עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    14 תגובות   יום שני, 21/11/11, 10:41

    ''

     

     

    כשדלקו האורות בסוף הסרט מאניבול, לא היסס בחור אחד בשורה קדמית לשאול בקול רם, האם היו מביאים את הסרט הזה לישראל אם לא היה מדובר בבראד פיט? אותו בחור, המשיך ותהה בקול רם – את מי לעזאזל מעניין סרט על בייסבול. ובכן, בחור יקר – טעית. זה אמנם סרט עם בייסבול, אבל זה ממש לא סרט על בייסבול.

     

    איכשהו הבייסבול לא ממש תפס בעולם, חוץ מבארצות הברית. אבל שם? שם זה כמעט קודש הקודשים, או לפחות בסדר גודל של הכדורסל, אבל אל תתפסו אותי במילה. בהתאם לכך לא הרבה סרטי בייסבול תפסו בארץ. אני מנסה לפשפש בזיכרוני החלוד ולעשות ניים דרופינג לסרטים מהסוג הזה שכן בלטו בארץ ורק שלושה הצליחו לעשות הום ראן. השלושה היו כמדומני: ליגה משלהן, שדה החלומות והזדמנות שנייה. אני מניח שדווקא שני סרטים הראשונים הצליחו להגיע אל הקהל, לא בזכות הנושא כי אם בזכות הכוכבים שלהם: מדונה בראשון וקווין קוסטנר בשני (בימים שעוד שניהם משכו קהל לבתי הקולנוע) והשלישי בזכות סנדרה בולוק והאוסקר הראשון שלה. אז מה יהיה במקרה של מאניבול? סבירות גבוהה שאם יתפוס הסרט בארץ, זה לא יהיה בזכות הנושא – זה בגלל פיט (והמועמדות הכמעט ודאית שלו לאוסקר). אבל משהו בכל זאת כן מטריד אותי בכל העניין הזה. אני מודה, הספורט נוכח כאן בכל סצנה וסצנה אבל לקרוא למאניבול דרמת ספורט, זה יהיה נכון אבל לגמרי לא מדויק.

     

    מאניבול בעצם משמיע בקול רם, את מה שלא מעט ארגונים בארץ ובעולם עושים בעשור האחרון – מתרגמים את הכל למספרים. במילים אחרות – מדידה והערכה של עובד על ידי תרגום עבודתו למספר. נתון. סטטיסטיקה. מדור הספורט נוחת ב TheMarker פינת כלכליסט. אפשר להתקומם נגד זה, אפשר לכעוס ולהתעצב על "איך העולם הפך לטכנוקרטי וקר" ולהתקשות להאמין שזה מגיע גם אל הספורט, אבל במקרה של מאניבול זה ניצחון הקטנים על הגדולים. העניים על העשירים. האנדרדוג על הסוס המנצח.

     

    אז לפני שאתם נבהלים מיותר מדי נתונים ומספרים בערוץ הספורט שלכם צריך לעשות קצת סדר בסיפור. בראד פיט הוא מנהל מקצועי של קבוצת הבייסבול הכושלת של אוקלנד. פיט תולה את הסיבה לכישלון בכך שהתקציב הזעום של קבוצתו לא מאפשר לו להביא באמת שחקנים מצוינים אל הקבוצה. מספיק לקרוא קצת מאוד עיתוני ספורט אבל לא רק אותם בשביל לדעת שכוכבים גדולים עולים הרבה כסף ובדרך כלל הם מצדיקים את זה. בקיצור, מסי – לא היה יכול לעבוד שם (אילו היה עוסק כמובן בתחום). חיבור עם אנאליסט צעיר בוגר תואר בכלכלה מייל (ג'ונה היל המתוק אימים במהפך מטורף) עוזר לו בעצם להפוך את השחקנים לסטטיסטיקות. למספרים. מי עשה הכי הרבה "הליכות", "הום ראן", חבטות ועוד מרעין בשין שאין לי מושג בהם ולהתחיל להצליב מידע. לא עוד כוכבים, אלא קבוצה שתורכב מהשחקנים שהנתונים הסטטיסטיים שלהם יתנו בסוף את הכסף – את הנקודות והניצחונות. זה לא כל כך פשוט לשנות סדרי עולם, להילחם מול דירקטוריון שמצד אחד רוצה תוצאות ומצד שני לא משחרר את החבל. זה גם מצריך המון אמונה בתכנית שאפשר להמשיל אותה לסיבוב פרסה במהירות של 100 קמ"ש. צריך להיות מאוד מיומן בשביל להצליח לעשות את זה. זה גם לא כזה פשוט כשמאמן הקבוצה (פיליפ סימור הופמן) לא שותף ולא מאמין במהלך. היופי במאניבול שהוא קצת מנפץ את הבועה הזאת שנקראת כוכבות. למה לשלם לכוכב מיליוני דולרים כשהוא לא בהכרח מצדיק אותם? אפשר להשליך את זה על עוד כמה תחומים בחיים. תפתחו את העיתונים, אתם יודעים מה – אפילו את פנאי פלוס. האם הוליווד יורה לעצמה ברגל?

     

    מאניבול מפרק את הדילמה, את האמונה, הסדקים בה ואת הכישלונות ברגישות רבה. מהר מאוד הראש מתקדם עוד כמה צעדים קדימה ושואל שאלות שיש לשאול אותן – האם הכל זה כסף? מה מקומו של המאמן – איש השטח האמיתי בכל הסיפור ומה מקומם של השחקנים? ובכלל- האם כולנו בובות בידיהם של מנהלים גדולים מאיתנו? אל תענו לי אפילו, אני יודע את התשובה.

     

    בנט מילר במאי הסרט, מי שעשה את קפוטה המצוין בחר קצת להזניח את כוכב סרטו הקודם – פיליפ סימור הופמן ומתרכז בדמויות של בראד פיט ובג'ונה היל. לעומת שני אלה כל השאר יוצאים די חיוורים (רובין רייט ל3 דקות? זהו?). אבל בכל זאת, מאניבול מצליח להביא אל הקולנוע רוח אחרת, קצת יותר מתוחכמת ומכובדת מאשר שאר הסרטים שציינתי בהתחלה. יש בו משהו שמזכיר לפחות ברוח, את הבית הלבן ולא בכדי (ארון סורקין אחד התסריטאים הוא התסריטאי של הבית הלבן). לפעמים זה יוצא קצת קורקטי מדי, אמריקאי מדי ופחות מדי מלוכלך ואמיתי. אבל וזה האבל החשוב ביותר - היכולת לקחת צופה שלא מבין כלום בספורט (ועוד אחד כזה שבכלל לא מוכר בארץ) ולהפוך אותו למשהו מלהיב ולא משעמם לשנייה, זה הישג גדול. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      12 תגובות   יום שלישי, 31/5/11, 20:03

      ''

       

      והפעם הרשו לי לפתוח בצורה מעט שונה. באזהרה.

      צופים יקרים, עץ החיים הוא לא סרט של בראד פיט ושון פן. הם אולי מופיעים בו, אבל זהו לחלוטין לא סרט עם בראד פיט ושון פן. בבקשה, אם חשבתם ללכת לסרט עץ החיים, אתם מוכרחים לקרוא איזו ביקורת אחת או שתיים ולחשוב טוב טוב לפני שאתם הולכים על זה. אני מדמיין את אותם מסכנים שראו מודעה לסרט חדש של השניים ולא קראו עליו דבר, רכשו כרטיס, הביאו בייביסיטר ובמקום זה קיבלו ערב פיוט ושירה ארוך משולב עם סרט טבע מרהיב, אבל בכל זאת - סרט טבע. ושלא תבינו לא נכון – בעיני, מדובר בסרט מבריק ומרשים. לא פחות.

       

      ובכן, כמו שאתם מבינים מאזהרה זו, עץ החיים הולך להיות הסרט השנוי ביותר במחלוקת בשבועות הקרובים. אחרי פסטיבל קאן בו הוא יצא וידו על העליונה (לארס פון טראייר? תאכל אבק) ויותר מדי שנים של שתיקה, טרנס מאליק מביא שוב יצירה שלא תמיד יודעים איך לאכול אותה, אבל אני? אני אוהב את טרנס מאליק. אוהב אותו מאוד.

       

      מי שהביא את ימים ברקיע האלמותי, את הקו האדום ואת העולם החדש, לוקח הפעם את הקולנוע הפיוטי והאוורירי עד לקצה. בלי עלילה קוהרנטית וליניארית, עם שבירת מוסכמות לגבי מהו סרט ואיך אחד כזה צריך להיות. רצף של תמונות קצרות וארוכות, שבורות לסיפור לא בהכרח כרונולוגי, לא בהכרח נהיר ובהיר. טרנס מאליק מזמין את צופי הקולנוע למרחקים ארוכים לשעתיים ומשהו של קולנוע אתגרי עוצר נשימה, שכן – כמו שכבר הבנתם: אי אפשר להישאר אדיש אליו. או שאוהבים או שממש שונאים. אין אמצע כמעט. ולא, על אף בראד פיט, הפעם לא מדובר בקולנוע לכולם. בידור? את זה תמצאו בבדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק.

       

      אבל עץ החיים הוא לא רק פיוט. זהו בעיקר סרט דתי. נוצרי מאוד. כמדומני, זהו הסרט הדתי ביותר של מאליק ולא בכדי. עץ החיים עוסק באובדן ובחיפוש אחר הנחמה וריפוי הכאב. אובדן של ילד, של אח והכעס הנלווה לו- באמצעות שאלות קשות לאלוהים, מחשבות ותהיות אובדניות. בעוד בני המשפחה ממאנים להשלים עם האובדן, הגאולה בוא תבוא בשלל דימויים דתיים על גדולתם של החיים ועל נזר הבריאה. אז ייכנס לתמהיל הקולנועי הזה, כל מה ששמעתם לשמצה על עץ החיים – חזרה אחורה בזמן אל סיפור הבריאה, אל התוהו ובוהו, אל יצירת השמיים והארץ וכל צבאם, על יצירת החי וכן גם את הדינוזאורים תפגשו כאן ועוד כמה שאלות קיומיות. אם אתם ציניים, זה לגמרי לא בשבילכם. אבל החלק הזה הוא פשוט יפיפה ומרשים, כמעט קלאסי ושמימי. על דבר אחד אי אפשר לחלוק לגבי סרטיו של מאליק בכלל ועל עץ החיים בפרט – את היופי אי אפשר לקחת ממנו.

      מי שצלח את החלק הזה, מגיע לשלב הבא בו ייכנס הסרט כבר לתמות "קולנועיות" קונבנציונליות יותר. מערב שירה דתי הוא יהפוך לדרמה משפחתית נוגעת ללב, אם כי מעט ארוכה יחסית באופן מפתיע. החלק השני של הסרט מסביר קצת יותר לעומק את הדינמיקה המשפחתית, עד כמה שמאליק מאפשר לסיפור לצאת. מאליק חזור לילדותם של הגיבורים, ומתמקד ביחס הנוקשה והאלים של האב (בראד פיט) , בעיקר לבנו הבכור ג'ק (כולם מדברים על שון פן, אבל אף אחד לא מדבר על הילד שמשחק אותו בצורה מדהימה – האנתר מקראקן). כמובן שדמות האב, שתיקת האם, קנאה בין האחים (לצופים רגישים במיוחד מדובר בקטעים מדמיעים, הזהרו) ואמריקה של שנות החמישים מעצבים אותו כבוגר כעוס ועצוב. אמנם גם בחלק הזה, לא כל החלקים ברורים דיים, אך ללא ספק זהו גם חלק מרגש ואמיץ, לא פחות. באחת הסצנות החזקות בחלק הזה ג'יק הילד בא בחשבון עם אביו הקשוח בטענה כי הם דומים זה לזה ולכן שונאים זה את זה. ברגעים רבים הוא אפילו סנטימנטלי יותר ומעורר הזדהות. ברגעים אחרים הוא פשוט מפעים.

       

      ערב שירה ופיוט? קולנוע אווירתי? שיעור תנ"ך? שיעור אזרחות? הכל יכול להיות. מה שבטוח טרנס מאליק, על אף היומרה והשימוש לעתים בקלישאות שחוקות, הוא אתגר המותח את גבולות הקולנוע ומזכיר כמה המדיום הזה מרשים, כשהוא מרשים!

       

       

      ומחשבה לסיום:

      תופעה שחוזרת על עצמה ביותר מדי סרטים לאחרונה - צופים המגיעים לסרט שאינו לרוחם, מדברים בקול רם ומחווים דעתם, צוחקים וכן הלאה. קצת נימוס ושלא יפריעו, זה יותר מדי לבקש?

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        פרופיל

        rotemmon
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        בלוגים אהובים

        • שמנמנים

        הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך