עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    15 תגובות   יום שלישי, 27/9/11, 19:27

    ''

     

    זהו. נגמרה תשע"א. איזו שנה זו היתה. כמה תהפוכות. כמה רעש. ובכל הבלגן שהיה פה, אולי עדיף להתמקד במוזיקה. מוזיקאים רבים הוציאו אל אוויר העולם את פרי תוצרתם ועמלם, אבל איך לומר זאת בעדינות, מבלי לפגוע באף אחד – זו לא היתה שנה הכי טובה למוזיקה הישראלית. לפחות לא למיינסטרים שלה. נדמה שמכל הרעש מסביב, עוד לא באמת התארגנו על השנה הזאת. בהרבה מובנים, המיינסטרים המשיך גם השנה את דעיכתו הכואבת והדברים היפים יותר נראו בשוליים. הנחמה: גיבורי הרוק מהניינטיז חזרו לתמונה. הקספרים, קפלן, אמדורסקי, איפה הילד, מוניקה סקס וכו' שבו לבעוט. מלבד זה, לא נרשמו השנה מגמות חדשניות במיוחד – זמרים המשיכו להוציא אלבומי פולק באנגלית, המזרחי המשיך לשלוט, הנתן גושנים והעידן חביבים למיניהם ניסו לתת פייט משל עצמם, אך זה לא היה זה. אבל אנחנו בעניין של סיכומים וחגיגות, אז למה רק להתלונן? היו השנה גם לא מעט אלבומים מעולים ומפתיעים.

     

    אני נרגש מאוד להציג בפניכם את מצעד האלבומים שלי. המצעד הזה מבוסס אך ורק על הטעם הקלוקל שלי ועל מה שפשוט עשה לי טוב לשמוע. הרציונל שלו: גם וגם. גם שוליים וגם מרכז. אתם רשאים להציע חלופות משלכם, להתווכח וגם לקנות למישהו יקר כמתנה לחג. קבלו אותם...21 הגדולים.

     

     

    המצטיינים:

    ''

    נעם רותם - ברזל ואבנים – ללא ספק אלבום השנה. לכל מי שחשב שעזרה בדרך היה הברקה חד פעמית, גרם נעם רותם באלבומו השלישי לאכול יותר מכובע אחד. יצירת המופת הנוכחית מעוטרת באסופה אדירה של שירים, מלנכוליים, בועטים ומולחנים לעילא. נעם רותם משייף את החלודה מעל הרוקנרול ועזר עוד טיפה להביא אותו אל המרכז. אילו היה היכל מוזיקה בישראל אזי לברזל ואבנים השיר, כמו גם הכיתה שלנו וקראת לי קין, היה שם קיר מיוחד. כמובן, שיר השנה שלי: קראת לי קין. זה לא ברזל ואבנים זה מסמרים ונוצות.

     

    אסף אמדורסקי - צד א' – עד שיצא ברזל ואבנים זה היה ללא ספק אלבום השנה שלי. שבעה שירים בסך הכל בדיסק קצרצר, ענוג, עדין ומלכותי. מי שציפה להרי את חלק ב' התבדה ואולי התאכזב, אבל בעבור מי שבאמת אוהב את אסף אמדורסקי ואת ההפקה המצוחצחת והלחנים המדויקים, מדובר בעליית כיתה. אם חסר ברשימה אלבום של שירי אהבה, זהו אלבום האהבה המריר-מתוק של השנה. רעידת אדמה, סגן שיר השנה, ניפוץ הלב לרסיסים. 

     

    ברי סחרוף – אתה נמצא כאן – כאן שם ובכל מקום. אחרי שהיה נדמה שמשהו מתפספס בקריירה הברי סחרופית, בא האלבום המרשים הזה וסתם פיות. ברי כאן ומוקדם להספידו. מלך הרוק חי ובועט ושום נעם רותם לא ייקח לו את הכתר. ברצף האלבומים של סחרוף, האלבום הנוכחי ממשיך את הקו של נגיעות דווקא ומביא את כל מה שאנחנו הכי אוהבים אצל ברי: אנרגיה, להט ולהיטים המנוניים. העין, זמן של מספרים, כלום זה לא סתם, נחמה ואתה נמצא כאן הם רק חלק קטן מאלבום בלתי נשכח. חוץ מזה ברי סחרוף גם כובש את התואר השיר המחודש הטוב של השנה – חיית הברזל. קלאסיקה מודרנית.

     

    רועי דהן - Some Of This Life – הדיסק הכי טוב השנה שלא שמעתם ולא הכרתם. אין לי ספק שאם היה יוצא לפני חצי שנה, זה היה אלבום השנה. שנייה לפני סגירת הרשימה הצליח הדיסק הזה להשתחל וזה לא אירוע של מה בכך. מגובה ב-12 שירים יפים עד כאב, בין היפים שנשמעו השנה, האלבום הזה עוד יגיע רחוק. גם רועי דהן. אם יש אלבום ברשימה הזאת שאתם צריכים לעצור עבורו הכל, זה האלבום הזה. גבע אלון ואסף אבידן צריכים להתחיל להזיע, המקום במשבצת הפולק הולך ומצטמצם. תעשו היכרות עם   Falling like a stone. שלמות.

     

    אהוד בנאי – רסיסי לילה – זה אולי לא אלבומו הטוב ביותר של אהוד בנאי, אבל לחלוטין זה אלבום טוב מאוד בכל קנה מידה. אלבום שיש בו הכל וזה אומר הרבה עבור חובבי אהוד בנאי. במילים אחרות, כל אחד יכול למצוא פה משהו שהוא אוהב: השנטיפיים יאהבו את כמו ציפור ושרה, הרוחניים את אבן ספיר, הדילנסטיים יאהבו את אני הולך, הרומנטיקנים את פרפרי הקצב ומספרי הסיפורים את ר"ג-גבעתיים. בקיצור, אלבום אהוד בנאי טיפוסי ומקסים.

     

    מוניקה סקס – מנגינה – מי אמר שרק בנות רוצות לכייף? גם בנים רוצים והדיסק הזה הוא ההוכחה המושלמת לכך. מדובר פה באלבום הכי כייפי ברשימה. עזבו אתכם מכובד ראש ומחאות, החיים בגיל 30 ++ יכולים להיות נחמדים. השמלה ממדריד, היה חודשים רבים מועמד מבטיח לשיר הקולי של השנה. גם ההפקה של עופר מאירי עזרה לקרב אותם קצת לעולם ולתת להם נגיעות של קינגס אוף ליאון (בהתחלה) וקצת מ MGMT (בסוף) שזה אומר: קצת גיטרות רועשות, קצת אלקטרו רך ודיסקואידי ופה ושם נגיעות סבנטיז. מדובר בממתק.

     

    דודו טסה והכווייתים – אם צריך לסמן סוג של טרנד השנה, אזי האלבום הזה הוא ממוביליו. ברוך השם, טרנד החזרה בתשובה נעצר מעט השנה, וזכינו דווקא בטרנד חזרה לשורשים. אבל הפעם באופן הכי שורשי שיש. דודו טסה עושה לא פחות ממוזיקה ערבית וליתר דיוק - עיראקית (שכל כך כיף לתקלט אותה) ומתאים אותה לימינו אנו. על הדרך הוא מארח את אמא שלו, את ברי סחרוף ואת יהודית רביץ לאחד האלבומים המעולים של השנה והחשובים בכלל.

     

    רביד כחלני - Yeman Blues - חוץ מדודו טסה וריטה, גם רביד כחלני חזר לשורשים ובמקרה שלו אפשר להבין מאיפה. רביד עושה אינטרפרטציה מגניבה למוזיקה התימנית באלבום שלאט לאט ובהאזנות חוזרות הולך וסוחף ופתאום מגלים כמה הוא יפה. אם בחזרה לשורשים עסקינן, אז גם ריף כהן, מעוררת הסקרנות לשנה הבאה, עושה משהו בין צרפת למרוקו ונינו ביטון שחידש וחיזק את המוזיקה האנדלוסית-אלג'יראית. כבר אמרתי שמוזיקת עולם זה לא רק עידן רייכל?

     

    קרן אן – 101 – אם אתם מרימים גבה מה עושה כאן הדיסק הזה, אתם מוזמנים להוריד אותה. כן, קרן אן ברשימה שלנו. אף סיכום שנה לא שלם בלי איזה אלבום שיקי וכמה שיק יש על הבחורה באופן כללי ועל האלבום הזה בפרט. סופיה קופולה של המוזיקה מגישה אלבום קרן אני בכל רמ"ח איבריו, ואיזה תענוג זה, בתנאי שאתם חובבי הסגנון הרך והנעים. עשרה שירים עדינים של קוליות מענגת בתפר שבין ניו יורק לאירופה. הדיסק הכי נעים ברשימה ונעים זו לא מילה גסה. מומלץ לפתוח עם שיר הנושא 101.

     

    קוואמי והחלבות - זרים במאה ה-21 – את הסימנים המקדימים למחאה החברתית אפשר היה למצוא באלבום הזה. כשקוואמי והחלבות שלו משלבים ידיים עם פורטיס (שהוציא לפני שניה וחצי דיסק משלו) ברור לכל ששקט לא יהיה כאן. ואכן, קוואמי מביא דיסק עמוס בשפיצים ומשפריץ מחאות לכל עבר. פלא שהדיסק הזה עבר בשקט יחסי. באופן מפתיע (?) גלגל"צ חיבקו כאן את השיר הכי קל לעיכול (שגם אותו כיף לתקלט), אך זה לגמרי לא השיר הכי טוב באלבום. תנסו דווקא את השיר האחרון: סוף הדרך, תרתי משמע.

     

    דניאלה ובן ספקטור - Love Is – שנה שנייה ברציפות במצעד ובצדק. דניאלה ספקטור שהפציעה בשמי המוזיקה הישראלית באחד האלבומים הכי יפים של השנה שעברה, הוציאה גם השנה אלבום קטנטן ויפה, שלמעט שיר אחד, נשאר רוב הזמן מתחת לרדאר ולא מאוחר לתקן זאת. הקונספט: שירי אהבה רכים, מתוקים וכואבים של שני אנשים בראשית ימיהם כזוג צעיר. התענוג מוגש עם טיפה אלקטרוניקה ברקע ועם דניאלה ספקטור הענוגה כתמיד בפרונט. שיר הנושא ייקח אתכם כבר למחוזות אפלים של רחבת הריקודים, מומלץ.

     

    העשירייה השנייה:

     

    Sabbo & Kuti - Better days  - ג'מייקה ביט בוקס מייד אין איזראל. בגלל הרגאיי, בגלל ההפקה המעולה, בגלל הגוון הים תיכוני, בגלל סאבו ובגלל קותי. זה לא דיסק, זו מסיבה. מומלץ לצרוך עם משקה ביד.

     

    Asaf Avidan & The Mojos - Through The Gale  - אז אסף והמוג'וס כבר לא, וזה אולי לא אלבום הפרידה שמגיע לנו (ומגיע), אבל זה עוד צעד מיוחד, שונה ויפה של אסף אבידן בכיבוש העולם ובכיבוש הקהל. אלבום קונספט? זה לא מילה גסה.

     

    בני בשן מארח את בום פם - ריקודים על פי תהום – דמיינו שנכנסתם למסבאה ובה זמר עם פה מלוכלך, אי שם בדרום תל אביב. זה בדיוק האלבום הזה. אלבום שכל כולו יאללה באלגן ובעיקר בזכות שיר מספר 5, השיר הכי כייף לנגן בכל מסיבה: אחלה חמודה. הולך מצוין עם עארק.


    Uzi ramirez – Lick my heart  - יום אחד כשיחקרו מה יש לזמרים ישראלים צעירים עם אמריקנה, יתחילו בדיסק הזה כנראה. עוזי רמירז יכול בקלות להשתבץ בין ברייט אייז לדבנדרה בנהארט.

     

    יהוא ירון - דברים יומיומיים כאלה – אם לתמצת את האלבום הזה בארבע מילים: ערן צור, הדור הבא. או זה הקטן גדול יהיה. אל תשאירו אותו רק ברחבי האוזןבר. אמנות.


    טליה אליאב – קוד הזיכרון – קברטי, מאתגר ולא קל לעיכול, אבל שווה את צליחתו.

     

    כנסיית השכל – שורות של אנשים – הדיסק הכי לא מוערך השנה וחבל. אז הוא פחות להיטי ואולי לא הכי טוב של הכנסייה, אז מה?  זה לא אומר שלא היו בו כמה פנינים, כמו כלבי הגשם ואושר למשל. יום אחד נתעורר ונגיד, איזה יופי. אז אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. שווה.

     

    ירמי קפלן – חשק – החיים מתחילים בגיל 50, תשאלו את ירמי קפלן.  מסתבר שגם אחרי שכולם מספידים אותך, אפשר עוד להכניס כמה להיטים לפלייליסט. ירמי בועט בדרכו וזה לא רע בכלל.

     

    J.Viewz - Rivers and Homes  - עוד קצת מאותו דבר שנקרא J. Viewz . זה אולי לא מחדש הרבה, אבל מי אמר שחדשנות זה הכל? אלבום לא רע לחובבי הז'אנר (אלקטרוניקה סטייל רויקסופ, נגיד) והלהקה.

     

    רונה קינן – המראות ונחיתות – ובכן, האלבום הזה יכול היה להיות במיקום הרבה יותר גבוה, אלמלא היו לוקחים שירים יפים ומלבישים אותם בהפקה מבוגרת ומיושנת שעושה להם עוול. חבל, אבל עדיין מדובר באלבום טוב שנכנס לעשרים הגדולים בקלות.

     

    בשבועיים האחרונים יצא מבול של דיסקים חדשים יפים יפים. ביניהם: פורטיס, גלעד כהנא, פוליקר, TYP, תומר יוסף ועוד,

    שלצערי הרב מימד הזמן לא מאפשר להכניסם לרשימה, אבל הם שווים רכישה ואף למעלה מכך.

     

    עשו טובה, קנו למישהו מתנה לחג איזה דיסק ישראלי יפה.


    איפה שלא תהיו בשנה הקרובה ומה שלא תעשו, תשתדלו שזה יהיה עם מוזיקה. ישראלית.

    שתהיה לנו שנה טובה

    דרג את התוכן:
      ביקורת על קרן אן וסימפונט רעננה

      קרן אן- פורגטבול

      16

      מוזיקה  קלאסירוק, שלומי שבן, קרן אן, keren ann, 101

      5 תגובות   יום רביעי, 13/7/11, 12:54

      זהירות, הביקורת הבאה אינה מומלצת לסובלים מהרעלת סוכר וממתיקות יתר.

      ''

      יש לי כמה חברים (טוב, יותר מדויק להגיד מכרים) שפשוט לא מסוגלים לשמוע את קרן אן. למה? ככה. רכה להם מדי, נעימה, עגולה. נו? תשאלו, איפה הבעיה? אז זהו, הם אנשים שרוצים את המוזיקה שלהם חדה יותר, בועטת. שאמא שלהם תשמע שירים בצרפתית. מה שהם לא מבינים זה שאפשר לבעוט גם ברכות והמפגש שהתרחש אמש על בימת בית האופרה המחיש זאת ביותר.

      קחו אחת, קרן אן – ישראלית עם מבטא צרפתי שיקי, תערבבו עם אחד – שלומי שבן, פסנתרן מחונן ושיקי לא פחות, תוסיפו להם תזמורת אחת, סימפונט רעננה, עם הרבה כינורות וצ'לואים ותקבלו ערב שאין דרך אחרת מלכנות אותו באופן שטחי ורדוד (הכל נכון, אני מאוהב): ערב מקסים.

      השילוב הזה בין הקלאסי לרוק (הרך במקרה שלנו) במסגרת סדרת מופעי הקלאסירוק בו אמני רוק (מי יותר ומי פחות) פוגשים את סימפונט רעננה, הוא רעיון מקסים: לקחת שני קצוות ולנסות לראות האם ייפגשו ואיך ייראה המפגש. אם בהופעה הקודמת שראיתי, נינט טייב נאבקה בהורדות ידיים קשות בסימפונט ויצאה מנצחת, כאן השילוב, או יותר מדויק להגיד - החיבור בין קרן אן לסימפונט היה הרבה יותר טבעי. הסימפונט הפעם היו על תקן התבלין. לטוב ולרע. בלי הרבה אינטרפרטציות חדשות אלא דווקא בקונספט של שימור הקיים, כמעט כמו בדיסק, אבל זה לא אומר שלא היו פה שפיצים.

      מי שביקש חידוש גדול, סביר להניח שיצא מאוכזב בערב הזה. מי שרצה עוד מאותו דבר, יצא הרבה יותר ממסופק. הוא יצא מדושן עונג. אפרופו נינט, לא פעם במהלך הערב חשבתי שנינט היתה מתה לרפרטואר האני הזה ואילו קרן אן בטח היתה מתה לקצת מהכריזמה הבימתית של נינט, על אף החינניות הצרפתית הכובשת.

       

      ''

       

      בגדול, הערב התחלק לחטיבות חטיבות, כשעיקרן הוא כמובן שירי האלבום האחרון של קרן אן – 101, שעם שיר הנושא אורות ההיכל כבו. חטיבה שקטה לפתיחה, חטיבת קצת יותר רועשת בהמשך עם My Name Is Trouble הלהיט של 101, שצבע את האופרה באדום ושחרר קצת את העניבה. אחריו, שוב חטיבה שקטה ואקוסטית באנגלית ובצרפתית שהגיעה לשיא הרגש בשירו של שבן פעם שירים שהפך לדואט מושלם ולאנחת הוואו הראשונה הערב. במהלך הלילה שבן מתקשה מאוד לא לגנוב את ההצגה, אבל ההחלטה להזמין אותו למופע היא לא פחות מגאונית. הוא בדיוק התבלין שקרן אן צריכה. אולי הגיע הזמן לדיסק משותף?

       

      הערב המשיך באותו הקונספט: שוב חטיבת בועטת שהבהירה היטב שקרן אן יודעת לבעוט או להיות קצת פחות מתוקה והרבה יותר אפלולית ואז חטיבת הלהיטים, שהבהירה מיד- הבחורה יודעת לכתוב להיטים. Chelsea Burns  שהפך לשיר מסע בזכות המפוחית ונגיעות התופים הרכות של כריסטוף דושו. Not Going Anywhere   הוא כבר להיט קלאסי ולפי הביצוע הערב די ברור למה. השילוב עם התזמורת כאן בחטיבת הלהיטים בכלל מגיע לשיא – התזמורת נתנה עוד קצת עומק והורגשה, בעיקר בבלדות ושירים השקטים יותר. Lay Your Head Down  שחרר קצת את התזמורת והיה ממתק מענג ואז ההדרן.

      אפשר להגיד שאם עד עכשיו ההופעה נעה בין מענגת לטובה מאוד, עם כמה פסגות, בא ההדרן וטרף את הקלפים והיה לאחד ההדרנים הכובשים ביותר שראיתי בהופעות, בזמן האחרון. זה התחיל עם  The Harder Ships Of The World מהאלבום הקודם, שהסתיים בביצוע א-קפלה מושלם. חד משמעית, לקרן אן יש מגע זהב בקול. היא אולי לא פותחת גרון כמו זמרות אחרות, אבל המתיקות המלנכולית שלה הורגת. נשלחנו הביתה מדממים בזכות ביצוע ענק ובלתי נשכח, שחיכיתי לו מהרגע בו ראיתי ששבן הולך להיות בהופעה, הדואט של מותק, את אצלי בראש. הוא בעברית, היא באנגלית. הלב שלי נסדק. קרן, שלומי, מתוקים שלי. אתם אצלי בראש ובלב.

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        פרופיל

        rotemmon
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        בלוגים אהובים

        • שמנמנים

        הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך