא הכרתם. אין לי ספק שאם היה יוצא לפני חצי שנה, זה היה אלבום השנה. שנייה לפני סגירת הרשימה הצליח הדיסק הזה להשתחל וזה לא אירוע של מה בכך. מגובה ב-12 שירים יפים עד כאב, בין היפים שנשמעו השנה, האלבום הזה עוד יגיע רחוק. גם רועי דהן. אם יש אלבום ברשימה הזאת שאתם צריכים לעצור עבורו הכל, זה האלבום הזה. גבע אלון ואסף אבידן צריכים להתחיל להזיע, המקום במשבצת הפולק הולך ומצטמצם. תעשו היכרות עם   Falling like a stone. שלמות.

     

    אהוד בנאי – רסיסי לילה – זה אולי לא אלבומו הטוב ביותר של אהוד בנאי, אבל לחלוטין זה אלבום טוב מאוד בכל קנה מידה. אלבום שיש בו הכל וזה אומר הרבה עבור חובבי אהוד בנאי. במילים אחרות, כל אחד יכול למצוא פה משהו שהוא אוהב: השנטיפיים יאהבו את כמו ציפור ושרה, הרוחניים את אבן ספיר, הדילנסטיים יאהבו את אני הולך, הרומנטיקנים את פרפרי הקצב ומספרי הסיפורים את ר"ג-גבעתיים. בקיצור, אלבום אהוד בנאי טיפוסי ומקסים.

     

    מוניקה סקס – מנגינה – מי אמר שרק בנות רוצות לכייף? גם בנים רוצים והדיסק הזה הוא ההוכחה המושלמת לכך. מדובר פה באלבום הכי כייפי ברשימה. עזבו אתכם מכובד ראש ומחאות, החיים בגיל 30 ++ יכולים להיות נחמדים. השמלה ממדריד, היה חודשים רבים מועמד מבטיח לשיר הקולי של השנה. גם ההפקה של עופר מאירי עזרה לקרב אותם קצת לעולם ולתת להם נגיעות של קינגס אוף ליאון (בהתחלה) וקצת מ MGMT (בסוף) שזה אומר: קצת גיטרות רועשות, קצת אלקטרו רך ודיסקואידי ופה ושם נגיעות סבנטיז. מדובר בממתק.

     

    דודו טסה והכווייתים – אם צריך לסמן סוג של טרנד השנה, אזי האלבום הזה הוא ממוביליו. ברוך השם, טרנד החזרה בתשובה נעצר מעט השנה, וזכינו דווקא בטרנד חזרה לשורשים. אבל הפעם באופן הכי שורשי שיש. דודו טסה עושה לא פחות ממוזיקה ערבית וליתר דיוק - עיראקית (שכל כך כיף לתקלט אותה) ומתאים אותה לימינו אנו. על הדרך הוא מארח את אמא שלו, את ברי סחרוף ואת יהודית רביץ לאחד האלבומים המעולים של השנה והחשובים בכלל.

     

    רביד כחלני - Yeman Blues - חוץ מדודו טסה וריטה, גם רביד כחלני חזר לשורשים ובמקרה שלו אפשר להבין מאיפה. רביד עושה אינטרפרטציה מגניבה למוזיקה התימנית באלבום שלאט לאט ובהאזנות חוזרות הולך וסוחף ופתאום מגלים כמה הוא יפה. אם בחזרה לשורשים עסקינן, אז גם ריף כהן, מעוררת הסקרנות לשנה הבאה, עושה משהו בין צרפת למרוקו ונינו ביטון שחידש וחיזק את המוזיקה האנדלוסית-אלג'יראית. כבר אמרתי שמוזיקת עולם זה לא רק עידן רייכל?

     

    קרן אן – 101 – אם אתם מרימים גבה מה עושה כאן הדיסק הזה, אתם מוזמנים להוריד אותה. כן, קרן אן ברשימה שלנו. אף סיכום שנה לא שלם בלי איזה אלבום שיקי וכמה שיק יש על הבחורה באופן כללי ועל האלבום הזה בפרט. סופיה קופולה של המוזיקה מגישה אלבום קרן אני בכל רמ"ח איבריו, ואיזה תענוג זה, בתנאי שאתם חובבי הסגנון הרך והנעים. עשרה שירים עדינים של קוליות מענגת בתפר שבין ניו יורק לאירופה. הדיסק הכי נעים ברשימה ונעים זו לא מילה גסה. מומלץ לפתוח עם שיר הנושא 101.

     

    קוואמי והחלבות - זרים במאה ה-21 – את הסימנים המקדימים למחאה החברתית אפשר היה למצוא באלבום הזה. כשקוואמי והחלבות שלו משלבים ידיים עם פורטיס (שהוציא לפני שניה וחצי דיסק משלו) ברור לכל ששקט לא יהיה כאן. ואכן, קוואמי מביא דיסק עמוס בשפיצים ומשפריץ מחאות לכל עבר. פלא שהדיסק הזה עבר בשקט יחסי. באופן מפתיע (?) גלגל"צ חיבקו כאן את השיר הכי קל לעיכול (שגם אותו כיף לתקלט), אך זה לגמרי לא השיר הכי טוב באלבום. תנסו דווקא את השיר האחרון: סוף הדרך, תרתי משמע.

     

    דניאלה ובן ספקטור - Love Is – שנה שנייה ברציפות במצעד ובצדק. דניאלה ספקטור שהפציעה בשמי המוזיקה הישראלית באחד האלבומים הכי יפים של השנה שעברה, הוציאה גם השנה אלבום קטנטן ויפה, שלמעט שיר אחד, נשאר רוב הזמן מתחת לרדאר ולא מאוחר לתקן זאת. הקונספט: שירי אהבה רכים, מתוקים וכואבים של שני אנשים בראשית ימיהם כזוג צעיר. התענוג מוגש עם טיפה אלקטרוניקה ברקע ועם דניאלה ספקטור הענוגה כתמיד בפרונט. שיר הנושא ייקח אתכם כבר למחוזות אפלים של רחבת הריקודים, מומלץ.

     

    העשירייה השנייה:

     

    Sabbo & Kuti - Better days  - ג'מייקה ביט בוקס מייד אין איזראל. בגלל הרגאיי, בגלל ההפקה המעולה, בגלל הגוון הים תיכוני, בגלל סאבו ובגלל קותי. זה לא דיסק, זו מסיבה. מומלץ לצרוך עם משקה ביד.

     

    Asaf Avidan & The Mojos - Through The Gale  - אז אסף והמוג'וס כבר לא, וזה אולי לא אלבום הפרידה שמגיע לנו (ומגיע), אבל זה עוד צעד מיוחד, שונה ויפה של אסף אבידן בכיבוש העולם ובכיבוש הקהל. אלבום קונספט? זה לא מילה גסה.

     

    בני בשן מארח את בום פם - ריקודים על פי תהום – דמיינו שנכנסתם למסבאה ובה זמר עם פה מלוכלך, אי שם בדרום תל אביב. זה בדיוק האלבום הזה. אלבום שכל כולו יאללה באלגן ובעיקר בזכות שיר מספר 5, השיר הכי כייף לנגן בכל מסיבה: אחלה חמודה. הולך מצוין עם עארק.


    Uzi ramirez – Lick my heart  - יום אחד כשיחקרו מה יש לזמרים ישראלים צעירים עם אמריקנה, יתחילו בדיסק הזה כנראה. עוזי רמירז יכול בקלות להשתבץ בין ברייט אייז לדבנדרה בנהארט.

     

    יהוא ירון - דברים יומיומיים כאלה – אם לתמצת את האלבום הזה בארבע מילים: ערן צור, הדור הבא. או זה הקטן גדול יהיה. אל תשאירו אותו רק ברחבי האוזןבר. אמנות.


    טליה אליאב – קוד הזיכרון – קברטי, מאתגר ולא קל לעיכול, אבל שווה את צליחתו.

     

    כנסיית השכל – שורות של אנשים – הדיסק הכי לא מוערך השנה וחבל. אז הוא פחות להיטי ואולי לא הכי טוב של הכנסייה, אז מה?  זה לא אומר שלא היו בו כמה פנינים, כמו כלבי הגשם ואושר למשל. יום אחד נתעורר ונגיד, איזה יופי. אז אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. שווה.

     

    ירמי קפלן – חשק – החיים מתחילים בגיל 50, תשאלו את ירמי קפלן.  מסתבר שגם אחרי שכולם מספידים אותך, אפשר עוד להכניס כמה להיטים לפלייליסט. ירמי בועט בדרכו וזה לא רע בכלל.

     

    J.Viewz - Rivers and Homes  - עוד קצת מאותו דבר שנקרא J. Viewz . זה אולי לא מחדש הרבה, אבל מי אמר שחדשנות זה הכל? אלבום לא רע לחובבי הז'אנר (אלקטרוניקה סטייל רויקסופ, נגיד) והלהקה.

     

    רונה קינן – המראות ונחיתות – ובכן, האלבום הזה יכול היה להיות במיקום הרבה יותר גבוה, אלמלא היו לוקחים שירים יפים ומלבישים אותם בהפקה מבוגרת ומיושנת שעושה להם עוול. חבל, אבל עדיין מדובר באלבום טוב שנכנס לעשרים הגדולים בקלות.

     

    בשבועיים האחרונים יצא מבול של דיסקים חדשים יפים יפים. ביניהם: פורטיס, גלעד כהנא, פוליקר, TYP, תומר יוסף ועוד,

    שלצערי הרב מימד הזמן לא מאפשר להכניסם לרשימה, אבל הם שווים רכישה ואף למעלה מכך.

     

    עשו טובה, קנו למישהו מתנה לחג איזה דיסק ישראלי יפה.


    איפה שלא תהיו בשנה הקרובה ומה שלא תעשו, תשתדלו שזה יהיה עם מוזיקה. ישראלית.

    שתהיה לנו שנה טובה

    דרג את התוכן:
      ביקורת על ברזל ואבנים, נעם רותם בהופעה

      נעם רותם, גיבור גיטרה

      17

      מוזיקה  נעם רותם, ברזל ואבנים

      13 תגובות   יום חמישי, 21/7/11, 11:09

      ''

       

      יש אמנים שמשבר האלבום הראשון (לא מוכר, לא מושמע ברדיו, לא מגיעים להופעות) מחזיר אותם הביתה לביצוע דין וחשבון מעמיק. לחלקם, אותו חשבון נפש גורם לפרוש אחר כבוד ולחפש תחום עיסוק אחר ולהישאר עם חצי תאוותם בידם. לחלק אחר הוא גורם לחזור הביתה, לשתוק קצת, לעבוד ולחזור באותות ובמופתים.


       

      נעם רותם, הוא כמובן המקרה השני. אמש על בימת הבארבי, הוא עלה כמנצח. אם תרצו, הטוען לכתר נסיך הרוק הנוכחי ויש לו סיבה מעולה, בעצם שתיים: עזרה בדרך וברזל ואבנים. ברי, מאחוריך. אחרי הכישלון של חום אנושי, אלבומו הראשון הגיח לפתע האלבום עזרה בדרך ונשכחו ימי קרח תשע העליזים וימי חום אנושי הדכאוניים. נעם רותם הומצא מחדש: בוגר, אחראי, שקול, כואב, מדמם ובעיקר גבר אוהב, מתלבט ומפחד. במילים אחרות, עזרה בדרך, אז כן עכשיו, הוא אחד האלבומים העבריים הטובים של העשור הקודם. גם חיבוק הפלייליסט עשה לזה רק טוב והנה נעם רותם מגיע לקהלים שמעולם לא חשבו לשמוע אותו קודם (טוב אולי כן בזמן להקת הנעורים ההיא). ואז הגיע ברזל ואבנים שהוכיח: נעם כאן להישאר.


       

      לפיכך, כשבאמתחתך שני אלבומי מופת (לא פחות), אלבום שאף אחד לא מכיר ושני אלבומי להקת נעורים א-לה-סוויד, בחירת שירים למופע היא עניין מעניין ומסקרן. מי יקבל את מירב המשקל? כמובן שהערב סבב סביב ברזל ואבנים, אבל מי שבקיא בדיסקוגרפיה הרותמית קיבל כאן ערב מושלם, אם לא למעלה מזה. מי שחשש שעיסוק בנושאים כמו סרטן, מוות, חטאים, בדידות ושאר תחלואי העולם יגרמו לערב מדכדך, הוא יכול לשכוח מזה. האווירה כולה אמרה כאן הולכים על רוק גיטרות ובאמת: שתי גיטרות, בס ותופים שלטו הערב. גם השירים השקטים יותר (כמו עולה ויורד למשל) קיבלו עיבוד סוער ורועש והאנרגיות שעפו מהכריזמה הבימתית של נעם רותם אפשר היה להאיר הרבה יותר מאת שכונת פלורנטין.


       

      הערב נפתח ברצף מוחץ של רוק אמיתי לפנים (סליחה על הביטוי השטחי משהו). ריפי גיטרה השתוללו כאן כאילו אין מחר: ברזל ואבנים ועמוק הלילה, שפותחים את האלבום פתחו גם את הערב ואז זה הגיע. קראת לי קין. ברוח סיכומי השנה שיבואו עוד חודש וחצי בערך, אני כבר יכול לגלות לכם ששיר השנה שלי הוא קראת לי קין. ואם הוא כאן על תחילת הערב, מה יישאר לסוף?


       

      אל דאגה, מהשיא הסוחף הזה, הערב רק המשיך לעלות עוד, כשהגיטרות לא מרפות לרגע ומטפסות מיד לשיא נוסף, באחד החידושים הטובים והמדויקים שנעשו בשנים האחרונות בעברית- חרב דמוקלס. תחלואי העולם ביקשתם? הנה קיבלתם. ביצוע סמיך, חם ונוקב שלו ריד היה מתהפך בקברו מקנאה, אילו היה מת. נקודת חולשה היחידה בחלק המרכזי של הערב היתה דווקא הביצוע השקט, לשיר הכי פוליטי באלבום – נטלי. אני יודע, יש כאן כמה כאלה שזהו מבחינתם השיר הטוב באלבום, בעיני זוהי נקודת חולשה רגעית.


       

      הערב ממשיך להטעין את הקהל באנרגיות כשהשיא הבא שנרשם יכול היה בקלות להפוך לבדיחה. סרטים. זוכרים את קרח תשע? אז זה. תוך ויתור חכם על הקלידים של בריט-פופ הניינטיזי ועל החיקוי של ברט אנדרסון, השיר הזה בקלות יכול להיכנס לאחד האלבומים של נעם רותם ולהתאים בדיוק. טוב חוץ מהטקסט. ואם בטקסט עסקינן אז בשלושת הביצועים הבאים שחותמים את ההופעה ישנו השילוב המושלם בין טקסט שאפשר לכנות אותו שירה ללחן: אל סוף היום, עולה ויורד ועזרה בדרך. אם היו ניצוצות עד כה, פה מדובר כבר באש.


       

      שני הדרנים מסקרנים מאוד סגרו את הערב הנהדר הזה. פרק א' של ההדרן הראשון נפתח עם הכיתה שלנו והשיר מהקומה ה-9. הכיתה שלנו הוא אולי אחד הטקסטים הנוקבים, הכואבים, החברתיים והרגישים באלבום. הערב, נעם רותם פורט על הגיטרה החשמלית ולאט לאט הלהקה מצטרפת. אם הלב יכול היה להיקרע הערב, כאן הוא נשבר.

       

      מבחינתי, היה אפשר לסגור כאן את ההופעה. אני את שלי קיבלתי, אבל איפה. לנעם רותם יש תכניות אחרות בשבילי:

       

      בהדרן השני קיבלנו את התמצית של הערב כולו: חגיגת רוק. ואם מקודם תהיתי לגבי בחירת השירים הערב, כאן קיבלתי את התשובה. לא מתכחש לעבר, לא מוחק אותו. להיפך. מחבק אותו. הערב נסגר עם ארבעה שירים שהותירו את הקהל רעב רעב רעב: אסף אמדורסקי ואיתו לנצח, המתבקשים והחינניים, הפכו את הבארבי למסיבה. שוב עיבודי הרוק עושים לשירי קרח תשע רק טוב. ועכשיו, הגיע תורו של האלבום ההוא, הראשון, הנשכח והכושל לצאת כמנצח כשדווקא הוא סוגר את הערב עם גיבור גיטרה וחום אנושי.


       

      גיבור גיטרה, חום אנושי? נעם רותם זה תנור. תחנת אנרגיה קטנה. יצאתי כל כך טעון באנרגיות שהרגשתי כמו זיקוק. מתי זה קרה לי בפעם האחרונה?

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        פרופיל

        rotemmon
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        בלוגים אהובים

        • שמנמנים

        הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך